מאיר פיינשטיין

מאיר פיינשטיין (5 באוקטובר 1927, ט' בתשרי ה'תרפ"ח – 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בצינוק טרם הוצאתו להורג.

מאיר פיינשטיין

לידה	5 באוקטובר 1927 ירושלים, פלשתינה (א"י)
התאבד	21 באפריל 1947 (בגיל 19) ירושלים, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השתייכות	ההגנה אצ"ל
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה

ביוגרפיה

פיינשטיין נולד בט' בתשרי, תרפ"ח, 5 באוקטובר 1927, בעיר העתיקה בירושלים. הוריו, בלה ואליעזר, היו שומרי מצוות אשר עלו מבריסק, אז בפולין. במשך עשר שנים למד בישיבת עץ חיים, והיה אחד מתלמידיו של הרב אריה לוין. בהיותו ילד נפטר אביו, ופיינשטיין נאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. הוא עבר בין עבודות שונות בעירו, ולאחר מכן החל לעבוד כפועל ברמתיים, ובקיבוצים נגבה וגבעת השלושה. בגבעת השלושה החליט להצטרף לארגון "ההגנה".

במחתרת ובצבא הבריטי

בשורות "ההגנה" התחיל פיינשטיין את הכשרתו הצבאית. במקביל נהג ללמוד לימודי חול מתוך ספרים ששלח לו אחיו מירושלים. פיינשטיין ניסה ככל יכולתו להשלים את השכלתו שנקטעה, ואף חלם עד סוף ימיו להיות סופר.

כאשר הגיעו אל פיינשטיין שמועות על פעולות ההשמדה של הנאצים כנגד היהודים באירופה, החליט להתגייס ולסייע למאמץ המלחמתי. בתחילת שנת 1944 הציג פיינשטיין, שבאותה עת היה בן 16 אך נראה מבוגר מגילו, תעודה שקיבל ממוכתר פתח תקווה לפיה גילו הוא 20. על סמך התעודה התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי במזרח התיכון. זיוף זה הזיק לו מאוחר יותר במשפט שבו נגזר גורלו. בתחילה התנגדה משפחתו לגיוסו בגיל כה צעיר, אך לאחר שהחליט, אי אפשר היה לעצרו.

כשנתיים וחצי שירת פיינשטיין בארץ ישראל, אלכסנדריה וביירות. במכתבים ששלח אל ביתו הביע את געגועיו אל הארץ אליה היה קשור. בצבא הבריטי יצר קשרים חברתיים עם חיילים שהיו חברי מחתרת האצ"ל, וסייע להם להבריח נשק ממחנות צבאיים שמחוץ לארץ ישראל אל המחתרת.

באוגוסט 1946 השתחרר מן הצבא בשל מה שנימק כחוסר בפעילות. בהיותו חבר "ההגנה", שקל להצטרף אל האצ"ל. בתחילה הביע ספקות, האם תואמות פעולות האצ"ל את אמות המוסר, אך לאחר שהשתכנע כי לפי מידותיו כך הדבר, הצטרף אל סניף האצ"ל הירושלמי. מאותו רגע פעל בדבקות ובלהט במסגרת המחתרתית. בתחילה פעל פיינשטיין בחת"ם (חיל התעמולה המהפכני של הארגון), ולאחר מכן התקבל לקורס סגנים. באמצע הקורס יצא פיינשטיין להשתתף בפעולה שעתידה הייתה לחרוץ את גורלו.

פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים

ערך מורחב – פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים

ב-30 באוקטובר 1946 השתתף פיינשטיין בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, כחלק ממאמצי הארגון לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים, ולנסות לשתק את התנהלות השלטון באמצעות התקפות חוזרות במתקניו.

בפעולה השתתפו שמונה חברי האצ"ל, והוחדרו בה שלוש מזוודות עמוסות בחומר נפץ לתחנת הרכבת בירושלים. פיינשטיין שימש כנהג המכונית שהובילה את מבצעי הפיגוע ואת מזוודות הנפץ. מאחר שהמחתרת לא רצתה שיפגעו אנשים אלא התחנה בלבד, החליטה מבעוד מועד לפרסם אזהרה, למרות הסיכון הרב שהיווה העניין ללוחמיה, ועל המזוודות הונחה מפת בד לבנה גדולה שעליה הכתובת, בעברית, ערבית ואנגלית, "סכנה מוקשים!" ומתחתיה סמל האצ"ל.

שניים מהערבים בתחנה הבחינו במתרחש והזעיקו את האנשים הרבים שבמקום כדי לדלוק אחרי אנשי האצ"ל שזינקו אל מכונית המילוט שיצאה בנסיעה מהירה מן המקום. בתחילה נראה היה כי הצליחו להימלט, אך לאחר רגע ניתכה אש כבדה מכל עברי המכונית ומשוריין בריטי החל לדלוק בעקבותיה. בדרך אמר פיינשטיין "אני נוהג ביד אחת", אך דבריו התקבלו כהלצה. אריה אשל העיד כי רק המיומנות והמהירות של פיינשטיין הצילו אותם ממוות. המכונית הגיעה אל מקום האיסוף בשכונת ימין משה, כשאז הבחינו כי כמעט כולם נפצעו, וכי ידו השמאלית של פיינשטיין רוסקה ושתתה דם רב במשך כל זמן הנסיעה.

פיינשטיין רץ כ-300 מטר אל עבר בית הזוג שטיין, ביקש עזרה ראשונה, נכנס אל הבית ונפל. בעקבותיו הגיעו השוטרים שעקבו אחרי סימני הדם. בדירה ניסה אחד השוטרים להרים ידו על פיינשטיין, וזה עצרו כשקרא בפניו "אני שבוי מלחמה". משם העבירו אותו, ללא טיפול רפואי, אל בית הסוהר הצבאי בשכונה הגרמנית. רק לאחר שדרש טיפול בבית הסוהר, הובל פיינשטיין בליווי שישה שוטרים חמושים אל בית החולים. כשהגיע שאל אותו מיד הרופא אם מסכים הוא שיקטעו את היד מחשש להרעלת דם. פיינשטיין השיב במקום: "קטעו".

נתפסו בפעולה גם דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון.

בשעה שתיים בצהריים ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה, הרגה אותו, והחריבה את התחנה.

זמן לא רב אחר כך התברר כי מי שהיה אמור להיות מפקד הפעולה ונעדר ממנה, היינריך ריינהולד - "ינאי", היה למעשה מלשין. הבריטים ידעו מבעוד מועד על הפעולה, וכך נפלו לוחמי האצ"ל לתוך מארב.

כאשר שכב פיינשטיין בבית החולים, שהה באותו החדר עם דב גרונר. גרונר סיפר מאוחר יותר שפיינשטיין השאיר עליו רושם רב; למרות הפציעה הקשה והזרוע הקטועה היה חזק ברוחו ועודד את חבריו הפצועים.

מהלך המשפט

משה הורוביץ (משמאל) ומאיר פיינשטיין (מימין) מובלים לחקירה ביום 29 במרץ 1947. על ידיהם ורגליהם שרשראות, הם לוו בשוטרים חמושים, מסביב הקיפום מספר משוריינים בריטיים.

ספרו של אב"א אחימאיר שהיה אצל פיינשטיין. את הספר נתן במתנה לידידו אזולאי, שנידון גם הוא למוות אך עונשו הומר במאסר עולם. בהקדשה רשם לו:"דני! בצל הגרדום הנני מקדיש לך את הספר הזה, למען תזכור שלא לחינם אני צועד לקראת המות, כי אם למעמד חרות העם". משמאל העמוד הראשון וצלב הקרס שהזכיר פיינשטיין במשפט.

כנגד פיינשטיין הועלו שתי האשמות: ירי מכלי נשק חם בתחנת הרכבת, והנחת הפצצות. הוא דחה את כל תחנוני משפחתו להתגונן במשפט, והודיע להם כי "לא ישפיל עצמו בפני המשעבד", ולא יבקש רחמים.

המשפט נפתח ב-26 במרץ 1947. הנאשמים במשפט היו פיינשטיין, אזולאי, הורוביץ וביטון. פיינשטיין הופיע למשפט ללא עורך דין. כאשר הוקראו ההאשמות בפני הנאשמים והם נשאלו אם הם מודים או לא, הצהיר פיינשטיין: "אינני מכיר בחוקיות בית המשפט ולא אשתתף בדיונים. תשובתי להאשמות תינתן בהצהרה שאקרא". לאחר מכן לא הגיב עוד וישב כשהוא קורא כרך של כתבי ז'בוטינסקי.

באוזני משפחתו היה חוזר ואומר: "מוטב למות בכבוד, מאשר לחיות בתוך השפלה". במהלך המשפט לא השתתף כלל, אלא ישב דומם וקרא בעיתונים. מדי פעם היה שולח חיוכים אל משפחתו וחברתו. נשיא בית הדין פנה אליו מספר פעמים וכשלא קיבל תשובה, רשם פעם אחר פעם: "הנאשם שותק מתוך כוונה עזה ומתוך ביזיון בית הדין". אחיו של מאיר פיינשטיין, בנימין, הביא תעודות המעידות על גילו הצעיר. אולם התובע הביא תוצאות בדיקות של רופא צבאי שקבע כי גיל הנאשם הוא בין 23 ל-25. כאשר ניסה בנימין להתערב קרא אליו פיינשטיין: "בנימין, אני מבקשך שלא לפנות לרופאים הנאצים האלה".

ביום השישי למשפט ביקש לפתע פיינשטיין לחקור את אחד העדים, שוטר בריטי. פיינשטיין הציג ספר של אב"א אחימאיר, "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'". על העמוד הראשון צויר בגדול צלב קרס ובשגיאות כתיב באנגלית נרשם "אין יותר חובות". פיינשטיין שאל את השוטר: "את הספר השארתי במכוניתך, כשהוחזרתי ביום שישי האחרון לכלא. מצאתי עליו את הכתובת הזאת. האם ידוע לך מי כתב אותה?". אב בית הדין ביקש לראות את הציור והעיר: "בוודאי שלא אנגלי כתב אותה, הרי מצויר כאן צלב קרס". פיינשטיין השיב לו: "היטלר אמנם מת, אך תלמידו וחברו אינו מבייש את תורתו". אז התיישב פיינשטיין במפתיע והמשיך לשתוק לאורך כל המשפט, עד שנשא את הצהרתו.

לפני הקראת פסק הדין קרא פיינשטיין את הצהרתו לפני בית הדין הצבאי. בין היתר אמר בה:

...האותנו תפחידו במוות? אותנו שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה...? אותנו ששואלים את עצמנו יום יום: במה טובים אנו מהם, ממליוני אחינו?...

לשאלות אלו... ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא כדי לחיות ולצפות בתנאים של עבדות ודיכוי לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות...

כי יש חיים הגרועים ממוות ויש מוות הגדול מן החיים.

ב-3 באפריל 1947 ניתן פסק הדין במשפטם של הארבעה. אחיו של פיינשטיין ניסה שוב להוכיח כי גילו של מאיר פיינשטיין צעיר, אך השופט סירב לקבל עדויות שאינן מנוהלות על ידי הנאשם או עורך דין שמינה מטעמו. בשעות אחר הצהריים, לאחר התייעצות שארכה 45 דקות, קרא נשיא בית הדין, קולונל קופר, את גזר הדין. הורוביץ וביטון, שבמשפט הכחישו כל קשר לעניין (מפני שנתפסו במקום רחוק והאצ"ל החליט כי עליהם לכפור בעובדות), יצאו ללא עונש. פיינשטיין ואזולאי נידונו למוות בתלייה. בהינתן פסק הדין הכריזו השניים: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". כשכבלו השוטרים את ידיו ורגליו של פיינשטיין והחלו גוררים אותו מהאולם שר את "התקווה".

ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין ושל משה ברזני מה-17 במרץ. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר.

עשרים שנה לאחר האירועים התברר כי דניאל אזולאי, שפיינשטיין ראה בו חבר קרוב ושותף למאבק המחתרת, היה סוכן שתול חשאי של הש"י בשורות האצ"ל, וכי החנינה בוצעה הודות למאמצי צמרת הנהלת הסוכנות היהודית.

בתא הנידונים למוות

תא הנידונים למוות בו התאבדו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני

אל הנציב העליון הגיעו בקשות רבות לחנינת פיינשטיין וברזני. פנו אליו בין היתר דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ויצחק בן-צבי, בשם הוועד הלאומי. שני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, ומשפחות הנידונים ביקשו חנינה אף הם.

הבריטים דחו את הבקשות, והגבירו את הכוננות מפני ניסיון לחטיפות לשם שחרורו. הם הגבירו את השימוש בעוצר, ואף הכריזו עליו ללא צפירות, אלא רק בהודעות יחידות ברדיו, וכך אזרחים רבים לא היו מודעים לקיומו. באותה תקופה, הבריטים ירו למוות בעובדיה מזרחי, אב לעשרה ילדים, ופצעו קשה אזרחית נוספת. שניהם תושבי ירושלים, ושניהם לא היו מודעים להכרזות על עוצר.

בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" ישב בתא הנידונים למוות עם משה ברזני. על דפי ספרים שונים רשם פיינשטיין סיסמאות ועליהן דברים כגון: "טוב למות עם נשק בידיו מאשר לחיות עם ידיים מורמות", "הרוצה לחיות בכבוד חייב ללחום בעד החיים". כאשר הצליחו פיינשטיין וברזני ליצור קשר עם האסירים האחרים בדרכם למקלחת, היה תמיד חיוך נסוך על פניו של פיינשטיין, היה מבקש שלא ידאגו לו, ובאחת הפעמים ביקש שימסרו שלום לאחיו (שהיו חברי הלח"י) ו"נשיקות חמות" לגאולה כהן על בריחתה הדרמטית מבית החולים של בית הסוהר. הרב אריה לוין, "אבי האסירים", היה מבקר אצל הנידונים ושאר האסירים מידי שבת ומעודד את רוחם.

באחת הפעמים יצרו קשר עם אסירי המחתרת האחרים בכלא, על ידי מסרים כתובים בניירות זעירים שהוטמנו בקליפות בננה, וביקשו מהם שיכינו עבורם זוג רימונים. תוכניתם הייתה לפוצץ רימון אחד על הפמליה שתבוא לקחת אותם אל הגרדום, ובעזרת השני להתאבד, בדומה למעשה המסופר בשמשון בספר שופטים ("תמות נפשי עם פלשתים"). אליעזר בן-עמי הוא שהכין את הרימונים. הוא לקח שני תפוזים, רוקן את תכולתם, מילא אותם בחומר נפץ, רסיסי ברזל נדחפו לקליפתם, והוכנסה מערכת הדלקה ויזם. את ההפעלה היו יכולים לבצע על ידי רשף של סיגריה. המכסה היה חלקו העליון של התפוז שהוצמד בסיכות עץ קטנות רבות. לאחר שהוכנו, הועברו התפוזים אל תא הנידונים יחד עם דברי מזון נוספים.

"רימון בין הלבבות"

ב-21 באפריל, ב' באייר תש"ז, גברו השמועות כי שני הנידונים עומדים להיות מוצאים להורג. על ירושלים היהודית הוטל עוצר מלא. בשש בערב הודיעו לפיינשטיין וברזני הן על אישור פסק הדין והן על ביצועו באותו יום בשעה ארבע לפנות בוקר. הרב אריה לוין נקרא להגיע בערב כדי שיקראו בפניו וידוי ויתפללו. הוא אמר כי הוא חושש שלא יצליח לעמוד בכך ושחלילה יקרה אסון בזמן המעמד. הוא גם שאל 'וכי מה חטאו?... על מה יש להם להתוודות?, וכי יש צדיקים גדולים מאלה העולים לגרדום למען קידוש השם וישראל?'. הוא סירב, בפעם הראשונה, להגיע אל בית הסוהר ולבו נשבר על שלא הצליח לעזור לביטול גזר דינם. הרב יעקב גולדמן, הרב הרשמי של הוועד הלאומי, הסכים להגיע אליהם בשעות הערב. בשעה תשע ורבע הגיע אליהם. הוא העיד לאחר מכן כי היו עליזים בהתנהגותם ולא ניכרה בהם התוכנית. הרב ביקש להכין אותם לקראת הצפוי אך הם ענו לו כי אין גורלם שונה מגורל מיליוני אחיהם שנרצחו. הם ביקשו למסור לו סליחה ממשפחותיהם על הצער שגרמו להם. הם שרו עמו את תפילת "אדון עולם". לאחר מכן אמר עימם וידוי. עד השעה עשר וארבעים שוחחו על קידוש השם ועל רבי עקיבא, שאמר תורה בזמן שעונה במסרקות ברזל. לקראת השעה אחת עשרה אמר להם שלא יאבדו תקווה. הם נתנו לו את כל הסיגריות שבתאם וביקשו שיחלק אותם בין האסירים וגם לשוטר הבריטי ששמר עליהם והיה הוגן כלפיהם. הוא אמר שיחזור אליהם לפני רגעיהם האחרונים כדי לראותם, והם ניסו לשכנע אותו שלא יבוא. הם שרו את "התקווה" במלואה. כשעזב אל חדר הקצינים בכלא, הצהיר במפורש שיבוא כדי לנכוח בהוצאה להורג.

אז הגיעה התלבטותם הגדולה. הם ידעו כי אם ישליכו את אחד הרימונים על משלחת התלייה ייפגע גם הרב גולדמן. הם החליטו כי יוותרו על תוכניתם, וכי ימותו רק הם בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי. הסימנים הראו כי ברזני אימץ את הרימון אל חזהו בידו השמאלית ופיינשטיין הגידם נלחץ אל ברזני והניח את חומר הנפץ בין שניהם.

בשעה אחת עשרה וארבעים נשמעה בכלא התפוצצות חזקה שהרעידה חלק בבניין. החלה מהומה בכלא, מפקד הכלא ועוזריו רצו מחדרם אל תא הנידונים. השוטר ששמר על התא צעק אליהם המום: "שניהם מתים! התפוצצו!". הדלת הייתה פרוצה והמראה היה של ברזני ופיינשטיין, חזיהם קרועים, כשהם מתים. באחת בלילה הוצאו הגופות והועברו אל בית החולים.

הודעת האבל של האצ"ל על מות פיינשטיין וברזני.

לאחר מותם

הרב הראשי הורה לקבור את השניים למחרת, בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קברות "קדושי המאורעות" תרצ"ו-תרצ"ט. גופותיהם הובלו תחת משמר כבד של משוריינים. הלוויתם הייתה מצומצמת בשל העוצר אשר הטילו הבריטים בירושלים. כוחות צבא וכלי רכב צבאיים מילאו את כל העיר. נכחו רק משפחתם הקרובה, חברתו של פיינשטיין, רחל קרמר, ארבעה עיתונאים, והרב אריה לוין.

בעיני רבים נחשבו השניים לגיבורים. האצ"ל והלח"י הכריזו עליהם כעל בעלי "תהילת עולם". אף על פי שהביע בדרך כלל התנגדות נחרצת לדרכם של האצ"ל והלח"י, כתב עליהם נתן אלתרמן שיר אוהד שפורסם בטורו "הטור השביעי" (להלן חלק ממנו):

אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש
להודה של אותה שעת-ליל.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השניים.
...
כי עד רגע, למעלה מכל קהלם,
ניצבו שני נידונים,
עם הרב ניצבו, יחד.
וזמרו בשלושה את אדון-עולם,
אחר צאת מהם אֵם מתייפחת.
...
בשעות שכאלה מפסיד את הקרב
האויב.
החורק שיניים.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,
נועדו המתים השניים.

— נתן אלתרמן, בליל התאבדות, הטור השביעי, דבר, 25 באפריל 1947

מצבותיהם המקוריות של פיינשטיין וברזני בחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים

מנחם בגין, שהיה מפקד האצ"ל, הביא את סיפור השניים בנאום התגובה הדרמטי ל"נאום הצ'חצ'חים", שנשא בבחירות 1981:

בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטיים את המילים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליכם להסתלק מכאן, מארץ ישראל! פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק.
בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזים?! עיראקים?! יהודים! אחים! לוחמים!!

— נאום הצ'חצ'חים מנחם בגין, סרטון באתר יוטיוב

במותו ביקש בגין להיקבר ליד קברם של פיינשטין וברזני, וכך היה.

כאשר הוכרו פיינשטיין וברזני כחללי מערכות ישראל, הוחלפו המצבות שעל קבריהם בהר הזיתים, במצבות המקובלות בצה"ל. המצבות המקוריות הובאו לחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים (כיום - מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים), ושם הן מוצגות.

הנצחה

על שמו של מאיר פיינשטיין נקראו רחובות בערי ישראל הבאות:תל אביב - יפו, באר שבע וירושלים.

בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של פיינשטיין שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.

ראו גם

• משה ברזני

לקריאה נוספת

• גאולה כהן ואנשל שפילמן (עורכים), רימון בין הלבבות, הוצאת המדרשה הלאומית.
• חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תש"ס.
• יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, הוצאת הדר, תל אביב, 1974.
• יצחק גוריון, הניצחון עלי גרדום, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1963.
• נתן אלתרמן, בליל ההתאבדות, עיתון דבר, 25 באפריל 1947 ומופיע ב: הטור השביעי - תש"ח (עוזי שביט, עורך), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמוד 306.
• גאולה כהן, התפוז שבער: סיפורם של הרוגי המלכות משה ברזני ומאיר פיינשטיין. הוצאת בית מורשת אצ"ג, 2004.(הספר בקטלוג ULI)
• יהודה גולן, עיתון מעריב, ג' באייר תשנ"ב (6 במאי 1992) רצו אישור להתאבד. דברים מפי עו"ד טוביה גולדמן, בנו של הרב יעקב גולדמן.
• אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן-צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011.
• אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 115-150.
• משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 110-119
• אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021, עמודים 37-47.

קישורים חיצוניים

• קורות החיים של מאיר פיינשטיין, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• רפורטז'ה של בחור "ישיבה" (יומן בית הסוהר) בהוצאת "חזון", תש"ז 1947, עם הערות והקדשה בכתב ידו של מאיר פיינשטיין, סימול התיק : כ 16 - 5/ 8 שייך לארכיון: עולי הגרדום, באתר ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
• ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים, באתר האצ"ל
• גבי ניומן, 60 שנה אחרי: התנ"ך של פיינשטיין שב הביתה, באתר ynet, 20 באפריל 2007
• אליעזר בן עמי מספר על הכנת התפוזים בריאיון לכבוד יום הזיכרון 2010, בערוץ 7
• כרטיס הקבר של מאיר פיינשטיין, באתר הר הזיתים
• יאיר שלג, הסוהר הטוב, באתר הארץ, 4 באפריל 2007
• עדות נדירה אליעזר בן עמי, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 13:24)
• עופר אדרת, 75 שנה לפעולה של האצ"ל ברכבת בירושלים: סיפורם של שני שתולים בחוליה אחת, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2021
• מאיר פינשטין (1927-1947), דף שער בספרייה הלאומית