היסטוריה קדומה של אירלנד
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
ההיסטוריה הקדומה של אירלנד - המעט הידוע על אירלנד לפני קבלת הנצרות בא מן ההתייחסויות המועטות לאי בכתבים רומיים, שירה ומיתולוגיה אירית, וארכאולוגיה.
תקופת האבן עריכה
התקופה המזוליתית עריכה
במהלך רובן של מאות אלפי השנים בהן קיים המין האנושי, לא הייתה אירלנד מיושבת בבני אדם. עידן הקרח גרם לכך שרובו של האי היה מכוסה בקרחונים, אשר האחרון שבהם נסוג כ-8,500 שנים לפני ספירת הנוצרים. ייתכן כי במהלך תקופות קצרות בהן נסוגו הקרחונים הגיעו לאי (שהיה אז מחובר לאנגליה בגשר יבשתי, ואילו אנגליה הייתה מחוברת לאירופה) ציידים נודדים בני התקופה הפלאוליתית, אך שובם של הקרחונים גרם לכך כי אלו לא הותירו אחריהם כל שרידים.
האנשים הראשונים אשר יישבו את האי בקביעות היו בני התקופה המזוליתית, אשר הגיעו אל האי בסביבות שנת 8000 לפני הספירה. עדויות ארכאולוגיות מראות כי היו אלו ציידים נוודים, אשר הגיעו כפי הנראה על פני גשרי יבשה מהאי האנגלי, אם בצפון, דרך סקוטלנד במחוז אנטרים, או בדרום, על פני גשר אשר הותיר מאחוריו כשריד את האי מאן. במרוצת הזמן כיסה הים את גשרי היבשה, והציידים המזוליתיים נותרו כלואים באי, מנותקים מבני גזעם אשר נותרו באנגליה, אשר הפכה אף היא למנותקת מן היבשת.
רוב המושבות המזוליתיות היו על חופיה של אירלנד, והתושבים היו כפי הנראה תלויים בים לפרנסתם. אין בכך פלא, שכן תחלופנה מאות שנים רבות בטרם יכסו היערות שצמחו לאחר תקופת הקרח את שטחה היבשתי של אירלנד.
אורח חייהם של אנשים אלו היה פשוט. הם חיו מדיג ומציד, וליקוט שורשים ואגוזים. הגברים צדו בחניתות, קשתות וצלצלים שבקצותיהם אבן צור מחודדת הקרויה מיקרולית. הנשים ליקטו פירות ושורשים הראויים למאכל. הם חיו במגורים עונתיים העשויים מעור של חיה הנמתח על פני מסגרת פשוטה מעץ, והשתמשו בתנורי אדמה לבשל את מזונותיהם. אוכלוסייתו של האי בשלב זה לא מנתה יותר מכמה אלפי אנשים.
התקופה הנאוליתית עריכה
בסביבות שנת 4000 לפני ספירת הנוצרים, החל גל של פולשים מן המזרח לשוב ולפקוד את אירלנד. היו אלו אנשים שהביאו עמם תרבויות נאוליתיות מתקדמות. חקלאות, מגורי קבע (לעיתים במתחמי עפר על ראשי ההרים), וגרזני אבן העשויים בטכניקה מתקדמת היו סימן ההיכר העיקרי של התרבות החדשה, שעד מהרה העלימה את אנשי התרבויות המזוליתיות. אל מול אלה הסבורים כי המדובר בפולשים מן המזרח, קיימים אלה הסבורים כי "המהפכה הנאוליתית" הייתה איטית, וחדרה אל האי לאיטה בצורה של קשרי תרבות עם האנשים שמעבר לים, באנגליה ובאירופה היבשתית.
החקלאות הייתה השינוי המהותי ביותר באורח החיים בין התקופה הנאוליתית והתקופה המזוליתית. כבשים, עיזים, בקר ודגנים, שהובאו מאנגליה הפכו למוצרי היסוד בכלכלה הנאוליתית, והאוכלוסייה גדלה בהתאם. מערכת של שדות חקלאיים, שהשתמרה בסייד (Céide) שבמחוז מאיו היא עדות לתחכום של התרבות הנאוליתית אל מול קודמתה המסוליתית.
סימן ההיכר של התרבות החדשה היה הדאגה למתים. עם המתים בקבריהם נמצאו אוצרותיהם הגשמיים של אנשי התקופה - כלי נשק, תכשיטים, כדים מחמר. הקברים הם השריד הבולט ביותר לתקופה זו, ומאות מצבות אבן מגליתיות (עשויות מאבני ענק) פזורות לאורכה ולרוחבה של אירלנד. אלו מאופיינים בארבע צורות עיקריות: גל החצר, הדולמן, קבר המעבר וקבר היתד. ארכאולוגים חלוקים בדעותיהם האם ארבע צורות קבורה אלו מציינות ארבעה גלי פלישה, או שמא זוהי תוצאה של התפתחות תרבותית טבעית, ומגוון שנוצר עקב ריבוי האוכלוסייה. בשיאה של התקופה מנתה אוכלוסיית האי בין 100,000 ל-200,000 נפש. לקראת סיום התקופה הדלדלה האוכלוסייה במקצת, בין היתר בשל העובדה שמאמצים רבים הושקעו ביצירת מצבות אבן גרנדיוזיות ופחות בחקלאות.
גל החצר (Court Cairn) עריכה
צורת הקבורה הקדומה המועדפת באירלנד הייתה השריפה של הגווייה והטמנתה בתוך גל אבנים (Cairn). באירלנד התפתחה צורה ייחודית של גל האבנים הנאוליתי המוכר מאתרים נאוליתיים אחרים באנגליה ובסקוטלנד. זהו "גל החצר" או "Court Cairn". צורה זו של קבורה מצויה בצפון באירלנד ובמקומות מסוימים בדרום מזרח סקוטלנד. שם אחר לגלי אבנים אלו הוא "מערות קלייד קרלינגפורד". רוב גלי האבנים הללו הוקמו בסביבות 3500 לפני הספירה, אך נעשה בהם שימוש עד תקופת הברונזה המאוחרת, כ-2200 לפני הספירה. צורה זו נחשבת לצורת הקבורה העתיקה ביותר מבין ארבע הצורות.
המדובר במספר גלי אבנים ארוכים ומלבניים, או בצורת טרפז, אשר בקירותיהם מספר חדרי קבורה, והם יוצאים החוצה אל חצר גדולה ופתוחה. מניחים כי החצר שימשה לטקסי הקבורה, שלאחריהם היה המת נקבר (לאחר שריפתו) בתוך אולמות האבן. בכניסה מן החצר אל אולמות הקבורה אשר בתוך גלי האבנים, היו בדרך כלל שתי אבנים גדולות מאונכות, כשעליהן אבן מאוזנת. הגג עצמו של אולמות הקבורה היה שטוח, והחצר הפנימית פתוחה לרוחות השמים. כשלוש מאות מבנים מסוג זה פזורים ברחבי אירלנד.
הדולמנים עריכה
גל-עד נוסף ומתקדם יותר היה ה"דולמן", המורכב ממספר "אבנים מגליתיות" (מיוונית מגאליתוס – "אבן גדולה"), שהן אבני ענק מן הסוג המוכר לנו מאתר סטונהנג' באנגליה. הסוג שהתפתח באירלנד נקרא "דולמן השער" שכן הוא נראה כשער ענק אל רקע השמים.
דולמן השער עשוי משתי אבנים מגליתיות מאונכות העומדות זו אל מול זו, כשעליהן אבן נוספת, מאוזנת. ויוצרות שער, אשר שימש במקורו ככניסה לתא הקבורה. תא הקבורה עצמו נעלם עם הזמן, ורק מבנה ה"שער" נותר. לעיתים ישנה אבן נוספת בין אבני ה"שער" אשר שימשה במקורה על מנת לחסום את הכניסה לתא הקבורה לאחר סיומו של הטקס. נראה כי מאחורי הדולמן היה גל אבנים עגול או מרובע, ולאחר סיום טקס הקבורה הייתה הדלת "ננעלת" באמצעות אבן מגליתית נוספת שחסמה את הכניסה ושמרה על מנוחת המת.
השערים פונים לרוב למזרח, וכאשר מצוי הדולמן במעלה גבעה ולא בראשה, פונה השער אל ראש הגבעה. דולמנים אלה הם מבנים רבי הוד ומעוררי השתאות. עד היום לא ניתן לספק תשובה מלאה לשאלה כיצד הצליח האדם הנאוליתי, באמצעות הטכנולוגיה המינימלית שהייתה לו, להעלות את אבן הראשה הענקית אל גובהו של הדולמן. כמאה ושישים ממבנים אלו מצויים בכל רחבי אירלנד.
קבר המעבר עריכה
רבים הם הארכאולוגים הסבורים כי במהלך התקופה הנאוליתית הגיע גל חדש של מהגרים אשר הביא עמו צורת קבורה חדשה - "קבר המעבר" (Passage Grave). המדובר במערת קבורה שאליה מוביל מבנה בצורת פסאז'. לקברים אלה ישנם לרוב גגות בשיטות בניה מורכבות יותר מלוח האבן המגליתי המונח על הדולמן. על גגות אלה ועל קירות המעבר נמצאים לרוב שרטוטים וחריתות של צורות אבסטרקטיות, או אף של דמויות אנושיות. המעבר עצמו נבנה כך שבתאריך משמעותי בשנה תזרח השמש ותאיר אל תוך המעבר. כשלוש מאות קברים מסוג זה מצויים באירלנד. לעיתים כמה עשרות קברים מסוג זה יוצרים "בית קברות" במורד גבעה.
מניחים כי מבנים אלה שימשו את הקהילה לאורך זמן רב. מכיוון ששריפת המתים הייתה נהוגה באירלנד, היה תא הקבורה המקום בו הוכנס אפרו של המת. בקברים אלו נמצאו כלי חרס מתקדמים אשר שימשו לעיתים כתשורה למת, ולעיתים כדי לשמור את אפרו. מכאן מסיקים הארכאולוגים כי תרבות זו (אשר הגיעה כפי הנראה מאזור בריטני בצרפת, שם נמצאו כלים דומים) היא מתקדמת יותר מן התרבות שיצרה את הדולמנים ואת גלי החצר.
המפורסם שבקברי המעבר מצוי בניוגריינג' (Newgrange), והוא הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. זהו אחד המבנים העתיקים בעולם הערוך בצורה אסטרונומית והוא נבנה בערך ב-3200 לפני הספירה. באמצע החורף קרניה הראשונות של השמש הזורחת חודרים דרך פתח הקרוי "קופסת אור" מעל לכניסה אל הקבר ומאירים את תא הקבורה.
קברי יתד עריכה
זוהי הקבוצה הגדולה והנפוצה ביותר של קברים. קברי יתד מצויים בדרך כלל במערב ובדרום מערב, ובמיוחד במחוז קלייר. אלה הם המאוחרים ביותר בין הקברים מן התקופה הנאוליתית, ומסמנים למעשה את סופה של התקופה. ישנם המייחסים את הקברים לתקופת הברונזה. הם נקראים כך מכיוון שלתאי הקבורה צורת יתד, או טריז.
תקופת הברונזה עריכה
הברונזה חדרה לאירופה ומשם לבריטניה ולאירלנד, מן המזרח הקדום. המחוז המערבי קורק עשיר בנחושת, ולעומתו את הבדיל ייבאו לאירלנד מקורנוול, ושילמו תמורתו בזהב שנמצא בערוצי הנחלים. תקופת הברונזה באירלנד נמשכה בין השנים 2,400 ל-600 או 700 לפני הספירה.
מכרה הנחושת העתיק ביותר מצוי באי רוס במחוז קרי. המכרה פעל בין 2,400 ל-1,800 לפני הספירה. בהר גבריאל במחוז קורק נמצא מכרה משומר היטב שפעל באותה התקופה.
הברונזה שימשה לייצור כלי נשק וכלי עבודה - חרבות, גרזנים, פגיונות, קופיצים, אתים, כלי שתייה, וחצוצרות בצורת קרן נחפרו מאתרי תקופת הברונזה מאירלנד. חצוצרות איריות אלו היו מוצר ייצוא, וכמותן נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באירופה כולה, ואף ביוון. תכשיטי זהב שיוצרו באירלנד נמצאו אף הם בחפירות בגרמניה ובסקנדינביה. בתקופת הברונזה המוקדמת היו תכשיטים אלו סהרוני זהב פשוטים. דוגמאות מורכבות יותר נוצרו ככל שהתקדמה התרבות. כן נוצרו כלי חרס מתקדמים, שהיו מתקדמים בהרבה מכלי החרס דמויי הדלי של התקופה הנאוליתית.
הקבורה המגליתית נוסח התקופה הנאוליתית ננטשה לטובת "קברי יתד" מפוארים פחות, אשר לבסוף הפכו לארונות אבן שהוטמנו באדמה.
הממצאים הארכאולוגיים מראים על אוכלוסייה שהתגוררה בכפרים קטנים, שמסביבם שדות מעובדים, ועסקה בחקלאות ובגידול בהמות. באוכלוסייה זו שלט מעמד אצולה רכוב על סוסים, אשר נשא חרבות, ושלט במיומנויות הטכנולוגיות ובמקורות הייצור. ייתכן שהמדובר באוכלוסייה של פולשים מן החוץ אשר הגיעו עם חרבות ברונזה והשתלטו על האוכלוסייה הנאוליתית באי. אין לדעת אם ניתן כבר לכנות אנשים אלו כקלטים. יש הסבורים כי היו בני הגזע שאכלס באותה התקופה אף את אנגליה וסקוטלנד, בני העם הפיקטי, אשר התאפיין בשיער שחור, ובצבע עור כהה, אל מול הקלטים שהיו בהירי עור ושיער.
דתם של אנשים אלה אינה ידועה, אך הם השאירו את חותמם בצורת מעגלי אבן וסוללות עפר גדולות הפזורים לאורכה ולרוחבה של אירלנד, ו"גאלאן" עמודי אבן גדולים ובודדים. הגדול ביניהם הוא "טבעת הענק" במחוז דאון, דרום מזרחית לבלפסט, שהוא סוללת עפר גדולה ומעגלית בגובה של כארבעה מטר ובקוטר של 180 מטר, המקיפה דולמן נאוליתי. מרשימים בצורתם החיצונית הם מעגלי האבנים - חלקן מסותתות וחלקן פשוט גושי אבן בלתי מעובדים, חלקן גבוהות וחלקן נמוכות, הפזורות באי. אין לדעת למה שמשו מבנים אלו, וייתכן כי המדובר בפולחן השמש. אין לטעות בפולחן זה ובפולחן הקלטי וכוהניהם הדרואידים, שהוא מאוחר בהרבה. תרבותם של הפיקטים הייתה תרבות מטריארכלית.
תקופת הברזל - בואם של הקלטים עריכה
הקלטים עריכה
תקופת הברזל היא התקופה בה חדרו לאירלנד שבטי הקלטים, החמושים בכלי נשק מברזל, שהיו עדיפים על כלי הברונזה. עד מהרה הצליחה תרבות הברזל לרשת את מקומה של תרבות הברונזה, והקלטים הפכו לעמה של אירלנד.
הקלטים נבדלו מיושבי אירלנד בתקופת הברונזה בשני מאפיינים עיקריים - כלי הנשק מברזל, והשפה האינדו אירופית אותה דיברו. אין לדעת מנין הגיעו הפולשים החדשים. השפה הקלטית נחלקת לשני דיאלקטים - על פי דרך הביטוי של אחד העיצורים. השפה הגאלית המדוברת באירלנד מבטאת את העיצור כ-P ואילו השפה הוולשית מבטאת אותו כ-Q. מכאן שיש להניח כי קלטים דוברי הניב הגאלי פלשו לאירלנד ואילו קלטים דוברי הניב הוולשי פלשו לבריטניה. גישה זו נחשבת לפשטנית, והמדובר בכמה גלי פלישות שונות, והשפעות גומלין מורכבות בין היבשת האירופית, בריטניה ואירלנד. מחקרים שנערכו באמצעות DNA מראים כי תושבי אירלנד בתקופה זו היו אולי דוברי קלטית, אך לא היו קלטים מבחינה גנטית, ולמעשה היו זהים לאירים של תקופת הברונזה, וקרובים לבסקים. המדובר כפי הנראה באוכלוסייה שאינה אינדו-אירופית, והשאריות האחרונות של תושביהם המקוריים של האיים הבריטיים ושל מערב אירופה, אשר נכבשו על ידי הקלטים ונטמעו בקרבם.
בין אם היו הקלטים אך שכבה שלטת עליונה על העם האירי הקדום, ובין אם היו כובשים אשר ירשו את אותו העם, הדעה המקובלת מבדילה בין ארבעה גלים של פלישה:
- הפלישה הפריטנית 700 עד 500 לפני הספירה.
- הפלישה הבולגית והאיריינית 500 לפני הספירה.
- הפלישה הלגינית, הדומניינית והגלואינית 300 לפני הספירה.
- הפלישה הגאלית 100 לפני הספירה.
הטאין עריכה
היו אלו עמים הידועים כלוחמים נועזים, אשר השאירו מאחוריהם את האפוס הידוע כ: "Táin Bó Cúailnge", המשמש כחלון (מעומעם) אל חייהם ותרבותם. האפוס "טאין בו קואלינז'" (או פשיטת הבקר של קולי), עבר מספר עריכות, האחרונה שבהן במאה ה-12, אך מקורו הוא ללא ספק קדום בהרבה. הוא משרטט תמונה של חברת לוחמים הֶרוֹאִים בעולם קדם־נוצרי. המלחמה היא סדרה של קרבות בין יחידים החמושים בחרבות וחניתות, ומתנייעים באמצעות מרכבות רתומות לסוסים. מקור העושר העיקרי בעולם אותו מתאר הטאין הוא הבקר. מעניין כי בעולם זה אישה יכולה להתמנות למלכה ולצבור עושר רב באופן נפרד מבעלה, ואף לגייס צבא ולהילחם באמצעותו כנגד בעלה.
על פי הטאין הייתה אירלנד מחולקת לארבעה מחוזות. אלסטר בצפון, קונכט במערב, לנסטר במזרח, ומנסטר בדרום. לכל פרובינציה כזו היה מלך המכונה "Ri Ruirech" או "מלך המלכים העליון", ולו כס מלכות בראש גבעה נישאה ששימש כמקום ההכתרה וכן כמקום להתכנסות. מלך זה שלט בהמון של מלכים בדרג נמוך יותר (כמאה וחמישים באירלנד כולה) אשר כונו "Ri Tuaithe" מלכי השבט. דרגת ביניים בין מלך המלכים העליון למלך השבט היה ה"Ri rig" או בפשטות מלך המלכים. נאמנותם של שליטים אלו זה לזה הייתה מתבטאת בדרך כלל בהעמדתם של בניהם של המלכים כבני ערובה לשליט העליון. היחידה הבסיסית הייתה ה"שבט" או ה"Tuaithe" שכללה כמה אלפי אנשים. הסמכות הרוחנית של הטואט הייתה לדרואיד, מכשף השבט, אשר שימש אף כשופט, וכהיסטוריון המשמר את ההיסטוריה של השבט, בחרוזים שהועברו בעל פה מדור לדור.
אירלנד והרומאים עריכה
הרומאים אשר שלטו באנגליה מימי יוליוס קיסר במשך למעלה מארבע מאות שנה, לא חצו את התעלה לאירלנד, ורגלו של חייל רומאי לא דרכה מעולם על אדמת האי. עם זאת, קשרי מסחר ותרבות הפרו את התרבות האירית בשנים אלו, וניתן לומר כי אירלנד הייתה במעגל החיצוני של ההשפעה הרומית. הרומאים הכירו את אירלנד וקראו לה "היברניה". הגאוגרף תלמי תיאר בערך בשנת 100 לספירה את הגאוגרפיה של האי ואת שבטיו השונים. אירלנד מוזכרת בכתבי טקיטוס ויובנליס. עם זאת, הנצרות הגיעה לאירלנד רק לאחר עזיבתם של הרומים את אנגליה, בתחילת המאה החמישית.
כיבושה של אלסטר עריכה
בסמוך לתחילתה של התקופה הנוצרית, התבססה ממלכת טארה, אשר היוותה מעין ממלכה אמצעית, חמישית, ובה שלט המלך האגדי "ניאל של תשעת בני הערובה" שצאצאיו נקראים עד היום או'ניל. כמאתיים שנה לאחר כתיבתו של הטאין, בתחילת המאה החמישית לספירה, היה ניאל של תשעת בני הערובה הדמות הראשונה בהיסטוריה האירית ששמה ומעשיה ניתנים לאימות היסטורי ממקורות עצמאיים. ניאל נולד בממלכה המערבית של קונכט, וקנה את תהילתו בפשיטות על אנגליה, אשר הייתה בשלבים אחרונים של הכיבוש הרומי בטרם תינטש סופית על ידי הרומאים בשנת 410. ניאל ירש את אביו ומלך עשרים ושבע שנים בממלכת טארה, אשר הפכה לממלכה החשובה ביותר באירלנד. מעשהו החשוב ביותר היה כיבושה של אלסטר, וחלוקתה לשלושה מחוזות שנמסרו לשלושת בניו.
לאחר מותו ירש את ניאל בנו לוגייר, ובתקופתו החלה הנצרות לחדור לאי. הייתה זו תחילתה של שושלת שתמלוך באירלנד עד למאה ה-11.
קישורים חיצוניים עריכה
