אגרת הרדיו והטלוויזיה
אגרת טלוויזיה ואגרת רדיו הן אגרות הנהוגות בחלק גדול ממדינות אירופה, והן נגבות מכל מי שמחזיק ברשותו מקלט טלוויזיה או מקלט רדיו לשם מימון תחנות השידור הציבוריות. גביית אגרות היא אחת מכמה שיטות מקובלות למימון הפקת שידורי טלוויזיה ורדיו, ומקורה בבריטניה בתקופה שבה החלו שידורי רדיו סדירים של ה-BBC.
בישראל בוטלה אגרת הטלוויזיה בשנת 2015, ואגרת הרדיו נגבית באופן עקיף כתוספת לתשלום רישיון הרכב השנתי.
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל טלוויזיה | ||
|
פורטל תקשורת | ||
תוכן עניינים
רקע היסטוריעריכה
שיטת מימון השידורים הציבוריים באמצעות אגרה מיוחדת נולדה בבריטניה ב-1922 עם התרחבות שידורי הרשת הממלכתית הבריטית BBC. עד 1991 נגבתה האגרה על ידי הדואר הבריטי מבעלי המקלטים בבריטניה והועברה ל-BBC, כשמוסדות רשת השידור אחראים על תכנון התקציב והוצאתו לפועל בלי התערבות הממשלה. מאז 1991 אחראית הרשת BBC עצמה על גביית האגרה, והיא עושה זאת באמצעות מיקור חוץ. בבריטניה, גובה האגרה לשנת 2012 הוא 145.50 לירות שטרלינג לשנה למקלט צבעוני, או 49 לירות שטרלינג למקלט שחור-לבן[1], וניתנות הנחות לבעלי מוגבלויות. מטרת השיטה היא לשחרר את BBC מתלות בגורמים ממשלתיים פוליטיים ומסחריים. חסרונות של השיטה נעוצים בהכבדת נטל המס על הציבור ובקושי לאתר את בעלי המקלטים.
שיטות דומות התקבלו ברוב ארצות אירופה המערבית. בארצות הברית מקובלת שיטה שונה, שבה הממשל מממן את רשת השידור הציבורית, ה-PBS, באמצעות כספי המיסים הרגילים, ואין אגרה מיוחדת.
בישראלעריכה
בישראל אומצה בעבר שיטת האגרה, אולם באופן שונה מהמקובל בבריטניה. כמו בבריטניה, רשות השידור הייתה האחראית על גביית האגרה, אולם בניגוד לשיטה הבריטית המקורית, רשות השידור הייתה חייבת לקבל את אישור ועדת הכספים של הכנסת לגובה האגרה ולתקציב המתוכנן. במצב זה, ועדת הכספים יכולה לעכב את גביית האגרה ולהפעיל לחץ על רשות השידור, וכך לפגוע בעצמאותה. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה-80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.
אגרת הרדיו מוטלת מכוח סעיף 84 לחוק פקודות התעבורה ונגבית באמצעות חלק מאגרת הרישוי לרכב השנתי שמועבר לתאגיד השידור הישראלי, כשעד לשנת 2017 היה מועבר לרשות השידור. אגרה זו עודנה בתוקף ומשמשת כחלק ממקורות המימון של השידור הציבורי בישראל.
אגרת הטלוויזיה הוטלה מכוח סעיף 29 לחוק רשות השידור, והיא משולמת לרשות השידור. האגרה מוטלת על כל משק בית שמחזיק מקלט טלוויזיה בעל ממיר מובנה או חיצוני של עידן פלוס[2]. מקלט טלוויזיה מוגדר ככל מכשיר שמאפשר קליטה של השידורים, כלומר, גם מכשיר וידאו, מחשב עם "כרטיס טלוויזיה" ועוד. אין חשיבות לשימוש שנעשה במקלט בפועל, כל עוד יש אפשרות להשתמש במכשיר לצורך קליטת שידורים, הוא נחשב לצורך תשלום האגרה. במשקי בית המחוברים לטלוויזיה בכבלים או הלוויין, היה נדרש לשלם את האגרה לרשות השידור בלא קשר לתשלום דמי המנוי לחברות הכבלים או הלוויין. גם מוסדות ובתי עסק היו חייבים בתשלום אגרה אך זו נגבית עבור כל מקלט שברשותם וקיימות תקנות מיוחדות המסדירות את אופן התשלום. אוכלוסיות אחדות זכאיות להקלות בתשלום האגרה: אזרחים ותיקים, עיוורים, חלק ממקבלי הבטחת הכנסה, בתי חולים, בתי אבות בתי ספר ומוסדות חינוך ועוד. לרשות השידור יש אגף מיוחד, "אגף הגבייה", שהשקיע מאמצים רבים בגביית האגרה. שידורים מיוחדים המעודדים את הציבור לשלם את האגרה ומזהירים מפני קנסות ועיקולים שודרו לעיתים קרובות בערוצים השייכים לרשות השידור, כמו הערוץ הראשון. ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014[3], ובו גם הוראה על ביטול אגרת הטלוויזיה החל מ-1 באפריל 2015.
תקציב המדינה - משרד החינוך מעביר בכל שנה תקציב לערוץ כאן חינוכית לצורך רכישת תוכן חינוכי לילדים, עד שנת 2018 היה מעביר לערוץ הטלוויזיה החינוכית וזה היה תקציבה העיקרי למימון הערוץ. בנוסף עד שנת 2017, משרד האוצר היה מעביר בעת הצורך סיוע תקציבי לרשות השידור.
גורמים מסחריים - מאז אמצע שנות ה-80 נעזרת הטלוויזיה הישראלית בגורמים מסחריים המעניקים חסות לשידורים. כמו כן התרחב מאוד שידורם של תשדירי שירות. במקור נועדו השידורים האלה להפצת הודעות מטעם גופים ממלכתיים וציבוריים, ואילו כיום הם נושאים אופי של פרסומות (בהגבלות מסוימות). אפשרויות מימון אלה אסורות בדגם המימון של BBC הבריטי, אולם קיימות בצורה מוגבלת בארצות אחרות באירופה. בישראל השימוש בהן חיזק את התחושה בציבור כי האגרה אינה משיגה את מטרתה וממילא נסמכת רשות השידור גם על גורמים מסחריים.
סכום האגרה לאורך השניםעריכה
| שנה | אגרת הטלוויזיה | אגרת הרדיו[4] |
|---|---|---|
| 1965-1994 | אין מידע | |
| 1995 | אין מידע | 87 ₪ |
| 1996 | מחודש ינואר: 94 ₪ מחודש ספטמבר: 101 ₪ | |
| 1997 | מחודש מרץ: 104 ₪ מחודש ספטמבר: 109 ₪ | |
| 1998 | מחודש מרץ: 111 ₪ מחודש ספטמבר: 113 ₪ | |
| 1999 | מחודש מרץ: 120 ₪ | |
| 2000 | 525 ₪ | מחודש מרץ: 122 ₪ |
| 2001 | 517 ₪ | מחודש ספטמבר: 123 ₪ |
| 2002 | 520 ₪ | מחודש ספטמבר: 131 ₪ |
| 2003 | 515 ₪ | 131 ₪ |
| 2004 | 455 ₪ | מחודש אפריל: 122 ₪ |
| 2005 | 409 ₪ | מחודש מאי: 117 ₪ |
| 2006 | 370 ₪ | מחודש אפריל: 114 ₪ |
| 2007 | 350 ₪ | מחודש אפריל: 108 ₪ |
| 2008 | 360 ₪ | מחודש אפריל: 111 ₪ |
| 2009 | 376 ₪ | מחודש אפריל: 116 ₪ |
| 2010 | 390 ₪ | מחודש אפריל: 120 ₪ |
| 2011 | 379 ₪ | מחודש אפריל: 117 ₪ |
| 2012 | 369 ₪ | מחודש אפריל: 114 ₪ |
| 2013 | 356 ₪ | מחודש אפריל: 125 ₪ |
| 2014 | 345 ₪ | מחודש אפריל: 136 ₪ |
| 2015 | בוטלה | 145 ₪ |
| 2016 | 153 ₪ | |
| 2017 | 161 ₪ | |
| 2018 | 171 ₪ | |
| 2019 | 164 ₪ | |
ביקורת על מנגנון גביית האגרהעריכה
עד ביטולה בשנת 2015, שיטת גביית האגרה בישראל נמצאה במוקד של ויכוח וביקורת. המבקרים ציינו כי האגרה היא לא יותר ממס נוסף, שהוא מעין "מס גולגולת", כלומר מס המוטל בלי התחשבות במצבו הכלכלי של האזרח (בפועל יש הקלות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, בעיקר בעלי מוגבלויות). עוד הם אמרו שבישראל מרגישים את מגרעות השיטה, אבל לא נהנים במידה מספקת מיתרונותיה. הסיבה העיקרית לכך היא הצורך של רשות השידור לקבל אישור לתקציבה מן הכנסת. האישור הזה מבטל במידה רבה את העצמאות הכלכלית של רשות השידור ולפיכך מבטל את היתרונות שבגבייה העצמאית.
הגבייה העצמאית של אגרת הטלוויזיה עולה כסף רב - מעריכים את עלות גביית האגרה כאחוזים רבים מהסכום הנגבה. קשה לחשב מספר מדויק שכן רשות השידור אינה מפרסמת את מבנה התקציב שלה אלא רק את התקציב הכולל, ויש צורך להסתמך על אומדנים למקורות ההכנסה השונים - פרסום, אגרת הרדיו ותמיכה ממשלתית. בפברואר 2014 נחשפו חלק מהמספרים בוועדת הכספים של הכנסת, והתברר שבשנת 2013 שילמה רשות השידור כ-30 מיליון שקלים שכר טרחה לעורכי הדין המעורבים בגביית חובות[5].
בעבר הועלו הצעות לבטל את האגרה ולממן את פעילות רשות השידור ישירות מתקציב המדינה. הצעה אחרת הייתה להטיל על חברות הכבלים והלוויין תשלום תמלוגים לרשות השידור על העברת השידורים שלה למנויים, כך שתמלוגים אלה ישמשו בסיס לתקציב רשות השידור, ויבטלו את הצורך לגבות את האגרה ממשקי בית המחוברים לרשתות הכבלים או הלוויין.
בעיה נוספת הייתה העובדה שקיימות בישראל רשתות שידור ממלכתיות שאינן נהנות מן האגרה. הטלוויזיה החינוכית ממומנת ישירות מתקציב משרד החינוך, ובמידה מסוימת גם משידור פרסומות (במסגרת שידוריה בערוץ 2). תחנות הרדיו של גלי צה"ל ממומנות מתקציב משרד הביטחון ומשרד התחבורה, ולאחרונה גם משידור "תשדירי שירות" ו"חסויות" מסחריות. שתי רשתות השידור האלה אחראיות לחלק ניכר מהשידור הציבורי בישראל, אף על פי שהן אינן זכאיות לקבל מימון מכספי האגרה.
בסקר שערך עיתון "גלובס" בפברואר 2014[6], בו השתתפו כ-4,000 גולשים, הצביעו 85% מהמשתתפים בעד ביטול האגרה, ו-63% קראו לביטול השידור הציבורי בכללותו. (מרבית הנותרים דרשו כי האגרה תיגבה רק מאזרחים המחוברים לשירותי הכבלים, וצורכים ערוצים אלה דרכם).
סוגיות משפטיותעריכה
השאלה האם מדובר במס או באגרה עלתה לדיון בבית המשפט העליון[7]. בדיון זה טענה רשות השידור שהאגרה היא מס, אך טענה זו נדחתה בפסק דינו של השופט אהרן ברק בטענה שהאגרה היא תשלום בגין שרות. פסק דין זה ניתן אף על פי שגובה האגרה אינו תלוי בכמות השימוש בשירות (כלומר צפייה בשידורי רשות השידור).
העברת שידורי רדיו באינטרנט ושידורי טלוויזיה באינטרנט, והיכולת לקלוט שידורי טלוויזיה במחשב באמצעות כרטיס טלוויזיה, העלו את השאלה האם גם אמצעים אלה חייבים באגרה. בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, נקבע שמחשב הקולט שידורים באמצעות כרטיס טלוויזיה חייב באגרה, ואילו מחשב הקולט שידורי טלוויזיה דרך האינטרנט - פטור[8].
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- אגף הגבייה ברשות השידור
- חוק רשות השידור באתר עמלנט
- אגרה זה רע: אגרת הטלוויזיה, רשות השידור ופסקי דין, באתר halemo. מקבץ פסקי דין העוסקים באגרת הרדיו והטלוויזיה
- מירב קריסטל, מבצע אכיפה של אגרת הטלוויזיה: מה עושים?, באתר ynet, 27 בדצמבר 2012
- שחר ולנר ושירה הימן, אגרת טלוויזיה - מתי אפשר לקבל פטור?, באתר ynet, 28.11.10
- רון תקוה, גובה האגרה בעבור שידורים ציבוריים בכמה מדינות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 23.12.07
- אגרת רשות השידור (אגרת טלוויזיה), באתר כל-זכות
- אמיתי זיו, יש תמורה? לא תמיד חייבים לשלם את האגרה של רשות השידור, באתר TheMarker, 5 בנובמבר 2011
- רשות השידור לא תגבה אגרה מאזרחים שאין ברשותם ממיר דיגיטלי או מקלט בעל ממיר מובנה - אתר רשות השידור, 8 בספטמבר 2013
- דורון אביגד, השלב הבא: ביטול האגרה, באתר גלובס, 3 בדצמבר 2013
- קלמן ליבסקינד, הפקרות: לאן נעלמת האגרה שאתם משלמים לרשות השידור?, באתר nrg, 27 בדצמבר 2013
הערות שולייםעריכה
- ^ The licence fee - How to pay and how much it costs, באתר ה-BBC
- ^ רשות השידור לא תגבה אגרה מאזרחים שאין ברשותם ממיר דיגיטאלי או מקלט בעל ממיר מובנה
- ^ חוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014, ס"ח 2471 מ-11 באוגוסט 2014
- ^ משרד התחבורה והבטיחות בדרכים | רישיון לכלי רכב, www.gov.il (בעברית)
- ^ אריק בנדר, 30 מיליון שקל בשנה לעו"ד שייגבו את האגרה, באתר nrg, 4 בפברואר, 2014
- ^ סקר: 63% קוראים לסגור את רשות השידור ולבטל את האגרה, באתר גלובס, 25 בפברואר 2014
- ^ ע"א 474/89 עודד קריב נ' רשות השידור, ניתן ב-25.5.92
- ^ א (ת"א) 724128/07 רשות השידור נגד אדוארד רודוי, ניתן ב-12.5.2008
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.