ויקיפדיה

ארמון הסובייטים

ארמון הסובייטים (ברוסית: Дворец Советов, דבורץ סובטוב) היה מיזם לבניית מרכז כנסים פוליטי במוסקבה במקום בו עמדה קתדרלת ישו המושיע המקורית, שנהרסה בשנת 1931 לטובת הקמתו. תפקידו העיקרי של הארמון היה לאכלס מפגשים של הסובייט העליון, באמצעות הקמת אולם גדול בקוטר 130 מטרים ובגובה 100 מטרים, המכיל יותר מ-20,000 מקומות. אילו נבנה, הארמון בגובה 416 מטרים היה הופך למבנה הגבוה בעולם, עם נפח פנימי העולה על הנפחים המשולבים של ששת גורדי השחקים האמריקאים הגבוהים ביותר באותה תקופה.[5]

ארמון הסובייטים
העיצוב השלם משנת 1937 על בול דואר. מפרטי אפיון מוקדמים דרשו שהארמון ישמש כשער ניצחון כביר להמוני המפגינים הצועדים בזירת האולם הגדול. עד 1937 דרישה זו בוטלה.
העיצוב השלם משנת 1937 על בול דואר. מפרטי אפיון מוקדמים דרשו שהארמון ישמש כשער ניצחון כביר להמוני המפגינים הצועדים בזירת האולם הגדול. עד 1937 דרישה זו בוטלה.
מידע כללי
סוג מבנה שלא הושלם עריכת הנתון בוויקינתונים
שימוש הסובייט העליון
כתובת הקרמלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיה, מוסקבה
בעלים הסובייט העליון עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה 1937 – 1941[1][2] (מעולם לא הושלם)
תאריך פתיחה רשמי פברואר 1931 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק שנות ה־40 של המאה ה־20 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל בוריס יופן, ולדימיר שצ'וקו וולדימיר גלפרייך
מידות
גובה 416 מטרים (לפי גרסת 1937)[3][4] מטר
קומות 100 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 55°44′40″N 37°36′20″E / 55.74444°N 37.60556°E / 55.74444; 37.60556
(למפת מוסקבה רגילה)
 
ארמון הסובייטים
ארמון הסובייטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בוריס יופן, אדריכל יהודי-סובייטי, זכה בסדרה של ארבע תחרויות אדריכלות שנערכו בשנים 1931–1933 וסימנו את תחילתה של תפנית חדה באדריכלות הסובייטית מהמודרניזם של שנות ה-20 להיסטוריציזם (אנ')(גר') המונומנטלי של האדריכלות הסטליניסטית. הפרטים שמאחורי האירועים הללו והמניעים שלהם נותרו בגדר השערות ודיונים. מחקרים אחרונים תומכים בהשערה שיופן היה האדריכל הנבחר מההתחלה ותמרן את התחרויות לטובתו.

העיצוב הראשוני של בוריס יופן, ולדימיר שצ'וקו (אנ') וולדימיר גלפרייך (אנ') נוצר בשנים 1933–1934 וקיבל את צורתו הסופית ב-1937. קבוצת גלילים אנכיים ומצולעים כשבראשם ניצב פסל בגובה 100 מטרים בדמותו של ולדימיר לנין, הממזגים השפעות בסגנונות האר דקו והנאו-קלאסיציזם עם טכנולוגיית גורדי שחקים אמריקאית עדכנית. עבודות הבנייה באתר החלו ב-1933. ובניית היסודות הושלמה בינואר 1939. הפלישה הגרמנית ביוני 1941 הביאה להפסקת הפרויקט. מהנדסים ועובדים הופנו לפרויקטים ביטחוניים או גויסו לצבא. הפלדה המבנית שבוצעה בפרויקט עד אותה עת פורקה ב-1942 לצורך ביצורים וגשרים כחלק מהמאמץ המלחמתי.

לאחר מלחמת העולם השנייה, יוסיף סטלין איבד עניין בהקמת הארמון. יופן הכין מספר עיצובים מוקטנים אך לא הצליח להחיות מחדש את הפרויקט. ארמון הסובייטים האלטרנטיבי בגבעת הדרור, שהוצע לאחר מותו של סטלין, לא המשיך מעבר לשלב התחרות האדריכלית.

בשנת 1935 הוקמה תחנת רכבת תחתית בסמוך שנקראה "תחנת ארמון הסובייטים". בשנת 1957, שונה שמה לקרוֹפוֹטקינסְקָיַה. בשנת 1958, יסודותיו הומרו לתמיכת בריכת מוסקבה, בריכת השחייה הפתוחה הגדולה בעולם.

בין השנים 1995–2000 נבנתה מחדש קתדרלת ישו המושיע.[6]

ההתחלה (1922–1931)

עריכה

ב-30 בדצמבר 1922 הכריז הקונגרס הכל-סובייטי המאוחד הראשון (אנ') על הקמת (אנ') ברית המועצות. באותו יום הציע סרגיי קירוב לבנות מרכז כנסים לאומי חדש, שאושר כדין על ידי הקונגרס.[7] זו, על פי הנרטיב הסובייטי הרשמי, הייתה תחילתו של סיפור ארמון הסובייטים.[8] לפני הקונגרס, בינואר-מאי 1919, ערכה פטרוגרד תחרות אדריכלים עבור מיזם "ארמון העבודה".[9] באוקטובר 1922 השיקה החברה האדריכלית של מוסקבה (רו') תחרות עבור "ארמון עבודה" אחר, שאושרה בידי סרגיי קירוב.[10] שני המיזמים היו גדולים מספיק כדי לקיים בהם כל כינוס שאפשר להעלות על הדעת,[א] ואף אחד מהם לא יכול היה להתממש במדינה הרוסה על ידי מלחמות ומהפכות.[11][12]

בשפה הסובייטית שלאחר המהפכה המילה "ארמון" (ברוסית: дворец) ציינה בניין ציבורי רב תפקידים שחלקם תפקידי בידור וניהול; ככל שחלף הזמן, הצד הניהולי הכריע.[11] המילה מעולם לא יושמה על מגורים של מנהיגים פוליטיים: ענייניהם הפרטיים נותרו סוד שמור היטב.[11] במהלך שנות העשרים של המאה ה-20 חל פיחות במשמעות המילה ל"ארמונות עבודה" או "ארמונות תרבות" קטנים וצנועים יותר שנבנו בפועל.[13] הארמון הלאומי הנחשק היה צריך להיות גדול במיוחד, מרשים ומתקדם טכנולוגית כדי לעמוד מעל ההמון.[13] הרעיון להציב פסל רב-ממדים בדמותו של לנין על גבי המרכז הניהולי הלאומי (במקור, בניין קומינטרן) עלה עוד בשנת 1924 כשהוצע על ידי ויקטור באליקין (אנ'), אז סטודנט לתואר שני ב-בית הספר הלאומי ללימודים טכניים ואמנות (Vkhutemas): "נורות קשת (אנ') יציפו את הכפרים, עיירות, פארקים וכיכרות, הקוראות לכולם לכבד את לנין גם בלילה...".[14] ההצעה זכתה מאוחר יותר לפופולריות על ידי התנועה הרציונליסטית (אנ') של באליקין, ה-ASNOVA (אנ') אך זכתה להכרה מועטה בקרב הציבור.[15]

ההחלטה לבנות את "בית הקונגרסים" (ברוסית: Дом съездов)[16] התקבלה בסוף 1930 או בתחילת 1931, והוכרזה בפברואר 1931.[17] לא ניתן לברר בצורה מהימנה את ההשפעות מאחורי ההחלטה. דמיטרי צ'מלניצקי (גר') טוען שסטלין היה היוזם הבלעדי של הפרויקט;[18] סרגיי קוזנצוב טוען שהרעיון הועלה על ידי אלכסיי ריקוב.[19] מבחינה כרונולוגית, "בית הקונגרסים" היה הראשון מבין שלושת המגה פרויקטים שהושקו במוסקבה ב-1931, חודשים לפני תעלת מוסקבה והרכבת התחתית של מוסקבה.[20] היקפו המקורי היה צנוע. האדריכלים והפוליטיקאים האמינו שניתן להקים את הבניין ב-1933.[21][22] עם זאת, השאיפות הבלתי מרוסנות של שתי הקבוצות היוו, עד מהרה, את הגורם להגדלה חסרת המעצורים בהיקפו ובעלותו של המיזם.[21] בקיץ 1931 שונה שמו של הפרויקט המנופח ממילא ל"ארמון הסובייטים".[16]

האדריכל

עריכה
 
בוריס יופן עם בניין קולנוע אודרניק (רו') שתכנן. גלוית דואר סובייטית, 1990

בפברואר 1931 הקימה הממשלה מבנה תלת-שכבתי לניהול פרויקטים. מועצת הבנייה הייתה ועדה פוליטית דקורטיבית[23] בראשות קלימנט ורושילוב ואחר כך ויאצ'סלב מולוטוב.[19][24][25] היא שימשה כמיופת כוח להכרזה על החלטות שקיבלו סטלין והפוליטביורו.[23] מנהלת הבנייה הכפופה (USDS) הייתה צוות ניהול הפרויקט של מיכאיל קריוקוב (רו') (יו"ר), בוריס יופן (אדריכל ראשי), הרמן קראסין,[ב] ארתור לוייט (רו') ואיוואן משקוב (אנ').[18][19] ה-USDS מינה ופיקח על המועצה הטכנית, שכללה עשרות אדריכלים, אמנים ומהנדסים מנוסים.[24]

בוריס יופן, השני בפיקוד ב-USDS, קיבל מיד את התואר והתפקיד של האדריכל הראשי.[26][27][28][29] יופן, שרק חזר מאיטליה ותלמיד ותיק של האדריכל האיטלקי ארמנדו ברזיני (אנ'), היה איש חיל בקהילת האדריכלים הסובייטית ולא היו לו מחויבויות כלפי אף קבוצה.[26][30] הוא גם היה מקורב מהימן של האליטה המפלגתית, עם קשרים חזקים במיוחד עם אלכסיי ריקוב ואוול ינוקידזה (אנ').[26] הקריירה שלו עם לקוחות מדינת ברית המועצות החלה ב-1922 ברומא[ג] והתקדמה בשנות העשרים של המאה ה-20 בקצב חסר תקדים ובלתי מוסבר עד כה.[32] עד 1931 היה לו רקורד מוכח בהשלמת פרויקטים בעלי פרופיל גבוה,[ד] כולל הבית על הגדה עם אולם הקולנוע (רו') שבו - האודיטוריום המודרני הגדול ביותר במוסקבה.[ה][19][33] סטלין אישר את מינויו של יופן, כנראה בהמלצתו של ינוקידזה.[19]

ליופן היה קשה לעבוד איתו ועד מהרה אילץ את קריוקוב להתפטר.[34] בסתיו 1931 עבר יו"ר ה-USDS והממונה לשעבר על האדריכל בפרויקט "הבית על הגדה",[34] וסילי מיכאילוב (רו'), לכהן בארגון המפלגה הקומוניסטית. קריוקוב, מיכאילוב, ריקוב, ינוקידזה ועמיתיו של יופן בועד היהודי האנטי-פשיסטי נהרגו בטיהורי סטלין, אך האדריכל שרד ללא פגע ושמר על משרדו, למרות הקשרים המפלילים.[ו][36]

יופן הכין את התנאים של תחרויות אדריכלות ושלט בכל הניירת של ה-USDS, מה שהעניק לו יתרון על פני כל מתחרה פוטנציאלי.[28] ניגוד עניינים ברור זה עורר ספקולציות כי התחרויות הוטו לטובתו של יופן,[37] או שמא היה לאדריכל הנבחר מההתחלה והתחרויות נערכו רק למראית עין.[38][39] בעשור השני של המאה ה-21 אישר מחקר ארכיוני של איגור קאזוס השערה זו, אשר נתמכה לאחר מכן על ידי הביוגרפים של יופן, מריה קוסטיוק, דמיטריג צ'מלניצקי וסרגיי קוזנצוב. כבר ב-6 בפברואר 1931, הגה יופן לוח זמנים לעיון בן שלושה שלבים, תשעה חודשים עם תוצאה ידועה מראש.[40] התוכנית יושמה עד מהרה בסדרה של תחרויות אדריכלות, שבהן שימש יופן כראשון בין שווים (פרימוס אינטר פארה, Primus inter pares) בציבור ומקבל החלטות רב עוצמה (Éminence grise) מאחורי הקלעים.[28][40] לדברי קוזנצוב, יופן יזם וניהל את התחרויות לטובתו, כדי לקצור בחינם רעיונות מעמיתיו התמימים.[38] הוא מעולם לא הסכים להיות בעל תפקיד באופן זמני ולא התכוון לוותר על ההובלה שלו לאיש.[38]

בחירת אתר

עריכה
 
האתר המוצע ברחוב אוחוטני ריאד (משמאל לכנסייה)
 
הריסת הקתדרלה של ישו המושיע, 5 בדצמבר 1931

במרץ 1931 בחרה מועצת הבנייה באתר קומפקטי בשוק רחוב אוחוטני ריאד (אנ') לשעבר, רק כמה מאות מטרים צפונית-מערבית מהקרמלין ומהכיכר האדומה.[16] באתר זה לא היו מבנים גדולים או בעלי ערך אחר להרוס; הריסת בניינים קיימים ונמוכי קומה והעברת תושביהם דרשו זמן ומאמץ מועטים.[16] פלגים שמאלניים אדריכליים חלקו מיד על הבחירה הכלכלית הבריאה הזו. בחודשים אפריל-מאי בחנה המועצה הטכנית חלופות שונות ואישרה את בחירת אתר אוחוטני ריאד.[41]

מולוטוב וורושילוב חשבו אחרת.[42] ב-25 במאי הצביע הפוליטביורו, בייעוץ של מולוטוב וורושילוב, בעד אתר קתדרלת ישו המושיע.[42] הנס מאייר וה-ASNOVA תמכו באפשרות זו. יופן למד בחשאי את כל החלופות לפני כן והרגיש די נוח עם אתר הקתדרלה.[43] הוא דרש הריסה נרחבת והציג אתגרים טכניים שלא היו ידועים באותה עת,[15][44] אך זה היה האתר הגדול ביותר והוא יצר הרכב חזותי (אנ') הדוק עם הבית על הגדה של יופן.[43] רוב המועצה הטכנית לא הסכימה. ב-30 במאי, הם המליצו על האתרים בזריאדיה (אנ') או בכיכר בולוטנאיה כאלטרנטיבות הבאות הטובות ביותר. אתר הקתדרלה דורג לפחות מקובל מהם.[15][45][46] עייף מהסרבנות, הזמין וורושילוב את אנשי המקצוע העקשנים לפגישה עם סטלין.[45] ב-2 ביוני 1931 התכנסו סטלין, מולוטוב, קגנוביץ', וורושילוב, מאייר ושמונה אדריכלים נבחרים מהמועצה הטכנית בקרמלין, שם הציג סטלין את טיעוניו לטובת אתר הקתדרלה.[42] קגנוביץ' חשש שהרס של מקדש אורתודוקסי יעורר תגובה אנטישמית והציע אתר בגבעת הדרור, אך נקודת המבט של סטלין גברה עליה.[4]

היסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי הפרשנות של פגישה זו. לטענת קוזנצוב, ההחלטה לא הושגה בה באופן סופי, והאדריכלים עדיין יכלו להציע אתרים אחרים.[42] סונה הויינגטון טוענת שההחלטה הייתה סופית, אך מטרתה העיקרית לא הייתה הקמת הארמון אלא הרס הקתדרלה.[47] זו הייתה אמירה פוליטית גרידא, שנאמרה ללא בדיקות היתכנות מוקדמות והתעלמה לחלוטין מהפן הכלכלי.[47] לדברי חמלניצקי, ההחלטה הייתה סופית. היה זה הצעד הראשון בפיתוח האדריכלות הסטליניסטית, בעוד שהרס הקתדרלה היה מקרי.[45] ב-5 ביוני 1931, ההחלטה נחתמה על ידי הפוליטביורו.[48] בדצמבר הקתדרלה פוצצה בפומבי. אתר אוחוטני ריאד נהרס גם הוא לצורך בניית בניין STO (1932–1935) ובלוק המגורים של ארקדי מורדבינוב (אנ') ברחוב טברסקאיה (1937–1939).[15]

ארבע התחרויות (1931–1933)

עריכה

סיבוב מקדים (פברואר-יולי 1931)

עריכה

באפריל 1931 קיבלו האדריכלים וקבוצות האדריכלים שנבחרו תנאים לתחרות המקדימה הראשונה. התקציר, שהוכן על ידי יופן ונחתם על ידי קריוקוב, חזר על המונומנטליות והדגיש את הייחודיות של הארמון העתידי: הוא צריך להיות שונה בתכלית מכל מבנה ציבורי קיים.[49] בתקציר נכתב מסר ברור שהרישומים ישפטו לא על ידי אנשי מקצוע אלא על ידי פוליטיקאים, שלא יתייעצו ולא יישרו קו עם אף גורם מקצועי קיים.[49]

עד סוף יוני, ה-USDS אסף 15 רישומים המייצגים את כל הגורמים הפעילים, כמו גם את בוריס יופן ואחיו דמיטרי.[49] רובם, כולל האחים יופן, נטו לכיוון האדריכלות המודרניסטית.[50] יופן שקל חלופות שונות, ושלל תוכניות מרכזיות ובמרחב מצומצם לטובת קבוצה רחבת ידיים של מבנים המיושרים לאורך ציר צפון-דרום של אתר הקתדרלה.[51] שני האולמות הוצבו בקצות הציר, עם חצרות פנימיות רחבות ידיים וביניהן מגדל דקיק וגבוה.[15][52] טיוטת הרישום לא הרשימה גורמי מקצוע בני זמננו.[52] ה-USDS לא קבע מנצח ברור אך שיבח בזהירות את הרישום של היינריך לודוויג,[ז] הגדלה מחומשת כבירה של המאוזוליאום של לנין נטולת כל רמזים סגנוניים.[54]

תחרות בין־לאומית (יולי 1931 - פברואר 1932)

עריכה

ב-18 ביולי 1931, ה-USDS הכריז על תחרות ציבורית, פתוחה, בין־לאומית, עם רישום למועמדות עד 20 באוקטובר (מאוחר יותר הוארך ל-1 בדצמבר 1931).[55] בספטמבר, ה-USDS תיקן את התנאים והסביר שהעיצוב של הארמון לא יוענק לאדריכל אחד או לקבוצה או למשרד.[56] USS טען שאף קבוצה לא תוכל להתגבר על האתגרים חסרי התקדים של הפרויקט לבדה. זה דורש מאמץ משותף של "כל הכוחות היצירתיים החיים של החברה הסובייטית".[56] המסר בישר את ההלאמה הממשמשת ובאה של הקהילה המקצועית העצמאית לשעבר, אבל אף אחד, אפילו מקורבי המפלגה כמו יופן, אלאביאן (אנ') או שצ'וסב, לא יכול היה לחזות את התוצאה.[57] מטרה נוספת של התחרות - דיכוי אדריכלות לא רצויה באופן דומה לקמפיין "אמנות מנוונת" בגרמניה - נחשפה על ידי אלכסיי טולסטוי (מקורב אחר במפלגה) מאוחר יותר, רגע לפני ההכרזה על הזוכים.[58] טולסטוי הזהיר בבירור את האדריכלים שאדריכלות גותית, "גורדי שחקים אמריקאיים" ו"קורבוסיאניזם" (אנ') הם בלתי רצויים בעליל.[59]

ועדת המומחים בראשות מולוטוב קיבלה 112 הצעות קצרות ו-160 טיוטות מתאימות, כולל 24[ח] של אדריכלים זרים.[61][62] מכובדים כמו לה קורבוזיה, ולטר גרופיוס או אריך מנדלסון נבחרו מראש והוזמנו על ידי יופן תמורת תשלום קבוע.[ט][64] ארמנדו ברסיני הסכים להגיש הצעה ללא עלות.[64] מנקודת מבט מקצועית ההצעה הטובה ביותר הגיעה מלה קורבוזיה.[י][58] העיתונות הסובייטית שיבחה את התוכנית החדשנית, ההגיונית והנוחה שלו כבר ב-1940, אך חבר המושבעים סבר שהשלד החיצוני הגבוה התומך בגג האוכף (אנ') אינו הולם עבור מרכז העיר מוסקבה.[66]

הרוב מתוך שש-עשרה הטיוטות שנבחרו על ידי חבר השופטים היו מודרניסטיות בהשראתן,[16] אך הבחירה בשלושת הזוכים המובילים הפתיעה והביכה את כל המעורבים.[58] הפוליטביורו קיבל את ההחלטה בחשאי, ומועצת הבנייה הודיעה על כך בפומבי חמישה ימים לאחר מכן, ב-28 בפברואר 1931.[48] שלושת הפרסים הוענקו לבוריס יופן, איוואן ז'ולטובסקי (אנ') והאוטודידקט הבריטי-אמריקאי האוטודידקט הקטור המילטון (אנ').[58][67] יופן הציג גרסה מתוקנת של הצעתו הקודמת, מיושרת לאורך נהר מוסקבה. הטיוטה הושלכה עם חידוש קונסטרוקטיביסטי לשעבר[68] צורת האולם המרכזי השתנתה מכיפה פרבולית לקבוצת גלילים שטוחים ולפי קתרין זובוביץ', קיבלה "צורה איטלקית (אנ') יותר".[67] לה קורבוזיה דחה זאת כ"מגלומניה ילדותית".[69] איוואן ז'ולטובסקי שילב באופן מוזר את הרנסאנס האיטלקי עם מגדלור פארוס והקולוסיאום.[67][68][70] טיוטת האר דקו של המילטון הייתה חסרת השראה אך המגובשת מבין השלושה.[68] המילטון, שמעולם לא היה במוסקבה, נמנע בכוונה מכל התייחסות לסגנונות מודרניסטיים והיסטוריים כאחד.[67] המערך הסימטרי של צורות מלבניות משובצות וחצאי גלילים, מול הנהר, היה מעוטר רק בשורות אחידות של פילונים אנכיים לבנים[58][71] "סגנון הצלעות" בטיוטות של המילטון מזכיר באופן מוזר כמעט את כל מבני הציבור הסובייטיים של בתקופת ברז'נייב.[68] זה בהחלט לא היה ייחודי לרישומיו של המילטון: חזיתות מצולעות דומות, מרכיב יסוד באר דקו אמריקאי (אנ'), שימשו גם אלכסיי דושקין (אנ'), יוסיף לנגברד(אנ'), דמיטרי צ'צ'ולין (אנ') ויופן עצמו.[72]

אדריכלים אירופאים שמאלנים לא יכלו לקבל את העובדה ופנו ישירות לסטלין.[73] מנהיגי הקונגרס הבין-לאומי לאדריכלות מודרנית הבינו היטב שהתחרות היא עניין של פוליטיקה, ולא של אמנות, ושלסטלין יש את המילה האחרונה.[74] הם היו מוכנים לשתף פעולה עם הדיקטטור והרגישו נבגדים כשהתברר שיש לו תוכניות משלו.[75] המסר שלהם הסתכם באולטימטום, שאיים לחזור בו מכל תמיכה בברית המועצות.[76] לא ידוע אם סטלין קרא אי פעם את המכתבים הללו, אך נסיגת "בעלי ברית" בלתי רצויים בהחלט התאימה לו היטב.[76]

סבבים שלישי ורביעי (מרץ 1932 - פברואר 1933)

עריכה
 
התכנון המנצח בסיבוב הרביעי של התחרות. בוריס יופן, 1932-1933.[77]

התחרות השלישית הייתה סגורה והתקיימה בין 12 צוותי אדריכלים מוזמנים במרץ-יולי 1932.[78] בנוסף לתשעת הזוכים בתחרות הפתוחה, ה-USDS הזמין, לבקשת מיכאילוב, גם קונסטרוקטיביסטים ורציונליסטים בולטים.[79] שני המתכננים העתידיים של הארמון, ולדימיר שצ'וקו (אנ') וולדימיר גלפרייך (אנ') הוזמנו כפרס על עבודת התכנון הוצלחת של ספריית לנין.[80] ה-USDS דרש מכל האדריכלים לנטוש את סגנון מתחמי המבנים רחבי הידיים והנמוכים לטובת מבנה אחד גבוה, קומפקטי ומונומנטלי, תוך הימנעות מכל דמיון לסגנון אדריכלות הכנסיות.[81] האולם המרכזי, שנדרש להכיל 15,000 איש, נדרש לפנות לכיוון הקרמלין.[82]

צוותי התכנון של גינזבורג ולאדובסקי (אנ') נשארו נאמנים לרעיונות המודרניסטיים.[83] קארו אלאביאן וצוותו ייצרו עיצוב מודרניסטי מרשים וחדשני - "ספינת מדינה" עם שלוש "ארובות" צרות המאגפות את הנהר.[83][84] האדריכלים האחרים מילאו אחר ההוראות והציגו הצעות קומפקטיות, מונומנטליות אך חסרות השראה.[83] יופן הסדיר קבוצה גבוהה של ארבעה גלילים, מוקפים בשורות של פילונים לבנים "בסגנון צלעות".[85] חבר השופטים סירב לבחור זוכה והכריז על סבב נוסף של תחרות.[86] בניגוד לעמדת חבר השופטים, הודיע סטלין, באופן פרטי, לקגנוביץ', מולוטוב וורושילוב[י"א] כי "התוכנית של יופן היא לחלוטין הטובה ביותר..." וערך רשימה של שינויים נחוצים.[88][89] סטלין שלל במפורש את העיצובים האלטרנטיביים של ז'ולטובסקי ("... ניחוח מתיבת נח"), ובמיוחד של את זה של שצ'וסב ("אותה קתדרלה, אך ללא צלב. ייתכן ששצ'וסב מקווה להוסיף צלב ביום מן הימים").[90]

התחרות הרביעית והאחרונה בין חמש קבוצות נבחרות נערכה בין אוגוסט 1932 לפברואר 1933.[86] הפעם, כל ההצעות היו דומות מאוד בהרכבן, אם כי עדיין שונות מבחינת סגנון.[91] ב-10 במאי 1933 הכריז הפוליטביורו על ההחלטה הסופית ובחירת הצעתו של יופן כזוכה.[92][93] העיצוב הזוכה עקבה בצמוד ושכללה את ההצעה הקודמת של יופן - קבוצה קומפקטית דמוית זיגוראת של שלושה גלילים הניצבים על סטילובטה מסיבית ומצדדיה עמודים, רמפות וגרמי מדרגות מפוארים.[94] גובהו הכולל של מבנה הליבה הגיע ל-220 מטרים,[95] אך עדיין לא היה בו מגדל משרדים או פסל של לנין. גובה הפסל המוצע של "הפרולטריון המשוחרר" היה רק 18 מטרים. בעיות הנוגעות להנדסת מבנים לא טופלו כלל.[72] הפוליטביורו לא התרשם לגמרי מהתוצאה, והורה ליופן להתקין פסל ענק של לנין, בגובה 50 עד 75 מטרים, על גבי הארמון.[93] הנרטיב הרשמי שפורסם ב-1940 הציג הצעה זו כיוזמה אישית של סטלין.[92][96] מולוטוב היסס וטען שפניו של לנין לא ייראו מהרחבה המרכזית, אך נאלץ להשתחוות בפני סטלין וורושילוב.[4]

לפי אנדריי ברקין, המטרה האמיתית של השלב הרביעי הייתה לצמצם את הבחירה הסגנונית לאחת משתי חלופות: או מודל קיים והיסטורי או יצירת משהו חדש לחלוטין.[70] יופן הצליח להתאים לשני הצדדים: למרות שהצעתו נראתה חדשנית, היא הייתה למעשה שילוב של אבות טיפוס שונים הניתנים לזיהוי.[70] יופן עצמו אמר ששתי ההשראות העיקריות מאחורי עיצובו היו מזבח פרגמון ואנדרטת ויטוריו אמנואלה השני אשר, בתורה, נוצרה בהשראת מזבח פרגמון.[97] הבחירה של יופן הייתה טבעית עבורו, משום שהוא ראה לעיתים קרובות את הוויטוריאנו בזמן שחי ברומא, ומשום שלמד אצל אחד מיוצריה, מנפרדו מנפרדי (אנ').[97] הרמז העיצובי הנוסף שניתן לזהות באופן בלתי מעורער הוא "סגנון צלעות" האר דקו בקירות החיצוניים, שכבר שימש בעבר אדריכלים סובייטים אחרים.[70] כיפת האולם הגדול נוצרה בהשראת אולם המאה בורוצלב.[70] מקורות ספקולטיביים ופחות ברורים נעים ממטרופוליס של פריץ לאנג[70] ועד טוריס בבל (אנ') של אתנסיוס קירכר.[98]

השפעות ופרשנויות

עריכה
 
בניין האופרה של מינסק (אנ') שתוכנן בידי יוסיף לנגברד(אנ') החל להיבנות ב-1934 והושלם ב-1938, והוא מזכיר בצורה בולטת את הצעתו של יופן מ-1933. השילוב של גלילים מוערמים ו"סגנון צלעות" לא היה ייחודי ליופן: לנגברד פיתח מבנים דומים כבר ב-1928.[72]

במהלך תקופת התחרות, המדינה פירקה תנועות אדריכליות עצמאיות לשעבר והלאימה דה פקטו את כל האדריכלים תחת המטרייה של חברות עיצוב בבעלות המדינה ואיגוד האדריכלים הסובייטים.(רו') עד סוף 1932 נבלמה האדריכלות המודרניסטית ככלל, והתנועות הקונסטרוקטיביסטיות, הרציונליסטיות (רו') והפורמליסטיות שלה בפרט, ופינו את מקומן לאדריכלות הסטליניסטית שהתהוותה באותה עת. פרויקטים מודרניסטיים שהוגדרו קודם לכן הושלמו בהדרגה ולעיתים קרובות "שופרו" כדי להתאים למדיניות החדשה. אדריכלים המשיכו לייצר ולפרסם טיוטות מודרניסטיות עד 1935 לפחות,[99] אך להצעות כאלה לא היה סיכוי להיבנות.[100] רודולף וולטרס (אנ'), שהגיע לנובוסיבירסק בקיץ 1932, דיווח שעד הגעתו כבר קיבלו מנהלי המפלגה המחוזית פקודות ממוסקבה לבנות "בסגנון קלאסי" בלבד.[101] במישור הלאומי, לא פורסמו צווים כאלה באופן רשמי. השינוי נראה כהתפתחות טבעית בתוך הקהילה המקצועית.[100]

הרוב המכריע של סופרים סובייטים, רוסים וזרים, למעט אנטוניה קונליף, מסכימים שהתחרויות ייצגו דחייה מכוונת של המודרניזם לטובת היסטוריציזם (אנ') מונומנטלי.[102] הקשר תמיד היה פומבי אך נתון לפרשנויות שונות. המחברים הסובייטים של שנות ה-30 פנו בדרך כלל ל"שיפור רווחת ההמונים".[103] הקונסטרוקטיביזם הוצג כאדריכלות חלופית בעלות נמוכה.[103] לאחר שהאומה התגברה על העוני המר של שנות ה-20 של המאה ה-20, "העם" (כלומר המדינה הקומוניסטית) ניערה מעליה את הפתרונות הזמניים ואימצה לקרבה אדריכלות "איכותית".[103] לאחר מלחמת העולם השנייה צנחה "רווחת ההמונים" לשפל של כל הזמנים והמבקרים הסובייטים לא איחרו להגיב בהתאם.[104] הם ציירו את המודרניזם כהשפעה עוינת וחתרנית של המערב הקפיטליסטי שנחשפה ודוכאה מיד על ידי המפלגה.[104] התיקון בוצע באמצעות צווי המפלגה של שנות ה-30, החל בסקירת ה-USDS של התחרות הבין־לאומית.[105]

בסוף שנות ה-50 וה-60 המודרניזם הפך לסגנון הרשמי במדינה הסובייטית, וההיסטוריה האחרונה שוכתבה שוב כדי לזכות את המפלגה.[106] תאורטיקנים סובייטים טענו כי האדריכלים של שנות ה-30 נטשו את הקונסטרוקטיביזם מרצונם ולאחר מכן חישלו את הסגנון המונומנטלי החדש בעצמם.[106] ה"עודפים" של האדריכלות הסטליניסטית היו אשמתם של האדריכלים בלבד.[106] המפלגה, שייעצה בקפידה לאנשי המקצוע, אינה נושאת באחריות למה שנבנה בפועל.[106] גרסאות מגוונות באותו נרטיב נמשכו עד שנות ה-2000, בעיקר בעבודותיו של סלים חאן-מגומדוב (רו').[107] כמו כן, היסטוריונים מערביים לא הפיקו הסבר סביר עד לפרסומים של שנות ה-2000 מאת הראלד בודנשאץ (גר') וכריסטיאן פוסט.[108]

בסוף שנות ה-90 דמיטרי צ'מלניצקי קידם הסבר אחר. התחרויות נוצרו על ידי סטלין באופן אישי כפרובוקציה פוליטית מורכבת.[109] בפתיחה, שלב החינוך העצמי, סטלין הכיר את כל בתי הספר הפעילים לאדריכלות ובחר את הכיוון הכללי שיהפוך בקרוב לסגנון הרשמי.[110] לאחר מכן, הוא דרדר במיומנות וערמומיות את המעמד החברתי ואת ההערכה העצמית של מקצוע האדריכלות - שהיה תנאי מוקדם להלאמה.[110] לבסוף, הרס את הקשרים שאיחדו את האדריכלים לחברות, קבוצות ותנועות. בסופו של דבר, הקהילה המקצועית העצמאית והמגוונת לשעבר צומצמה למסה הומוגנית של אנשים צייתנים.[110] אנה סליוונובה פרסמה מאוחר יותר תיאוריה דומה.[111]

מתנגדים כמו סרגיי קוזנצוב טוענים שהראיות הקיימות למעורבותו האישית של סטלין נדירות מכדי להגיע למסקנות מרחיקות לכת.[19] יש מעט מאוד תמלילים וציטוטים משוכפלים בתקשורת הסובייטית. הפרוטוקולים של הפוליטביורו וכתבי העת של משרדו של סטלין בקרמלין מכילים מעט מאוד רישומים הקשורים לארמון.[19] בניגוד לקוזנצוב, צ'מלניצקי מעריך את אותן ראיות הפוליטביורו כמשמעותיות.[112] קוזנצוב אומר כי נושאים ארציים כמו משלוחים של עצי הסקה חשובים יותר מאשר להגי אדריכלות.[19] מלבד מספר פגישות מפורסמות, אין ראיות שסטלין הזמין אי פעם אדריכלים לקרמלין.[19] האדריכל היחיד שדיבר עם סטלין בקביעות היה הקבלן האישי שלו מירון מרז'אנוב (אנ'), שנותר מודרניסטי לאורך שנות ה-30.[19]

השערה נוספת שהציע סונה הוזינגטון ב-2003 רואה בשינוי הסגנוני תוצאה ישירה אך לא מכוונת של הרס הקתדרלה של ישו המושיע.[113] הריסת הבניין הגדול ביותר במוסקבה הותירה חלל במרקם העיר שדרש, לכל הפחות, החלפה מונומנטלית.[46][113] הטיוטות המודרניסטיות שהתקבלו ב-1931 לא יכלו לפצות על ההפסד. חסר להם "מרכז כובד, תחושת היררכיה", וכל קשר לעיר הקיימת. גם לא היה בהן שום דבר "סובייטי" מובהק.[114] המדינה דרשה "על-מונומנטליות", ומצאה זאת בהצעת האר דקו של יופן, אשר שוכפלה אז גם לפרויקטים פחותי חשיבות ברחבי הארץ.[46][113]

העיצוב השלם (1939-1934)

עריכה

שיתוף פעולה כפוי

עריכה

הצו מ-10 במאי 1933 הזהיר במפורש את יופן שהפוליטיקאים מרגישים חופשיים "לעזור" לו על ידי צירוף אדריכלים אחרים לתהליך התכנון.[93] האיום התממש ב-4 ביוני, כאשר הפוליטביורו צירף את ולדימיר שצ'וקו (אנ') וולדימיר גלפרייך (אנ') כשותפיו לתהליך התכנון.[115][116] יופן נותר האדריכל הראשי, אך כעת הוא נאלץ להתמודד עם שני מחברים מנוסים ומשפיעים.[115][י"ב] האדריכלות החזונית (אנ'), התיאטרליות והדרמטית שעלתה משיתוף הפעולה הזה אושרה ופורסמה בפאר רב בפברואר 1934 למרות היעדר מוחלט של הערכות טכניות וכלכליות.[117]

הנרטיב הרשמי הציג את התוצאה כמאמץ משותף של שלושת העמיתים, אך המציאות הייתה מורכבת יותר.[115] במחצית השנייה של 1933 פעלו צוותיו של יופן במוסקבה וצוות שצ'וקו-גלפרייך בלנינגרד בנפרד.[115] יופן לא רצה לשנות את עיצובו מ-1933 באופן קיצוני או להגדיל את גובהו המשמעותי ממילא.[117] בניגוד להנחיות שהתקבלו במאי, הוא העדיף להציב את פסלו של לנין על כן או מגדל עצמאי, כדי לשמור על האיזון בין הפסל לבניין.[117] שצ'וקו וגלפרייך חשבו אחרת, ולא היססו להעמיד את הפסל הענק על גבי הבניין, ולהגדיל את גובהו של כל הבניין ב-100 מטרים.[118] בתחילה, מבנה הבסיס שלהם לפסל היה בלוק מלבני עבה ולא קבוצת הגלילים של יופן.[118] יופן התנגד ושצ'וקו פנה ישירות למועצת הבנייה.[118] הפוליטיקאים זימנו את יופן ואילצו אותו לקבל את הצעת שצ'וקו-גלפרייך או שיורחק מהפרויקט.[118] הוא נענה, והעיצוב התפתח בדרך האמצע כפשרה בין שתי הגישות המנוגדות.[118]

הצבת פסל ענק על גבי מבנה עצום ממילא גרמה לעלייה לא פרופורציונלית ולא ליניארית בגובה הבניין. כדי שהפסל יהיה גלוי מהקרקע, נאלצו האדריכלים להרכיב אותו על כן גבוה אך צר ומתחדד - מעין "גורד שחקים" שניצב בראש האולם הגדול. הגובה המוגדל של הכן גרם לפסל להיראות קטן יותר, ומחזוריות זו חזרה על עצמה. על פי הנרטיב הרשמי, ניסויים בדגמים מוקטנים הובילו למסקנה שהגובה המתאים של הפסל הוא בדיוק 100 מטרים.[119] ראשו של לנין לבדו היה צריך להיות גדול כמעט כמו אולם המרכזי של בית האיגודים.[120] מיקומו של הפסל ועיצובו של סרגיי מרקורוב (אנ') נותרו שנויים במחלוקת לאורך שנות ה-30 וזכו לביקורת חריפה בפומבי על ידי בוריס קורוליוב (אנ'), ניקולאי טומסקי (אנ'), מרטירוס סאריאן ואמנים מעורבים אחרים.[121]

התנסות אמריקאית

עריכה

תפקיד בולט של מיזם הארמון היה העברת הטכנולוגיה המודרנית לתעשייה הסובייטית הנחשלת.[122] בסוף 1934 יצאו יופן, שצ'וקו, גלפרייך ושותפיהם לסיור ממושך בערים אירופיות ואמריקניות.[123] מטרותיהם העיקריות היו הערכה מחודשת של התכנון משנת 1934 מול שיטות העבודה האמריקאיות הטובות ביותר (אנ'), מחקר ורכישת טכנולוגיות בנייה מודרניות.[124] מורן ופרוקר (Moran & Proctor), חברת הנדסת יסודות מובילה, הפכה לחברה האמריקאית הראשונה שנשכרה לפרויקט לסייע ל-USDS במהלך שנות ה-30.[125] בשנים העוקבות נערכו ביקורים ונחתמו חוזים נוספים, שבוצעו באמצעות תאגיד המסחר אמטורג (אנ').[126][127] מנקודת מבט אדריכלית גרידא, הניסיון החשוב ביותר נרכש באתר של מרכז רוקפלר, שהושלם באופן חלקי באותה עת. יופן השתמש במערכת הנסיגות של רוקפלר פלאזה 30 בפרויקטים מאוחרים יותר, והיווה השראה ישירה ליישור מדוקדק של השכבות המנוגדות של הארמון.[128][129] שינויים חיצוניים עדינים אלה ואחרים נמשכו לאורך שאר העשור, יחד עם משימות עיצוב הפנים והתכנון העירוני של החברה הבת, ויצירת מפעלים ובתי מלאכה.

העיצוב החיצוני השלם קיבל את צורתו הסופית ב-1937.[130] מספר הגלילים בקבוצה הצטמצם מחמישה לארבעה עם ירידה הדרגתית ולא אחידה במרווחים שבין העמודים.[130] פיתוחי הנירוסטה המחוברים לעמודים התרחבו בהדרגה עם הגובה למעבר חלק מהמגדל המצופה גרניט לפסל שכולו מתכת.[131] גם התנוחה והפרופורציות של הפסל השתנו.[132] עיצוב מתוקן זה הוצג ונדון בכנס של איגוד האדריכלים הסובייטים ביולי 1939. ספרו של ניקולאי אטארוב (רו') המתאר את התכנון ואת תהליך הבנייה בשפה פשוטה פורסם שנה לאחר מכן.[133]

גודל

עריכה

הגובה הכולל של הארמון, כולל הפסל, נקבע ל-416 מטרים, גבוה יותר מבניין אמפייר סטייט שהושלם לא מכבר באותן שנים.[3][4][י"ג] בהיותו מבנה רחב בהרבה, משקל הארמון הוערך ביותר מ-1.5 מיליון טון,[135] ונפח ברוטו של למעלה מ-7.5 מיליון מטרים מעוקבים.[134] נפחו הפנימי נטו עלה על הנפח המשולב של ששת גורדי השחקים האמריקאים הגדולים באותה תקופה.[5] לבניית הארמון נדרש 350,000 טון של פלדה מקצועית (אנ'), פי שישה בהשוואה לבניין אמפייר סטייט וכמעט פי שניים מגשר המפרץ סן פרנסיסקו–אוקלנד.[5][136]

האולם הגדול, שתוכנן להכיל 21 אלף איש, היה בקוטר פנימי של 130 מטרים, קוטר חיצוני של 160 מטרים, גובה של 100 מטרים ונפח פנימי של 970,000 מטרים מעוקבים.[137][134] באולם "הקטן" בגובה 30 מטרים, תוכנן ל-5,000 מושבים.[138][י"ד] אולמות החוקה והקבלה "הקטנים עוד יותר" בסטילובטה תוכננו בגודל של 70 על 36 מטרים ו-122 על 20 מטרים.[139] הקומות במגדל המשרדים תוכננו להיות בגובה שמיש של 10 עד 12 מטרים, עבור אולמות ישיבה נוספים של סניפים ממשלתיים שונים.[140] מספר הקומות המדויק לא נמסר.

עצום ככל שהיה, האולם הגדול של הארמון היה קטן בהרבה מהיכל העם של אלברט שפר, שנועד להכיל 180 אלף איש.[141] אך, למורת רוחו של היטלר, הארמון הקומוניסטי עדיין עלה על היכל העם בגובהו הכולל.[142]

מבנה

עריכה
 
המסגרת המבנית של הארמון.[143] מגדל המשרדים מכיל מעט מאוד קומות ביחס לגובהו, מכיוון שכל קומה גבוהה בצורה יוצאת דופן, 10–12 מטרים.[140]

הארמון בתכנון השלם הורכב משני חלקים הנשענים על שתי מערכות יסודות עצמאיות: הגרעין העגול עם האולם הגדול, מגדל המשרדים והפסל של לנין; וסטילובטה מלבנית צמודה לליבה.[144] יסודות הבטון של הליבה נשענו על סלע גירי המצוי כ-20 מטרים מתחת למפלס נהר מוסקבה.[144] הסטילובטה הקלה בהרבה, בגובה 90 מטרים יכול הייתה להיתמך בבטחה על סיל אבן הגיר העליונה, המצויה בעומק 3–5 מטרים מתחת לפני הקרקע.[144]

תכן הסטילובטה השתמש במסגרת פלדה מסורתית. בעוד שמסגרת מבנה הליבה הייתה בעלת תכנון בלתי שגרתי בצורה קיצונית.[145] במקום לייצר רציפות קונסטרוקטיבית לכל הגובה הבניין, העמודים הנושאים של הארמון היו צריכים להימצא רק בהיקפו של האולם הגדול.[145] לפיכך, המסגרת פוצלה לשלושה מקטעים ברורים.[145] הקטע התחתון, בגובה 60 מטרים, כלל 32 זוגות של עמודים אנכיים שהוצבו סביב האולם הגדול וחוברו לפלטות היסוד באמצעות "נעליים" מסיביות רתומות.[146] "נעליים" אלו נתמכו על לוחות פלדה מסיביים שנשתלו בפלטות הבטון.[147] עמודי הקטע השני הוצבו בזווית של 22°, ויצרו מעין "אוהל" מעל האולם הגדול עד לגובה 140 מטרים.[148] מעליו, תוכננה מסגרת אנכית מסורתית.[149] שתי טבעות פלדה מסיביות, בדומה לחישוקים המחזיקים את לוחות העץ בחבית יחדיו, יחזיקו את ה"אוהל".[149] טבעות אלו, במשקל של כ-28 אלף טון, היו האלמנטים הגדולים, הכבדים והיקרים ביותר של מסגרת הקונסטרוקציה בבניין.[149] הפסל של לנין, במשקל של כ-6,000 טון, היה אמור להיבנות סביב מסגרת פלדה משלו, ולהיות מחופה במונל (אנ') עם אורך חיים מוערך של אלפיים שנה.[150][ט"ו]

הקירות החיצוניים השתשמשו בשיטה האמריקאית של בנייה בבלוקים חלולים וחיפוי חיצוני בגרניט.[151] על פי הנרטיב הרשמי, סטלין הורה למתכננים להימנע מעומס ויזואלי (אנ') מיותר ולהשתמש בסכמת צבעים פשוטה בעלת שני גוונים.[152] המעצבים בחרו בלברדוריט אוקראיני כחול-אפרפר לחלק התחתון של הבניין וגרניט אפורה חיוור מעמק נהר דאוט (רו') עבור שאר המבנה.[153]

מערכות הנדסיות

עריכה

תשתית התנועה הפנימית בארמון תוכננה בהנחה כי יבקרו בו 50,000 איש מדי יום.[154] הדרכים לאולם הגדול ולמגדל המשרדים הופרדו פיזית. הראשון הסתמך בעיקר על מדרגות ומדרגות נעות, השני על מעליות.[155] היו אמורות להיות 130 מעליות נוסעים הנושאות 25 אנשים כל אחת, 27 מעליות שירות ו-20 מעליות עם ציוד כיבוי אש.[155] מאחר שאף מעלית לא יכלה לעלות לכל גובה הבניין, המבקרים בקומות העליונות נאלצו לבצע שתיים או שלוש החלפות, לפעמים באמצעות מדרגות נעות או מדרגות.[155]

צריכת החשמל של הארמון תוכננה לשיא של 90 מגה-ואט ו-90 מיליון קילו-ואט שעה.[156] אספקת חשמל יתירה (אנ') ועמידות לתקלות, הצריכה הקמת שלוש תחנות כוח תרמיות (אנ') חדשות.[156]

מערכות ניקיון ופינוי פסולת פנימיות הכילו שתים עשרה תחנות שאיבת אבק מרכזיות של 750 קילוואט כל אחת, שלושים יחידות פינוי אשפה תעשייתיות עם קיבולת משולבת של שבעה טון ליום.[157] ציוד מיזוג אוויר כבד היה ממוקם מתחת לפני הקרקע,[158] האוויר הממוזג תוכנן לעבור לכל מושב באולם הגדול דרך רשת תעלות העוברות מתחת לכל שורת מושבים.[159] מיקום פתחי האוויר הצריך מחקר נוסף על התפלגות המזהמים באוויר. המתכננים ידעו שצריך להעלות את הפתחים ל-40 מטר לפחות, אבל הגובה המדויק עדיין לא היה ידוע.[160] ככל הנראה, מניעת אבק וניקוי האבק היו הדאגות העיקריות. המתכננים אף דאגו למברשות רוטטות, שהותקנו ברצפות המבואות, לניקוי סוליות נעלי המבקרים.[161]

התחדשות עירונית

עריכה
 
תוכנית מצב קיים בשנת 1940 ותוכנית התחדשות עירונית מאושרת.[162] גודלו של השטח הוא 2 על 2 קילומטרים. מקרא: A: ארמון הסובייטים (מבנה הליבה והאגף הצפוני של הסטילובטה), B: מוזיאון פושקין (שיועתק למקומו), C: הבית על הגדה, D: אנדרטת הטייסים, E: בריכת השתקפות. שימו לב להיעדר המאוזוליאום של לנין בתוכנית.

מתכנני העיר מוסקבה ראו בארמון את המרכז של סמטת איליץ', ציר חדש מדרום-מערב לצפון-מזרח המיושר לאורך שדרת קומסומולסקי של ימינו, רחוב וולחונקה (רו'), כיכר מנז' ושדרת סחרוב (רו'). התפיסה שפותחה על ידי האחים וסנין (אנ') ואיוון לאונידוב (אנ') בשנות ה-20 של המאה ה-20 שולבה בתוכנית התחדשות עירונית משנת 1935 (רו') בצורתה הבסיסית,[163] ולאחר מכן נבחנה מחדש בטיוטות והצעות רבות.[164] ניסיון מעשי אמיתי של בנייה סתר לעיתים קרובות את התוכניות: בניינים חדשים שהוקמו במרכז מוסקבה חסמו או צמצמו לעיתים קרובות את השדרה המתוכננת.[165]

בשנת 1940 אישרה העירייה תוכנית מתוקנת. נגזר על כל הבניינים בין הארמון והקרמלין, לרבות מנז' מוסקבה, להיהרס.[163] תוכנן לפלס את גן אלכסנדר לשדרה שטוחה וישרה. בניין מוזיאון פושקין, שחסם חלקית את תוואי הסמטה, תוכנן לעבור צפונה (אנ') לשדרות גוגולבסקי (אנ').[166] רובו ייקלט ברחבת הארמון.[166] הכיכר תשתרע הרחק מדרום-מערב לאורך ציר הסמטה, ומצפון-מערב אל נפת ארבאט של ימינו. האי בלצ'וג, ממערב לבית על הגדה, ייעלם ויפנה מקום לבריכת השתקפות רחבה.[162] קצה האי יהפוך כבסיס לאנדרטה של הצ'ליוסקין והפנתיאון של הטייסים.[162][ט"ז]

לאחר מלחמת העולם השנייה הציע בית המלאכה של איוואן ז'ולטובסקי (אנ') תוכנית התחדשות גדולה עוד יותר, ובוודאי לא מעשית, לכיכרות המרכזיות.[167] שום דבר מעולם לא הגיע מהפנטזיות הללו פרט לבניית שדרת ארבאט החדשה בשנות ה-60 של המאה ה-20.[167]

בנייה והריסה (1933–1942)

עריכה
 
תמונה ברזולוציה נמוכה, שפורסמה ב-26 ביוני 1941 בעיתון, מציגה את הגובה המרבי אליו הגיעה המסגרת המבנית. הגובה המיועד של כנף הסטילובטה הזו היה 90 מטרים, גבוה פי שניים מהבית על הגדה.[144]
 
בריכת השחייה של מוסקבה בשנת 1969, עם הבית על הגדה בקצה הימני. שטח הבריכה העגולה תאם בערך את שטחה של ליבת הארמון. האגף הצפוני, המוצג בתצלום מ-1941, ניצב משמאל לליבה.

סקר גאולוגי של האתר החל בשנת 1933[168] ונמשך עד שנת 1934.[169] קידוח לעומק 110 מטרים אישר את כדאיות הבנייה.[168] סיל הגיר העליון היה דק מכדי לשאת את משקל הבניין הראשי,[168] אך השני, 20 מטרים מתחת לפני המים, היה יציב מספיק לשם כך.[169] מי התהום באזור הכילו מעט מאוד סולפטים וכלורידים, וכמעט תמיד נמצאו ללא תנועה, ולכן לא היה חשש משמעותי להידרדרות הבטון (אנ') של היסודות.[170]

במחצית השנייה של 1934 קדחו הבנאים מאות קידוחים סביב היקף האתר והחדירו ביטומן לוהט לאדמה.[171] זה יצר מעין מסך אנכי אטום למים, המשתרע מפני השטח אל שכבת הסיל שיועדה לשאת את עומס הבניין, ואיפשר חפירה בטוחה ויבשה מתחת למפלס הנהר.[171] הפיצוץ והחפירה החלו בינואר 1935, ובוצעו במשך יותר משלוש שנים.[172] כדי לנקות את הבור עד לסלע, הסירו העובדים 160,000 מטרים מעוקבים של סלע ו-620,000 מטרים מעוקבים של קרקע רכה.[172] יסודות הבטון של הליבה, שהורכבו משתי טבעות בעלות מרכז משותף בקוטר חיצוני של 160 מטרים, הושלמו בינואר 1938.[173] בפיתוח עירוני קשור אך עצמאי, הוקמה בסמוך תחנת המטרו "ארמון הסובייטים" (Dvorets Sovetov) ממש מחוץ למתחם האטום למים, ונבנתה בתוך פחות משנה, בשנים 1934–1935.[174]

שני סוגי סגסוגות פלדה העמידות בפני שיתוך פותחו במיוחד עבור הארמון: DS בעלת חוזק גבוה (ДС) המכילה נחושת וכרום, ו-3M בעלת חוזק רגיל.[175] קורות הפלדה נחתכו ועורגלו במפעל Verkhnyaya Salda (אנ'), ושונעו ברכבת על גבי קרונות שטוחים (אנ') בהזמנה אישית לאזור שִׁטְעוּן בלוז'ניקי.[176] לאחר בדיקה והרכבה, טרקטורים ודוברות יבשה העבירו את הפלדה לאתר הבנייה.[147]

בשנת 1939, כאשר מסגרת הקונסטרוקציה של הארמון החלה להיבנות מעל פני הקרקע, הגיע מסע התעמולה סביבו לשיא.[177] קווי המתאר של הארמון היו כל כך נוכחים בתקשורת הסובייטית, שלדברי שילה פיצפטריק (אנ'), הוא הפך מוכר לאזרח הממוצע יותר מכל בניין קיים.[178] הארמון הופיע על גלויות, כלי כתיבה ועטיפות ממתקים.[179] יוצרי סרטים השתמשו באופן שגרתי באפקטים מיוחדים כדי למזג את דגם הארמון לתוך תמונות רחוב כמופע חי, כאילו המבנה באמת קיים.[177]

בקיץ 1940, כאשר העמודים הנושאים התחתונים הותקנו בחלקם, הוערך זמן השלמת המסגרת כולה ל-30 חודשים.[180] תצלום עיתון מ-26 ביוני 1941 מעיד שעד אז המסגרת של האגף הצפוני הושלמה ברובה. לפי הביוגרפית של יופן, מריה קוסטיוק, הארמון בהחלט היה נבנה אלמלא הפלישה הגרמנית.[181]

מיד עם פרוץ המלחמה הופסקה בניית הארמון ללא הגבלת זמן.[1][2] רבים מ-3,600 פועלי הבניין שלה גויסו לשירות צבאי.[182] המפעלים והסדנאות של USDS גויסו אף הם למאמץ המלחמתי.[2] מלאי הפלדה המבנית שימש לייצור "קיפודי" הגנה נגד טנקים של מוסקבה. תלמידיו הקרובים ביותר של יופן התנדבו לצבא ונספו בקרבות.[183] באוגוסט-ספטמבר 1941 פונו מנהל הפרויקט אנדריי פרוקופייב (רו') וצוות ההנדסה שלו, יחד עם 560 קרונות רכבת של ציוד ה-USDS, לבניית מפעל האלומיניום של אורלסקי (רו').[183][184][י"ז] יופן ומרקרוב עזבו את מוסקבה באוקטובר תחת פקודות ישירות ממולוטוב.[182]

בסוף 1941, העובדים הנותרים חסמו את מסגרת הפלדה כראוי והוסוו אותה, ועזבו את מוסקבה לכיוון אוראל.[2] בשנת 1942 פורקה המסגרת כדי להשתמש בפלדה לבניית גשרי רכבת.[1] כשלא נותרו עובדים לתחזק את השכבה האטומה, מי הנהר החלו לחלחל ובסופו של דבר הציפו את היסודות.[186] בשנים 1958–1960 יובש האתר ונבנה מחדש לבריכת שחייה באוויר הפתוח.[187]

לאחר ההריסה (1941–1956)

עריכה
 
השוואה בין הגרסה השלמה משנת 1937 (אדום) עם עיצובים מוקטנים משנת 1948 (צהוב) ו-1956 (כחול) והבניין הראשי של אוניברסיטת מוסקבה (ירוק), המונחים על קווי המתאר של מרכז העסקים הבין־לאומי של מוסקבה משנת 2019 (אפור).

יופן ומי שנשאר מהצוות שלו בילו את רוב המלחמה בסברדלובסק בעבודה על פרויקטים ביטחוניים.[2] מאוחר יותר הוא נזכר שבדצמבר 1941, בשיא הקרב על מוסקבה, הורו לו רשויות עלומות שם לחדש את העבודה על הארמון.[188] עם זאת, ישנן עדויות רבות לכך שלא היו לו את המשאבים לעשות זאת.[189] העבודה על הארמון התנהלה באיטיות בזמנו הפנוי של יופן. האיטרציה הבאה של העיצוב, הנקראת "גרסת סברדלובסק", הופיעה רק בסוף 1943.[188][189] על פניה היא הייתה דומה לעיצוב של 1937, אבל נראה מרודדת יותר, כבדה יותר וחסרת הדינמיקה של המקור.[188][190] יופן הסיר את העמודים המצולעים מהשכבות העליונות והוסיף הרבה פסלים גדולים ומפוארים.[188] גרסת סברדלובסק הוצגה בקרמלין ב-1944 וב-1945, והפכה לדגם החדש שהחליף את העיצובים שפורסמו בתקשורת להמונים לפני המלחמה.[191]

עם זאת, בשלב זה, סטלין איבד עניין בארמון.[192][193] במקום זאת, בינואר 1947, ריכזה המדינה משאבים בשמונה גורדי שחקים פחותי חשיבות במוסקבה.[194] הכרזות רשמיות מוקדמות הציגו את הפרויקט החדש כמערך של מגדלים ובמרכזם ארמון הסובייטים הדומיננטי.[195] מהר מאוד המגדלים החדשים קיבלו עדיפות על פני כל התוכניות שלפני המלחמה, ולמעשה החליפו את הארמון כסמלי התעמולה החדשים.[195][196][י"ח] פרויקטים לא גמורים שהושקו לפני המלחמה בוטלו בשקט או תוכננו מחדש לצרכים של דיירים חדשים.[196] עד 1953, שבעה מתוך שמונת המגדלים המתוכננים נבנו בפועל, בעוד שהארמון הפך לרוח רפאים, תרגיל עקר ב"אדריכלות על נייר".[195][196][198]

מבין שלושת האדריכלים נושאי השם של הארמון, ולדימיר שצ'וקו מת ב-1939, ולדימיר גלפרייך עבר לפרויקטים אחרים, שכללו את אחת ה"אחיות". בוריס יופן ניסה להשיג את החוזה להבניין הראשי של אוניברסיטת מוסקבה, אך נכשל עקב חוסר האהדה.[199] החוזה האוניברסיטאי, יחד עם כל העבודה המקדימה של הצוות של יופן, הוענק ללב רודנייב (אנ').[199] יופן נשאר אחראי על הארמון הבלתי בנוי וקיבל הוראה להקטין את גודלו ועלותו.[188] מ-1947 עד 1956, הוא הציג שש הצעות חדשות.[188] הגרסה של 1947–1948 ירדה לגובה של 320 מטרים ולנפח של 5.3 מיליון מטר מעוקב.[188] גרסת 1949 שמרה על אותו גובה, עם ירידה נוספת בנפח[188] בשנים 1952–1953, השלמת "שבע האחיות" שחררה משאבים ותכנון הארמון גבה ל-411 מטרים. ב-1953 הוא ירד שוב ל-353 מטרים.[188][י"ט]

ב-30 בנובמבר 1954, ניקיטה חרושצ'וב פתח בקמפיין ציבורי לבנייה המונית של דיור בר השגה, ויצא נגד ה"עודפים" של האדריכלות הסטליניסטית.[201] לחרושצ'וב לא הייתה העדפה לסגנון מסוים, אך כותבי נאומיו והיועצים שלו הנחו אותו בקפידה לעבר השקפות מודרניסטיות.[201] זקני האדריכלות הסטליניסטית לשעבר לא העזו להתנגד וקיבלו את המציאות החדשה. שנה לאחר מכן, "העודפים" נידונו בצו משותף של המפלגה והסובייטים,[202] ובשנת 1956 פיזרה הממשלה את המפלט האחרון של האמנות הסטליניסטית - האקדמיה לאדריכלות.[כ] הארמון הסובייטים, שכמעט ונשכח, לא הוזכר באף אחד מהדיונים והאמנות.[203] יופן עדיין לא רצה לוותר. בסיוע גלפרייך ושותפו החדש מיכאיל מינקוס (רו'), הוא הקטין את הגובה שוב ל-246 מטרים ב-1954 ול-270 מטרים ב-1956.[203][204]

הארמון האחר של הסובייטים (1956–1962)

עריכה
 
ארמון הקונגרסים בקרמלין מוסקבה נבנה בשנת 1961. הוא תוכנן לפי התבנית שפותחה בתחרויות 1958–1959, וירש את התפקיד המיועד של ארמון הסובייטים שבוטל, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה.

בסתיו 1956, עבודתו של יופן נעצרה סופית לאחר ההכרזה על תחרות חדשה לארמון סובייטים חדש.[205] נפח המבנה החדש הוגבל ל-500,000 מטרים מעוקבים, קטן ב-15 מונים מהתכנון של יופן. האולם המרכזי היה צריך להכיל 4,600 איש (כחמישית מארמון הסובייטים המקורי), כאשר שני אולמות קטנים יותר תוכננו להכיל 1,500 איש כל אחד.[205]

ההצעה הראשונית חייבה בנייה באתר הישן (של הקתדרלה שנהרסה) שעד 1956 היה מוצף ונזקק לעבודות שיקום נרחבות.[186] בדצמבר 1956 הציעה הממשלה שני מקומות חלופיים לארמון החדש, שניהם ליד בניין האוניברסיטה של רודנב.[205][206] הקרבה למגדל האוניברסיטה מנעה כל עיצוב של רב-קומות. הארמון החדש הוגדר להיות מבנה רחב, אופקי ושטוח.[205] עם זאת, אותה קרבה מעידה על כך שההפסקה המוחלטת עם האמנות הסטליניסטית טרם נחתמה.[207] בניין הממשלה החשוב ביותר במוסקבה היה חייב להיות ייחודי. הוא לא יכול להיבנות מחומרים זולים, והוא יכול להכיל לפחות מספר "עודפים".[207] הנאו-קלאסיציסטים האמינו שניתנה להם הזדמנות לממש את האמנות הסטליניסטית בעיני חרושצ'וב.[207] המודרניסטים העולים חשו בתמיכתו השקטה של חרושצ'וב וראו הזדמנות לכפות דעה משלהם על כל התעשייה הסובייטית.[208]

הסיבוב הראשון של התחרות חולק לשתי ליגות מקבילות: התחרות הפתוחה, עם 115 רישומים המייצגים הן סטליניסטים והן מודרניסטים, ותחרות בחוזה פרטי עם 21 רישומים.[205] ההצעה הזוכה, וככל הנראה בעלת הערך האמנותי ביותר, של אלכסנדר ולאסוב (רו'), הייתה קופסת זכוכית מודרניסטית מובהקת - גן חורף רב-ממדים עם שלושה אולמות סגלגלים צפים בים של ירק.[209] בניגוד לציפיות, ולאסוב לא קיבל פרס רשמי באופן מיידי, אך זכה לתגמול מאוחר יותר.[209][210] עיצוב דומה אך פחות קיצוני של לאוניד פבלוב (רו') הוציא את גן החורף והוסיף שורות של עמודים לבנים צרים.[211] הסיבוב השני של התחרות נערך ב-1959,[212] ובו נכח חרושצ'וב עצמו.[206] הפעם, כל הרישומים פעלו לפי התבנית שקבעו ולאסוב ופבלוב, עם הבדלים קטנים.[212] הדגם החדש של אדריכלות המדינה הסובייטית, שקיבל לראשונה צורה מוחשית בביתן הסובייטי בתערוכת אקספו 58, הושלם כעת.[212] ולאסוב הפך לראש סוכנות הבנייה החדשה של ארמון הסובייטים.[213] מעט מאוד ידוע על עבודתו, שנפסקה לאחר מותו של ולאסוב ב-1962.[213][כ"א] הרעיון מאחורי ארמון הסובייטים נקבר.[213] תפקידו המיועד נלקח על ידי ארמון הקונגרסים בקרמלין מוסקבה, שהושלם ב-1961.[210][213]

ביבליוגרפיה

עריכה

מקורות היסטוריים

עריכה
  • Union of Soviet Architects (1933). Дворец Советов. Всесоюзный конкурс 1932 г. / Palast der Sowjets. Allunions-Preisbewerbund 1932 (in Russian and German). Всекохудожник.
  • Academy of Architecture (1939). Архитектура дворца Советов [Architecture of the Palace of the Soviets]. Издательство Академии Архитектуры СССР. ISBN 9785446072521. (2013 reprint)
  • Academy of Construction and Architecture (1961). L. I. Kirillova; G. B. Minervin; G. A. Shemyakin (eds.). Дворец Советов. Материалы конкурса 1957-1959 [Palace of the Soviets. Materials of the 1957-1959 competition] (in Russian). Госстройиздат.
  • Atarov, N (1940). Дворец Советов [Palace of Soviets] (in Russian). Московский рабочий. The definitive official description of the final configuration being built in 1940 and the planned mechanical systems.

מחקר מודרני

עריכה

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ארמון הסובייטים בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ 8,000 מושבים באולם הראשי של ארמון העבודה במוסקבה, בתוספת אולמות קטנים שונים
  2. ^ גרמן (הרמן) קראסין (1871–1947), אחיו הצעיר של הפוליטיקאי הבולשביקי לאוניד קראסין, היה מהנדס חשמל שתכנן ובנה את רשת החלוקה החשמלית הראשונה ברחבי מוסקבה. כעירוניסט, קראסין פיתח את מדיניות התחבורה הציבורית של מוסקבה בהתבסס על מודל מרכזי מאוד של רכזות.
  3. ^ החוזה הראשון היה לתכנון הקונסוליה הסובייטית ברומא. עובדה פחות ידועה שיופאן ואשתו אולגה, שניהם חברי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, היו מעורבים בפעילות המחתרתית החתרנית של "התא הרוסי" ברומא.[31]
  4. ^ גם לאיוואן ז'ולטובסקי ואלכסיי שצ'וסב היו הרבה חוזים ממשלתיים. אבל אף אחד מהפרויקטים שלהם לא היה גדול או בולט כמו בית על הגדה, שהוצב ב"מיקום מפתח" מול הקרמלין.[15]
  5. ^ בפברואר 1931 כמעט והושלמה בנייתם של בנייני המגורים של מתחם הבית על הגדה; הדיירים הראשונים עברו לגור באותו חודש. בית הקולנוע נפתח בנובמבר 1931.
  6. ^ רשימה של סעיפי פשרה שערך הנ.ק.ו.ד. נגד יופן כללה גם מגעים עם ניקולאי בוכארין וקארל ראדק. לא יופן, ולא הבוס שלו, אנדריי פרוקופייב, לעולם לא יעמדו לדין.[35]
  7. ^ גנריק (היינריך) מאברקייביץ' לודוויג (1893–1973) היה מהנדס אזרחי עם פעילויות צדדיות בפילוסופיה, בלשנות, "מדעי הנסתר" ותיאוריות של אמנות אוונגרד. לודוויג היה מנהל המכון האדריכלי של מוסקבה (אנ') מאז 1928 ונעצר ב-1938. הוא התקדם במהירות בתוך מערכת הגולאג כמנהל בנייה, רק כדי להיות מורשע שוב, ואז השיג עוד תפקיד ניהולי. הוא שרד שני עשורים של מאסר ובסופו של דבר חזר ללמד במכללת סטרוגנוב (אנ').[53]
  8. ^ אחד עשר מארצות הברית, חמישה מגרמניה, שלושה מצרפת, שניים מהולנד, ואחד מכל אחת ממדינות אסטוניה, איטליה ושווייץ.[60]
  9. ^ מעמדם המיוחד של זרים שכירים לא היה סוד.[63] מה שלא היה ברור היה העובדה שחוזי התכנון שלהם מנעו השתתפות נוספת בפרויקט.[58]
  10. ^ בשנת 1933, הרבה לאחר סיום התחרות, אלכסיי שצ'וסב וגריגורי ברקין (רו') פרסמו באופן עצמאי ביקורות על הטיוטות. שני המחברים (אדריכלים מודרניסטים מצליחים בפני עצמם) העריצו את הצעת קורבוזיה,[65] אם כי ה"קורבוסיאניזם" הוכרז כבלתי רצוי.[59]
  11. ^ סטלין בילה במאי-אוגוסט 1931 בסוצ'י, בעוד קגנוביץ', מולוטוב וורושילוב טיפלו בעסקיהם שבמוסקבה. אוול ינוקידזה שימש כשליח עבור רוב העניינים החסויים, כולל ארמון הסובייטים.[87]
  12. ^ שני שותפים חוקיים נוספים, ג'ורג'י קראסין וסרגיי מרקורוב (אנ'), היו אחראים להנדסה ולפיסול, בהתאמה. ככאלו הם לא היו מעורבים בתכנון אדריכלי.[116]
  13. ^ הספר משנת 1961 מפרט את הגובה כ-420 מטרים, וככל הנראה מתייחס לגרסה מתוקנת כלשהי.[134]
  14. ^ 6000 מושבים לפי הספר משנת 1961.[134]
  15. ^ מקורות רבים טוענים שהפסל היה אמור להיות מחופה בפלדת אל-חלד. דוח מרקורוב, שפורסם ב-1939, מסביר שפלדת אל-חלד שהייתה זמינה לא הייתה ניתנת לריקוע דיה לעבודות פיסול, ולכן הפסלים ציינו את מונל היקר בהרבה.[150]
  16. ^ בשנות ה-90 של המאה ה-20 התממש הרעיון להקמת האנדרטה לזכר פיוטר הראשון. הפסל בגובה 98 מטרים ניצב על אי קטן מעשה ידי אדם ממש מדרום לקצה האי ההיסטורי בלצ'וג.
  17. ^ פרוקופייב שמר על אנשי הליבה ה-USDS לאורך כל המלחמה, בתקווה לחזור איתם לארמון יום אחד. במהלך המלחמה עבדו יופן ופרוקופייב באותו אזור (סברדלובסק וקמנסק-אורלסקי) ובוודאי נפגשו זה עם זה. בשנת 1947 פרוקופייב שיתף פעולה עם יופן בניסיונותיו הלא מוצלחים להחיות את הפרויקט הנטוש או להשיג את חוזה באוניברסיטה.[185]
  18. ^ אף על פי כן, הרעיון של הארמון כמרכז המערך נמשך. האדריכל הראשי של מוסקבה אלכסנדר ולאסוב (רו') המשיך לקדם את הרעיון עד ספטמבר 1952.[197]
  19. ^ הספרות הפופולרית נפלה לרוב מאחורי השינויים בעיצוב. לדוגמה, בספטמבר 1952 טכניקה מולודז'י (אנ') עדיין פרסמה את הגרסה המינימלית של 320 מטרים, שנראית קומפקטית להפליא בהשוואה ל"אחיות" שכבר נבנו.[200]
  20. ^ בשנת 1956, האקדמיה לאדריכלות אורגנה מחדש לאקדמיה לבנייה ואדריכלות, עם דגש על טכנולוגיה ולא אמנות. ב-1963 פורקה כליל האקדמיה המתוקנת. שום דבר לא הופיע במקומה עד להקמת האקדמיה הרוסית לאדריכלות ומדעי הבנייה (רו') בשנת 1989.
  21. ^ קולטון כתב בשנות ה-90 של המאה ה-20 ש"המילה האחרונה של המיזם הגיעה באמצע 1960",[210] אך מחקרים שנעשו מאוחר יותר הוכיחו שהפרויקט נמשך בקצב חילזון לתוך 1962.[213]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 286.
  2. ^ 1 2 3 4 5 Zubovich 2020, p. 55.
  3. ^ 1 2 Atarov 1940, pp. 17.
  4. ^ 1 2 3 4 Colton 1995, p. 260.
  5. ^ 1 2 3 Colton 1995, p. 332.
  6. ^ האתר הרשמי של קתדרלת ישו המושיע
  7. ^ Atarov 1940, p. 23-24.
  8. ^ Atarov 1940, p. 24.
  9. ^ Sudzuki 2013, p. 183.
  10. ^ Sudzuki 2013, p. 191.
  11. ^ 1 2 3 Sudzuki 2013, p. 201.
  12. ^ Kostyuk 2019, p. 35.
  13. ^ 1 2 Kostyuk 2019, p. 36.
  14. ^ Russian: Extract from Balikhin's article, www.artchronica.ru, May 2002 Archived 20 January 2007 at the Wayback Machine
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 Kostyuk 2019, p. 62.
  16. ^ 1 2 3 4 5 Hoisington 2003, p. 45.
  17. ^ Chmelnizki 2007, p. 78.
  18. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 78.
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Kuznetsov 2019, p. 53.
  20. ^ Colton 1995, pp. 255, 257, 259.
  21. ^ 1 2 Kuznetsov 2019, p. 55.
  22. ^ Chmelnizki 2021, p. 47, citing a letter from Molotov to Yenukidze of 5 September 1931.
  23. ^ 1 2 Chmelnizki 2021, p. 42.
  24. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, pp. 78–79.
  25. ^ Kostyuk 2019, p. 37.
  26. ^ 1 2 3 Hoisington 2003, p. 57.
  27. ^ Zubovich 2020, p. 35.
  28. ^ 1 2 3 Kuznetsov 2019, p. 53–54
  29. ^ Kostyuk 2019, p. 60.
  30. ^ Kostyuk 2019, pp. 13, 19, 61.
  31. ^ Kostyuk 2019, p. 20.
  32. ^ Kostyuk 2019, pp. 19, 61–62.
  33. ^ Hoisington 2003, pp. 45–46, 57.
  34. ^ 1 2 Zubovich 2020, p. 37
  35. ^ Zubovich 2020, pp. 54–55.
  36. ^ Kostyuk 2019, p. 19.
  37. ^ Hoisington 2003, p. 58.
  38. ^ 1 2 3 Kuznetsov 2019, p. 54.
  39. ^ Chmelnizki 2021, p. 48: "mockery... served to conceal the work that was going on to construct a new and unified architectural hierarchy.".
  40. ^ 1 2 Kostyuk 2019, pp. 60–61.
  41. ^ Chmelnizki 2007, pp. 79–80.
  42. ^ 1 2 3 4 Kuznetsov 2019, p. 58.
  43. ^ 1 2 Kostyuk 2019, p. 63.
  44. ^ Hoisington 2003, pp. 45–46.
  45. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 80.
  46. ^ 1 2 3 Hoisington 2003, p. 47.
  47. ^ 1 2 Hoisington 2003, p. 46.
  48. ^ 1 2 Chmelnizki 2021, p. 47.
  49. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 81.
  50. ^ Chmelnizki 2007, pp. 82–83.
  51. ^ Kostyuk 2019, pp. 38–39.
  52. ^ 1 2 Sudzuki 2014, p. 128.
  53. ^ "Людвиг Генрих Маврикиевич (1893–1973)". Sakharov Center (אנ').
  54. ^ Chmelnizki 2007, p. 83.
  55. ^ Chmelnizki 2007, p. 84.
  56. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 85.
  57. ^ Chmelnizki 2007, p. 86.
  58. ^ 1 2 3 4 5 6 Chmelnizki 2007, p. 87.
  59. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 91.
  60. ^ Kostyuk 2019, p. 42.
  61. ^ Chmelnizki 2007, pp. 83, 86.
  62. ^ Kostyuk 2019, pp. 41–42.
  63. ^ Union of Soviet Architects 1933, pp. 42, 44, 48.
  64. ^ 1 2 Kostyuk 2019, p. 64.
  65. ^ Chmelnizki 2007, p. 89.
  66. ^ Atarov 1940, p. 37.
  67. ^ 1 2 3 4 Zubovich 2020, p. 33.
  68. ^ 1 2 3 4 Chmelnizki 2007, p. 88.
  69. ^ Kostyuk 2019, p. 44.
  70. ^ 1 2 3 4 5 6 Barkhin 2016, p. 58.
  71. ^ Barkhin 2016, pp. 56, 60.
  72. ^ 1 2 3 Barkhin 2016, p. 57.
  73. ^ Chmelnizki 2007, p. 99.
  74. ^ Chmelnizki 2007, p. 101.
  75. ^ Chmelnizki 2007, p. 102.
  76. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 103.
  77. ^ Hoisington 2003, pp. 56.
  78. ^ Chmelnizki 2007, p. 113.
  79. ^ Hoisington 2003, pp. 52–53.
  80. ^ Hoisington 2003, p. 53.
  81. ^ Hoisington 2003, p. 51.
  82. ^ Hoisington 2003, pp. 51–52.
  83. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 114.
  84. ^ Hoisington 2003, pp. 54.
  85. ^ Chmelnizki 2007, p. 115.
  86. ^ 1 2 Chmelnizki2007-115
  87. ^ Chmelnizki 2021, p. 50.
  88. ^ Chmelnizki 2021, p. 51.
  89. ^ Kuznetsov 2019, p. 54, cites a letter from Stalin to Kaganovich dated 7 July 1932 and published in 2001.
  90. ^ Chmelnizki 2021, p. 51, cites a letter from Stalin to Kaganovich dated 7 July 1932 and published in 2001.
  91. ^ Chmelnizki 2007, p. 116.
  92. ^ 1 2 Chmelnizki2007-116
  93. ^ 1 2 3 "Протокол № 137 заседания Политбюро ЦК ВКП(б) от 10 мая 1933 года (Protocol of the Politburo, 10 May 1933, paragraph 56/43" (in Russian). 10 May 1933.
  94. ^ Hoisington 2003, pp. 57–58.
  95. ^ Hoisington 2003, p. 59.
  96. ^ Atarov 1940, p. 43.
  97. ^ 1 2 Hoisington 2003, pp. 58–59.
  98. ^ Barkhin 2016, p. 59.
  99. ^ Chmelnizki 2007, p. 133.
  100. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 11.
  101. ^ Chmelnizki 2007, p. 130, cites Wolters, R. (1933) Spezialist in Sibirien, p. 83.
  102. ^ Hoisington 2003, pp. 41–42.
  103. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 13.
  104. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, pp. 13–14.
  105. ^ Chmelnizki 2007, p. 14.
  106. ^ 1 2 3 4 Chmelnizki 2007, p. 16.
  107. ^ Chmelnizki 2007, pp. 20–21.
  108. ^ Chmelnizki 2007, p. 25.
  109. ^ Chmelnizki 2007, pp. 122–125.
  110. ^ 1 2 3 Chmelnizki2007-122–125
  111. ^ Kuznetsov 2019, p. 52.
  112. ^ Chmelnizki 2021, p. 42: "From December 1930 onwards, the subject of the Palace was discussed at the Politburo many times...".
  113. ^ 1 2 3 Kuznetsov 2019, pp. 55–56.
  114. ^ Hoisington 2003, pp. 48–49.
  115. ^ 1 2 3 4 Hoisington 2003, p. 60.
  116. ^ 1 2 Atarov 1940, p. 45.
  117. ^ 1 2 3 Hoisington 2003, pp. 60–61.
  118. ^ 1 2 3 4 5 Hoisington 2003, p. 61.
  119. ^ Atarov 1940, p. 55.
  120. ^ Atarov 1940, p. 56.
  121. ^ Academy of Architecture 1939, pp. 40, 43, 70, 77, 78.
  122. ^ Zubovich 2020, p. 40.
  123. ^ Zubovich 2020, pp. 40–41, 44.
  124. ^ Zubovich 2020, p. 44.
  125. ^ Zubovich 2020, p. 41.
  126. ^ Zubovich 2020, pp. 42–43.
  127. ^ Sudzuki 2014, p. 134.
  128. ^ Barkhin 2016, p. 60.
  129. ^ Zubovich 2020, p. 53.
  130. ^ 1 2 Sudzuki 2014, p. 132.
  131. ^ Atarov 1940, p. 47.
  132. ^ Sudzuki 2014, pp. 132, 138.
  133. ^ Atarov 1940, p. Back matter: typesetting started 2 June 1940, authorized for print 17 August 1940.
  134. ^ 1 2 3 4 Academy of Construction and Architecture 1961, p. 11.
  135. ^ Atarov 1940, p. 70.
  136. ^ Atarov 1940, p. 67.
  137. ^ Atarov 1940, pp. 109, 110.
  138. ^ Atarov 1940, p. 121.
  139. ^ Atarov 1940, p. 123.
  140. ^ 1 2 Atarov 1940, p. 109.
  141. ^ McCloskey, B. (2005). Artists of World War II. Greenwood. p. 63. ISBN 9780313321535.
  142. ^ Chmelnizki 2007, p. 82 cites memoirs of Albert Speer.
  143. ^ Atarov 1940, pp. 57, 85.
  144. ^ 1 2 3 4 Atarov 1940, p. 77.
  145. ^ 1 2 3 Atarov 1940, pp. 86–87.
  146. ^ Atarov 1940, pp. 89–90.
  147. ^ 1 2 Atarov 1940, p. 90.
  148. ^ Atarov 1940, pp. 90–91.
  149. ^ 1 2 3 Atarov 1940, p. 91.
  150. ^ 1 2 Academy of Architecture 1939, p. 35.
  151. ^ Atarov 1940, p. 99.
  152. ^ Atarov 1940, p. 104.
  153. ^ Atarov 1940, p. 105.
  154. ^ Atarov 1940, p. 137.
  155. ^ 1 2 3 Atarov 1940, p. 138.
  156. ^ 1 2 Atarov 1940, p. 139.
  157. ^ Atarov 1940, p. 143.
  158. ^ Atarov 1940, p. 133.
  159. ^ Atarov 1940, p. 135.
  160. ^ Atarov 1940, p. 134.
  161. ^ Atarov 1940, p. 136.
  162. ^ 1 2 3 Tkachenko 2020, p. 51.
  163. ^ 1 2 Tkachenko 2020, p. 50.
  164. ^ Tkachenko 2020, p. 85.
  165. ^ Tkachenko 2020, p. 89.
  166. ^ 1 2 Tkachenko 2020, pp. 50–51.
  167. ^ 1 2 Tkachenko 2020, pp. 51–53.
  168. ^ 1 2 3 Atarov 1940, p. 72.
  169. ^ 1 2 Atarov 1940, p. 73.
  170. ^ Atarov 1940, p. 80.
  171. ^ 1 2 Atarov 1940, pp. 73–75.
  172. ^ 1 2 Atarov 1940, pp. 76–77.
  173. ^ Atarov 1940, pp. 77–78.
  174. ^ Kavtaradze, Sergey (2005). "Московскому метро 70 лет" [70 years of Moscow Metro]. World Art Музей (in Russian). 14. ISSN 1726-3050.
  175. ^ Atarov 1940, p. 69.
  176. ^ Atarov 1940, pp. 90, 93.
  177. ^ 1 2 Hoisington 2003, pp. 64–65.
  178. ^ Hoisington 2003, p. 64 quote Fitzpatrick's 1999 edition of Everyday Stalinism.
  179. ^ Zubovich 2020, p. 28.
  180. ^ Atarov 1940, p. 95.
  181. ^ "Дворец Советов не был утопией" [The Palace of the Soviets was not an utopia] (in Russian). gazeta.ru. 19 December 2011.
  182. ^ 1 2 Zubovich 2020, p. 64.
  183. ^ 1 2 Kostyuk 2019, p. 52.
  184. ^ Zubovich 2020, pp. 55, 64, 78.
  185. ^ Zubovich 2020, pp. 55, 78.
  186. ^ 1 2 Colton 1995, pp. 365–366.
  187. ^ Zubovich 2020, p. 107.
  188. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Chmelnizki 2007, p. 287.
  189. ^ 1 2 Zubovich 2020, p. 66.
  190. ^ Kostyuk 2019, p. 53.
  191. ^ Kruzhkov, N. (2014). Высотки сталинской Москвы. Наследие эпохи [The high-rise of Stalin's Moscow. Heritage of an epoch] (in Russian). Центрполиграф. ISBN 9785227045423.
  192. ^ Chmelnizki 2007, p. 260.
  193. ^ Hoisington 2003, p. 65.
  194. ^ Chmelnizki 2007, p. 291.
  195. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 293.
  196. ^ 1 2 3 Colton 1995, p. 329.
  197. ^ Власов А. В. (Vlasov A.) (1952). "Москва завтра" [Moscow tomorrow]. Техника — молодёжи (5): 5.
  198. ^ Tkachenko 2020, p. 54.
  199. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 261.
  200. ^ Трофимов В. (Trofimov V.); Эривански А. (Erivansky A.) (1952). "Восемь вершин" [Eight summits]. Техника — молодёжи (5): 14–15.
  201. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 319.
  202. ^ Chmelnizki 2007, pp. 328–329.
  203. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, pp. 287, 288.
  204. ^ Tkachenko 2020, p. 52.
  205. ^ 1 2 3 4 5 Chmelnizki 2007, p. 335.
  206. ^ 1 2 Colton 1995, p. 336.
  207. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 336.
  208. ^ Chmelnizki 2007, pp. 336–337.
  209. ^ 1 2 Chmelnizki 2007, p. 340.
  210. ^ 1 2 3 Colton 1995, p. 366.
  211. ^ Chmelnizki 2007, p. 342.
  212. ^ 1 2 3 Chmelnizki 2007, p. 344-345.
  213. ^ 1 2 3 4 5 Chmelnizki 2007, p. 345.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארמון_הסובייטים&oldid=39224936"