אולימפיאדת לונדון (1948)
אולימפיאדת לונדון (1948) היא האולימפיאדה ה-14 בעת החדשה. היא נמשכה 15 ימים, מ-29 ביולי ועד 14 באוגוסט 1948. 4,104 ספורטאים ממספר שיא של 59 מדינות התחרו ב-19 ענפי ספורט. הייתה זו הפעם השנייה בה התקיימו המשחקים בלונדון, לאחר שגם האולימפיאדה הרביעית נערכה בה, ב-1908. בכך הייתה לעיר השנייה בהיסטוריה שמארחת את המשחקים פעמיים, אחרי פריז.
עיר מארחת | לונדון, הממלכה המאוחדת |
---|---|
מדינות משתתפות | 59 |
ספורטאים משתתפים |
4,104 (3,714 גברים, 390 נשים) |
תחרויות | 136 תחרויות ב-19 ענפים |
טקס הפתיחה | 29 ביולי 1948 |
טקס הנעילה | 14 באוגוסט 1948 |
נפתח רשמית על ידי | ג'ורג' השישי, מלך בריטניה |
השביע את המשתתפים | דונלד פינלי |
הדליק את הלפיד האולימפי | ג'ון מארק |
האצטדיון הראשי | אצטדיון ומבלי |
רקע
עריכהשתי האולימפיאדות שהיו אמורות להיערך ב-1940 וב-1944 בוטלו בשל מלחמת העולם השנייה, ואולימפיאדת לונדון הייתה הראשונה שנערכה מזה 12 שנים, מאז אולימפיאדת ברלין. לונדון נבחרה לארח את אולימפיאדת הקיץ 1944, שבוטלה בסופו של דבר, ולאחר סיום המלחמה נבחרה שוב לארח את המשחקים.
לונדון עצמה לא הייתה מוכנה למשחקים: האווירה הייתה קשה בתום המלחמה, לונדון עדיין הייתה הרוסה כתוצאה מהפצצות הגרמנים (הבליץ) וכן היה חשש כי הנטל הכלכלי הכרוך באירוח המשחקים יהיה כבד מדי. עקב החשש הועלתה אף האפשרות להעביר את המשחקים לארצות הברית, אך המלך ג'ורג' השישי סבר כי המשחקים דווקא עשויים לסייע בשיקומה של העיר.
המשחקים בלונדון היו הראשונים שנערכו לאחר מותו של הברון פייר דה קוברטן, מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. במשחקים אלו נערכו בפעם האחרונה תחרויות בתחומי האומנות.
המכרז האולימפי
עריכהביוני 1939, טרם המלחמה, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי כי לונדון תארח את משחקי 1944. העיר הועדפה על רומא, דטרויט ולוזאן. לאחר שלא התקיימו המשחקים ב-1944, נקבע, ללא הצבעה, כי לונדון תארח את המשחקים מתוך הערים שנשקלו: בולטימור, פילדלפיה, לוס אנג'לס, מיניאפוליס ולוזאן.[1]
השתתפות
עריכהמספר שיא של 59 מדינות השתתפו במשחקים. 14 מהן השתתפו לראשונה: איראן, בורמה, גיאנה הבריטית, ג'מייקה, ונצואלה, טרינידד וטובגו, לבנון, סוריה, סינגפור, עיראק, פוארטו ריקו, פקיסטן, ציילון וקוריאה. הודו, שהשתתפה במשחקים בעבר כמושבה בריטית, שלחה לראשונה משלחת כמדינה עצמאית. ישראל, אשר הכרזת עצמאותה הייתה חודשיים וחצי בלבד לפני המשחקים, והיה רצון לשלוח שתי ספורטאיות מהאתלטיקה הקלה[2], אך וועד האולימפי הישראלי טרם הוכר, ונקבע כי זה אינו יורש אוטומטי של הוועד האולימפי הארצישראלי, אשר הוזמן אומנם למשחקים, כבר ב-1947.
גרמניה ויפן, שתיים ממדינות הציר שנלחמו נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, לא הורשו להשתתף במשחקים. המדינה השלישית, איטליה, עברה להילחם לצדן של בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, והשתתפותה אושרה.
4,104 ספורטאים השתתפו במשחקים. המשלחות הגדולות ביותר היו מבריטניה (398), צרפת (316), ארצות הברית (300), איטליה (213) וארגנטינה (199).
טבלת מדליות
עריכהעשר המדינות שגרפו את מרב המדליות:
מיקום | מדינה | זהב | כסף | ארד | סה"כ |
---|---|---|---|---|---|
1 | ארצות הברית | 38 | 27 | 19 | 84 |
2 | שוודיה | 16 | 11 | 17 | 44 |
3 | צרפת | 10 | 6 | 13 | 29 |
4 | הונגריה | 10 | 5 | 12 | 27 |
5 | איטליה | 8 | 11 | 8 | 27 |
6 | פינלנד | 8 | 7 | 5 | 20 |
7 | טורקיה | 6 | 4 | 2 | 12 |
8 | צ'כוסלובקיה | 6 | 2 | 3 | 11 |
9 | שווייץ | 5 | 10 | 5 | 20 |
10 | דנמרק | 5 | 7 | 8 | 20 |
12 | הממלכה המאוחדת (מארחת) | 3 | 14 | 6 | 23 |
אירועים מרכזיים
עריכהמרוץ הלפיד
עריכההלפיד הודלק באופן המסורתי על ידי אור השמש באולימפיה ב-17 ביולי. מיוון יצא הלפיד לאורך איטליה, שווייץ, לוקסמבורג, בלגיה וצרפת, הועבר מעל תעלת למאנש לדובר ומשם ללונדון.
טקס הפתיחה
עריכההמשחקים נפתחו בנוכחות מכובדת של ראשי הממלכה באצטדיון ומבלי: ג'ורג' השישי ויורשת העצר אליזבת, הנסיכה מרגרט, המלכה האם מרי וראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי. המשחקים נפתחו בטקס חגיגי: הלפיד הודלק, 7,000 יוני דואר שוחררו בשמי לונדון ונורו 21 מטחי כבוד. בשעה 4 אחר הצהריים, עם צלצול הביג בן, הונף הדגל האולימפי ודונלד פינלי, מפקד להק בחיל האוויר המלכותי שהשתתף באולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) ובאולימפיאדת ברלין (1936), השביע את המשתתפים. טקס הפתיחה שודר ברשת ה-BBC, ששילמה 1000 לירות שטרלינג עבור זכויות השידור.
הישגים ספורטיביים
עריכהבמהלך המשחקים נערכו תחרויות ב-19 ענפי ספורט: אופניים, איגרוף, אתלטיקה, הוקי שדה, היאבקות, הרמת משקולות, התעמלות, חתירה, כדורגל, כדורמים, כדורסל, סיף, קאנו/קיאק, קליעה, קפיצה למים, קרב חמש מודרני, רכיבה, שחייה ושיט.
כן נערכו תחרויות ראווה בלקרוס ותחרויות אמנות (אדריכלות, מוזיקה, ספרות, פיסול וציור).
אתלטיקה
עריכה- ערך מורחב – אתלטיקה באולימפיאדת לונדון (1948)
במהלך המשחקים לא נשבר אף שיא עולם, אך נקבעו תשעה שיאים אולימפיים חדשים.
פאני בלנקרס-קואן, עקרת בית הולנדית בת 30 ואם לשני ילדים, זכתה ב-4 מדליות זהב: בריצת 100 מטר, בריצת 200 מטר, בריצת 80 מטר משוכות ובריצת שליחות 4X100 מטר. אנדרטה עם פסלה של האצנית הוקמה בעיר הולדתה, רוטרדם, והיא כונתה "עקרת הבית המעופפת". האתלטית הצרפתייה מישלין אוסטרמייה זכתה ב-3 מדליות מהן 2 זהב, בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס.
מספר אצנים אמריקנים זכו ביותר ממדליה אחת. האצנים האמריקנים הריסון דילארד, מל פטון ורוי קוקרן זכו כל אחד בשתי מדליות זהב, אחת אישית ואחת בריצת שליחים. דילארד זכה בריצת 100 מטר, פטון זכה בריצת 200 מטר וקוקרן זכה בריצת 400 מטר משוכות. אתלט אמריקני נוסף, מל ויטפילד, זכה ב-3 מדליות, מהן 2 מדליות זהב בריצת 800 מטר ובריצת שליחים 4x400 מטר. חברם למשלחת בארני איוול זכה ב-3 מדליות, מדליית זהב אחת בריצת שליחים 4x100 מטר ושתי מדליות כסף בריצות ל-100 ול-200 מטר. זכייתם של האמריקנים במירוץ השליחים הייתה לאחר שנפסלו בתחילה בשל חילוף בלתי חוקי, אך המדליה הוענקה להם לאחר שערעורם התקבל.
אמיל זטופק, שכונה "הקטר הצ'כי", זכה במדליית הזהב בריצת 10000 מטר ובמדליית הכסף בריצת 5000 מטר. לאחר ניצחונו קודם זטופק, וקיבל דרגת רב-סרן בצבא צ'כוסלובקיה. עם האתלטים הנוספים שבלטו בלונדון נמנים האמריקני בוב מתיאס, שזכה בתחרות הקרב עשר בגיל 17, והיה צעיר הזוכים במדליית זהב, והג'מייקני ארתור וינט, שזכה בשתי מדליות, מדליית זהב בריצת 400 מטר ומדליית כסף בריצת 800 מטר.
בריצת המרתון התחוללה דרמה, לאחר שהבלגי אטיין גלי, שהוביל לאורך רוב המירוץ, נכנס ראשון לאצטדיון, אך התמוטט, והארגנטינאי דלפו קבררה והבריטי טום ריצ'רדס עקפו אותו. בשארית כוחותיו ובעידוד הקהל השלים גלי את המרוץ וזכה במדליית ארד, אך הובהל לבית חולים ולא נשאר לטקס חלוקת המדליות.
שחייה
עריכה- ערך מורחב – שחייה באולימפיאדת לונדון (1948)
בתחרויות השחייה נשבר שיא עולם אחד, במשחה ל-200X4 מטר חופשי. את השיא קבעה הנבחרת האמריקנית, שהשלימה את המשחה בתוצאה 8:46.0 דקות. כן נקבעו שישה שיאים אולימפיים.
בתחרויות הגברים, זכו האמריקאים בכל מדליות הזהב. ג'יימס מקליין זכה ב-3 מדליות מהן 2 זהב. וולטר ריס וביל סמית' זכו כל אחד בשתי מדליות זהב. ריס זכה במשחה ל-100 מטר חופשי.
השחייניות הבולטות בתחרות היו אן קרטיס מארצות הברית, שזכתה ב-3 מדליות מהן 2 זהב. השחיינית הדנית קארן הארופ זכתה ב-3 מדליות, מהן אחת זהב, וחברתה למשלחת גרטה אנדרסן זכתה בשתי מדליות, בהן מדליית זהב במשחה ל-100 מטר חופשי.
ענפים קבוצתיים
עריכה- ערך מורחב – כדורסל באולימפיאדת לונדון (1948)
נבחרת ארצות הברית בכדורסל זכתה בתואר האולימפי בפעם השנייה ברציפות, לאחר שהביסה במשחק הגמר את נבחרת צרפת 21-65. הנבחרת האמריקאית הייתה דומיננטית במיוחד במהלך הטורניר, וניצחה את יריבותיה בתוצאה הממוצעת 32–65. ניצחונה הגדול ביותר היה על נבחרת שווייץ, בשלב הבתים - 21-86.
נבחרת שוודיה בכדורגל זכתה בתואר האולימפי הראשון והיחיד שלה, לאחר שגברה במשחק הגמר 1–3 על נבחרת יוגוסלביה. כובשי השערים הבולטים במהלך הטורניר היו השוודי גונאר נורדאהל והדני יון האנסן, שכבשו כל אחד שבעה שערים.
בכדורמים זכתה בתואר נבחרת איטליה, לראשונה בתולדותיה, לאחר שסיימה במקום הראשון בבית הגמר. סגניתה הייתה נבחרת הונגריה, שהייתה המנצחת בשתי האולימפיאדות הקודמות.
נבחרת הודו בהוקי שדה זכתה בתואר האולימפי בפעם הרביעית ברציפות, לאחר שגברה במשחק הגמר 0–4 על נבחרת בריטניה.
ענפים נוספים
עריכההמשלחת האמריקנית חלשה על ענף הקפיצה למים, וזכתה בכל המדליות פרט ל-2 מדליות ארד. ויקי דרייבס זכתה בשתי מדליות הזהב בתחרויות הנשים. בהרמת משקולות חלקו במדליות הזהב ארבעה אמריקאים ושני מצרים. בהיאבקות בלטו במיוחד הטורקים (11 מדליות, מהן 6 מדליות זהב) והשוודים (13 מדליות, מהן 5 מדליות זהב). בתחרויות הסיף, אילונה אלק יהודייה מהונגריה הגנה על תוארה מברלין 1936 בתחרות רומח אישי והסייפים אלדר גרביץ' מהונגריה (חרב) וז'אן בואן מצרפת (רומח) זכו כל אחד בשתי מדליות זהב, אישית וקבוצתית.
ראו גם
עריכהעיינו גם בפורטלים: | |||
---|---|---|---|
פורטל לונדון | |||
פורטל ספורט |
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של אולימפיאדת לונדון (באנגלית)
- אולימפיאדת לונדון באתר הוועד האולימפי
- אמיר ענבר, האולימפיאדה שחגגה, בצניעות, את החזרה לחיים, באתר הארץ, 29 ביולי 2016
- אולימפיאדת לונדון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ PAST OLYMPIC HOST CITY ELECTION RESULTS, gamesbids.com
- ^ דבר, 23 ביולי 1948