ביצות כבארה
ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה ה-20 במרזבה של מישור חוף הכרמל סביב נחל תנינים ממזרח לקיבוץ מעגן מיכאל של היום. הביצות הוכרזו כאדמת ג'יפתליק על ידי השלטון העות'מאני.
היסטוריה עריכה
הביצות היו הגדולות בארץ ישראל לאחר ביצות החולה, והשתרעו על שטח של כ-6 קמ"ר. במקום סכרו הרומאים אגם ששימש את מפעל המים של קיסריה. האגם שרד כ-1,000 שנה, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי. הביצות היו תחומות בין סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי מצפון, סכר באזור אמת המים של קיסריה מדרום, הר הכרמל ממזרח ורכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים ממערב. הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה. ערביי שבט ערב אל-ע'וארנה, חיו בשולי הביצה והתפרנסו מדיג, ממרעה תאואים, ומקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה.
אדמת הביצה נרכשה על ידי חברת יק"א מכספי הברון רוטשילד בשנת 1922, והאגודה השקיעה כרבע מיליון ליש"ט בניקוזה. ייבוש רוב שטח הביצה התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. לצורך פעולות הניקוז הזמינה יק"א את ליאון קרון, מהנדס צרפתי אשר עסק בייבוש ביצות באלג'יריה. נשכרו פועלים מצריים וסודאנים, אשר עבדו במקום בתנאי מחיה קשים וסבלו ממלריה. בנוסף, גויסו פועלים משבט ערב אל-ע'וארנה. פיק"א (שירשה את יק"א ב-1924) רכשה אדמה חלופית לבדווים, וב-1926 הקימה עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר הסמוך.
אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב. לאחר מאבק ציבורי שהתנהל בשנת 1924 הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה, ותנאי העבודה שופרו. העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת כבארה וקבוצת מנורה של תנועת בית"ר בהנהגתו של גרשון שץ. בין הפועלים היה דב קובלנוב, מהנדס חקלאי מרוסיה שהתמחה בניקוז מים. דב החל לעבוד בביצות כפועל פשוט ולאחר שנוכח כי תוכניות הניקוז של קרון לא פותרות את הבעיות, חקר את הסיבות והגיש תוכניות משלו. התוכניות נשלחו לפריז, אושרו ודב החל לנהל את פרויקט יבוש הביצה. על פי מדידת זרימת המים הוא הסיק כי יש נביעות תת-קרקעיות ויש להגיע אליהם. הוא איתר אלפי נביעות ודאג להכניסן לצינורות שהוליכו את המים המלוחים לים ואת המתוקים לעיבוד חקלאי. למרות המחלות ומקרי המוות, היו רבים שרצו לעבוד ביבוש הביצות. פיק"א מצדה הטיבה עם העובדים והנהיגה שבוע עבודה של חמישה ימים.
אחד מן החלוצים שייבשו את הביצה היה משה שטקליס. בסיוריו באזור בשנת 1929 הוא גילה את מערת כבארה הפרהיסטורית, בה נערכו מאוחר יותר חפירות רבות.
על אדמות הביצה שיובשה הוקם ב-1949, קיבוץ מעגן מיכאל. גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות חורף נרחבות מדי שנה. אלה נעלמו רק בסוף שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה שאסף את המים העודפים. שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת בריכת תמסח, הפתוחה למבקרים.
גלריית תמונות עריכה
-
אמת המים לקיסריה טובלת בביצות (1925) -
תאואים בביצות (1925) -
עבודות ניקוז בביצות כבארה (1925) -
אנשי פיק"א בביצות כבארה בשנות ה-20. מימין לשמאל: יואל (ז'ול) רוזנהק, מנכ"ל; שמואל גולדמן, מהנדס; צבי הנרי פרנק, דירקטור; משה גינזבורג, גזבר כללי; ועמרם חזנוב, אגרונום.
לקריאה נוספת עריכה
- יהודית איילון, עורכת: חנה עמית, "עת־מול -עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל", "מלך הביצה", הוצאת יד יצחק בן-צבי, אדר ב' תשס"ג, מרץ 2003, כרך כ"ח, גיליון 4 (168), עמוד 17–19.
קישורים חיצוניים עריכה
- שמורת הטבע ברכת תמסח(הקישור אינו פעיל) באתר רשות שמורות הטבע
- תמונות מאוסף קיבוץ מעגן מיכאל ויבוש ביצות כבארה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- מעגן מיכאל על אדמת כבארה, דבר, 26 באוגוסט 1949
- יוסף יודלביץ', כבארה - צרור זכרונות, דבר, 5 בספטמבר 1958
- מירון רפופורט, כך הפכו מייבשי הביצות הפלסטינים מג'יסר א-זרקא לקוץ בלבו של האזור היוקרתי ביותר בשרון, באתר הארץ, 5 ביוני 2010
ייבוש ביצות כבארה על ידי חברת פיק"א. יומני כרמל, ספטמבר 1949
