ויקיפדיה

ג'ורג' קנאן

דיפלומט אמריקני

ג'ורג' פרוסט קֶנַאן (באנגלית: George Frost Kennan;‏ 16 בפברואר 1904 – 17 במרץ 2005) היה דיפלומט, איש מדע המדינה והיסטוריון אמריקאי, שנודע בעיקר כאבי "תורת הבלימה" וכדמות מפתח בראשית ימי המלחמה הקרה. הספרים שכתב על היחסים הבינלאומיים שבין רוסיה לעולם המערבי התקבלו כעבודות הסטנדרטיות בתחום, ואף זיכו אותו בפרס פוליצר.

ג'ורג' קנאן
George Kennan
לידה 16 בפברואר 1904
מילווקי, ויסקונסין, ארצות הברית
פטירה 17 במרץ 2005 (בגיל 101)
פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות פרינסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
בת זוג אנליס סורנסן
שגריר ארצות הברית בברית המועצות
14 במאי 1952 – 19 בספטמבר 1952
(18 שבועות ו־3 ימים)
אירועים בתקופתו פיתוח "תורת הבלימה"
שגריר ארצות הברית ביוגוסלביה
16 במאי 1961 – 28 ביולי 1963
(שנתיים ו־10 שבועות)
פרסים והוקרה
  • פרס פוליצר בהיסטוריה (1957)
  • פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1982)
  • אגדה חיה של ספריית הקונגרס
  • פרס השלום ע״ש אלברט איינשטיין (1981)
  • מסדר הצלב של טרה מריאנה, דרגה ראשונה (1996)
  • פרס הספר הלאומי (1957, קרן הספר הלאומי)
  • פרס הספר הלאומי (1968)
  • פרס פרנסיס פרקמן (1957)
  • פרס בנקרופט (1957)
  • פרס פוליצר לביוגרפיה או אוטביוגרפיה (1968)
  • מדליית החירות הנשיאותית (1989)
  • פרס אננברג להצטיינות בדיפלומטיה
  • אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה
  • עיטור ארבע החירויות - החירות מפחד
  • פרס Pacem in Terris עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קנאן ייסד ב-1947 את האגף לתכנון מדיניות (Policy Planning Staff) במחלקת המדינה של ארצות הברית והיה הראשון לעמוד בראשו. הגישה שהציע בכתביו בסוף שנות הארבעים עמדה במרכזה של דוקטרינת טרומן, מדיניות החוץ של ארצות הברית שמטרתה הייתה בלימה (containment) של ההתפשטות הסובייטית. הוא המשיך לעסוק בענייני המלחמה הקרה כל ימי חייו, ונחשב לבר סמכא בתחום.

ב"מברק הארוך" ששלח ממוסקבה ב-1946 ובמאמר "The Sources of Soviet Conduct" שכתב שנה לאחר מכן, הוא טען כי המשטר הסובייטי שואף מטבעו להתפשט ולהרחיב את מעגל השפעתו. ארצות הברית הייתה חייבת, אם כן, לבלום את ההתפשטות במקומות שבהם היא מתנגשת עם האינטרס האסטרטגי שלה. אלו היו הטקסטים שביסודה של המדיניות האמריקאית במלחמה הקרה. מעבר לתרומתו התאורטית, היה לקנאן גם תפקיד בהוצאתן לפועל של תוכניות מעשיות, שהידועה שבהן היא תוכנית מרשל.

זמן קצר לאחר שדעותיו הפכו לאבן פינה במדיניות החוץ הרשמית של ארצו, החל קנאן לבקר אותן, או לפחות את הגרסה שאומצה על ידי ממשל טרומן. באמצע שנת 1948 הוא כבר היה משוכנע שהמצב באירופה השתפר די הצורך כדי להצדיק פתיחה במשא ומתן עם הסובייטים. הפעם לא מצא קנאן אוזן קשבת לטענותיו. השפעתו על מהלכי ממשל טרומן הלכה ופחתה, בעיקר משנכנס דין אצ'סון לתפקיד מזכיר המדינה ב-1949. קנאן ראה בהקצנה במדיניות האנטי-סובייטית של ארצות הברית משגה ופירוש לא נכון של דעותיו.

ב-1950 עזב קנאן את מחלקת המדינה, ולאחר שתי תקופות קצרות שבהן כיהן כשגריר ארצות הברית (בברית המועצות וביוגוסלביה), פנה לאקדמיה. במשך כחצי מאה היה חבר בסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון שבניו ג'רזי, והמשיך לעסוק ביחסים בינלאומיים ולכתוב בנושא.

ביוגרפיה עריכה

בצעירותו עריכה

קנאן נולד במילווקי שבוויסקונסין לקושוט קנט קנאן, עורך דין שהתמחה בדיני מס, צאצא למתיישבים סקוטים-אירים בקונטיקט ובמסצ'וסטס, ולפלורנס ג'יימס קנאן. האם מתה כחודשיים לאחר לידתו מדלקת הצפק שנגרמה מהתפצצות התוספתן, אך קנאן הבן היה משוכנע תמיד שמתה לאחר שילדה אותו. כשהיה בן שמונה עבר לגרמניה עם אימו החורגת, במטרה ללמוד גרמנית.[1] הוא למד באקדמיה הצבאית סנט ג'ון שבדלאפילד הסמוכה לעיר הולדתו. ב-1921 נסע ללמוד באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי. הנער המופנם והביישן מטבעו לא הרגיש בנוח בקרב בני האליטה של החוף המזרחי והתקשה למצוא שם את מקומו. בכל זאת סיים את לימודיו בהצלחה ב-1925. הוא התלבט אם להמשיך ללימודי משפטים, אך אפשרות זו הייתה יקרה מדי בשבילו. במקום זה הצטרף לשירות החוץ של ארצו, ועבר בהצלחה את בחינות הכניסה לאחר שבעה חודשי לימודים בבית הספר למדיניות חוץ בוושינגטון. בתחילה נשלח לז'נבה שבשווייץ, באותה שנה הועבר להמבורג, גרמניה ולאחר מכן לשלוש המדינות הבלטיות.

ב-1929 שקל קנאן לעזוב את משרד החוץ על מנת ללמוד בקולג', אך נבחר לתוכנית בת שלוש שנים שהפעיל שירות החוץ בברלין, שעסקה בלימוד השפה הרוסית, כמו גם היסטוריה ופוליטיקה של רוסיה, ואיפשרה לו לעשות לימודים ברמת תואר שני מבלי להפסיק את לימודיו. מכאן ואילך הלך בעקבות בן דוד של סבו, שעל שמו נקרא, מומחה בן המאה ה-19 בנושא רוסיה הקיסרית. בינתיים הספיק ללמוד מספר שפות, בהן רוסית, גרמנית, צרפתית, פולנית, צ'כית, פורטוגזית ונורווגית.[1]

עם כניסתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן ב-1933, כוננו לראשונה קשרים דיפלומטיים בין ארצות הברית לברית המועצות. קנאן נסע למוסקבה יחד עם השגריר הנבחר ויליאם בוליט. באמצע שנות השלושים היה קנאן אחד משלושה מומחים מובילים במשלחת האמריקאית במוסקבה. קנאן, צ'ארלס בולן ולוי הנדרסון הושפעו כולם ממנהל מחלקת המדינה למזרח אירופה, רוברט קלי הוותיק. הם האמינו שלא היה בסיס של ממש לשיתוף פעולה בין שתי המדינות, אפילו נגד אויבים משותפים.[2] קנאן עקב מקרוב אחרי הטיהורים הגדולים של סטלין, אשר עיצבו במידה רבה את השקפתו על הדינמיקה הפנימית של המשטר הסובייטי לאורך השנים.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוצב קנאן בברלין. שם הוא נאסר למשך כחצי שנה לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה בסוף 1941. הוא השתתף, בסוף 1943 וב-1944, במשלחת האמריקאית לוועדה המייעצת האירופאית (European Advisory Commission) שהוקמה כדי לתאם את מדיניות בעלות הברית באירופה שלאחר המלחמה.

קנאן והמלחמה הקרה עריכה

"המברק הארוך" עריכה

קנאן היה המשנה לראש המשלחת הדיפלומטית האמריקאית במוסקבה ממאי 1944 ועד אפריל 1946. לקראת סוף תקופה זו, ב-22 בפברואר 1946, הוא שלח מברק ([2]) בן כ-5,300 מילים[3] למזכיר המדינה ג'יימס פרנסיס ברנס, מברק אשר הציע גישה חדשה ליחסים הדיפלומטיים עם מוסקבה. ביסוד "השקפת העולם הנוירוטית של הקרמלין בענייני חוץ", טען קנאן, עומדת "תחושת חוסר הביטחון המסורתית והאינסטינקטיבית הרוסית". בעקבות מהפכת אוקטובר התערבב חוסר הביטחון עם אידאולוגיה קומוניסטית ו"חשאיות אוריינטלית".[4]

ההתנהגות של הסובייטים בזירה הבינלאומית, אליבא דקנאן, הוכתבה בראש ובראשונה על ידי הצרכים הפוליטיים הפנימיים של סטלין. ככל שהעולם מבחוץ עוין יותר, כך יכול היה סטלין להצדיק את שלטונו האוטוקרטי האכזר. כך השתמש סטלין במרקסיזם-לניניזם כ:

הצדקה באמצעות הפחד האינסטינקטיבי [של ברית המועצות] מהעולם החיצון, של הדיקטטורה בלעדיה לא ידעו איך לשלוט... של הקרבנות שנאלצו לדרוש... כיום אין הם יכולים להתקיים בלעדיה. היא עלה התאנה המשמר את כבודם המוסרי והאינטלקטואלי.

הפתרון שהציע קנאן, היה לחזק את מוסדות המערב על מנת שיוכלו לעמוד בלחץ הסובייטי, ולהמתין להתרככות של המשטר בברית המועצות.[5]

המברק הביא את קנאן לתשומת לבו של שר הצי ג'יימס פורסטל, חבר המעגל הפנימי של טרומן ולימים מזכיר ההגנה שלו. פורסטל היה סבור שארצות הברית צריכה לנהוג ביד קשה עם בת בריתה זה לא מכבר, ברית המועצות. הוא פעל להחזיר את קנאן לארצות הברית ולאחר מכן האיץ בו לפרסם את מאמר ה-"X".‏[6] עם שובו לוושינגטון, קנאן היה הראשון לעמוד בראש האגף לתכנון מדיניות, בין אפריל 1947 לדצמבר 1949.

בינתיים הופיע הנשיא טרומן בפני הקונגרס במרץ 1947, והציג את אזהרותיו של קנאן במברק הארוך כבסיס של מה שנודע לימים כדוקטרינת טרומן: "אני מאמין שמדיניות ארצות הברית חייבת להיות תמיכה בעמים החופשיים, המתנגדים לשעבוד על ידי מיעוטים מזוינים או על ידי לחצים חיצוניים".

"X" עריכה

 
קנאן בשנת 1947

בניגוד למברק הארוך, המאמר "מקורות ההתנהלות הסובייטית" [3], שפרסם קנאן תחת שם העט "X" במהדורת יולי 1947 של השבועון הנחשב Foreign Affairs, לא הדגיש בראשיתו את "תחושת חוסר הביטחון המסורתית" של רוסיה.[6] במקום זה, הוא טען שהמדיניות הסובייטית נובעת משילוב בין אידאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית, שקראה לייצוא המהפכה כנגד הכוחות הקפיטליסטים שמבחוץ, לבין נחישותו של סטלין לבצר את כוחו על ידי שימוש בעלה התאנה של "כיתור קפיטליסטי" על רוסיה. קנאן לא הזכיר במאמר, שתחושת הכיתור הזו הייתה מוצדקת לפחות בחלקה: בעלות הברית התערבו במלחמת האזרחים ברוסיה בין 1918 ל-1920 וארצות הברית עצמה ניסתה לבודד את רוסיה בזירה הבינלאומית בשנות העשרים. על כל פנים, סטלין לא היה יכול או לא היה מעוניין למתן את הפעילות החתרנית הרוסית כנגד ממשלות זרות, ולכן:

הרכיב המרכזי בכל מדיניות אמריקאית ביחס לברית המועצות חייבת להיות בלימה לטווח הארוך, סבלנית אך תקיפה וערנית, של הנטיות הרוסיות להתפשטות... לחץ סובייטי על המוסדות החופשיים של העולם המערבי אפשר לבלום, על ידי שימוש פיקח וזהיר בכוח נגדי, שלא ניתן להעלימו על ידי דיבורים, בסדרה של מקומות גאוגרפיים ופוליטיים משתנים תמידית, בהתאם לשינויים ולתמרונים של המדיניות הסובייטית.

— X",‏ "The Sources of Soviet conduct", מתוך Foreign Affairs XXV, יולי 1947

הבלימה הנדונה היא פעולה שארצות הברית תצטרך לעשות בכוחות עצמה ובאופן חד צדדי. אבל אם תצליח לעשות כן, בלא לפגוע בכלכלתה וביציבות הפוליטית שלה עצמה, היא תצליח להפעיל על המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לחץ שסופו בהתמוטטות או התרככות של העוצמה הסובייטית.[7]

מיד עם פרסומו של המאמר הוא עורר דיון ציבורי נוקב. העיתונאי הידוע וולטר ליפמן, שדגל בהתנתקות אמריקאית בגרמניה, ביקר בחריפות את המאמר.[8] בינתיים דלפה הידיעה שקנאן, ראש הצוות לתכנון מדיניות של מחלקת המדינה, הוא "X", מה שנתן לדברים תוקף של מסמך רשמי המייצג את עמדת הממשל.

קנאן עצמו לא התכוון במאמרו להציע מדיניות כוללת. כל חייו עמד על דעתו, שהמאמר לא קרא לבלימה מוחלטת של ההתפשטות הסובייטית בכל מקום, בלי להבחין בין זירות בעלות חשיבות עליונה לאלו המשניות. עוד הבחנה שנעדרה מהמאמר, היא שקנאן העדיף בלימה באמצעים פוליטיים וכלכליים - ולא צבאיים.[9] "דעותיי בנושא הבלימה", כתב קנאן, "עוותו כמובן על ידי מי שהבינו ותפשו את הבלימה כמושג צבאי בלבד. ואני חושב שזה מה שהוביל, לא פחות מכל גורם אחר, לארבעים שנה של ההליך המיותר, היקר להחריד והמעוות של המלחמה הקרה".

הממשל גם לא התאמץ להבהיר לציבור האמריקאי את ההבחנה בין מעגל ההשפעה הסובייטי לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. ההיסטוריון של המלחמה הקרה ג'ון לואיס גדיס הסביר את המחדל הזה, לפחות בחלקו, בכך שרבים בוושינגטון האמינו שכדי לעורר את הציבור האמריקאי ולעקור את הנטיות הבדלניות הטבועות בו, יש צורך באיום מונוליתי גלובלי.[10]

בראיון שהעניק לרשת PBS ב-1996, כחצי מאה לאחר המעשה, שב קנאן והדגיש שהוא לא ראה בסובייטים איום צבאי מן המעלה הראשונה. "הם לא היו כמו היטלר", אמר. אי ההבנה נבעה, לדבריו:

ממשפט אחד במאמר "X", שבו אמרתי שבכל מקום בעולם שבו האנשים האלה, כלומר ההנהגה הסובייטית, התעמתו אתנו בעוינות מסוכנת, עלינו לעשות כל דבר אפשרי כדי לבלום אותם ולא לאפשר להם להתפשט. הייתי צריך לומר, שלא חשדתי בהם שהם מתכוונים לתקוף אותנו. היה זה ממש אחרי המלחמה, וזה היה מגוחך לחשוב שהם יפנו נגדנו ויתקפו את ארצות הברית. לא חשבתי שאני צריך להסביר את זה, אבל ברור שהייתי צריך לעשות זאת.

קנאן ושאר החברים בצוותו, קיוו לתקוע טריז בין ברית המועצות לתנועות הקומוניסטיות בשאר העולם. הוא צפה שבעתיד יתפתחו שני גושים מנוגדים בעולם הקומוניסטי: האחד תחת שליטתה של ברית המועצות והשני שיאגד את המדינות הקומוניסטיות המתנגדות לה. התפתחות חזויה זו הייתה אמורה לאפשר נסיגה של כוחות אמריקאים וסובייטים מהעמדות בהן החזיקו מאז תום המלחמה, אך היא לא קרתה מעולם. קנאן הצטער ברבות הימים, על כך שהמדיניות שנקשרה בשמו הביאה למרוץ החימוש הבין-מעצמתי.

ברמה האישית הביא מאמר "X" לקנאן תהילה בין לילה, שהשפעתה לא פסחה גם על משפחתו. בתו הבכירה גרייס זכתה לפתע בכינוי "מיס X" במכללה. "הוא הפך מאבא נורמלי ונחמד, לאבא שכתב את המאמר. זה היה הלם לגלות שאבא שלי פתאום לא היה רק אבא שלי, אלא רכוש ציבורי".

השפעתו תחת מרשל עריכה

שיא השפעתו של קנאן היה בין אפריל 1947 לדצמבר 1948, בעת שג'ורג' מרשל היה מזכיר המדינה. מרשל העריך את ראייתו האסטרטגית, הפקיד אותו על הקמת הצוות לתכנון מדיניות, צוות החשיבה הפנימי של המחלקה, והעמיד אותו בראשו. מרשל הסתמך עליו ועל צוותו, כדי שיספקו לו הצעות למדיניות.[11]

כארכיטקט האינטלקטואלי של תוכנית מרשל, היה קנאן בין המוציאים לפועל של עמוד התווך בבלימה הכלכלית של ברית המועצות באירופה. על אף שהוא ראה את הסובייטים כחלשים מדי מכדי להסתכן במלחמה, הוא ראה בהם אויב המסוגל להתפשט למערב אירופה באמצעים חתרניים, מאחר שהמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נהנו מפופולריות רבה ונשלטו על ידי מוסקבה. הפתרון המוצע לכך, היה להפנות סיוע כלכלי כביר למדינות אלה וליפן, על מנת להרים את קרנו של הקפיטליזם כהשפעה נגדית. ביוני 1948 המליץ קנאן לתמוך בחשאי במפלגות שמאל שאינן מסונפות למוסקבה ובאיגודי עובדים במערב אירופה, כדי לייצר קרע בין תנועות הפועלים הפופולריות לברית המועצות.[12]

התקווה האמריקאית, בעת השקת התוכנית, הייתה שדחיית הסיוע על ידי ברית המועצות תגרום להרעה ביחסיה גם עם בנות בריתה במזרח אירופה.[12] קנאן אף הציע סדרה של צעדים שנועדו לנצל את הקרע בין מוסקבה ליוגוסלביה של טיטו, על ידי פעילות חשאית בבלקנים שתחריף אותו.[13]

המדיניות האנטי-סובייטית הנוקשה החדשה של הממשל התגלתה כאשר, בעצת קנאן, הפכה ארצות הברית את עמדתה העוינת לספרד הפשיסטית של פרנקו. כבר ב-1947 ראה קנאן שדוקטרינת טרומן מחייבת התקרבות בין ארצות הברית לספרד. סופה של התקרבות זו בשיתוף פעולה צבאי הדוק החל מ-1950.[14]

חילוקי דעות עם אצ'סון עריכה

השפעתו של קנאן דעכה במהירות תחת יורשו של מרשל החולה, דין אצ'סון, ב-1949 ו-1950.[15] אצ'סון לא ראה את ברית המועצות כאיום פוליטי בלבד. הסגר על ברלין שהחל ביוני 1948, הניסוי הסובייטי הראשון בנשק גרעיני באוגוסט 1949, המהפכה הקומוניסטית בסין חודש לאחר מכן ופרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950 - כל האירועים האלה אישרו בעיני אצ'סון את תפישתו, שהאיום הסובייטי הוא צבאי בראש ובראשונה. כשכוחות צ'יאנג קאי שק הפסידו בקרב על סין, גבר הלחץ על אצ'סון וטרומן, שהואשמו על ידי רפובליקנים בקונגרס שהם "הפסידו את סין". הלחץ הפוליטי ושרשרת האירועים הנזכרת, הביאו את אצ'סון וטרומן לנקוט בקו קשה יותר, בכיוון של ברית צבאית המגנה על תחום ההשפעה המערבי התחום בבירור, והמגובה בנשק גרעיני וקונבנציונלי.

המועצה לביטחון לאומי ניסחה באפריל 1950 דו"ח מסווג, NSC-68, שנכתב על ידי פול ניצה והפך לתוכנית המתאר של המלחמה הקרה. קנאן נאבק על מילים ומשפטים במסמך זה עם צ'יפ בולן, גם הוא מומחה לברית המועצות במחלקת המדינה. קנאן לא הסכים עם הרעיון שעלה מהדו"ח של ניצה, שלסטלין יש תוכנית אב מקיפה לכיבוש העולם. דעתו הייתה הפוכה לחלוטין - שסטלין חשש מהתרחבות יתרה שתחליש את כוחו. קנאן הרחיק לכת ואמר ש-NSC-68 לא היה צריך להיכתב מלכתחילה, משום שהוא יגרום למדיניות האמריקאית להיות קשיחה, פשטנית ומיליטריסטית.[16] אצ'סון, בנחישותו להשתיק את הקולות הביקורתיים מבית, דחה את הסתייגויותיהם של קנאן ובולן, וגיבה את ההשקפה הנצית שביסוד NSC-68.

קנאן התנגד לבניית פצצת המימן ולחימוש מחדש של גרמניה המערבית, כשם שהוא התנגד לתפישת NSC-68 שחייבה אותן. כאשר עלתה האפשרות בימי מלחמת קוריאה, שצבא ארצות הברית יפרוץ צפונה לקו הרוחב ה-38 בניסיון לאחד את קוריאה בכוח, קנאן התעמת והתווכח עם דין ראסק, עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הרחוק, שכמו אצ'סון התייצב בצד הנצי של הדיון.

התוצאה של ההתנגשויות האלה הייתה שקנאן איבד כל השפעה על אצ'סון, שמלכתחילה נטה להסתמך על צוותו במחלקת המדינה הרבה פחות מקודמו בתפקיד. בדצמבר 1949 הוא התפטר מראשות האגף לתכנון מדיניות, אך נשאר במחלקת המדינה כיועץ. בינואר 1950 מינה אצ'סון במקומו את ניצה, שדעותיו היו קרובות לאלו של אצ'סון. לאחר מכן התמנה קנאן לחבר אורח במכון למחקר מתקדם, שנוהל על ידי רוברט אופנהיימר, שהחזיק בדעות מתונות כשלו.

אף שהייתה לו השפעה לא מעטה, לא הרגיש קנאן נוח בממשל. הוא ראה עצמו תמיד כ"אאוטסיידר" במערכת. הדיפלומט הידוע אוורל הרימן, שקנאן היה סגנו בשגרירות ארצות הברית במוסקבה (1944–1946), העיר שקנאן היה "איש שהבין את רוסיה, אך לא את ארצות הברית".[17]

שגריר בברית המועצות עריכה

ב-21 בדצמבר 1951 הכריז טרומן על מינויו של קנאן לשגריר ארצות הברית במוסקבה. המינוי אושר בסנאט בלא קושי.

בשלב זה כבר הגיעה המתיחות ביחסים בין המדינות לרמה כזו, שדיפלומטיה לא יכולה הייתה לשחק תפקיד משמעותי ביחסיהן. למורת רוחו של קנאן, התמקד הממשל בביצור האמצעים שהפעיל כנגד הסובייטים, במקום במשא ומתן עמם.[18] בזיכרונותיו כתב: "ככל שיכולתי לראות אנו ציפינו להשיג את כל מטרותינו... בלי לוותר על שום דבר. חשבתי 'לו רק היינו חזקים מספיק כדי לקוות לתוצאה כזו'. אך ספק רב היה בלבי אם אכן כך היו פני הדברים".[19]

במוסקבה מצא קנאן אווירה קשוחה מבעבר ופיקוח הדוק. ליווי משטרתי צמוד מנע ממנו מלבוא במגע עם אזרחים סובייטים.[20] התעמולה הסובייטית האשימה את האמריקאים שהם עורכים הכנות למלחמה עתידית, האשמה שקנאן לא מיהר לפסול על הסף: "התחלתי לשאול את עצמי האם... לא תרמנו אנחנו... על ידי מיליטריזציה יתרה של המדיניות וההצהרות שלנו... לכך שהם האמינו שפנינו למלחמה".

בספטמבר 1952 עשה קנאן טעות שעלתה לו במשרת השגריר. בהערת אגב לעיתונאי, בעודו שוהה בברלין, הוא השווה את חייו כשגריר במוסקבה, לתנאים בהם חי בגרמניה בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, עשור קודם לכן. ההצהרה הלא דיפלומטית בעליל נבעה מתסכול, כתוצאה מהאזנות הסתר והמעקב המשטרתי שעמם חי במוסקבה. על אף שהדברים לא היו משוללי יסוד, התוצאה הייתה בלתי נמנעת: הסובייטים זעמו כששמעו את ההצהרה שפורסמה בהרחבה באמצעי התקשורת. באוקטובר הם הכריזו על קנאן כפרסונה נון גרטה וסירבו לאפשר לו לחזור למוסקבה. קנאן הודה במבט לאחור שהאמירה הייתה "טפשית".[21]

בממשל אייזנהאואר עריכה

עם חזרתו לוושינגטון מצא עצמו קנאן שוב במחלוקת קשה עם מזכיר מדינה ניצי, ג'ון פוסטר דאלס. למרות חילוקי הדעות הוא הצליח לעבוד עם ממשל אייזנהאואר. בקיץ 1953 ביקש ממנו אייזנהאואר לעמוד בראש הראשונה מבין סדרה של קבוצות חשיבה, או "מבצע סולריום". המטרה הייתה לשקול מחדש את מדיניות הבלימה בכללותה. אחד מהרעיונות שעלו היה לנסות "לגלגל לאחור" (roll back) את ההשפעה הסובייטית באזורים שכבר נפלו תחתיה, כמו מזרח אירופה. עם קבלת מסקנות הקבוצה, נראה היה שאייזנהאואר מאמץ אותן. בסמכו את ידו על עמדותיו של קנאן, אותת הנשיא במרומז שמדיניותו לא תהיה רחוקה מאוד מזו של טרומן, על אף שקולות במפלגה הרפובליקנית דרשו ממנו להקצין אותה. ההבדל המהותי בין גישתם של שני הנשיאים היה שאייזנהאואר, הגנרל הלא מיליטריסטי, לא האמין ביכולתה של ארצו לעמוד בהוצאה צבאית כבדה לאורך זמן.[22] אייזנהאואר לא היה מעוניין לבלום את הסובייטים בכל מקום שבו הם פעלו. במקום זאת הוא רצה את מרב הבלימה, שארצות הברית יכולה הייתה להרשות לעצמה, את המרב שניתן היה להשיג במגבלות תקציב.

שגריר ביוגוסלביה עריכה

קנאן פנה לאקדמיה, אך שב לשירות החוץ פעמיים: בפעם הראשונה עם שובם של הדמוקרטים לשלטון ב-1961, כאשר הנשיא קנדי שלח אותו להיות השגריר ביוגוסלביה, תפקיד בו נשא עד 1963. בפעם השנייה יצא לשליחות חד פעמית בשווייץ, ב-1967, כדי לפגוש שם את סבטלנה אלילויבה, בתו של סטלין, ולשכנע אותה לערוק לארצות הברית.

קריירה במכון למחקר מתקדם עריכה

מלבד הגיחות הקצרות בחזרה לשירות החוץ, העביר קנאן את שארית ימיו באקדמיה, שם הוא היה לאחד מהמבקרים הריאליסטים החריפים של מדיניות החוץ של ארצו. ב-1956 הצטרף כחבר קבוע למכון למחקר מתקדם, שם כבר השתלב קודם לכן ל-18 חודשים (1950–1952). במהלך הקריירה הארוכה שלו במכון הוא כתב 17 ספרים ועשרות מאמרים על מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. הוא זכה בפרס פוליצר להיסטוריה, כמו גם בפרס הספר הלאומי האמריקאי, על ספרו Russia Leaves the War שפורסם ב-1956. ב-1967 זכה בפרס פוליצר נוסף, על הכרך הראשון של זיכרונותיו: Memoirs, 1925-1950. הכרך השני, שכיסה את חייו עד 1963, הופיע ב-1972. בין ספריו האחרים ניתן למנות את American Diplomacy 1900-1950, Sketches from a Life (שפורסם ב-1989) ו-Around the Cragged Hill, שיצא ב-1993.

עבודתו ההיסטורית פרופר מסתכמת בשישה כרכים של היחסים בין רוסיה (הקיסרית והסובייטית) למערב, מ-1875 ועד ימיו. הנושאים העיקרים שבהם עסק הם:

  • האיוולת שבמלחמת העולם הראשונה; הוא טען שניתן וצריך היה לצפות מראש שהעלות, הישירה והעקיפה של מלחמה מודרנית, תעלה על התועלת שבהפלת שושלת הוהנצולרן.
  • חוסר התוחלת שבוועידות בינלאומיות למיניהן, כשהדוגמה הבולטת היא ועידת השלום בפריז (1919). בוועידות אלה יש למנהיגים המכונסים יותר מדי נושאים לעסוק בהם, ואין באפשרותם להקדיש לאף נושא יחיד את תשומת הלב הדיפלומטית הדרושה כדי להתקדם בו.
  • ההתערבות היקרה והמזיקה של בעלות הברית ברוסיה בשנים 1918–1919. הוא לא הסכים עם הטענות הרוסיות שהעולם הקפיטליסטי קשר להפיל את מדינת העובדים הראשונה, אך הוא היה סבור כי ההתערבות, לא רק שלא החלישה, אלא אפילו הגבירה את סיכויי ההישרדות של המדינה הבולשביקית.

הרבה קינה יש בכתביו ההיסטוריים, על כישלונותיהם של מתווי המדיניות בעולם הדמוקרטי ובארצות הברית בייחוד. הוא כתב שבבואם להתמודד עם אתגרי המלחמה הקרה, הם ירשו הגיון ורטוריקה "עם ציפיות אוטופיות, קונספט לגאליסטי, דרישות מוסרניות מאחרים וצדקנות ביחס לעצמנו."[23] שורש הבעיה, בראיית קנאן, היא עוצמתה של דעת הקהל, כח בלתי יציב, רדוד, סובייקטיבי, רגשני ופשטני מטבעו. המסקנה שלו היא שאפשר לאחד את הציבור האמריקאי בענייני חוץ, אך ורק מאחורי מטרה "ברמה הפרימיטיבית של סיסמאות והשראה אידאולוגית לאומנית."[24]

עבור ג'ורג' קנאן ב-1967, כשכתב את כרך א' של זיכרונותיו, תורת הבלימה הייתה יותר משימוש בכח צבאי נגדי בלבד. הוא מעולם לא אהב את הקישור בין המדיניות שנקשרה בשמו למרוץ החימוש של המלחמה הקרה. הוא התעקש בזיכרונותיו שתורת הבלימה לא דרשה מיליטריזציה מוחלטת של מדיניות החוץ. הכח הבולם יכול וצריך היה להיות תמיכה כלכלית ופוליטית באירופה המערבית שלאחר המלחמה. מיד לאחר המלחמה, כך טען קנאן, הייתה ברית המועצות בעצמה מותשת ולא היוותה איום צבאי. אבל היא כן היוותה איום אידאולוגי ופוליטי.

בשנות השישים ביקר קנאן את המעורבות האמריקאית בהודו-סין, בטענה שארצות הברית נלחמת שם על מה שאינו אינטרס חיוני שלה. רק מערב אירופה, יפן וואמריקה הצפונית היו ונשארו חיוניות לאינטרס האמריקאי בראייתו. בשנות השבעים והשמונים הוא היה מראשי המבקרים את חידוש מרוץ החימוש ביתר שאת, בעוד הדטאנט התפרק.

מספר שנים לאחר שמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון, נשאל קנאן בראיון טלוויזיוני כיצד ייתכן שמנהיג סובייטי כל כך לא קונבנציונלי, יכול היה להתעלות לראשה של מערכת שיותר מכל העריכה קונפורמיזם. המדינאי הוותיק ענה בכנות "איני יכול להסביר זאת".[25]

ב-1989 העניק לו נשיא רפובליקני דווקא, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי העילאי של ארצות הברית. אך קנאן לא חסך את ביקורתו גם מהנשיאים האחרונים ובייחוד תבע מממשלו "לחדול להיות הסנגוריה הציבורית של דמוקרטיה וזכויות האדם." "כל הנטייה הזו לראות את עצמנו כמרכז ההארה הפוליטית וכמורים של חלק גדול משאר העולם נראית לי לא שקולה, שחצנית ובלתי רצויה", כך אמר ל"New York Review of Books" ב-1999. "הייתי רוצה לראות את ממשלנו מקטינה בהדרגה את מעורבותה כמגנה על זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם. אני טוען שממשלים צריכים להתמודד עם ממשלות אחרות כמות שהן, ושיש להימנע ממעורבות מיותרת, במיוחד מעורבות מהסוג האישי, בהנהגה של מדינות אחרות." בייחוד היו אמורים דבריו ביחסיה של ארצות הברית עם סין וברית המועצות. הוא התנגד להחלטתו של קלינטון להתערב צבאית בקוסובו. כמו כן התנגד להרחבתה של ברית נאט"ו וחיזוקה בימי קלינטון, חצי מאה לאחר שהתנגד ליסודו של הארגון מלכתחילה. את הרחבת נאט"ו הוא הכתיר כ"משגה אסטרטגי עם השלכות אפיות בפוטנציה".[26] אולם חששותיו, שצעדים אלה ירעו את היחסים עם ברית המועצות, לא התאמתו.

בשנות חייו האחרונות נותר קנאן צלול ונמרץ, אף שדלקת מפרקים ריתקה אותו לכסא גלגלים. הוא סיכם כי "באופן כללי הקיצוניות בעידן המלחמה הקרה עיכבה את התמורה הגדולה בברית המועצות, במקום להחיש אותה". בגיל 98 הוא הזהיר מפני התוצאות הבלתי ניתנות לחיזוי של מלחמת עיראק. זו תהיה, כך חזה, מלחמה שנייה, שאין לה כל קשר למלחמה הראשונה בטרור. את מאמצי ממשל בוש למצוא קשר כלשהו בין אל-קאעידה לסדאם חוסיין הוא פטר כפתטיים ולא אמינים. כמו כן הזהיר ש:

כל מי שלמד את ההיסטוריה של הדיפלומטיה האמריקאית, בייחוד זו הצבאית, יודע שאתה אולי מתחיל מלחמה כדי להשיג מטרות מסוימות מוגדרות, אבל בסוף אתה מוצא את עצמך נלחם על דברים אחרים בתכלית, שלא חשבת עליהם מראש... במילים אחרות, למלחמה יש מומנטום משלה והיא סוחפת אותך רחוק מכוונותיך המקוריות, ברגע שאתה בתוכה. היום, אם נלך לעיראק כפי שרוצה הנשיא [ג'ורג' ו. בוש], אתה יודע איפה זה מתחיל. אתה לעולם לא יודע איפה זה ייגמר.

בפברואר 2004 התכנסו מלומדים, דיפלומטים ובוגרי האוניברסיטה בקמפוס בפרינסטון, לחגוג את יום הולדתו המאה של קנאן. מזכיר המדינה קולין פאוול הוביל את המברכים. הוא שיבח את ראייתו ארוכת הטווח של קנאן, שחזה את נפילת ברית המועצות בעת שזו הייתה בשיא כוחה. תחזית שלפי פאוול "לא הייתה ניחוש מוצלח, אלא התגלמות של חוכמה אמיתית." השניים נפגשו בארבע עיניים לאחר האירוע.

קנאן נפטר ב-17 במרץ 2005, בן 101, בביתו בפרינסטון. הוא הותיר אחריו אשה, אנאליז, אותה נשא ב-1931, שלוש בנות ובן. בימים שלאחר מותו התכנסו ארבעת ילדיו בביתו. בתו גרייס הסבירה את אריכות ימיו בסקרנות העצומה שלו, שהחזיקה אותו בחיים. "היה לו עניין עצום בעולם. אני זוכרת, אפילו לקראת הסוף, כמה היה מתרגז על העיתון ועל הטלוויזיה."

הערכה היסטורית עריכה

ג'ון לואיס גאדיס, יחד עם מייקל הוגאן ומלווין לפלר, סייעו בקביעת תדמית חיובית לגרסתו של קנאן לתורת הבלימה, אסטרטגיה שגאדיס מכנה: "הגנה נקודתית" (strongpoint defense), שנועדה לאפשר לארצות הברית לרכז את כוחה בחמש נקודות מפתח, במקום לנסות להגן על קווי גבול אדירים.[27] בנקודות האסטרטגיות (האומות המתועשות באירופה המערבית ויפן) קרא קנאן לארצות הברית להשתמש בסיוע כלכלי ופעולות חשאיות, כדי למנוע מהן מליפול לידי הקומוניסטים. הגרסה השנייה של בלימה, זו שבה דגלו טרומן, אצ'סון, אייזנהאואר ודאלס - וממילא זו שנתקבלה בפועל - הייתה גלובלית ומקיפה יותר וסופה שגררה את ארצות הברית למלחמות לא הכרחיות בעולם השלישי ולמרוץ חימוש כולל.

היסטוריונים רוויזיוניסטים של המלחמה הקרה, בראשם וולטר היקסון, חולקים על דעה אוהדת זו.[28] הם רואים בו אנטי-קומוניסט מושבע, שעבודתו בין השנים 1946 ו-1948 תרמה יותר להגמוניה אמריקאית מאשר למאזן כוחות. ניסיונות ההבהרה שלו בנוגע לכוונתו האמיתית במאמר "X" אינם משנים, אלא העובדה שההגדרה שלו לבלימה במסמך עצמו הייתה מספיק רחבה והתפרשה אצל קובעי המדיניות כבלימה טוטלית וגלובלית. אנדרס סטפנסון הצטרף גם הוא למבקרי קנאן, בטענה שבזמן אמת, בין 1945 ל-1948, הוא הטיף למדיניות שמשמעותה הייתה חימוש גרמניה וחלוקה גושית ברורה באירופה.[29] ההבהרות שלו וקריאותיו להתנתקות וריכוך בשנים מאוחרות יותר אינן משנות, לפי עמדה ביקורתית זו, מאחר שה"נזק" כבר נעשה וקנאן לא היה עוד בעמדת השפעה בממשל.

ספריו עריכה

ביבליוגרפיה עריכה

  • ניקולס בת'ל (Nicholas Bethell), ‏ Betrayed, ניו יורק, 1984
  • אלברט אייזלי (Albert Eisele) ‏ "George Kennan Speaks Out About Iraq", ‏ 26 בספטמבר 2002 [4]
  • ג'ניפר אפשטיין וג'וסלין הנמיריאן (Jennifer Epstein and Jocelyn Hanamirian)‏, "Known worldwide, at home in Princeton", מתוך גיליון The Daily Princetonian מיום 21 במרץ 2005. [5]
  • ג'יימס פורסטל (James Forrestal)‏, The Forrestal Diaries, בעריכת וולטר מיליס, ניו יורק 1951
  • ג'ון לואיס גאדיס (John Lewis Gaddis)‏, Russia, the Soviet Union, and the United States: An Interpretive History, ניו יורק 1990
  • ג'ון לואיס גאדיס, Strategies of Containment: A Critical Appraisal of Postwar American National Security Policy, 1982
  • מתיו הרש (Matthew Hersh)‏, "George Kennan, 101, Cold War Strategist And Diplomat, Dies", מתוך Towntopics ,‏ 23 במרץ 2005. [6]
  • וולטר היקסון (Walter L. Hixson)‏, George F. Kennan: Cold War Iconoclast, 1989
  • קנאן, Memoirs: 1925-1950‏, 1967
  • קנאן, Memoirs: 1950-1963, בוסטון, 1972
  • ראיון טלוויזיוני של קנאן לשעת החדשות של מקניל-להרר (MacNeil-Lehrer News Hour)‏, PBS, ב-21 בדצמבר 1988.
  • וולטר להפבר (Walter LaFeber) ‏, America, Russia, and the Cold War, ניו יורק 2002
  • מקניל\להרר הפקות, ריאיון עם ג'ורג' קנאן (18 באפריל 1996)
  • וילסון ד. מיסקמבל (Wilson D. Miscamble)‏, George F. Kennan and the Making of American Foreign Policy, 1947-1950, פרינסטון 1992
  • צו המועצה לביטחון לאומי בנושא המשרד לפרויקטים מיוחדים, NSC 10/2, וושינגטון, 18 ביוני 1948. מתוך Containment: Documents on American Policy and Strategy, 1945-1950, בעריכת גאדיס ותומס אצולד (Thomas Etzold)‏, ניו יורק 1978, עמ' 125–128
  • אנדרס סטפנסון (Anders Stephanson)‏, Kennan and the Art of Foreign Policy, 1989
  • סטרוב טלבוט (Strobe Talbott)‏, The Russia Hand, הוצאת רנדום האוס, 2002
  • ג'ורג' אורבן (George Urban)‏, "From Containment to Self-Containment: A conversation with George", כתב העת Encounter, ספטמבר 1976
  • וושינגטון פוסט, "Outsider Forged Cold War Strategy", 18 במרץ 2005
  • "X",‏ "The Sources of Soviet conduct", מתוך Foreign Affairs XXV, יולי 1947

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' קנאן בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 ידיעה על מותו באתר הניו יורק טיימס
  2. ^ ראו ג'ון לואיס גדיס, Russia, the Soviet Union, and the United States: An Interpretive History, ניו יורק 1990, עמ' 117-143
  3. ^ בזיכרונותיו נקב קנאן במספר גבוה יותר, 8,000 מילים. אולם אין זה אורכו של המברק המקורי. פלצ'ר ברטון [1], עמיתו של קנאן בשירות החוץ, קובע שמקור הטעות כנראה בבלבול המברק עם המאמר שפורסם שנה לאחר מכן, שאורכו כ-7,000 מילים. ברטון מוסיף שהסיבה להגזמה היא אולי: "כי [קנאן] ראה את השפעתו [של המברק] כפונקציה של אורכו".
  4. ^ וולטר להפבר, America, Russia, and the Cold War , ניו יורק 2002, עמ' 69
  5. ^ קנאן, Memoirs: 1925-1950, עמ' 292-295
  6. ^ 1 2 להפבר, עמ' 69
  7. ^ להפבר, עמ' 566-582
  8. ^ להפבר, עמ' 70-71
  9. ^ את ביקורתו של קנאן על מאמר "X", כמו גם תיאור של נסיבות פרסומו, ראו: Memoirs: 1925-1950, עמ' 354-367.
  10. ^ גדיס, עמ' 200
  11. ^ ראו וילסון ד. מיסקמבל, George F. Kennan and the Making of American Foreign Policy, 1947-1950, פרינסטון 1992
  12. ^ 1 2 גדיס, עמ' 199
  13. ^ צו המועצה לביטחון לאומי בנושא המשרד לפרויקטים מיוחדים, NSC 10/2, וושינגטון, 18 ביוני 1948. המסמך נכלל ב-"Containment: Documents on American Policy and Strategy, 1945-1950", בעריכת גדיס ותומס אצולד, ניו יורק 1978, עמ' 125–128; גדיס The Long Peace עמ' 159–160, קנאן Memoirs: 1950-1963, בוסטון 1972, עמ' 202–203. לגבי המבצע נגד הקומוניסטים באלבניה ראו ניקולס בת'ל, Betrayed , ניו יורק 1984.
  14. ^ ג'יימס פורסטל, The Forrestal Diaries, בעריכת וולטר מיליס, ניו יורק 1951, עמ 328.
  15. ^ מיסקמבל
  16. ^ להפבר, עמ' 93
  17. ^ וושינגטון פוסט, "Outsider Forged Cold War Strategy"‏, 18 במרץ 2005
  18. ^ גדיס, עמ' 211
  19. ^ קנאן, Memoirs: 1950-1963, עמ' 107-110
  20. ^ קנאן, Memoirs: 1950-1963, עמ' 112-134
  21. ^ קנאן, Memoirs: 1950-1963, עמ' 159
  22. ^ גדיס, עמ' 219
  23. ^ קנאן, Memoirs, 1950-1963 (1972), עמ' 70-71
  24. ^ ג'ורג' אורבן, From Containment to Self-Containment: A conversation with George Kennan, כתב העת Encounter, ספטמבר 1976, עמ' 17
  25. ^ ריאיון לשעת החדשות של מקניל-להרר, PBS, ב-21 בדצמבר 1988.
  26. ^ סטרוב טלבוט, The Russia Hand, 2002, עמ' 220
  27. ^ ראו גאדיס: Strategies of Containment: A Critical Appraisal of Postwar American National Security Policy , ‏ 1982, עמ' 58-61
  28. ^ ראו וולטר היקסון: George F. Kennan: Cold War Iconoclast ‏, 1989
  29. ^ ראו: אנדרס סטפנסון, Kennan and the Art of Foreign Policy , ‏ 1989


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ורג%27_קנאן&oldid=38144250"