פתיחת התפריט הראשי

החזית העממיתספרדית: Frente Popular) הייתה קואליציה של מפלגות השמאל בספרד אשר נוסדה בינואר 1936, לקראת הבחירות שהתקיימו בפברואר באותה שנה. החזית הייתה הבסיס לממשלת הרפובליקה הספרדית השנייה בראשות מנואל אסאניה. במהלך מלחמת האזרחים בספרד שנערכה בין יולי 1936 ל-1939, לחמו חברי החזית העממית בעד הרפובליקה ונגד הכוחות הפשיסטיים של הרודן פרנקו.

החזית העממית
Frente Popular
Logo of the Popular Front (Spain).svg
מדינה הרפובליקה הספרדית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים מנואל אסאניה, פרנסיסקו לרגו קבלרו, חואן נגרין
תאריך ייסוד 1936
תאריך פירוק 1939
אפיון איחוד מפלגות
אידאולוגיות רפובליקניזם, אנטי-פשיזם, חילוניות
קומוניזם, סוציאליזם, אנרכיזם
מיקום במפה הפוליטית שמאל פוליטי
צבעים רשמיים אדום
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ממשלת קבלרו, ספטמבר 1936: משמאל לימין: ברנרדו חינאר דה לוס ריוס, אנאסטסיו דה גרסיה, חואן נגרין, חוזה גיראל, חוליו אלוורז דל ואיו, פרנסיסקו לרגו קבלרו, מרטינו רואיז-פונס, אנחל גלרזה, אינדאלסיו פרייטו, חזוס הרננדז תומאס וויסנטה אוריבה

הרכב החזיתעריכה

עד הבחירות ב-1936עריכה

הצורך לגבש חזית רחבה ומאוחדת למלחמה בפשיזם עלה כבר לאחר כישלון המרד באסטוריאס, שדוכא על ידי פרנקו, כשליח ממשלת הימין, ב-1934. חזית כזו צריכה לכלול גורמים שפעמים רבות מצאו עצמם משני צידי המתרס הפוליטי ובכללם קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, בורגנים ופועלים ממעמד הפועלים, האמורים לפעול בשיתוף פעולה. זאת בפרט כאשר המפלגות הקומוניסטיות נשלטו על ידי ברית המועצות.

מצע החזית העממית הציג מדיניות שמאל כלכלי מתון יחסית שדחה הלאמה של קרקעות ונכסים פרטיים, שם דגש על קולקטיביזם מרצון, סולידריות חברתית ופרוטקציוניזם (הטלת מכסי מגן לשם הגנה על מקומות תעסוקה לאומיים) בד בבד עם הגנה על עסקים קטנים ובינוניים, מחקר ופיתוח בתעשייה, יצירת מקומות עבודה על ידי מיזמי תשתית לאומיים ורפורמת מס פרוגרסיבי. החזית הביעה התנגדות לפשיזם, מלוכנות, קפיטליזם ושלטון הדת במדינה.

בבחירות שנערכו ב-16 בפברואר 1936 ניצחה החזית העממית את "הגוש הלאומני" שהורכב ממפלגות מרכז-ימין (47% לעומת 46.5%, שאר הקולות נחלקו בין מפלגות בלתי-מזוהות אחרות).[1] מפלגת PSOE, בראשותו של פרנסיסקו לרגו קבלרו, לא השתתפה בממשלה, עקב חילוקי דעות קואליציוניים, אך תמכה בה מבחוץ. ב-10 במאי 1936 מונה מנואל אסאניה לנשיא הרפובליקה במקומו של ניסטו אלקלה סאמורה והורכבה ממשלת החזית. דייגו מרטינז בריו (UR) (אנ') כיהן כראש הממשלה עד ה-18 ביולי 1936. הממשלה החדשה הורתה על שחרור אסירים פוליטיים מן השמאל, הגליית מנהיגי הצבא החשודים בהסתה למרידה, ובהם פרנסיסקו פרנקו לאיים הקנריים וצעדים לחילון המדינה, בהם הגבלות על הכנסייה הקתולית (ששלטה בכל תחומי החיים) והחרמת חלק מרכושה לטובת הציבור. צעדים אלה עוררו זעם רב בקרב הצבא, השמרנים, הלאומנים, המלוכנים, הקפיטליסטים ואנשי הדת. כנסיות, מנזרים ומבנים אחרים בעלי אופי דתי הועלו באש, מבלי שכוחות הממשלה הרפובליקנית יתערבו על מנת לשים לכך קץ.

מלחמת האזרחיםעריכה

  ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

פרוץ המלחמה וממשלת קבלרועריכה

 
ממשלת קבלרו, ספטמבר 1936: מנואל אסאניה במרכז, פרנסיסקו לרגו קבלרו בשמאל, יחד עם חוליו ז'וסט, קרלוס אספלה, אנאסטסיו דה גרסיה וחוליו אלוורז דל ואיו

ב-17 ביולי 1936 פרץ מרד של השמרנים והלאומנים לאחר שימים ספורים קודם לכן נרצח קצין משטרה בשם קאסטילו, שהיה חבר במפלגה הסוציאליסטית. בתגובה נרצח אחד ממנהיגי הימין המלוכני, חוסה קאלבו סוטלו, שהיה חבר פרלמנט ושר האוצר ברודנות של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, אשר קדמה להקמת הרפובליקה. למחרת פיטר אסאניה את בריו ומינה את חוזה גיראל (אנ') לראש הממשלה. רבים מן האזרחים בחבל אנדלוסיה קמו ויצאו אל הרחובות כשנשק בידם. רבות מעריה החשובות של ספרד - סביליה, פמפלונה, לה קורוניה, קדיס, קורדובה וסראגוסה נפלו לידי המורדים שנקראו עתה "הלאומנים". הבירה מדריד וברצלונה נותרו בידי הממשלה. פרנקו יצא ממקום גלותו, השתלט על מרוקו הספרדית והחל לנוע עם "צבא אפריקה" מדרום ספרד צפונה במגמת כיבושה.

בספטמבר 1936 מינה אסאניה את פרנסיסקו לרגו קבלרו לראש הממשלה ושר המלחמה, האחראי על הגנת הרפובליקה על ידי הצבא הרפובליקני, המיליציות של מפלגות החזית והאיגודים המקצועיים והבריגדות הבינלאומיות של מתנדבים שהגיעו על מנת לסייע לממשל הרפובליקה. ממשלתו הרחבה כללה שני רדיקלים שמאליים, אנחל גלרזה (פנים) וחוליו אלוורז דל ואיו (חוץ); ארבעה אנרכיסטים, חואן גרסיה אוליבר (משפטים), חואן לופז סנצ'ז (מסחר), פדריקה מונטסני (בריאות) וחואן פריו (תעשייה); שני סוציאליסטים מתונים, חואן נגרין (אוצר) ואינדאלסיו פרייטו (חיל האוויר והצי); ושני קומוניסטים, ויסנטה אוריבה (חקלאות) וחזוס הרננדז תומאס (חינוך) בנוסף לשרי מפלגתו, חוליו ז'וסט (עבודות ציבוריות), קרלוס אספלה (תעמולה) ואנאסטסיו דה גרסיה (עבודה) ושר מקצועי עצמאי, ברנרדו חינאר דה לוס ריוס (תקשורת ותחבורה). בקול קורא למנהיגי העולם הצהיר שממשלתו אינה נלחמת להגנת הסוציאליזם אלא להגנת הדמוקרטיה. הצהרות אלה, יחד עם צעדים כגון החלת דרגות צבאיות בצבא הרפובליקאי, ביטול מועצות חיילים ועובדים וגיבוש כוח משטרתי בשליטת חואן נגרין, גרמו לקרע בין ממשלתו לבין הקומוניסטים וכוחות שמאליים רדיקליים כגון POUM הטרוצקיסטית. בהמשך התגלעו חילוקי דעות ואף חילופי ירי בין המיליציות של המפלגות השונות, ששיאם בקרבות רחוב שהחלו ב-4 במאי 1937 בברצלונה בין POUM, CNT ו-FAI מחד לבין UGT, PSUC והמפלגה הקומוניסטית מנגד. ב-6 במאי החליט קבלרו להפעיל את משמרות ההסתערות לדיכוי המהומות בברצלונה ובהמשך הוציא את מפלגת POUM מחוץ לחוק.

ממשלת נגרין והתפוררות החזיתעריכה

 
מנואל אסאניה (בשחור) וחואן נגרין (בלבן) מבקרים בחזית ליד ברצלונה, נובמבר 1937

ב-17 במאי 1937 התפטר קבלרו ואסאניה מינה את חואן נגרין לראש ממשלה. נגרין מינה רבין מאנשי המפלגה הקומוניסטית למשרות מפתח וביקש לארגן את הכוחות הצבאיים השונים תחת מרות אחת, בפרט תוך פירוק מסגרות האנרכיסטים. כיוון שהתומכת המרכזית של הממשלה הייתה ברית המועצות, התכוון נגרין לקבל כל סיוע שיוכל מיוזף סטלין (תמונת מראה להיעזרותו של פרנקו באדולף היטלר). משלתו של נגרין כללה תשעה שרים בלבד, לעומת 18 בממשלתו של לרגו. האנרכו-סינדיקלים והשמאל הסוציאליסטי של לרגו קבלרו סירבו לקחת חלק בממשלה וכינו אותה אנטי-מהפכנית. הקומוניסטים זכו לעומת זאת בשליטה רבה. בנוסף לשני שרים מתוך תשעה, איש שלהם, אנטוניו אורטגה, מונה למפקד המשטרה והמשטרה עברה רפורמה מקיפה שהביאה אותה תחת שליטה כמעט מוחלטת של המפלגה הקומוניסטית[2]. הקומוניסטים גם חיזקו את שליטתם בעמדות מפתח בצבא, למרות שפרייטו מונה לתפקיד שר הביטחון. הקומוניסטים ניצלו את שליטתם במשטרה על מנת להפרע מיריביהם במפלגת ה-POUM אשר הואשמו על ידי הרוסים בטרוצקיזם. מנהיג ה-POUM, אנדראו נין הועלם, ואנשיו הואשמו בבגידה וריגול למען פרנסיסקו פרנקו. למרות שנגרין תמך, עוד לפני הקמת ממשלתו, בהעמדת אנשי ה-POUM במקום והענשת אלו שלא יקבלו את מרות הממשלה, הוא זעם על הדרך בה פעלו הקומוניסטים בניגוד לחוק. אולם מהר מאוד בחר נגרין להשתיק את הפרשה כדי למנוע קרע עם ברית המועצות[3].

בנובמבר 1937 הכריז נגרין על ברצלונה כבירת הרפובליקה.

באפריל 1938 פיטר נגרין את פרייטו מתפקיד שר הביטחון בגלל השקפתו של פרייטו שהמלחמה אבודה, בעוד נגרין ביקש לשדר אופטימיות במטרה לזכות לסיוע מצד מדינות אירופה. נגרין הכחיש מכל וכל, במהלך המלחמה ולאחריה, את הטענות שהוא פיטר את פרייטו בגלל לחץ של הקומוניסטים. לאחר פיטורי פרייטו לקח נגרין לעצמו את תפקיד שר הביטחון, בו החזיק עד נפילת הרפובליקה במרץ 1939[4].

ב-1 במאי 1938, על מנת להרגיע את מדינות המערב, אל מול טענות על כך שהרפובליקה הופכת לקומוניסטית, נגרין הודיע על תוכנית להפרטה ופרסם הבטחה לשמירה על חירויות פוליטיות ודתיות בספרד.

המדיניות הריכוזית של נגרין, שכללה נטילה הדרגתית של סמכויות מהשלטונות המקומיים בקטלוניה וארץ הבסקים, הביאה אותו גם לעימות עם הבדלנים הבסקים והקטלאנים, שנציגיהם פרשו מממשלתו באוגוסט 1938, לאחר צו לצמצום סמכויות השלטונות המקומיים בענייני כספים ומשפט, שהתווסף על צעדים קודמים שנטלו את השליטה בצבא הקטלוני ובמשטרה המקומית. וכך, קרבתו של נגרין לקומוניסטים הביאה אותו בסופו של דבר לעימות עם כל הגורמים הפוליטיים בספרד, למעט הקומוניסטים[5]. על פי הנוהל ברפובליקה השנייה, היה בסמכותו של הנשיא אסאניה לנהל את ענייני הקמת הממשלה החדשה ואף להחליט מי יהיה ראש הממשלה הבא. אולם נגרין והקומוניסטים, שתמכו בהמשך הלחימה, לא היו מוכנים לאפשר לאסאניה, שתמך בסיום הלחימה, לבחוש בעניינים. ב-14-15 באוגוסט 1938 הם הוציאו צו לכל יחידות הצבא להתגונן מפני מזימה של החיילים להניף דגלים לבנים לקראת הלאומנים, והניעו כוחות צבא וטנקים בברצלונה סביב מעונו של הנשיא להבהיר את תמיכתם בנגרין. ב-16 באוגוסט הביא נגרין לאסאניה לחתימה מינויים של שני שרים שהחליפו את השרים הפורשים ואסאניה חתם עליהם[6].

לאחר שבריטניה הכירה בפרנקו ב-27 בפברואר 1939 התפטר הנשיא אסאניה בטענה שהמלחמה אבודה ואין טעם לשפוך עוד דם. נגרין המשיך לפעול ומינה עוד קומוניסטים לתפקידי מפתח בממשלה. מפחד מהשתלטות קומוניסטית, מפקד הצבא, קסדו, ארגן חונטה נגדית לנגרין והקומוניסטים, אשר השתלטה על מדריד. בעקבות זאת, ב-12 במרץ 1939 נגרין ברח לצרפת עם יועציו הסובייטיים[7] שם עמד בראש ממשלה גולה שהמשיכה בפעילותה עד שנת 1945.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה