ברוריה

תלמידת חכם מהיחידות בתלמוד, אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות)

בּרוּריָה (לעיתים ברוריא) הייתה תלמידת חכמים מהיחידות בספרות חז"ל, בת הדור הרביעי של תקופת התנאים (המחצית השנייה של המאה ה-2 לספירה), אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות). זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלמדה מחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד[1]. אביה הוצא להורג על ידי הרומאים יחד עם אימה כיוון שלמד תורה, ואחותה נשבתה,[2] אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה.

ברוריה
לידה המאה ה־2
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה המאה ה־2 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות דור רביעי לתנאים
בן זוג רבי מאיר
אב רבי חנינא בן תרדיון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דמותה ופועלהעריכה

ברוריה נודעה בלמדנותה יוצאת הדופן, שאף היוותה סמל ליכולת לימוד גבוהה[1]. התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה"[3][4]. ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה. היא חולקת בתוספתא על אביה, בענייני טומאה וטהרה, וגם שם דבריה זוכים לשבח, מפי רבי יהודה בן בבא[5]. היא אף הציעה דרכים לייעול לימוד התורה, עד כדי כך שבעטה בתלמיד שלמד בלחישה, ואמרה לו שצריך ללמוד בקול רם, שאחרת לא יזכור את לימודו[6].

ברוריה הייתה ידועה באישיותה המושחזת ובתקיפותה המרובה. כפי שמסופר עליה בתלמוד, שאל אותה רבי יוסי הגלילי מה הכיוון לעיר לוד, והיא השיבה לו בהערה שהרבה לדבר איתה, בניגוד לדעת חכמים במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ה', שאמרו "אל תרבה שיחה עם האישה"[6], והשתמש בארבע מילים ("באיזה דרך נלך ללוד") במקום בשתיים ("באיזה ללוד"). חלק מהפרשנים סברו שכוונת דבריה הם כפשוטם, אך קשה להניח שדווקא היא כאישה תטען שאין להרבות בשיחה עם נשים", טענה שמרמזת על תפיסה מיזוגנית לכאורה. דעה פרשנית אחרת מפרשת את דבריה כעקיצה המכוונת כלפי החכם או כלפי האמרה ממסכת אבות, בהיותה היא עצמה הוכחה לכך ששיחה עם אישה עשויה להועיל ולהחכים[7][8]. עוד מסופר בתלמוד על שהתנצחה עם צדוקי על פרשנות פסוק בנביא, והחזירה לו מענה ניצח[9].

מסופר עליה שלימדה את בעלה רבי מאיר להתפלל לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. מסופר שם כי לרבי מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו מאוד, עד שרבי מאיר התפלל עליו שימות. אמרה לו ברוריה, על דרך הדרש, כי כתוב "יתמו חטאים" (מלשון חֵטְא) ולא חוטאים, ו"רשעים עוד אינם" מכיוון שחזרו בתשובה. וזאת על דרך המדרש יש אם למסורת ואין אם למקרא שכן על דרך הפשט, משמעות המילה "חַטָּאִים" (עם פתח ודגש) היא חוטאים, בעוד שמשמעות המילה "חֲטָאִים" (בחטף פתח ובלי דגש) היא המעשים[10][9]. עוד מסופר עליה כי ביקשה מרבי מאיר בעלה לחלץ את אחותה מ'קובה של זונות' בה נכלאה על ידי הרומאים. במסע ההצלה הממושך שלו גילה רבי מאיר שהאחות שמרה על תומתה גם במקום שבייה בבית בושת. הוא הצליח להציל אותה, אבל אז הוא עצמו הפך למבוקש על ידי השלטונות וכמעט נתפס. חלקו האחרון של הסיפור עוסק בקורותיו של רבי מאיר המבוקש, שניצל גם הפעם בנס.[2] במסע זה התגלו כוחותיו העל טבעיים, שבעטיים זכה לכינוי 'בעל הנס'[11].

במדרש משלי המאוחר יותר היא גם מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה. מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת. היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה רבי מאיר נחרצות שיש להשיב את הפיקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקראו עליה את הפסוק "אשת חיל מי ימצא"[12]. ברוריה, המכונה בסיפור מפורסם זה 'אשת רבי מאיר', משמשת דוגמה ומופת לאם שכולה מאופקת, בעלת שליטה עצמית מפליאה, המבכרת את קדושת השבת והדאגה לבעלה על פני אבלה ורגשותיה[13].

טענה נפוצה היא שברוריה הייתה מניחה תפילין. אולם אין לכך כל מקור[14][15].

מותהעריכה

בסופו של סיפור מסעו של רבי מאיר להצלת אחותה של ברוריה משבייה המובא במסכת עבודה זרה בדף יח עמוד ב מוזכר הביטוי "מעשה דברוריא" בהקשר של בריחת רבי מאיר מבבל. בפירוש רש"י לתלמוד[16] מובאת על מילים אלה אגדה ממקור לא ידוע, לפיה לעגה ברוריה לדברי חכמים, שאמרו "נשים – דעתן קלה עליהן"[17]. בעלה רבי מאיר רצה להוכיח לה את נכונות האמרה ושלח אחד מתלמידיו כדי לפתותה. לאחר שנתפתתה התחוור לה לכאורה שנפלה בפח והיא התאבדה מרוב בושה, ואילו רבי מאיר גלה מארץ ישראל לבבל מחמת הבושה.

אגדה זו, הנזכרת לראשונה כ-900 שנה או יותר לאחר מות ברוריה, העלתה שאלות פרשניות קשות, שכן יש במעשה לכאורה איסור נתינת מכשול לפני עיוור הן כלפי התלמיד הן כלפי ברוריה, בנוסף להכתמת שמה וזכרה של האישה התנאית היחידה המוכרת לנו. לכן ניסו המפרשים להעלות כיווני פרשנות הממתנים את המעשה[18], והיו אף ששללו את אמיתתו מכול וכול. הרב יעקב עדס מביא בשם הרב יוסף שלום אלישיב שמעשה ברוריה לא היה ולא נברא, ומסיק שתלמיד טועה הכניס הדברים בדברי רש"י[19]. השוללים את המעשה המסופר אצל רש"י מסבירים את הביטוי "מעשה דברוריא" לפי פירושו של רבנו נסים המובא בהמשך, או מציעים שהוא מתייחס אל המעשה המסופר על ברוריה לפני כן באותו מקום בתלמוד.

כך סבר הרב איתם הנקין. לדעתו אין אמת היסטורית במעשה, שבאופן חריג אין לו מקור קדום יותר מבפירושו של רש"י, וככל הנראה לא נכתב על ידי רש"י אלא השתרבב לפירוש באחד מהדורות המאוחרים יותר מהערת שוליים של תלמיד, שמצא את האגדה במקור לא מבוסס וכתבה בצד הגיליון[20]. חוקרים רבים אחרים הציעו הצעות שונות לגבי נסיבות היווצרותה של האגדה וסיבותיה[21][22][23][24].

הדברים עולים בקנה אחד עם תרגומו של רבנו נסים את סיום הסיפור שבתלמוד – "קם ערק, אתא לבבל" – במילים: "הלך, לקח את אשתו ואת כל מה שהיה לו, ועבר אל עראק"[25]. שהרי אם ברח רבי מאיר לבבל יחד עם ברוריה, לאחר המסופר בגמרא שהרומאים רדפו את משפחתה, הוציאו להורג את אביה ואמה – אין הדברים תואמים את הסיפור המופיע ברש"י לגבי סופה של ברוריה[26].

מהר"ץ חיות סבור כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעיינינו ברבות השנים והם מקורו של רש"י למעשה דברוריה, הוא מפרט עוד מספר מקומות בהם מתאר רש"י אגדות שמקורן נעלם מאיתנו[27], וכבר הראו כמה חוקרים שבחלק לא מבוטל מאגדות אלה מופיעות נשים בתפקידים לא מחמיאים[28][29].

לקריאה נוספתעריכה

  • Dalia Hoshen, Beruria the Tannait: A Theological Reading of a Female Mishnaic Scholar, Lanham, Md.: University Press of America, 2007.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב, עמוד ב'
  2. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יז עמוד ב - יח עמוד ב
  3. ^ תוספתא למסכת כלים מציעא א' הלכה ג'
  4. ^ אך במשנה מובאת עמדתה בשמו של רבי יהושע, ולא בשמה. משנה, מסכת כלים, פרק י"א, משנה ד'
  5. ^ תוספתא כלים קמא ד', הלכה ט'
  6. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב'.
  7. ^ יהודה הנקין, פמיניזם, הלכה ולימוד תורה, להיות אשה יהודייה א, 1999, עמ' 75-76
  8. ^ RACHEL ADLER, The Virgin in the Brothel and Other Anomalies: Character and Context in the Legend of Beruriah, Tikkun 3/6, 1988, עמ' 28-32, 102-105
  9. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א'
  10. ^ "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים:" (מגילת קהלת, פרק י', פסוק ד')
  11. ^ דניאל בויארין, רבי מאיר, התלמוד הבבלי והסטירה המִניפּאית, מרקמים; תרבות, ספרות, פולקלור לגלית חזן-רוקם, תשעג, עמ' 41-61
  12. ^ מדרש משלי (בובר) לא, באתר ויקיטקסט
  13. ^ ענת ישראלי וענבר רווה, יבשת אבודה: ייצוגי אימהות בספרות התלמודית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 129-136
  14. ^ אשה ותפילין, באתר כיפה
  15. ^ האם ברוריה הייתה מניחה תפילין?, באתר הידברות
  16. ^ פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'; מסכת קידושין, דף פ', עמוד ב'.
  18. ^ הרב יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע, עירובין יח, ב
  19. ^ הרב יעקב עדס, דברי יעקב – בתשובות הגרי"ש (ירושלים תשע"ג), עמ' רס"ג.
  20. ^ איתם הנקין, ‏תעלומת 'מעשה דברוריא' – הצעת פתרון, אקדמות כ"א, אלול תשס"ח, עמ' 140–159
  21. ^ דניאל בויארין, הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד, עם עובד, 1999, פרק "אגדת ברוריה", עמ' 183–197
  22. ^ Tal Ilan, Integrating Women into Second Temple History, 1999, עמ' 189-194
  23. ^ עמרם טרופר, כחומר ביד היוצר: מעשי חכמים בספרות חז"ל, מרכז שז"ר, 2011, עמ' 195-207
  24. ^ איתמר דרורי, מעשה ברוריה, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי ג, תשעג, עמ' 115-153
  25. ^ רבינו ניסים, חיבור יפה מהישועה, ירושלים תש"ל, עמ' ל'
  26. ^ ברנדה בקון, כיצד נספר את סיפור סוף חייה של ברוריה?, להיות אשה יהודיה, ב, 2011, עמ' 121-130 (הקישור אינו פעיל, 2021-01-19) (אורכב 19.01.2021 בארכיון Wayback Machine)
  27. ^ אגרת בקרת דף לה עמוד ב'. אגרת בקרת - ד"ה "עוד היה אצלנו" – מתוך אתר hebrewbooks
  28. ^ לואיס לנדאו, סיפורי רש"י הנדפס בתלמוד הבבלי, אשל באר-שבע ג, תשמ"ו, עמ' 101–136
  29. ^ TAL ILAN, Mine and Yours are Hers: Retrieving Women’s History from Rabbinic Literature, 1997, עמ' 63-66