פתיחת התפריט הראשי
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ישעיהו יד, יב) הוא כינוי או אפיתט המוזכר בספר ישעיהו בקינה הסאטירית המכונה "המשל על מלך בבל" (שם, ג–כג; "משל" כאן במשמעות דברי לעג, "משל ושנינה"). המלך המת (או העתיד למות), מושא הקינה, מדומה להֵילֵל בן שחר, ששאף לעלות השמימה אך סופו שהוא מוטל, מושפל ומבוזה, למעמקי שאול. האזכור של הילל נושא אופי מיתי, ומקובל לחשוב שהוא משקף מיתוס כוכבי קדום על אל מורד שנפל. אך למרות המאמצים לזהות את הילל ולאתר את הרקע המיתולוגי שלו, אם רקע כזה קיים, נותרה דמותו לוטה בערפל. בנצרות נודע הילל בשם לוציפר (בלטינית: lucifer, על פי תרגום הוולגטה), ולימים זוהה עם השטן.

משל על מלך בבל

ג וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ, וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ.
ד וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ: אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה.
ה שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים, שֵׁבֶט מֹשְׁלִים.
ו מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה, רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ.
ז נָחָה שָׁקְטָה, כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה.
ח גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן: מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ.
ט שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ, עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.
י כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ.
יא הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ, תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.
יב אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.
יד אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.
טו אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.
טז רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.
יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס, אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה.
יח כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם, שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ.
יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב, יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס.
כ לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ, לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים.
כא הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם, בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים.
כב וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה'.
כג וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם, וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת.

ישעיהו יד, ג–כג

הכינוי בהקשרועריכה

"המשל על מלך בבל", שבו מופיע הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, הוא שיר קינה לעגני המופנה, על פי כותרתו, כלפי מלך בבלי עלום שם. הקינה המדומה מתארת, בנימה של סיפוק ושמחה לאיד, את גורלו של שליט אכזר שרדה בעמים רבים, ובגאוותו ויהירותו המיט על עצמו חורבן. בחייו לא ידעה גאוותו גבול והגיעה לכדי האלהה עצמית; אך עתה הוא מוטל מת מבלי שזכה קבורה נאותה, אין חולקים לו כבוד כי אם לעג וקלון, והוא מושפל למטה מיתר דרי שאול.

בנוסח ספר ישעיהו כפי שהגיע לידינו, קינה זו היא חלק מ"משא בבל", הראשון בקובץ הנבואות על הגויים שבספר (פרקים יג–כג). יש התייחסות מפורשת לבבל רק בדברי הפתיחה (פסוקים ג–דא) והחתימה (כב–כג), הכתובים פרוזה ואינם מגוף השיר;[1] בשל כך ובשל העובדה שישעיהו ניבא בימי אשור, יש הסבורים שבמקורו נכתב השיר – אפשר שבידי הנביא עצמו – על אחד ממלכי אשור, אולי סרגון השני, ורק בתקופה מאוחרת יותר הוסב אל מלך בבל.[2] הפתיחה לקינה ממסגרת אותה כנבואה לעתיד לבוא, אך מוסכם על הכול כי היא משנית. בקינה עצמה מתואר מותו של המלך כעובדה קיימת; יש הסבורים שאכן נכתבה בתגובה למותו הממשי של מושאה,[3] ואילו לדעת אחרים נכתבה כנבואה (או משאלת לב).[4] באופן כללי, קביעת מועד חיבורה של הקינה, הקשרה ההיסטורי וזהות מושאה הן בעיות סבוכות; יש הסבורים שדמותו של "מלך בבל" מגלמת טיפוס של שליט עריץ יותר מאשר אישיות קונקרטית, ובהתאם לכך פחות חשובה השאלה אם לנגד עיני הנביא עמד מונרך היסטורי זה או אחר.[5] האזכורים של בבל ניתנים להתפרש באורח דומה כסמל למלכות הרשעה.

המשורר מנצל את דרכי הביטוי האופייניות של סוגת הקינה באופן פרודי[6] כדי לשים ללעג את מושאה ולהציג אותו בקלונו. מאפיין פורמלי בולט, לפחות בחלקו העיקרי של השיר, הוא משקלו האסימטרי, הטיפוסי לקינה המקראית ומכונה לעיתים "משקל הקינה", אם כי איננו מיוחד לה: בכל חרוז יש (אידיאלית) שלוש יחידות הטעמה בצלע הראשונה ושתיים בצלע השנייה. הקינה המדומה ערוכה בכמה תמונות, הכוללות התייחסויות ורמיזות קוסמיות ומיתיות המעצימות את הדרמה שבנפילתו של השליט ומשוות לה ממדים קולוסאליים. במקום דברי הספד, המשורר שם בפי הדובר בשיר ובפי הדמויות המקוננות, שסבלו כולן מנחת זרועו של המושל העריץ בדרך זו או אחרת, דברי לעג ושנינה. אין השיר אחיד לכל אורכו בתוכנו, בסגנונו ובמבנהו, ורבים סבורים שהטקסט כפי שהגיע לידינו הוא פרי התפתחות ספרותית מורכבת, ושנפלו בו שיבושים (בייחוד מפסוק יז והלאה). גם את סיומו המדויק קשה לקבוע. בהתחשב בקשיים אלה הוצעו השערות שונות, לעיתים מנוגדות, לגבי מבנהו האמנותי של השיר וחלוקתו הפנימית. עם זאת סבורים רבים כי התמונה המצטיירת בפסוקים יב–טו, שאפשר אולי לראות בהם בית לעצמו, מעין קינה בתוך קינה,[7] מהווה את לבו של השיר ואת שיאו הדרמטי:

אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם / הֵילֵל בֶּן שָׁחַר
נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ / חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ / הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה
מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל / אָרִים כִּסְאִי
וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד / בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.
אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב / אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.
אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד / אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.

בשורות אלה עושה המשורר שימוש בציור בעל אופי מיתולוגי כדי לתאר באופן פיוטי את מפלתו הניצחת של הרודן. התיאור מדגיש את הניגוד שבין שאיפת הכוח והגדלוּת חסרת המעצורים של השליט גבה הלב בחייו, לבין נפילתו במותו לשאול תחתית. בתחילת הקטע מוצגת דמותו החידתית של "הֵילֵל בן שחר", שהשליט המת מזוהה עמו, והמשכו רצוף מוטיבים מיתולוגיים שלחלקם מקבילות במיתולוגיה הכנענית, כפי שהיא ידועה מגיבושה בכתבי אוגרית. מתקבל הרושם כי הקטע כולו מתייחס ברובד המטפורי לדמותו של הילל.[8] חוקרים רבים משערים ששורות אלה מהדהדות בדרך של היסטוריזציה, ואולי אף מצטטות מיתוס קיים על מרד של אלוהות כוכבית נחותה ש"הילל בן שחר" הוא שמה או כינויה. אולם מקבילה ברורה לדמותו של הילל בן שחר ולמיתוס שלכאורה עומד מאחוריה טרם נמצאה עד כה, במיתולוגיה האוגריתית או בכל מקום אחר, והסברות הנוגעות לכך נשענות על השערות.

פירוש הכינוי וגיזרונועריכה

משיקולים פרוזודיים ואחרים, כמעט כל החוקרים מתייחסים לצירוף "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" כאל יחידה תחבירית אחת, המהווה את שמה או כינויה של אותה ישות שאליה מכוונים פסוקים יב–טו. על פי תוכנו והקשרו, מתפרש הצירוף כשם עצם פרטי או ככינוי המתייחס לגרם שמים או לישות מיתולוגית כוכבית שיש לה זיקה כלשהי ל"שחר"; אולם פירוש הצירוף וגיזרונו, וטבעו של הרפרנט שאליו הוא מתייחס, לא הובהרו די הצורך.

המילה "הֵילֵל", כצורה שמנית, היא יחידאית במקרא. היא מתורגמת בתרגום השבעים כ-heōsphorosיוונית: ἑωσφόρος; מילולית: "מביא השחר"), ובעקבותיו בוולגטה כ-lucifer ("נושא האור") ומתפרשת ככינוי לכוכב השחר. תרגום זה משקף את הניתוח של "הילל" כשם עצם הגזור, במשקל לא טיפוסי, מן השורש הל"ל שעניינו הפצת אור: "הזורח". מסורת פרשנית עתיקה זו נמשכה גם בפרשנות המסורתית היהודית והנוצרית, וגם כיום מאמצים אותה חוקרים רבים.[9] אחרים סבורים, בעקבות פייר גרלו, שהמילה שאולה מהתואר ellu באכדית, במשמע: "בהיר, בוהק", שצורתו בנסמך: elil. תואר זה משמש גם בהתייחס לאלים.[10] הוגו וינקלר שיער שהשם מקביל ל"הִלַאל" בערבית, ופירושו "מולד הלבנה". הוא מתקן את הניקוד מהֵילֵל להֵילָל כדי לקרבו לצורה הערבית, וכמו כן הוא מתקן את "שחר" ל"שׂהר" = סהר,[11] כלומר הֵילָל בן שַׂהַר הוא אל מולד הירח, בנו של אל הירח.[12] כנגד הצעה זו נטען שהתיקון משחר לשׂהר, צורה שאיננה מתועדת במקרא, מסופק; כמו כן, לא ידוע על מיתוס המתאר אל מולד ירח (או אל ירח) המנסה לרשת את כסאו של ראש הפנתיאון.[13]

נעשו ניסיונות להשוות את השם הֵילֵל עם שמות דומים של אלים מהפנתאונים של עמי האזור. ויליאם גאלאגר מעלה את ההשערה שהילל הוא הגרסה העברית של שם האל המסופוטמי אנליל, בצורתו האכדית: ellilu/illilu.[14] במרחב השמי מערבי, אלוהות בשם "הלל" ידועה מן המיתולוגיה האוגריתית. אולם כמעט דבר אינו ידוע על הלל זה, כנראה אל נחות, המופיע אך ורק בתיאורן הסטראוטיפי הסתום של הכושרות, אלות הפריון המכונות: "בנת הלל סננת" ו"בנת הלל בעל גמל". בהקשר זה הועלה גם שמו של האל חֻ'לֵלֻ (ḫulēlu), המופיע בטקסטים פולחניים מאמר, ואפשר שזהו תעתיק של צורה שמית מערבית מעין הֻלֵלֻ.[15]

לפי מסורת פרשנית אחרת, יש להפריד בין "הילל" ו"בן שחר", ולפרש את הראשון כצורה פועלית, ציווי בבניין הפעיל מן השורש יל"ל (השוו לפסוק לא, ועוד). כך מתורגמת המילה בתרגום הפשיטתא הסורי, בתרגומו של עקילס ליוונית ובפירושו של הירונימוס לישעיהו יד יב (שם נקט תרגום מילולי, שלא כבתרגומו לפסוק בוולגטה).[16] אולם כיום פירוש זה זניח. עם זאת, אין בהכרח סתירה בין הפירושים: מרווין סוויני סבור שמדובר בכפל משמעות מכוון.[17]

רקע מיתולוגי משוערעריכה

רבים סבורים שהתיאור בישעיהו מתייחס למיתוס שלא הגיע לידינו על הילל בן שחר, כנראה אל זוטר או אל למחצה, שמרד באל העומד בראש הפנתאון וניסה להחליפו, וכעונש על כך הוטל לשאול. מן הכתוב עולה כי אותו הילל מתגלם בכוכב או בעצם שמימי בוהק אחר. מאז המאה התשע עשרה תרים החוקרים אחר מקבילות למיתוס כוכבי משוער זה במיתולוגיות של עמי המזרח הקדום, ומנסים לשחזר את תוכנו כמיטב יכולתם. שאלה זו כרוכה ללא הפרד בשלל הבעיות הטקסטואליות והפרשניות הסבוכות הקשורות לטיבו של הילל בן שחר ולמשמעות הקטע המתייחס אליו; כפי שניתן לשער, המאמצים הפרשניים בנוגע לסוגיות אלה נשאו מראשיתם אופי ספקולטיבי ביותר. בין השאר הם כללו, ובמידה מסוימת עדיין כוללים, נטייה לראות במיתוס המשוחזר "מיתוס טבע" שיסודו בתופעה שמימית: ידועה בייחוד הצעתו של הרמן גונקל, שהתופעה המשתקפת בתיאור המיתי היא כוכב נוגה בהופעתו ככוכב השחר, הנצפה בבהירות לפני הזריחה ודועך עם אור הבוקר.[18]

בהתחשב בכך שהנבואה מכוונת, כמסתבר, כלפי מלך בבלי או אשורי, מועמדת טבעית לחיפושים אחר מקבילות למיתוס הילל ההיפותטי הייתה המיתולוגיה המסופוטמית רחבת היריעה והמתועדת היטב. אך במחקר המאוחר מגמה זו השתנתה. גילויה של העיר אוגרית וחשיפת ספרותה הענפה, החל בשנות השלושים של המאה העשרים, שפכו אור על המיתולוגיה הכנענית, שאך מעט היה ידוע עליה קודם כן. בעקבות גילויים אלה התברר כי תיאור הפררוגטיבות האלוהיות שהילל בן שחר מתיימר ליטול לידיו רצוף ביטויים אופייניים למיתולוגיה הכנענית:[19] האפיון "בן שחר" עשוי, בהתחשב בנימה המיתית של הקטע בכללותו, להתפרש כרמיזה לאל הכנעני שחר ולא רק לתופעת הטבע שאותה הוא מגלם, ואפשר שגם הצירוף "כוכבי אל" מתייחס לאל, ראש הפנתאון הכנעני; "הר מועד" מזכיר את "פח'ר מעד", אספת האלים המתקיימת בהר מקודש; "ירכתי צפון" – צפון, בשמותיו השונים, היה הר מקודש בקרב עמי האזור, ובמיתולוגיה הכנענית ארמונו של בעל שוכן בירכתי צפון, באוגריתית: "צררת צפן", "מרים צפן" (השוו: "מרום". אמנם הזיהוי המשתמע מפסוק יג בין "הר מועד" להר צפון איננו במיתולוגיה האוגריתית, שם מדובר בשני הרים שונים[20]); התיאור: "אעלה על במתי עב" תואם את תיאורו של בעל כרוכב על ענן, "רכב ערפת" (השוו לתיאורו של ה' בישעיהו יט א ובתהלים סח ה); "עליון", שמשמש במקומות אחרים במקרא (לפחות בגיבושו הסופי) כתואר לה', הוא אפיתט שמי מערבי רווח[21] שבמיתולוגיה הכנענית מתייחס לבעל ולאל. מקבילות אלה לכאורה רומזות שהרקע של הנבואה הוא עברי-כנעני מקומי ולא זר. תובנה זו הובילה חוקרים רבים לחפש את המקבילה לתיאור בישעיהו במיתולוגיה הכנענית.

כיום סבורים חוקרים רבים שהתיאור של הילל בן שחר קשור למיתוס הכנעני המופיע בעלילות בעל וענת, על האל עשתר שמנסה לרשת את כיסאו של בעל ונכשל בכך. על פי התיאור, לאחר שמות הורג את בעל, מציעה אשרה למנות את עשתר במקומו למלך האלים. עשתר מנסה לשבת על כסאו של בעל בפסגת צפון ולחבוש את כתרו, אך אלה גדולים בהרבה על מידותיו, והוא מחליט לוותר על המלוכה. במיתולוגיה הדרום ערבית, ויש הסבורים שגם במיתולוגיה הכנענית, עשתר מזוהה עם כוכב השחר, ובכך מתחזק הזיהוי עם הילל. עם זאת, ישנם הבדלים בולטים בין שני התיאורים והנחת הקשר ביניהם שנויה במחלוקת. חוקרים אחרים משווים את תיאור עלייתו ונפילתו של הילל למיתוס היווני על פאיתון (Φαέθων). פירוש שמו ביוונית הוא "הזורח", כפירוש המקובל של הֵילֵל.

החוקר ג'ון בארקלי ברנס סבור כי אין טעם לנסות לשחזר את המיתוס על הילל לפי התיאור שבישעיהו. לדעת ברנס, המחבר לא התיימר להציג סצנה מיתית סדורה, אלא ארג כמה מוטיבים מיתולוגיים, ללא שיטה של ממש, לצרכיו הרטוריים.[22]

 
הילל בן שחר (1982) מאת אברהם אופק
אבן (לא במצב המקורי), גן הרכבת, תל אביב–יפו

החלק משנות השמונים של המאה העשרים החלו חוקרים לתת את דעתם להקשר שבו מופיע התיאור של הילל בן שחר, בהתחשב בכך שפסוקים יב–טו הם חלק אורגני מן הקינה השלמה. בפרט, גוברת המגמה לפרש את ההתייחסות להילל, כמו גם יסודות אחרים בקינה, על רקע תפיסות המלוכה של עמי המזרח הקדום.[23] כיוון זה מתבקש, שכן למרות צבעיה המיתיים מדובר בקינה סאטירית שמושאה הוא מלך בשר ודם – בין אם מלך היסטורי מסוים או אב-טיפוס של שליט אימפריאלי. חוקרים מניחים שהיסודות המיתולוגיים בקינה, ובעיקר ההתייחסות להילל בן שחר, הם תגובה פולמוסית לתפיסה של האלהת המלך בחייו או לאחר מותו.

מקבילות במקראעריכה

התמה של התנשאות שסופה השפלה רווחת במקרא בכלל ובספרות הנבואית בפרט. קינת המשל על מלך בבל מהווה, בין היתר, ביטוי משוכלל ומובהק של תמה זו, המגיע לשיאו במונולוג הפנימי של הילל בן שחר ובתיאור נפילתו. בנבואה בא עיקרון זה בדרך כלל בלבוש תאולוגי, המדגיש את היותה של הגאווה חטא כנגד האל, שגומל לגא בהשפלתו. לעומת זאת, הקינה שבישעיהו יד מתמקדת בהתנשאותו ובנפילתו של המלך מושא הקינה, ולהוציא את פסוק ה', איננה מדגישה בצורה מפורשת את חלקו של האל במהלך זה. מבחינה זו היא חריגה, וטיפוסית יותר לספרות החוכמה דווקא. בסוגה זו, שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית ו"חילונית" יותר, האסון והמפלה הם תוצאה סיבתית טבעית של הניסיון לחרוג מהגבולות האנושיים.

מעבר לזיקה תמטית גרידא, ניתן למצוא במקרא כמה מקבילות מובהקות יותר ופחות מבחינה ספרותית לתיאור שבישעיהו יד, יב–טו ולקינה בכללותה. כמה מנבואות הגויים שביחזקאל מגלות דמיון בולט לקינה שבישעיהו, הן מצד התוכן והן מצד הסגנון ואוצר המילים.[24] בפרט יש לציין את אלה: הנבואה על "נגיד צור" (יחזקאל כח, א–י); הקינה הסמוכה לה על מלך צור (יחזקאל כח, יא–יט); והנבואה השנייה על מלך מצרים (יחזקאל לא). שלוש הנבואות הללו, הכתובות בסגנון של פרוזה קצובה, דומות לקינה שבישעיהו מבחינת נושאן: נבואת פורענות על מלך זר. נוסף על כך, אף בהן, כבקינה שבישעיהו, מוצג השליט כדמות מרוממת לאין שיעור, שגאוותו מגיעה לכדי האלהה עצמית; אף בהן מושפל הוא עד עפר ומורד שאולה; וכמו בתיאורו של הילל בן שחר בקינה, אף הן עושות שימוש בתמונה מיתולוגית או מעין-מיתולוגית כדי לתאר את המלך ברוממותו ובשפלותו.

בנצרותעריכה

  ערך מורחב – לוציפר

התאולוגיה הנוצרית החל במאה השלישית לספירה זיהתה את הילל בן שחר – הוא לוציפר – עם המורד באל פר אקסלנס: השטן, המלאך שנפל, ששאף לתפוס את מקומו של האל והודח ממעמדו. ניצנים לתפיסה זו מופיעים כבר בגרסה הלטינית של ספר אדם וחוה,[25] שחובר כנראה במאה הראשונה לספירה, והיא זכתה לתפוצה רחבה לאחר שהופיעה בכתביו של אוריגנס. בעקבות פרשנות זו הפך השם "לוציפר" למזוהה עם השטן בימי הביניים.[26]

בזמנים מאוחרים יותר נעשה זיהוי זה שנוי במחלוקת, לפחות החל מימיו של ז'אן קלווין, שביקר אותו בחריפות.[27] פרשנות זו אמנם רחוקה מפשט הכתוב. הסופר המקראי מנטרל את המשמעות המיתית המילולית של התמונה שבישעיהו יד, כשהוא משתמש בה כמטפורה בהקשר היסטורי; לעומת זאת, התפיסה הנוצרית המזהה את הילל-לוציפר עם השטן מהווה מהלך פרשני בכיוון ההפוך, הטוען מחדש את שורות השיר במשמעות מיתולוגית תוך התעלמות מהקשרן ההיסטורי.[28] עם זאת, לפי דברי חוקר הספרות אורי אלטר (אנ'), דווקא פירוש זה נותן ביטוי הולם לחשיבותן של הנימות המיתולוגיות המהדהדות בשיר, המעניקות לו עוצמת מבע ואיכות ארכיטיפית על-זמנית.[29]

מקורותעריכה

  • ויסמן, זאב. סטירה פוליטית במקרא. ספריית האנציקלופדיה המקראית יג. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ו.
  • Albani, Matthias. "The Downfall of Helel, The Son of Dawn: Aspects of Royal Ideology in Isa 14:12–13". Pages 62–86 in The Fall of the Angels. Edited by Cristoph Auffarth and Loren T. Stuckenbruck. Themes in Biblical Narrative 6. Leiden: Brill, 2004
  • Alter, Robert. The Art of Biblical Poetry. New York: Basic Books, 1985.
  • Blenkinsopp, Joseph. Isaiah 1–39. Anchor Bible 19. New York: Doubleday, 2000.
  • Burns, John Barclay. "Does Helel 'Go to Hell?': Isaiah 14:12–15". Proceedings, Eastern Great Lakes and Midwest Biblical Societies 9 (1989): 89–97.
  • Childs, Brevard S. Myth and Reality in the Old Testament. Studies in Biblical Theology 27. London: SCM Press, 1960.
  • Day, John. Yahweh and the Gods and Goddesses of Canaan. Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series 265. Sheffield: Sheffield Academic Press, 2000.
  • Erlandsson, Seth. The Burden of Babylon: A Study of Isaiah 13:2–14:23. Coniectanea biblica, Old Testament 4. Lund: Gleerup, 1970.
  • Gallagher, William R. "On the Identity of Hêlēl Ben Šaḥar of Is 14:12–15". Ugarit-Forschungen 26 (1994): 131–146.
  • Ginsberg, H. L. "Reflexes of Sargon in Isaiah after 715 B.C.E.". Journal of the American Oriental Society 88 (1968): 47–53.
  • Gowan, Donald E. When Man Becomes God: Humanism and Hybris in the Old Testament. Pittsburgh Theological Monograph 6. Pittsburgh: Pickwick, 1975.
  • Grelot, Pierre. "Sur la vocalisation de הילל". Vetus Testamentum 6 (1956): 303–304
  • Gunkel, Hermann. Schöpfung und Chaos in Urzeit und Endzeit: eine religionsgeschichtliche Untersuchung uber Gen 1 und Ap Joh 12. Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1895.
  • Kaiser, Otto. Isaiah 13–39. Translated by R. A. Wilson. Old Testament Library. London: SCM Press, 1974.
  • McKay, John W. "Helel and the Dawn-Goddess: A Re-examination of the Myth in Isaiah XIV 12–15", Vetus Testamentum 20 (1970): 451–464.
  • Page, Hugh Rowland, Jr. The Myth of Cosmic Rebellion: A Study of its Reflexes in Ugaritic and Biblical Literature. Supplements to Vetus Testamentum 65. Leiden: Brill, 1996.
  • Shipp, R. Mark. Of Dead Kings and Dirges: Myth and Meaning in Isaiah 14:4b–21. Academia Biblica 11. Leiden: Brill, 2003.
  • Spronk, Klaas. Beatific Afterlife in Ancient Israel and in the Ancient Near East. Alter Orient und Altes Testament 219. Neukirchen-Vluyn: Neukirchener, 1986 (pt. 1, 2, 3).
  • Spronk, Klaas. "Down with Helel! The Assumed Mythological Background of Isa. 14:12". Pages 717–726 in "Und Moses schrieb dieses Lied auf": Studien zum Alten Testament und zum Alten Orient, Festschrift O. Loretz. Edited by Manfried Dietrich and Ingo Kottsieper. Alter Orient und Altes Testament 250. Münster: Ugarit-Verlag, 1998
  • Sweeney, Marvin A. Isaiah 1–39. Forms of the Old Testament Literature 16. Grand Rapids: Eerdmans, 1996.
  • van Wyk, Wouter C. "Isaiah 14:4b–21: A Poem of Contrasts and Irony", Ou-Testamentiese Werkgemeenskap van Suid-Afrika 22–23 (1979–1980): 240–247.
  • Wildberger, Hans. Isaiah 13–27. Translated by Thomas H. Trapp. Continental Commentary. Minneapolis: Fortress, 1997 [1978].
  • Winckler, Hugo. Geschichte Israels in Einzeldarstellungen. Vol. 2, Die Legende. Völker und Staaten des alten Orients 3. Leipzig: Pfeiffer, 1900
  • Wyatt, Nicolas. "The Hollow Crown: Ambivalent Elements in West Semitic Royal Ideology". Ugarit-Forschungen 18 (1986): 421–436.
  • Yee, Gale A. "The Anatomy of Biblical Parody: The Dirge Form in 2 Samuel 1 and Isaiah 14". Catholic Biblical Quarterly 50 (1988): 565–586.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו למשל Wildberger, Isaiah, p. 48.
  2. ^ למשל Ginsberg, "Reflexes"; Spronk, Beatific Afterlife, p. 220; Albani, "The Downfall of Helel", p. 83.
  3. ^ למשל Ginsberg, "Reflexes", p. 49.
  4. ^ Kaiser, Isaiah, pp. 30–31; van Wyk, "Isaiah 14:4b–21", p. 247.
  5. ^ Wildberger, Isaiah, pp. 54–55; Alter, Art of Biblical Poetry, p. 150. נגד גישה זו ראו ויסמן, סטירה פוליטית במקרא, עמ' 120–122.
  6. ^ להרחבה ראו: Gowan, When Man Becomes God, pp. 47–48; Kaiser, Isaiah, pp. 32–33; Yee, "Biblical Parody", pp. 573–582.
  7. ^ Yee, "Biblical Parody", p. 574. בלנקינסופ סבור שפסוק יב פותח שיר העומד בפני עצמו, ראו Blenkinsopp, Isaiah, pp. 282–288.
  8. ^ כך כמעט אצל כל המפרשים; אמנם, יש שהטילו ספק בהנחה זו. ראו בייחוד אצל Burns, "Helel", הסבור שהזיהוי של המלך עם הילל בן שחר בפסוק י"ב הוא רגעי, ושהמונולוג הפנימי שבפסוקים י"ג–י"ד מיוחס למלך עצמו ומתאר אף הוא את התנשאותו ונפילתו במונחים מיתיים, אך בלי זיקה להילל. כך גם הירידה הצפויה לשאול המוכרזת בפסוק ט"ו אינה קשורה בהילל.
  9. ^ למשל Kaiser, Isaiah, p. 38.
  10. ^ Grelot, "Sur la vocalisation de הילל". גרלו סבר, בעקבות פון זודן, שגם ellu גזור מן השורש השמי הל"ל. אולם כיום סבורים כי הוא מן השורש חל"ל, שעיקר עניינו, כנראה: "ניקיון, טוהר"; מצוי גם בכמה מניבי הארמית ובאוגריתית, איננו בעברית. ראו Jonas C. Greenfield, "The Verbs for Washing in Aramaic", in Alan S. Kaye (ed.), Semitic Studies In Honor of Wolf Lelau on the Occasion of his Eighty-Fifth Birthday, November 14th, 1991, vol. 1 (Wiesbaden: Harrassowitz, 1991), pp. 588–594 (589–590). לפיכך, שני הגיזרונות, מן הל"ל מחד ומן ellu מאידך, מוציאים זה את זה. ראו מילון HALOT, ערך "הֵילֵל"; Spronk, Beatific Afterlife, p. 222.
  11. ^ הצורה שׂהר בשי"ן שמאלית איננה מתועדת בעברית המקראית או בלשון חז"ל, אך קיומה מסתבר לאור שיקולים בלשניים.
  12. ^ Winckler, Geschichte Israels, p. 24.
  13. ^ McKay, "Helel and the Dawn-Goddess", p. 452.
  14. ^ Gallagher, "Identity of Hêlēl". אפשרות זו הוצעה כבר קודם לכן על ידי ג'יימס מונטגומרי, כמובא בשמו אצל Albert Tobias Clay, "Ellil, the God of Nippur", American Journal of Semitic Languages and Literatures 23 (1907), p. 278.
  15. ^ Shipp, Of Dead Kings and Dirges, pp. 67, 72–75.
  16. ^ Erlandsson, The Burden of Babylon, pp. 34–35.
  17. ^ Sweeney, Isaiah, p. 229; וראו גם Spronk, "Down with Helel", p. 724.
  18. ^ Gunkel, Schöpfung und Chaos, pp. 132–134.
  19. ^ ראו Day, Yahweh and the Gods, pp. 170–171. הראשון שהצביע על זיקה זו היה אולברייט: William Foxwell Albright, "The North-Canaanite Epic of ’Al’êyân Ba‘al and Môt", Journal of the Palestine Oriental Society 12 (1932), p. 192 n. 22.
  20. ^ Kaiser, Isaiah, p. 39; Wildberger, Isaiah, pp. 65–66.
  21. ^ ראו Eric E. Elnes and Patrick D. Miller, "Elyon", in Kaerl van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible (DDD), 2nd ed., London: Brill, 1999, pp. 293–299.
  22. ^ Burns, "Helel", p. 94.
  23. ^ בין המחקרים הבולטים: Spronk, Beatific Afterlife, pp. 213–231; "Down with Helel"; Wyatt, "The Hollow Crown"; Albani, "The Downfall of Helel".
  24. ^ ראו Kirsten Nielsen, There is Hope for a Tree: The Tree as Metaphor in Isaiah (Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series 65), translated by Christine and Frederick Crowley, Sheffield: Sheffield Academic Press, 1989, pp. 165–167.
  25. ^ §§ 12–16, ובייחוד § 15.
  26. ^ Albani, "The Downfall of Helel", p. 62.
  27. ^ בפירושו לספר ישעיהו, ראו אצל Gowan, When Man Becomes God, pp. 45–46.
  28. ^ Day, Yahweh and the Gods, p. 166; Childs, Myth and reality, p. 70.
  29. ^ Alter, Art of Biblical Poetry, pp. 148–149.