אקוויליה
אקוויליה (בפורלן: Acuilee, בסלובנית: Oglej, בלטינית ואיטלקית: Aquileia) היא עיר רומית עתיקה במחוז פריולי-ונציה ג'וליה שבאיטליה. העיר שוכנת בצפון הים האדריאטי, בערך 10 קילומטרים מן הים, על לגונת הנהר נטיסה (Natissa), שערוצו השתנה מעט מאז תקופת הרומאים. בשנת 2009 התגוררו באקוויליה כ-3,500 תושבים.
| |||||
 | |||||
| מראה אקוויליה | |||||
| מדינה / טריטוריה |
 איטליה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מחוז |
 פריולי-ונציה ג'וליה | ||||
| נפה | נפת אודינה | ||||
| תאריך ייסוד | 181 לפנה"ס | ||||
| שטח | 36 קמ"ר | ||||
| גובה | 5 מטרים | ||||
| אוכלוסייה | | ||||
| ‑ בעיר | 3,128 (1 בינואר 2023) | ||||
| ‑ צפיפות | 95.1 נפש לקמ"ר (2009) | ||||
| קואורדינטות | 45°46′00″N 13°22′00″E / 45.766666666667°N 13.366666666667°E | ||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||
| http://www.comune.aquileia.ud.it | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
| |||||
העת העתיקה
עריכההעיר נוסדה על ידי הרומאים כמושבה בשנת 181 לפנה"ס, מדרום לאלפים היוליאניים, כ-13 קילומטרים מצפון ללגונות החוף. מושבה נועדה לשמש מוצב ספר ולהגן על מישור ונטו-פריולי שמעבר לנהר הפו, בקצהו הצפוני של הים האדריאטי, שאליו הייתה המושבה קשורה באמצעות הנהר נטיסה. המושבה נועדה להגן על שבטי הונטים האדריאטים שהיו בני ברית נאמנים לרומא במהלך המלחמות האיליריות. מטרה נוספת של המושבה הייתה להוות בסיס שימנע את התקדמותם של שבטים עוינים אל תוך איטליה.
המושבה נוסדה על ידי שני קונסולים של רומא ופרפקט פרטוריאני (praefectus praetorio) של המשמר הפרטוריאני, שלושה בעלי תפקידים רמים בממשל הרומאי. 3,000 חיילי רגלים, רובם סאמניטים, היו ראשוני המתיישבים; אליהם הצטרפו לאחר מכן ונטים. 500 מתיישבים נוספים, עם משפחותיהם, הצטרפו לעיר בשנת 169 לפנה"ס, כתגבור לחיל המצב שישב בה.
אקוויליה הייתה היישוב הראשי בוונטיה (Venetia). מיקומה האסטרטגי איפשר לה לשמש כנקודת קישור בין הים התיכון למרכז אירופה. בנמלה של אקוויליה עברו סחורות רבות בשני הכיוונים, ובהן יין, שמן, ברזל, פרוות ועבדים. העיר הייתה קצהו של מסלול סחר בענבר, שהובא מאזור הים הבלטי; אומנים עיבדו את הענבר בעיר וממנה הופץ למקומות רבים. אקוויליה הייתה נקודת מוצא לרשת של דרכים שהובילו לצפון מזרח האימפריה – לכיוון נהר הדנובה ולאוסטריה וקרואטיה של היום. בעיר התגוררו, מעבר לתושביה הרומיים, גם תושבים קלטים, איליריים, יוונים, מצרים, סורים ויהודים. אמנים יהודים ופיניקים הקימו בעיר תעשיית זכוכית משגשגת, היא המשיכה לשמש מרכז לסחר בענבר, והייתה יצואנית יין חשובה.
המושבה הפכה למוניקיפיום בשנת 90 לפנה"ס, ותושביה זכו באזרחות רומית. עושרה של העיר הביא לעיטורה במבני ציבור מרשימים רבים, ובבתים פרטיים מפוארים. על פי הערכה, חיו בעיר בשיא עושרה למעלה מ-200,000 תושבים.
בתקופת אוגוסטוס קיסר נבזזה העיר על ידי שבטים ליבורנים, אך בתקופת השלום הארוכה שבאה לאחר מכן, תחת שלטונו של אוגוסטוס, היא התאוששה. אוגוסטוס עצמו ביקר בעיר בעת המלחמות הפנוניות, בין 12 לפנה"ס ל-10 לפנה"ס. בנו של הקיסר טיבריוס, יורשו של אוגוסטוס, נולד בעיר.
תושבי העיר קיבלו עליהם את הפנתאון הרומי כדת, אם כי בעיר היה נפוץ גם פולחן מקומי של אל השמש בלנוס. היהודים שחיו בעיר קיימו אורח חיים יהודי; ייתכן שמהם הופיעו בעיר הנוצרים הראשונים. חיילים רומיים הביאו איתם את דת הסתרים מיתראיזם.
שיאה של אקוויליה היה בשנת 168, כאשר הקיסר מרקוס אורליוס הפך אותה לאבן הפינה של מערכת ההגנה הקיסרית כנגד פלישות הברברים מצפון וממזרח. במהלך המאה ה-4 שמרה העיר על חשיבותה; הקיסר קונסטנטינוס שהה בה פעמים רבות, והיא שמשה בסיס ימי חשוב וכמקום מושבו של פקיד בכיר, שתפקידו היה לבדוק את מעשיהם של פקידי הרשויות המקומיות. בעיר הוקמה מטבעה מלכותית, שפעלה בין 284 ל-425. הבישוף של העיר היה בדרגת בישוף מטרופוליטני; בשנת 381 התקיים בעיר סינוד, והיה זה הראשון לכינוסים כנסייתיים רבים. בעיר הוקם ארמון מלכותי, שבו שהו קיסרים רבים מזמנו של דיוקלטיאנוס והלאה. במהלך העשור השני של המאה ה-4 הוקמה בעיר הבזיליקה, המבנה המרשים ביותר באקוויליה עד היום. בסוף המאה ה-4 מנה אוסוניוס את אקוויליה כעיר התשיעית בגודלה בין ערי העולם.
ימי הביניים
עריכהתקופת השגשוג של אקוויליה הסתיימה בשנת 401. באותה שנה הטילו הויזיגותים בראשות מלכם, אלאריק הראשון, מצור על העיר, ומצור נוסף הוטל בשנת 408. בשנת 452 סבלה העיר חורבן כה גדול מידיהם של האטילה ההוני ועמו, עד שקשה היה לזהות את מיקומה. התושבים המקומיים נמלטו אל הלגונות והתיישבו בהן; כך נוסדו הערים ונציה וגראדו הסמוכה. תושבים אחרים התקבצו סביב הבזיליקה; היישוב שנותר, שהוא היישוב הקיים כיום, היה קטן בהרבה מן העיר המקורית. התפקודים המסחריים של אקוויליה עברו בהדרגה לוונציה הסמוכה.
אקוויליה הוקמה מחדש, אך הייתה קטנה בהרבה. בפלישה הלומברדית לאיטליה במהלך המאה ה-6 נהרסה העיר שוב, בשנת 590. הפטריארך נמלט לגראדו, שהייתה תחת הגנת הביזנטים. ועידת קונסטנטינופול השנייה יצרה פילוג בין מי שקיבלו את החלטותיה ובין אלו שהתנגדו להן; המתנגדים להחלטות בחרו פטריארך משלהם באקוויליה, מול הפטריארך שישב בגראדו והיה בפלג שקיבל את החלטות הוועידה. בכך פוצלה הדיוקסיה לשניים – הפטריארכיה של אקוויליה שמושבה באקוויליה, בחסות הלומברדים, והפטריארכיה של אקוויליה שמושבה בגראדו, בחסות האקסרכיה של רוונה, מוקד הכוח הביזנטי באיטליה, ומאוחר יותר בחסות דוכסי ונציה. שושלת הפטריארכים של אקוויליה המשיכה להתקיים עד שנת 699, כאשר הסתיים הפילוג, אך למרות ששמרו על הכינוי "פטריארך של אקוויליה", עברו הפטריארכים לערים אחרות.
אקוויליה הייתה בשליטת הלומברדים עד 774; באותה שנה כבש קרל הגדול את צפון איטליה. מצבה של העיר עצמה הוסיף להידרדר: חורבותיה נבזזו לעיתים קרובות כדי להשיג חומרי בניין. עם התמוטטות השליטה הקרולינגית במאה ה-10 סבלו התושבים מפשיטות המדיארים. ואולם, למרות הירידה החומרית הוסיפה אקוויליה לשמש כמרכז דתי חשוב לכל האזור. הפטריארכיה של אקוויליה המשיכה להיות הפטריארכיה העיקרית באזור, ונטלה חלק חשוב בהפצה ובביסוס הנצרות בכל האזור; הבזיליקה והמכלול שסביבה המשיכו לשמש כמרכזה הרוחני.
במאה ה-11 התחזקה הפטריארכיה של אקוויליה, והצליחה לבסס את ריבונותה על אקוויליה ופריולי (Friuli), הפינה הצפון מזרחית של איטליה כיום. קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שירשה, במובן מסוים, את המלכים הקרולינגיים) העניק את האזור לפטריארך כנחלתו הפיאודלית, אך אצילים באזור ערערו על סמכות זו לעיתים קרובות. ב-1027 וב-1044 בזז הפטריארך של אקוויליה את העיר גראדו הסמוכה. למרות שהאפיפיור תמך בזכויותיו של הפטריארך של גראדו, הרי שהעיר עצמה לא התאוששה. מושב הפטריארכיה שבה הועבר לוונציה ב-1450. במאה ה-14 הגיעה הפטריארכיה לשיאה: היא שלטה על שטח שהשתרע מהנהר פיאווה עד לאלפים היוליאניים ולאיסטריה. ואולם, מאבקי השליטה נמשכו, וב-1445 עבר התואר "פטריארך של אקוויליה" לוונציה. מכאן ואילך נשאו בתואר רק ונציאנים. התואר בוטל סופית ב-1751.
אתר מורשת עולמית
עריכה
שרידים ארכאולוגיים
עריכההעיר הרומית העתיקה נמצאת כיום מתחת לעיירה הנוכחית ולשדות החקלאיים שסביבה, ורובה הגדול טרם נחשף. החפירות הארכאולוגיות הבודדות שנערכו במקום בוצעו לפני יותר ממאה שנה, ובהן נחשף חלק מהמערך העירוני. כמה מן האזורים שנחשפו מוצגים כיום לציבור בצפונה של העיר, ובהם הפורום, הבזיליקה הרומאית (ברומא העתיקה שימשה הבזיליקה כמבנה ציבור, בית משפט במקרה זה), השוק, אחד משני בתי המרחץ, ושני מכלולי מגורים מפוארים. חומות העיר המאוחרות יותר נחשפו בחלקן, והארכאולוגים איתרו את התוואי שלאורכו היו בנויות. מחוץ להן נחשף בית קברות ובו מצבות מרשימות, וכן אמפיתיאטרון. השרידים המרשימים ביותר של העיר הרומאית הם שרידי הנמל, שורה ארוכה של מחסנים ורציפים שנבנו לאורך גדת הנהר. מבנים אלו שולבו במערך ההגנה של עיר במאה ה-4. ידוע שגם בגדתו השנייה של הנהר היו מבנים כאלו, אך הם לא נחשפו. באקוויליה שוכן מוזיאון לארכאולוגיה של האזור. במוזיאון מוצג אוסף נרחב של פסלים, כתובות, מצבות, זכוכית, אבני חן ומטבעות מאקוויליה וסביבתה.
הבזיליקה
עריכההבזיליקה המוקדשת לעליית הבתולה (Basilica di Santa Maria Assunta), נבנתה בתחילה בצורת פרסה, ובה מכלול של שלושה אולמות. משהתברר שמבנה זה אינו עונה על צורכי כל המתפללים והעולים לרגל, נבנה בשנת 345 מבנה גדול במקום הזרוע הצפונית המקורית. מבנה זה, יחד עם יתר הבזיליקה, נהרס בהתקפתם של ההונים, ולא הוקם מחדש. כאשר שבו שרידי התושבים לעיר, התרכזו מאמציהם בשיקום האולם הדרומי.
לאחר תקופת הזנחה בעת השלטון הלומברדי, הוחל במאה התשיעית בהקמת מבנה חדש על שרידי המבנה העתיק. זהו המבנה הקיים היום. את העבודה יזם הבישוף מקסנטיוס, עם תמיכה כלכלית של קרל הגדול. למבנה ההולך ונבנה נגרם נזק חמור בעת פלישות המדיארים במאה העשירית, ונזק נוסף נגרם בשל רעידת אדמה בשנת 988. למרות זאת הושלמה העבודה בשנת 1031.
אורכה של הבזיליקה 65.6 מטרים, רוחבה 30 מטרים וגובהה 23 מטרים. צורתה כשל צלב. הספינה מחולקת לשלושה מעברים על ידי שני טורים של עשרה עמודים כל אחד; את הספינה חוצה טרנספט שאורכו 42.8 מטרים ורוחבו 9.4 מטרים. המבנה נבנה בסגנון הרומנסקי, אך יש בו מוטיבים גותיים, שנוספו בעת שהמבנה שופץ בשנת 1348, לאחר רעידת אדמה.
המאפיין המרשים ביותר בפנים הבזיליקה הוא רצפת הפסיפס הגדולה - 37 מטרים לאורך ו-20 מטרים לרוחב - הנמצאת באולם הדרומי של המבנה המקורי מן המאה ה-4. על רצפה זו נבנתה הרצפה של המבנה מן המאה התשיעית, והיא התגלתה מחדש רק בשנת 1909. הפסיפס נתגלה בשלמותו, למעט חלקים קטנים שנהרסו בעת בניית הטור הדרומי של העמודים במבנה, במאה העשירית. הנושאים המצוירים בפסיפס רבין ומגוונים; יש בהם נושאים סמליים, כמו מאבק בין תרנגול, המייצג את האור, הנצרות, לבין צב, המייצג את האפלה והפגניות, וכן ציורים של ציפורים הקשורות לגן עדן, דיוקנאות של תורמים, סצנות מתוך הברית החדשה וכתובות הקדשה. בקצהו המזרחי של הפסיפס ישנו ציור של סצנה ימית ובה שנים עשר דייגים המייצגים את השליחים, ולצידם סיפורו של יונה הנביא.
בקצה המזרחי של הבזיליקה נמצאת הקריפטה שנבנתה במאה השישית או שביעית כדי לשמור בה שרידי קדושים. הקברים אינם נמצאים בקריפטה כיום, אך על קירותיה וקשתותיה יש ציורי פרסקו מן המאה ה-12, המתארים את חיי מרקוס המבשר, הקדוש הרמגורס מאקוויליה (הבישוף הראשון של אקוויליה), את מותו של ישו ואת תרדמת הבתולה.
מעל הקריפטה נמצא המזבח, ובו מאפיינים של אדריכלות הרנסאנס. הקשת המרכזית של האפסיס מעל המזבח מעוטרת בציורי פרסקו מן המאה ה-11; ציורים אלו כוסו בטיח בתחילת המאה ה-18 ונחשפו מחדש רק ב-1896. ציורים אלו מציגים את המדונה והילד, קדושים ומרטירים, בני המשפחה המלכותית, ואת הבישוף פופו, מייסד הבזיליקה.
מצידה המזרחי של הבזיליקה ניתן לצאת לקריפטה שנחשפה מחדש רק בתחילת המאה ה-20. בקריפטה זו נשמרו פסיפסים מן המאה ה-1, שבמקורם היו שייכים לחווילה רומית, שעליה נבנתה הבזיליקה במאה ה-4. נושאי פסיפסים אלו אינם ברורים, ויש בהם רמזים לפולחנים מסתוריים ואזוטריים.
הכניסה לבזיליקה, ממערב, היא דרך פורטיקו שנבנה בתחילת המאה ה-9, המוביל לאגן טבילה. הפורטיקו ואגן הטבילה נבנו מחורבותיהם של המבנים הקדומים יותר במכלול הבזיליקה. אגן הטבילה מתומן בצורתו, ובריכת הטבילה שבו היא בצורת משושה. צורה זו מייצגת את המונוגרמה הנוצרית כי רו. אגן הטבילה מוקף באכסדרה התומכת במרפסת.
מרכיב בולט במבנה הבזיליקה הוא מגדל הפעמונים, מבנה מסיבי ששרד בצורתו המקורית מאז שנבנה בשנת 1031. גובהו 73 מטרים, והוא נבנה מאבנים שהובאו מהריסות אמפיתיאטרון רומי סמוך. מגדל הפעמונים מהווה נקודת ציון גאוגרפית וסמלית לאזור כולו.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אקוויליה- אקוויליה באנציקלופדיה הקתולית
- אקוויליה באתר התיירות של מחוז פריולי-ונציה ג'וליה
