מקור ברוך

שכונה בירושלים
(הופנה מהדף שכונת מקור ברוך)

מקור ברוך היא שכונה במרכז ירושלים.

תכנון שטחה של מקור ברוך במרחב השכונות, מפה בריטית 1927
בית הכנסת אהל רחל ברחוב דוד ילין
בית חבשוש, מהיפים בשכונה, עומד מוזנח

גבולות השכונה הם רחוב מלכי ישראל בצפון, רחוב שרי ישראל במערב, רחוב יפו בדרום וגוש השכונות גאולה (זיכרון משה, שכונת אחוה) במזרח, הנתחם על ידי רחוב יוסף בן מתתיהו. הרחוב המרכזי בשכונה הוא רחוב רש"י. השכונה הוקמה בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20.

פתח בית נאה שהפך לבית מסחר

תולדות השכונהעריכה

השכונה נבנתה כשכונה מתוכננת לאוכלוסייה גדולה (3,000 נפש), בתבנית שתי-וערב עם רחובות "ישרים, כמידת זה כן מידת זה [כלומר, שווים ברוחבם], נקיים ומסודרים" ובתי מידות "יפים וממוספרים".[1] השטח לשכונה נרכש מבית היתומים שנלר ב-1929 על ידי קבוצת סוחרים וקבלנים פרטיים. השכונה נבנתה בקצב מואץ כדי לאכלס פליטים יהודים מפרעות תרפ"ט שנמלטו מהעיר העתיקה ומטבח חברון. בניית הבתים מומנה ממקורות שונים, ובכללם הלוואות מבנק אפ"ק, הון פרטי של משקיעים ותרומות נדבנים. על בתים רבים בשכונה מונצח שם הנדבן (שהקדיש בניית בית לזכר יקיריו), או שם המממן (אז רשום על השלט שמו ותאריך ההקמה של הבית).

מקור שם השכונה אינו ברור. יתכן שהוא מבוסס על הפסוק מספר משלי (ה', י"ח): "יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ", ויתכן שהוא על שם מייסדה, ברוך הירשנוף.[2] יש הסבורים שהשם קשור לספרו של יחיאל מיכל אפשטיין ובנו ברוך 'מקור ברוך', שהתפרסם שנה קודם לכן,[3] או לאחד מכמה ספרים בשם זה שהיו ידועים באותה תקופה.[4]

השכונה נבנתה כשכונה מודרנית מפוארת, אולם לאחר 1948 הידרדרה והפכה לשכונת עוני, עקב קליטת פליטים רבים משכונות מזרחיות יותר של העיר שנמלטו מאזור הקו העירוני, הזנחה שמקורה בחוסר מימון לתחזוקה נאותה של הבתים וחוסר מודעות סביבתית של התושבים. מאז שנות ה-60 הפכה השכונה לחרדית, דבר שהצריך תוספות בנייה כדי לשכן משפחות גדולות, תוספות שטשטשו את המבנה האלגנטי המקורי. בנוסף, הרחובות בגבול השכונה הפכו לרחובות מסחריים הומים, ושולי הרחובות שבתוכה משמשים לחניית כלי רכב.

רוחמהעריכה

מדרום-מזרח לרחוב אלפנדרי נמצא אזור הקרוי "רוחמה". אדמות רוחמה נרכשו עוד ב-1908 על ידי אפרים כהן-רייס מברלין (איש חברת עזרה של יהודי גרמניה), למטרת בניית בית מדרש לרבנים. התוכנית בוטלה בגלל מלחמת העולם הראשונה, ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה נותר השטח שומם. בשנת 1921 מכר את הקרקע ישעיהו פרס, מנהל בית הספר למל, כדי לשלם פיצויים למורים שמקומות עבודתם נסגרו. אחד הבתים הראשונים שנבנו בשכונה, בשנת 1924, היה בית הספר לבנות "רוחמה" ברחוב יהודית 6. כיום יש במבנה בית ספר חרדי לבנות בשם "ירים משה". כבר ב-1948 כתב יצחק שפירא שזו "מובלעת שאינה ניכרת", ואכן לא ניכר כיום כל הבדל בין "רוחמה" ל"מקור ברוך".

הרחובות המרכזיים של שכונת רוחמה הם רחוב דוד ילין ורחוב מיכל פינס.

אחד הבתים הראשונים בשכונת רוחמה נבנה על ידי ר' יעקב חי בן רבי רחמים, אחיו של הראשון לציון הרב יצחק נסים. הבית הוא בהצטלבות הרחובות דוד ילין ומיכל פינס. על הבית נבנה היום בניין גבוה השייך לחברה קדישא. מהבניין המקורי, שהיה בן שתי קומות בלבד, נותרה רק המעטפת של שני הקירות החיצוניים, אחד מרחוב דוד ילין והשני מרחוב מיכל פינס.

שכונת כרםעריכה

בתחומי מקור ברוך של היום, בסביבות רחוב דון יוסף נשיא, שכנה עד שנות ה-50 שכונת צריפים ופחים דלה בשם "שכונת כרם". במקום בו הייתה השכונה נבנו מבנים מודרניים רבי-קומות. מועד תחילת ההתיישבות ב"כרם" אינו ברור, אך סביר כי הוא בסביבות השנים 1889-1890.[5]

עם זאת יהושע בן אריה סבור,[6] כי ייתכן שעל שכונה זו כותב אברהם משה לונץ את הדברים הקשים הבאים בשנת 1889:

השכונה...הנשקפת לכל עובר בדרך יפו, תעורר זוועה וגועל נפש מאד, כי מרבית יושביה הם עניים מרודים יתר הרבה מהראשונים, וסוכותיהם אשר בידיהם בנו להם לא תואר ולא הדר להם, עשויים משברי לוחות ומכוסים בחתיכות פח ישנים, אין רצפה ואין גג וגם בארות למקווה מי המטר ובתי מרחצאות אין להם, ויושביהם נתונים כמעט בסכנה בימי הקור והגשם, עד כי כל המבקר את השכונה הזאת יישום וישרוק ויאמר אך שכונת יהודים צוענים היא השכונה הזאת.

אברהם משה לונץ, לוח ירושלים ג' תרמ"ט עמוד 205

מתושבי השכונהעריכה

בתקופת קום המדינה היה בשכונה ריכוז של תלמידי חכמים בולטים. רב השכונה היה הרב יונה ראם, ולאחר פטירתו כיהן אחיו הרב אליהו ראם. עוד התגוררו בשכונה הרב אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, הרב יעקב משה ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ, הרב חיים אהרן טורצ'ין ראש ישיבת "מצוינים", הרב שמואל אהרן יודלביץ, הרב אלעזר שך (לימים ראש ישיבת פוניבז'), הרב זונדל קרויזר, הרב אברהם ברוך גרינבלט (אביו של הרב אפרים גרינבלט), הרב שמחה בונים אלתר (לימים האדמו"ר מגור), הרב אברהם יעקב זלזניק ראש ישיבת עץ חיים והרב חיים גריינימן.

מוסדות מרכזייםעריכה

ברחוב יהודה המכבי קיים אזור תעשייה הנקרא "אזור תעשייה מקור ברוך", ובו מפעלים בעיקר בתחום הדפוס. ברחוב בר גיורא התנוסס בניין טיגרט בריטי, ששימש במשך עשרות שנים כ"בית השוטרים". בבניין גרו קצינים של משטרת ישראל ומשפחותיהם. ברחוב הטורים היו מועדון ומגרשי משחקים וספורט ע"ש גוגנהיים. כיום הם משמשים למוסדות ולמגורים.

ברחוב רש"י נמצאת ישיבת המקובלים שער השמים. ברחוב דוד ילין שוכנים מוסדות ישיבת מאור התורה. ברחוב רשב"ם יש שטיבלאך מרכזיים לשכונה. ברחוב בר גיורא פינת הטורים הוקם מרכז חסידות סקווירא בישראל. הבניין כולל בית כנסת, שטיבלאך, אולם לימוד הכולל ספרייה תורנית, מקווה לגברים ותלמוד תורה.

בשכונה פועלת קופת צדקה בשם "ועד עזרה וצדקה מקור ברוך", המחלקת כסף למשפחות נצרכות מהשכונה, וכן מחזיקה גמ"חים שונים.

מקור ברוך בספרות ובקולנועעריכה

עלילת ספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי", מתרחשת בחלקה הגדול בשכונה. דירתם של בני הזוג חנה ומיכאל (החילונים, בשנות ה-50), שכנה בשכונה.

שכונת מקור ברוך בנויה ברזל ואבן... שערי ברזל מלוכלכים אשר שנת הבנייה ושם הנדבן והוריו חרותים עליהם. גדרות נפולות הנראות כאילו קפאו בעוית. תריסים חלודים תלויים על שגם אחד כמתכוונים להתנפל אל הרחוב.[9]

נוגה, גיבורת ספרו של א"ב יהושע, "ניצבת", חוזרת לישראל לשלושה חודשים, כדי לשמור על דירת אמהּ שברחוב רש"י בשכונת מקור ברוך. בדירה זו גדלה נוגה מאז שהייתה בת חמש. בילדותה ובבגרותה קיימה נוגה, החילונית, קשר עם שכניה החרדים, משפחת פומרנץ. שניים מילדי השכנים פולשים שוב ושוב לדירתה כדי לצפות בטלוויזיה, שנמנעת מהם בביתם.

סדרת הטלוויזיה "שטיסל" צולמה בחלקה בשכונת מקור ברוך, ונראים בה רחובותיה, סמטאותיה ובתי האבן הציוריים של השכונה.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומות, עמ' 89.
  2. ^ זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל העיר החדשה (ג), אחיעבר, 1974, עמ' 256
  3. ^ הרב ברוך אפשטיין היה מעורב בפעילות למען פליטי מאורעות תרפ"ט. מאוחר יותר היה רב צבאי שהקים את קיבוץ מקור ברוך באיטליה לפליטים שרידי השואה
  4. ^ כמו ספרו הקבלי של הרב ברוך פיתוסי או ספר הפירושים לשיר השירים של הרב יעיש אשר יצא לאור כמאתיים שנה קודם בקושטא ונפוץ בקהילות הספרדים.
  5. ^ יהושע בן-אריה, ‏השכונות היהודיות שנבנו בירושלים שמחוץ לחומות בשנות השמונים של המאה הי"ט, קתדרה 2, חשוון תשל"ז, עמ' 47, הערה 101; יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה, עמ' 202, 269.
  6. ^ בעקבות פירסט, רשימת שכונות בתוך ירושלים החדשה (רבעון בעריכת ישעיהו פרס), תש"ט
  7. ^ http://www.202.org.il/family/pages/synagogs/tachkemoni_lemel.php תחכמוני באתר תולדות "משפחת בינה ואברהם בּוּנים"
  8. ^ יצחק שפירא, ירושלים מוחוץ לחומות, עמ' 91
  9. ^ עמוס עוז, מיכאל שלי, עמ' 82