אגרת הרדיו והטלוויזיה

אגרות הנגבות במדינות מסויימות מבעלי מקלטי רדיו וטלוויזיה

אגרת טלוויזיה ואגרת רדיו הן אגרות הנהוגות בחלק גדול ממדינות אירופה, והן נגבות מכל מי שמחזיק ברשותו מקלט טלוויזיה או מקלט רדיו לשם מימון תחנות השידור הציבוריות. גביית אגרות היא אחת מכמה שיטות מקובלות למימון הפקת שידורי טלוויזיה ורדיו, ומקורה בבריטניה בתקופה שבה החלו שידורי רדיו סדירים של ה-BBC.

שיטות מימון רשתות השידור הציבוריות באירופה:
באמצעות אגרה
  אגרה בלבד
  אגרה ופרסומות
  אגרה, פרסומות ומימון ממשלתי
ללא אגרה
  מימון ממשלתי ופרסומות
  פרסומות בלבד
  מימון ממשלתי בלבד
  אין נתונים

בישראל בוטלה אגרת הטלוויזיה בשנת 2015, ואגרת הרדיו נגבית באופן עקיף כתוספת לתשלום רישיון הרכב השנתי[1].

רקע היסטורי

עריכה

שיטת מימון השידורים הציבוריים באמצעות אגרה מיוחדת נולדה בבריטניה ב-1922 עם התרחבות שידורי הרשת הממלכתית הבריטית BBC. עד 1991 נגבתה האגרה על ידי הדואר הבריטי מבעלי המקלטים בבריטניה והועברה ל-BBC, כשמוסדות רשת השידור אחראים על תכנון התקציב והוצאתו לפועל בלי התערבות הממשלה. מאז 1991 אחראית הרשת BBC עצמה על גביית האגרה, והיא עושה זאת באמצעות מיקור חוץ. בבריטניה, גובה האגרה לשנת 2012 הוא 145.50 לירות שטרלינג לשנה למקלט צבעוני, או 49 לירות שטרלינג למקלט שחור-לבן[2], וניתנות הנחות לבעלי מוגבלויות. מטרת השיטה היא לשחרר את BBC מתלות בגורמים ממשלתיים פוליטיים ומסחריים. חסרונות של השיטה נעוצים בהכבדת נטל המס על הציבור ובקושי לאתר את בעלי המקלטים.

שיטות דומות התקבלו ברוב ארצות אירופה המערבית. בארצות הברית מקובלת שיטה שונה, שבה הממשל מממן את רשת השידור הציבורית, ה-PBS, באמצעות כספי המיסים הרגילים, ואין אגרה מיוחדת.

באירופה

עריכה
מדינה סכום האגרה
אלבניה  אלבניה 800L
אוסטריה  אוסטריה טלוויזיה – 251.16-€320.76 / רדיו – 70.80-€90.00
בולגריה  בולגריה בוטלה
בלארוס  בלארוס אף פעם לא הייתה אגרה
בוסניה והרצגובינה  בוסניה והרצגובינה €46.00
דנמרק  דנמרק בערך €259
הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת 154.50£ צבע / 52.00£ שחור-לבן
קרואטיה  קרואטיה בערך €137
קפריסין  קפריסין בוטלה
אסטוניה  אסטוניה אף פעם לא הייתה אגרה
פינלנד  פינלנד בוטלה[3]
צרפת  צרפת €139.00
גאורגיה  גאורגיה אף פעם לא הייתה אגרה
גרמניה  גרמניה €17.50 לחודש
יוון  יוון €36.00 (משולם בחשבון החשמל)
הונגריה  הונגריה בוטלה[4]
איסלנד  איסלנד בוטלה[5]
אירלנד  אירלנד €160.00
איטליה  איטליה €90 (משולם בחשבון החשמל)
לטביה  לטביה אף פעם לא הייתה אגרה
ליכטנשטיין  ליכטנשטיין בוטלה
ליטא  ליטא אף פעם לא הייתה אגרה
לוקסמבורג  לוקסמבורג אף פעם לא הייתה אגרה
מלטה  מלטה בוטלה
מולדובה  מולדובה
מונקו  מונקו אף פעם לא הייתה אגרה
מונטנגרו  מונטנגרו €3.50 לחודש
הולנד  הולנד בוטלה
מקדוניה הצפונית  מקדוניה הצפונית בוטלה
רומניה  רומניה בוטלה
רוסיה  רוסיה אף פעם לא הייתה אגרה
סן מרינו  סן מרינו
סלובקיה  סלובקיה €4.64 לחודש
סלובניה  סלובניה €153
ספרד  ספרד אף פעם לא הייתה אגרה
צ'כיה  צ'כיה €65.94
שווייץ  שווייץ CHF 365.00

בישראל

עריכה

בישראל אומצה בעבר שיטת האגרה, אולם באופן שונה מהמקובל בבריטניה. כמו בבריטניה, רשות השידור הייתה האחראית על גביית האגרה, אולם בניגוד לשיטה הבריטית המקורית, רשות השידור הייתה חייבת לקבל את אישור ועדת הכספים של הכנסת לגובה האגרה ולתקציב המתוכנן. במצב זה, ועדת הכספים יכולה לעכב את גביית האגרה ולהפעיל לחץ על רשות השידור, וכך לפגוע בעצמאותה. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה-80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.

אגרת הרדיו

עריכה

אגרת הרדיו מוטלת מכוח סעיף 84 לפקודת התעבורה ונגבית באמצעות חלק מאגרת הרישוי לרכב השנתי שמועבר לתאגיד השידור הישראלי, כשעד לשנת 2017 היה מועבר לרשות השידור. אגרה זו עודנה בתוקף ומשמשת כחלק ממקורות המימון של השידור הציבורי בישראל.

אגרת הטלוויזיה

עריכה

אגרת הטלוויזיה הוטלה מכוח סעיף 29 לחוק רשות השידור, ושולמה ישירות לרשות השידור. האגרה הוטלה על כל משק בית שהחזיק מקלט טלוויזיה, כלומר היה יכול להשתמש במכשיר כדי לקלוט את השידורים, תוך התעלמות מהשימוש שנעשה בפועל במכשיר. כך, כל מכשיר ווידאו, מחשב או מסך בעל ממיר מובנה או חיצוני של עידן פלוס[6]. במשקי בית המחוברים לטלוויזיה בכבלים או הלוויין, נדרש היה לשלם את האגרה לרשות השידור בלא קשר לתשלום דמי המנוי לחברות הכבלים או הלוויין. גם מוסדות ובתי עסק היו חייבים בתשלום אגרה אך זו נגבתה עבור כל מקלט שברשותם וקיימות תקנות מיוחדות המסדירות את אופן התשלום. מספר אוכלוסיות זכו להפחתות והקלות בתשלום אגרת הטלוויזיה. בין אוכלוסיות אלו: אזרחים ותיקים, עיוורים, חלק ממקבלי הבטחת הכנסה, בתי חולים, בתי אבות בתי ספר ומוסדות חינוך. רשות השידור כללה את אגף הגבייה, שמטרתו הייתה לגבות את האגרה לפי חוק. רשות השידור השתמשה, בין השאר, בכלי התקשורת שבאחריותה כדי לעודד את הציבור לשלם את האגרה, תוך אזהרה מפני קנסות ועיקולים.

ביולי 2014, לאחר ביקורת רבה בציבור על תפקודה הרעוע של רשות השידור, אושרה בכנסת הרפורמה ברשות השידור. חוק השידור הציבורי הישראלי ביטל את אגרת הטלוויזיה החל מ-1 באפריל 2015. משרד האוצר החליט לייקר את אגרת הרכב, כדי לממן את הוצאות השידור הציבורי[7].

תקציב המדינה - משרד החינוך מעביר בכל שנה תקציב לערוץ כאן חינוכית לצורך רכישת תוכן חינוכי לילדים, עד שנת 2018 היה מעביר לערוץ הטלוויזיה החינוכית וזה היה תקציבה העיקרי למימון הערוץ. בנוסף עד שנת 2017, משרד האוצר היה מעביר בעת הצורך סיוע תקציבי לרשות השידור.

גורמים מסחרים

עריכה

גורמים מסחריים - מאז אמצע שנות ה-80 נעזרת הטלוויזיה הישראלית בגורמים מסחריים המעניקים חסות לשידורים. כמו כן התרחב מאוד שידורם של תשדירי שירות. במקור נועדו השידורים האלה להפצת הודעות מטעם גופים ממלכתיים וציבוריים, ואילו כיום הם נושאים אופי של פרסומות (בהגבלות מסוימות). אפשרויות מימון אלה אסורות בדגם המימון של BBC הבריטי, אולם קיימות בצורה מוגבלת בארצות אחרות באירופה. בישראל השימוש בהן חיזק את התחושה בציבור כי האגרה אינה משיגה את מטרתה וממילא נסמכת רשות השידור גם על גורמים מסחריים.

סכום האגרה לאורך השנים

עריכה
שנה אגרת הטלוויזיה אגרת הרדיו
1965–1994 ?
1995 ? 87 ₪
1996 מחודש ינואר: 94 ₪
מחודש ספטמבר: 101 ₪
1997 מחודש מרץ: 104 ₪
מחודש ספטמבר: 109 ₪
1998 מחודש מרץ: 111 ₪
מחודש ספטמבר: 113 ₪
1999 מחודש מרץ: 120 ₪
2000 525 ₪ מחודש מרץ: 122 ₪
2001 517 ₪ מחודש ספטמבר: 123 ₪
2002 520 ₪ מחודש ספטמבר: 131 ₪
2003 515 ₪ 131 ₪
2004 455 ₪ מחודש אפריל: 122 ₪
2005 409 ₪ מחודש מאי: 117 ₪
2006 370 ₪ מחודש אפריל: 114 ₪
2007 350 ₪ מחודש אפריל: 108 ₪
2008 360 ₪ מחודש אפריל: 111 ₪
2009 376 ₪ מחודש אפריל: 116 ₪
2010 390 ₪ מחודש אפריל: 120 ₪
2011 379 ₪ מחודש אפריל: 117 ₪
2012 369 ₪ מחודש אפריל: 114 ₪
2013 356 ₪ מחודש אפריל: 125 ₪
2014 345 ₪ מחודש אפריל: 136 ₪
2015 בוטלה מחודש אפריל: 145 ₪
2016 מחודש אפריל: 153 ₪
2017 מחודש אפריל: 161 ₪
2018 מחודש אפריל: 171 ₪[8]
2019 מחודש אפריל: 164 ₪
2020 מחודש אפריל: 156 ₪
2021 מחודש אפריל: 148 ₪
2022-2023 מחודש אפריל: 144 ₪[9]
2024 מחודש אפריל: 141 ₪[10]

ביקורת על מנגנון גביית האגרה

עריכה

עד ביטולה בשנת 2015, שיטת גביית האגרה בישראל נמצאה במוקד של ויכוח וביקורת. המבקרים ציינו כי האגרה היא לא יותר ממס נוסף, שהוא מעין "מס גולגולת", כלומר מס המוטל בלי התחשבות במצבו הכלכלי של האזרח (בפועל יש הקלות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, בעיקר בעלי מוגבלויות). עוד הם אמרו שבישראל מרגישים את מגרעות השיטה, אבל לא נהנים במידה מספקת מיתרונותיה. הסיבה העיקרית לכך היא הצורך של רשות השידור לקבל אישור לתקציבה מן הכנסת. האישור הזה מבטל במידה רבה את העצמאות הכלכלית של רשות השידור ולפיכך מבטל את היתרונות שבגבייה העצמאית.

הגבייה העצמאית של אגרת הטלוויזיה עולה כסף רב - מעריכים את עלות גביית האגרה כאחוזים רבים מהסכום הנגבה. קשה לחשב מספר מדויק שכן רשות השידור אינה מפרסמת את מבנה התקציב שלה אלא רק את התקציב הכולל, ויש צורך להסתמך על אומדנים למקורות ההכנסה השונים - פרסום, אגרת הרדיו ותמיכה ממשלתית. בפברואר 2014 נחשפו חלק מהמספרים בוועדת הכספים של הכנסת, והתברר שבשנת 2013 שילמה רשות השידור כ-30 מיליון שקלים שכר טרחה לעורכי הדין המעורבים בגביית חובות[11].

בעבר הועלו הצעות לבטל את האגרה ולממן את פעילות רשות השידור ישירות מתקציב המדינה. הצעה אחרת הייתה להטיל על חברות הכבלים והלוויין תשלום תמלוגים לרשות השידור על העברת השידורים שלה למנויים, כך שתמלוגים אלה ישמשו בסיס לתקציב רשות השידור, ויבטלו את הצורך לגבות את האגרה ממשקי בית המחוברים לרשתות הכבלים או הלוויין.

בעיה נוספת הייתה העובדה שקיימות בישראל רשתות שידור ממלכתיות שאינן נהנות מן האגרה. הטלוויזיה החינוכית ממומנת ישירות מתקציב משרד החינוך, ובמידה מסוימת גם משידור פרסומות (במסגרת שידוריה בערוץ 2). תחנות הרדיו של גלי צה"ל ממומנות מתקציב משרד הביטחון ומשרד התחבורה, ולאחרונה גם משידור "תשדירי שירות" ו"חסויות" מסחריות. שתי רשתות השידור האלה אחראיות לחלק ניכר מהשידור הציבורי בישראל, אף על פי שהן אינן זכאיות לקבל מימון מכספי האגרה.

בסקר שערך עיתון "גלובס" בפברואר 2014[12], בו השתתפו כ-4,000 גולשים, הצביעו 85% מהמשתתפים בעד ביטול האגרה, ו-63% קראו לביטול השידור הציבורי בכללותו. (מרבית הנותרים דרשו כי האגרה תיגבה רק מאזרחים המחוברים לשירותי הכבלים, וצורכים ערוצים אלה דרכם).

סוגיות משפטיות

עריכה

השאלה האם מדובר במס או באגרה עלתה לדיון בבית המשפט העליון[13]. בדיון זה טענה רשות השידור שהאגרה היא מס, אך טענה זו נדחתה בפסק דינו של השופט אהרן ברק בטענה שהאגרה היא תשלום בגין שירות. פסק דין זה ניתן אף על פי שגובה האגרה אינו תלוי בכמות השימוש בשירות (כלומר צפייה בשידורי רשות השידור).

העברת שידורי רדיו באינטרנט ושידורי טלוויזיה באינטרנט, והיכולת לקלוט שידורי טלוויזיה במחשב באמצעות כרטיס טלוויזיה, העלו את השאלה האם גם אמצעים אלה חייבים באגרה. בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, נקבע שמחשב הקולט שידורים באמצעות כרטיס טלוויזיה חייב באגרה, ואילו מחשב הקולט שידורי טלוויזיה דרך האינטרנט - פטור[14].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ לי-אור אברבך, ‏אגרת הטלוויזיה בוטלה; עבר סעיף המגביל את חופש הביטוי, באתר גלובס, 3 בספטמבר 2015
  2. ^ The licence fee - How to pay and how much it costs(הקישור אינו פעיל, 26.5.2021), באתר ה-BBC
  3. ^ "End of the road for TV license fees". Yle Uutiset. נבדק ב-12 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Újra eltörlik az üzembentartási díjat". NÉPSZAVA online. נבדק ב-12 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 26.5.2021)
  5. ^ "About licensing fees in Iceland in icelandic". Ruv.is. אורכב מ-המקור ב-9 באוקטובר 2014. נבדק ב-27 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 26.5.2021)
  6. ^ (הקישור אינו פעיל, 26.5.2021) רשות השידור לא תגבה אגרה מאזרחים שאין ברשותם ממיר דיגיטאלי או מקלט בעל ממיר מובנה (ארכיון)
  7. ^ שרון שפורר, אגרת הטלוויזיה חיה וקיימת ואתם משלמים אותה בכל פעם שאתם עושים רברס, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 31 באוגוסט 2016
  8. ^ משרד התחבורה והבטיחות בדרכים | רישיון לכלי רכב, באתר web.archive.org, ‏2018-11-10
  9. ^ רישיון לכלי רכב | משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, באתר web.archive.org, ‏2023-10-03
  10. ^ אגרות רישוי נהיגה ורכב
  11. ^ אריק בנדר, 30 מיליון שקל בשנה לעו"ד שייגבו את האגרה, באתר nrg‏, 4 בפברואר 2014
  12. ^ סקר: 63% קוראים לסגור את רשות השידור ולבטל את האגרה, באתר גלובס, 25 בפברואר 2014
  13. ^ ע"א 474/89 עודד קריב נ' רשות השידור, ניתן ב-25.5.92
  14. ^ א (ת"א) 724128/07 רשות השידור נגד אדוארד רודוי(הקישור אינו פעיל, 26.5.2021), ניתן ב-12.5.2008


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.