תומאזו דה ויו
תוֹמַאזוֹ דֶה וְיוֹ (באיטלקית: Tommaso de Vio או גם קרדינל גַאֶטַנוֹ (Gaetano), קַאֶטַנוֹ (Caetano), קַיֶטַן (Cajetan) או גַיֶטַנוּס (Gaetanus); 20 בפברואר 1469 – 9 באוגוסט 1534) היה פילוסוף, תאולוג, קרדינל איטלקי (מ-1517 עד מותו) וראש מסדר הדומיניקנים (אנ') מ-1508 עד 1518. הוא היה תאולוג מוביל בתקופתו, הידוע כיום בעיקר כדובר ההתנגדות הקתולית לתורתו של מרטין לותר והרפורמציה הפרוטסטנטית בזמן שהיה נציגו של האפיפיור באאוגסבורג, ובקרב הקתולים על פרשנותו הנרחבת על מכלול התאולוגיה של תומאס אקווינס.[1]
 | |
| מרטין לותר מול תומאזו דה ויו מאת פרדיננד פאוולס | |
| לידה |
20 בפברואר 1469 גאטה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
9 באוגוסט 1534 (בגיל 65) רומא, מדינת האפיפיור |
| השכלה |
אוניברסיטת פדובה |
| מעסיק |
אוניברסיטת פדובה |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
  | |
ביוגרפיה עריכה
דה ויו נולד בגאטה (אנ'), אז חלק מממלכת נאפולי, בשם יאקופו דה ויו (Jacopo de Vio). השם תומאזו היה שמו כנזיר, בעוד ששמותיו הנוספים, קַיֶטַן או גַיֶטַנוּס נובעים מעיר הולדתו. בגיל חמש עשרה הוא נכנס למסדר הדומיניקני והתמסר ללימוד הפילוסופיה של תומאס אקווינס הקדוש, והפך לפני גיל שלושים לדוקטור לתאולוגיה באוניברסיטת פדובה, ולאחר מכן פרופסור למטאפיזיקה.[2][3]
ויכוח פומבי בפרארה (1494) עם ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה הוציא לו מוניטין כתאולוג. הוא הפך לפרוקורטור (אנ') (אחראי על ענייני כספים) כללי ב-1507 ולראש מסדר (אנ') הדומיניקנים שנה מאוחר יותר ב-1508.
הוא הופיע ב-1511 כתומך של האפיפיור נגד טענות ועידת פיזה (Conciliabulum of Pisa; 1511–1512), שכונסה על ידי קרדינלים פורשים במטרה להעניש את האפיפיור יוליוס השני, שהתעלם מהקפיטולציות האלקטורליות שקיבל לפני שנבחר. דה ויו חיבר להגנת עמדתו את "מסה על השוואה בין סמכות האפיפיור ושל הוועידות"(Tractatus de Comparatione auctoritatis Papæ et conciliorum ad invicem). ז'אק אלמן (אנ') הגיב על מסה זו, ודה ויו השיב ב"הִתנַצְלוּת" (Apologia). דה ויו סירב לקבל את טענתו של אלמן לפיה מדיניות הכנסייה חייבת להיות דומה למשטר חילוני, עם מגבלות על השליט. הקנאות שלו בהגנה על זכויות האפיפיור נגד ועידת פיזה, התבטאה בסדרה של כתבים, שספגו גינוי מהתאולוגים של קולאז' דה סורבון (אנ') ונשרפו בפומבי בפקודת לואי השנים עשר, מלך צרפת. בוועידת לטראנו החמישית (אנ') (1512–17) שכינס האפיפיור יוליוס השני כאופוזיציה לוועידת פיזה, מילא דה ויו את התפקיד הראשי. במהלך המושב השני של המועצה, שבו נשא את דברי הפתיחה, הוא הצליח להביא לפרסום צו המכיר בעליונותה של סמכות האפיפיור על זו של הוועידות.
בשנת 1517, מינה אותו האפיפיור לאו העשירי לכומר חשמן (presbyteri cardinal) של הבזיליקה של סן סיסטו (אנ') ברומא בתמורה לשירותיו. בשנה שלאחר מכן הוא הפך לבישוף פלרמו (אנ'). הוא התפטר מתפקיד הבישוף של פלרמו בשנת 1519 כדי להיות בישוף גאטה (אנ'), שהעניק לו קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שלבחירתו שקד דה ויו בקנאות.
בשנת 1518 הוא נשלח כנציגו של האפיפיור לדיאט של אאוגסבורג (אנ') ולפי רצונו של פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הוא הופקד על המשימה לבחון ולבדוק את תורתו של מרטין לותר. לדברי ההיסטוריון האנגלי-צרפתי הילייר בלאק (אנ'): "יריביו לא התייחסו ל[לותר] בגסות, הגסות הייתה בצד שלו. אבל הדברים יצאו נגדו, והוא נאלץ להיראות טיפש. בחקירה הנגדית הוא נאלץ לכפור למשל, בסמכותה של ועידה כללית – שהסמכות שלה הייתה קלף המנצח במאבק נגד האפיפיור".
בשנת 1519 עזר דה ויו בניסוח צו הנידוי נגד לותר.[2]
דה ויו הועסק בכמה משאים ומתנים ועסקאות אחרות, כשהוא מוכשר בעסקים כפי שהיה בכתבים. בשיתוף עם הקרדינל ג'וליו דה מדיצ'י בקונקלווה של 1521–1522, הוא הבטיח את בחירתו של אדריאן בוינס (Adrian Boeyens), הבישוף של טורטוסה, לאדריאנוס השישי.[2] דה ויו הייתה השפעה גם תחת האפיפיור קלמנס השביעי. הוא נכלא לתקופה קצרה לאחר ההסתערות על רומא על ידי שארל השלישי, דוכס בורבון (1527), פרש לבישופות שלו לכמה שנים, וחזר לרומא ב-1530, ושב וקיבל את המעמד רב ההשפעה עם האפיפיור קלמנס, שבשמו כתב את ההחלטה הדוחה את הערעור לביטול הנישואים של קתרין מאראגון שהוגש על ידי הנרי השמיני, מלך אנגליה. מונה על ידי קלמנס השביעי כחבר בוועדת הקרדינלים שמונה לדווח על "הפסקת נירנברג", הוא המליץ, בניגוד לדעת הרוב, על ויתורים מסוימים ללותרנים, בעיקר נישואי הכמורה כמו בכנסייה היוונית ואוכריסטיה בשני הסוגים לפי החלטת ועידת בזל.[2]
הקרדינל דה ויו מת ברומא ב-1534.
דעותיו עריכה
כפילוסוף וכלוגיקן, דה ויו הגן על רעיון האנלוגיה.[4]
אף שכתאולוג היה דה ויו משכיל מהסוג התומיסטי הישן יותר, עמדתו הכללית הייתה של הרפורמים המתונים של האסכולה אליה השתייך גם רג'ינלד פול, לימים הארכיבישוף מקנטרברי; כלומר, הוא רצה לשמור על מיטב המרכיבים של התחייה ההומניסטית בהרמוניה עם האורתודוקסיה של הכנסייה הקתולית המוארת על ידי הערכה מחודשת של דוקטרינת ההצדקה האוגוסטינית.[2] בתחום הפילוסופיה התומיסטית, הוא הראה עצמאות בולטת של שיפוט, הביע דעות ליברליות על נישואין וגירושין, הכחיש את קיומו של גיהנום חומרי ודגל בחגיגת תפילות בציבור בשפת העם.
כמה דומיניקנים ראו את דעותיו כבלתי תלויות מדי באלו של תומאס הקדוש. הקולאז' דה סורבון (אנ') בפריז מצא כמה מהשקפות אלה הטרודוקסיות (סוטות מהעמדה הרשמית), ובמהדורת 1570 של הפרשנות המהוללת שלו על Summa של תומאס אקווינס, נמחקו הקטעים מעוררי ההתנגדות. ברוח זו הוא כתב פירושים על חלקים של אריסטו ועל Summa של אקווינס, ולקראת סוף ימיו ערך תרגום קפדני של הברית הישנה והחדשה, למעט שיר השירים, נביאים וחזון יוחנן.[2] דה ויו כתב גם חוות דעת בנושאים בעלי חשיבות מעשית, כמו הטיפול בסחורות גנובות שלא ניתן היה לקבוע את הבעלות עליהן.
לרפורמציה הפרוטסטנטית הוא נשאר מתנגד איתן, וכתב כמה יצירות המכוונות נגד מרטין לותר,[5] ולקח חלק חשוב בעיצוב מדיניותם של נציגי האפיפיור בגרמניה. אף על פי שהוא למד בשיטת הסכולסטיקה, הוא זיהה שכדי להילחם ברפורמים הוא יזדקק לידע מעמיק יותר של כתבי הקודש מאשר ברשותו. למחקר זה הוא התמסר בלהט אופייני, כתב פירושים על החלק הגדול של הברית הישנה והחדשה, ובהצגת הטקסט שלהם, שהתייחס אליו בביקורתיות, הרשה לעצמו מרחב פעולה ניכר בחריגה מפרשנויות מילוליות ומסורתיות.
דה ויו מדווח כמי שמצהיר הצהרה שעשויה להיות שנויה במחלוקת: ”עכשיו מה ששליט יכול לעשות מתוקף תפקידו, כדי שהצדק יתנהל בדרך של עושר, זה לקחת ממי שאינו מוכן לפטור ממה שהוא מיותר לחיים או למדינה, ולחלק אותו לעניים. ... כפי שאמר בסיליוס, זה שייך למעוטי יכולת”.
בניגוד לרוב הקרדינלים האיטלקיים בתקופתו, דה ויו היה איש של אדיקות מחמירה וקנאות נלהבת. ומנקודת המבט של הרעיון הדומיניקני בדבר ההכרח העליון בשמירה על משמעת כנסייתית, הוא הגן על זכויות האפיפיור והכריז שהאפיפיור צריך להיות "מראה של האל עלי אדמות".[2]
הערכה מודרנית עריכה
על אקווינס עריכה
באמצע המאה העשרים, הגותו של דה ויו הוערכה באופן שלילי על ידי פרשנים קתולים מסוימים, אשר בתגובה נגד ההגות הנאו-תומיסטית (אנ'), הציגו את דה ויו כאדם הראשון שעשה פרשנויות מוטעות להגותו של תומאס אקווינס.
הכומר הסקוטי פרגוס קר (אנ') כתב ספר משנת 2002, "לאחר אקווינס" (After Aquinas), ותקף את דה ויו על כך. בין היתר, הוא ציטט את אטיין גילסון (אנ'), שהגיב לטיעונים לפיהם "פילוסופיה" ו"נצרות" אינן דיסציפלינות תואמות, התקיימה ביהדות ההלניסטית, במחשבה של אבות הכנסייה ובתקופת ימי הביניים דרך חשיבה, שבסיסה החיפוש היווני הקדום אחר סיבה להוויה, שבצדק אפשר לקרוא לה "פילוסופיה נוצרית". בתיאורו של גילסון, היה זה בהגותו של דה ויו שהקשר הזה נשבר לראשונה, שכן דה ויו, בהשפעת הסקוטיזם (אנ'), צמצם את המטאפיזיקה של תומאס אקווינס של המעשה הקיומי של ההוויה לאונטולוגיה של חומר. דה ויו וממשיכי דרכו, לפי תיאורו של גילסון, ייצגו אפוא את תומאס כמתמקד בצורות ובמהויות של ישויות בלבד, ולא בקיומם של כל הדברים כהשתתפות במציאות הטהורה שהיא אלוהים. לפיכך, עבור גילסון, 'פילוסופיה' ו'נצרות' אינן תואמות רק אם המחשבה הנוצרית מובנת במסורת שלה שלאחר דה ויו - מסורת שהיא גרועה מהמסורת הישנה והייחודית יותר של המחשבה הנוצרית.[6] אנרי דה לובאק (אנ') כתב בספר Surnaturel ("על טבעי", 1946), תיאור של דעותיו של אקווינס על הטבע ועל הטבעי, שהפרשנות של דה ויו לאקווינס, על אף שהייתה בעלת השפעה, היא שגויה. דה לובאק טען שדה ויו התייחס לאקווינס כאל אריסטוטלי, שעבד עם הגדרה של הטבע מהספר "פיזיקה" של אריסטו, שהפכה למעשה את הטבע האנושי למציאות סגורה במהותה בפני עצמה, עם כוחות, רצונות ומטרות פנימיות משלה. דה לובאק לא חשב שאקווינס הוא אריסטוטלי, וההגות הקתולית שלאחר מכן יצרה פירושים שגויים של התיאור של תומאס אקווינס על הקשר בין הטבע לחסד.
בשנת 2006, ערערו ראלף מקאינרני (אנ') וחוקרים אחרים על ההערכה השלילית של עבודתו של דה ויו שנעשתה על ידי לובאק וגילסון. מקאינרני כתב שהביקורות על דה ויו למעשה אינן נתמכות בראיות מיצירותיו, ויתרה מכך שלא מדובר בדה ויו אלא בגילסון שהפרשנות שלו לאקווינס היא סטייה מאמונותיו של האחרון עצמו.[7]
אחרים עריכה
ברוס מצגר כתב שהפרשנויות המקראיות של דה ויו היו "מודרניות" באופן מפתיע, קודמות לביקורת המקרא. דה ויו הציף מחדש ספקות נוצריים מוקדמים יותר באשר לזהותם כשליחים של המחברים של איגרת יעקב, איגרת יהודה, איגרת יוחנן השנייה ואיגרת יוחנן השלישית, כמו גם התנגדות שאת האיגרת אל העברים כתב פאולוס, עמדות שלהן מסכימים החוקרים המודרניים.[8]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ "CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Tommaso de Vio Gaetani Cajetan". Newadvent.org. 1908-11-01. נבדק ב-2014-06-07.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 1911 Encyclopædia Britannica/Cajetan, Cardinal
- ^ קייטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ Thomas M Izbicki, Reviewed Work: The Semantics of Analogy: Rereading Cajetan's De Nominum Analogia by Joshua P. Hochschild
- ^ Cajetan Responds A Reader in Reformation Controversy, ed. Jared Wicks (Washington, DC: Catholic University of America Press, 1978).
- ^ Kerr, Fergus. After Aquinas (2002), pp. 80-83.
- ^ McInerny, Ralph, "Preambula Fidei; Thomas Aquinas and the God of the Philosophers"
- ^ Metzger, Bruce (1987). The Canon of the New Testament: Its Origin, Development, and Significance. Oxford: Clarendon Press. p. 240. ISBN 0-19-826954-4.