רצועת עזה תחת שלטון מצרים
רצועת עזה הייתה בשליטת מצרים בין 1948 לאוקטובר 1956 ושוב בין מרץ 1957 ליוני 1967. באופן רשמי, הרצועה נוהלה מספטמבר 1948 על ידי ממשלת כל פלסטין. למרות שהיה מדובר במהלך סמלי, הוכרה הממשלה על ידי רוב חברי הליגה הערבית והיא ניהלה את רצועת עזה עד לפירוקה על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1959. מצרים לא סיפחה את הרצועה לאחר פירוק הממשלה אלא השליטה בה ממשל צבאי.
סיום המנדט הבריטי
עריכה
ערכים מורחבים – המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות
לאחר מלחמת העולם הראשונה, העניק חבר הלאומים לבריטניה סמכות לקבל שטחים מסוימים שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית, ובתוכם ארץ ישראל. שטחים אלו הפכו למנדט הבריטי, שאושר רשמית על ידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922 ונכנס לתוקף ב-26 בספטמבר 1923. האזור המכונה "רצועת עזה" היה חלק מנפת עזה של ארץ ישראל המנדטורית.[1]
ב-29 בנובמבר 1947, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה, בה חולק שטחה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית. על פי התוכנית נועדה רצועת עזה להיות בתחום המדינה הערבית. למחרת הכ"ט בנובמבר, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה של התוכנית. בכך נפתח השלב הראשון של המלחמה, המכונה לעיתים "מלחמת האזרחים".
ב-14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, וביום למחרת פלשו צבאות מצרים, ירדן וסוריה בעזרת חיילים מעיראק לשטח המדינה החדשה, הכריזו עליה מלחמה והחל השלב השני של המלחמה.
בשלהי מאי 1948 פרסם מפקד הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל 11 מנשרים, ברובם הוראות שעה, לניהול המרחב שנכבש על ידו, שכלל את רצועת החוף הדרומית, חלקים מצפון הנגב והר חברון. בין היתר נקבע כי הוראות המשפט שנהגו תחת המנדט הבריטי יוספיו להתקיים, ובהתאם לכך מונה ב־1 ביוני 1948 מושל אזרחי על ידי שר המלחמה והימייה המצרי, שקיבל את הסמכויות של הנציב העליון לארץ ישראל, מערכת המשפט, מושלי מחוזות ומנהלי מחלוקת ממשלת המנדט. לתפקיד מונה ליואא' (אלוף) אחמד סאלם, מפקד חיל משמר הגבול ומושל סיני. סאלם מינה את עוזרו בקבאשי (סא"ל) מוסטפא א־סוואף למושל בפועל בפלסטין.[2]
בתחילת המלחמה היו למצרים הישגים משמעותיים אך מדצמבר 1948 התהפכה המגמה כאשר צה"ל פתח במבצע חורב והבריח את הכוחות המצריים מהנגב וכיתר אותם ברצועת עזה, במהלך שהביא לנסיגת מצרים וחִייב אותה לקבל הפסקת אש. ב-7 בינואר 1949 הושגה הפסקת האש, והכוחות הישראלים נסוגו מסיני ומרצועת עזה.
יצירת רצועת עזה
עריכהב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. על פי ההסכם, צויר רובו של קו שביתת הנשק על בסיס הגבול הבין-לאומי מ-1906, למעט שטחה של רצועת עזה שנשאר בידי מצרים. בהסכם נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל–עזה ודרומה עד לגבול הבין-לאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את שטחי עבסאן אל-כבירה ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את עבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק רחוק יותר משלושה ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב נתיב העשרה של היום במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.
בסוף תקופת המנדט הבריטי התגוררו באזור כ-130,000 נפש. במהלך מלחמת העצמאות נמלטו מרבית תושבי דרום הארץ הערבים לרצועת עזה. פליטים פלסטינים אלה היו בעיקר כפריים חקלאיים נחשלים, מספרם נאמד בלמעלה מ-200,000 והם שוכנו בעיקר במחנות פליטים.[3] היו שמונה מחנות פליטים ברצועה.[4] המחנות נבנו שכונות-שכונות, על פי מוצא תושביהן. מצרים מנעה מהפליטים להתיישב במצרים ולהיקלט בחברה ובכלכלה המצרית. כלל תושבי הרצועה נותרו ללא נתינות ונמצאו במצב של הסגר.[3]
עקב קליטת הפליטים הפלסטינים ברצועה, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומיה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. למעשה מספרם של הפליטים אשר הגיעו לרצועת עזה במהלך המלחמה היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. כמו כן, בעקבות הצפיפות הגדולה מחד, והניתוק מאדמות חקלאיות רבות של תושבי הרצועה בשל קו הגבול החדש בין ישראל לרצועה, נאלצו רבים מתושבי הרצועה להתמודד עם מצב כלכלי קשה ביותר.[4]
ב-22 בספטמבר 1948, עוד במהלך מלחמת העצמאות, הוקמה ברצועת עזה על ידי הליגה הערבית ישות פוליטית פלסטינית בשם "ממשלת כל פלסטין". לאחר תום המלחמה, רצועת עזה הייתה השטח המנדטורי לשעבר היחיד שהיה בשליטת ממשלת כל פלסטין. עם זאת, רוב חברי הממשלה עברו לקהיר והייתה להם השפעה מועטת מאוד על המתרחש ברצועה.
הפדאיון ופעולות התגמול
עריכההמצרים הקימו את יחידות הפדאיון שהורכבו ממגויסים פלסטינים מרצועת עזה, תחילה לשם פעילות נגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ,[5] ולאחר מכן נגד ישראל, לאחר פעולת התגמול הישראלית "חץ שחור" ברצועת עזה.
הפדאיון החלו לפעול יחד עם תופעת ההסתננות לתחומי מדינת ישראל של ערביי ארץ ישראל ואחרים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות. מטרות ההסתננות היו בתחילתה, בין היתר, ניסיונות לחזור לבתים שננטשו או על מנת להציל רכוש או יבול שנותר. הפעולות התמימות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של 1950 וכללו גנבות ואף רצח של תושבים יהודים ישראלים באזורי הספר. המצב בגבול נדון במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לרבות החלטה 93 של מועצת הביטחון של האו"ם שגינתה פעולות של ישראל.
בשנים 1953–1954 הקים הצבא המצרי שרשרת מוצבים לאורך גבול הרצועה עם ישראל.[6]
יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים. אנשי יחידות הפדאיון ביצעו סידרה של חדירות לישראל בין השנים 1955–1956. חלקם הופעלו מתחום ירדן.
ישראל הגיבה בפעולות צבאיות נגד המסתננים ונגד מחנות הפליטים שמהם הגיעו. פעולות צבאיות אלו כונו פעולות התגמול.
פעולות תגמול עיקריות ברצועת עזה:
- מבצע חץ שחור: נערך ברצועת עזה (שבשליטת מצרים) ב-28 בפברואר עד 1 במרץ 1955, וכוון נגד הצבא המצרי. למצרים נהרגו 38 חיילים, וכשלושים נפצעו. שמונה לוחמי צה"ל נהרגו ושלושה עשר נפצעו. לטענת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הפעולה הייתה המניע המרכזי לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, אולם בפועל החל המשא והמתן על העסקה הרבה קודם.
- מבצע אלקיים: ב-31 באוגוסט 1955 פעל צה"ל נגד משטרת חאן-יונס, שבה ישבו כוחות שפעלו נגד ישראל. למצרים היו 72 הרוגים, ובעקבותיה הוזרמו כוחות צבא מצריים לרצועת עזה.
רבים מפעילי הפדאיון נהרגו במהלך מלחמת סיני, שהביאה להפסקת פעולת הפדאיון.
מלחמת סיני 1956
עריכה- ערך מורחב – מלחמת סיני
ב-26 ביוני 1956 הלאימה מצרים את תעלת סואץ והתמידה באיסור על מעבר אוניות ישראליות. צרפת ובריטניה התנגדו נמרצות למעשה ההלאמה, הגם שתמכו בישראל ובנחישותה בצורך להשאיר את התעלה פתוחה לכולם על פי אמנת קושטא.
ב-29 באוקטובר פלשו ישראל, צרפת ובריטניה לרצועת עזה ולסיני. על רצועת עזה הגנה במלחמה דיוויזיה 8 הפלסטינית, יחידה דלת-אמצעים שרוב חייליה היו פלסטינים וקצונתה מצרית. התנגדותם היתה קלושה. ב-1–2 בנובמבר 1956 כבשה ישראל את רפיח, וב-2–3 בנובמבר כבשה את הרצועה כולה. הידיעות שהרצועה נותקה מסיני ושהצבא המצרי היה נתון בנסיגה מבוהלת, ערערו את רוח הלחימה של הדיוויזיה. מאות מחייליה הצליחו להימלט יחד עם פידאין רבים דרך הנגב לשטח הגדה המערבית תחת שלטון ירדן.[7] ב־11 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל השביעית להקים ברצועה משטר צבאי ולא לספח אותה.[8] ב־11 בנובמבר פרסם מושל הרצועה סא"ל חיים גאון מנשר שהכריז על הקמת ממשל צבאי שנטל לעצמו את סמכויות הממשל המצרי בכפוף לשינויים שיערוך המושל, ותוקפו נקבע למפרע ל־2 בנובמבר.[9] בפועל שונתה המערכת המצרית שנחשבה לא יעילה והוקמה תחתיה מערכת חילופית שהבססה על פקידי משרדי הממשלה בישראל שפעלו במינהל אזרחי בכפיפות לממשל הצבאי.[8]
תחת לחץ בין-לאומי, נסוג כוח המשימה האנגלי-הצרפתי מסיני בסוף 1956, וישראל נסגה ממרבית סיני. לאחר שהסכימה לסגת מסיני, האמינה עדיין ממשלת ישראל כי ניתן יהיה להשאיר בשליטתה את רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים". כדי לחזק את מעמדה של ישראל ברצועת עזה החלו פעולות ממשל מזורזות ברצועה; משטרת ישראל התמקמה בערי הרצועה, אורגנו עבודות צבוריות, סופקו מוצרי מזון במחירים מוזלים וב-26 בנובמבר כוננה עירייה חדשה בעזה בראשותו של רושדי א-שאווה, שכיהן בעבר כראש עיריית עזה בשנים 1939–1951. בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין ח'אן יונס ובית חאנון.
הלך הרוח במדינה היה כי פעולות ממשל אלו תחזקנה את אחיזתה של ישראל ברצועה וישראל תמשיך להחזיק בה. בעיתון "דבר" מ-27 בנובמבר 1956 הופיע תיאור אידילי של החיים בעזה תחת שלטון ישראל:
- ”סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם.”[10]
ישראל המשיכה במאמצים מדיניים להגיע לידי הסכמה בדבר השארתה של רצועת עזה בשלטון ישראל. ישראל כוננה מועצת עיר בח'אן יונס, פתחה סניף דואר בעזה וחידשה את הלימודים בבתי הספר בעיר. ב-19 בדצמבר הצהיר דוד בן-גוריון לעיתון הניו יורק טיימס: "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור". המשך הלחץ הבין-לאומי הביא לנסיגת ישראל מרצועת עזה ב־7 במרץ 1957.
עם נסיגת ישראל, הועבר השלטון ברצועה לכוח החירום של האומות המאוחדות.[11] כוח החירום ניסה להחיל את שליטתו עליה, אולם פעילים מצרים ערכו שם הפגנות שכללו יידוי אבנים, האו"ם חזר בו וב-14 במרץ נטלו פקידים מצרים לידיהם את השלטון ברצועה.[12] כוח החירום העביר את השליטה ברצועה לידי המשטרה המצרית ב־17 במרץ.[13]
באותה עת ישבו בשטח רצועת עזה למעלה מ-300,000 ערבים, רובם פליטים.[14] נוכחות כוח החירום של האומות המאוחדות וחששו של נאצר מפני מתקפה ישראלית עתידית, מנעו הפעלה מחודשת של הפדאיון.[15]
ממשל מצרי
עריכהב-1959 מוזגה באופן רשמי ממשלת כל פלסטין לתוך הרפובליקה הערבית המאוחדת. בצעד זה, בוטלה דה פקטו האפשרות של עצמאות פלסטינית ברצועת עזה.
שלטונות מצרים כוננו עתה ברצועה מוסדות שסימלו אוטונומיה: בצד המושל הכללי המצרי של הרצועה, הוקמה מועצה מחוקקת והוקם "האיחוד הלאומי הפלסטיני", כשלוחה של "האיחוד הלאומי" – הארגון המפלגתי של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע"ם).[16]
במרץ 1962 אישר נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר חוקה לרצועה. החוקה קבעה בין היתר כי הרצועה היא חלק בלתי־נפרד מפלסטין, קראה להקמת איחוד לאומי פלסטיני למען החזרת השבת האדמה שנלקחה, והעניקה סמכויות רחבות למושל הרצועה שנועד להתמנה על ידי שליט מצרים.[17] החוקה קבעה גם כי תוקם מועצה מחוקקת בת 22 חברים נבחרים.[18]
בנובמבר 1963 פרסם מושל הרצועה צו לגיוס תושבי הרצועה לצבא השחרור הפלסטיני.[19]
כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים 1967
עריכה- ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, הסכמי קמפ דייוויד
ב-5 ביוני 1967, לאחר שמצרים חסמה את מצרי טיראן, פתחה ישראל במתקפה על מצרים והתחילה את מלחמת ששת הימים. היא הביסה במהירות את מדינות ערב וכבשה מהן שטחים נרחבים, בהם רצועת עזה. ב־7 ביוני חתם מושל רצועת עזה עבד אל-מונעם אל-חוסייני על הצהרת כניעה.[20] האלוף משה גורן מונה למפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה וצפון סיני,[21] וסמכויות הממשל המצרי הועברו אליו.
ב-22 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 242, שקראה לישראל לסגת מהשטחים תמורת שלום עם שכנותיה הערביות.
בספטמבר 1967 נערך מפקד אוכלוסין ברצועת עזה, ובו נמנו 356,261 נפש. כ-170,000 מתוכם היו יושבי מחנות הפליטים.[22]
ב-17 בספטמבר 1978 חתמו מצרים וישראל על הסכמי קמפ דייוויד ששמו קץ לסכסוך ביניהן. חלקו השני של ההסכם היה מסגרת להקמת שלטון אוטונומי בגדה המערבית וברצועת עזה, ובכך מצרים הראתה שאין לה כל שאיפה לשלוט ברצועת עזה.
מושלים
עריכה| שם | תקופת כהונה | הערות |
|---|---|---|
| ליואא' (אלוף) אחמד סאלם | 1 ביוני 1949– | מושל סיני ומפקד חיל משמר הגבול; בפועל מילא את התפקיד עוזרו בקבאשי (סא"ל) מוסטפא א־סוואף |
| מוחמד פואד דיגווי | –1956 | מושל הרצועה לפני מלחמת סיני; במלחמה נפל בשבי הישראלי והוחזק עם משפחתו בתל השומר עד להחזרתו למצרים בפברואר 1957; עמד בראש בית הדין הצבאי המצרי שדן את מואשמי פרשת העסק הביש[23] |
| כיבוש הרצועה בידי ישראל (נובמבר 1956–7 במרץ 1957) | ||
| ליואא' עבד חסן א־לטיף | 14 במרץ 1957–מאי 1958 | |
| פריק (רא"ל)[24] אחמד סאלם | מאי 1958[25]–מרץ 1961 | |
| עבדאללה יוסוף אל־עג'רודי[18] | מרץ 1961[26]–אפריל 1966 | נפל בשבי הישראלי במלחמת סיני, בה פיקד על חטיבה פלסטינית בזגרת ח'אן יונס;[27] הודח עקב הסתכסכותו עם ממשלת מצרים עקב דרישתו להגברת ההשקעה המצרית ברצועה[28] |
| עבד אל־מונעם חוסייני | אפריל 1966[28]–7 ביוני 1967[20] | המושל המצרי האחרון, נפל בשבי הישראלי |
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- משה שמש, "הפלסטינים של רצועת עזה תחת הממשל המצרי", בתוך: התחייה הלאומית הפלסטינית: בצל משבר מנהיגות מהמופתי עד שקירי, 1937–1967, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012, פרק ח, עמ' 267–280.
- ארנון גולן, ישראל והרצועה: עשור ראשון, 1947–1957, ישראל: מוסד הרצל לחקר הציונות, תשפ"א-2021, מסת"ב 978-965-92683-7-5 (בערך: גולן)
הערות שוליים
עריכה- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 150
- ^ גולן, עמ' 31–32
- ^ 1 2 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, רצועת עזה תחת הממשל הצבאי המצרי, עמ' 95.
- ^ 1 2 מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 157
- ^ חיה רגב, אביגיל אורן, "פעולות התגמול בראשית שנות החמישים", הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1995
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול עם ישראל, 1949–1956, עמ' 106.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 279.
- ^ 1 2 גולן, עמ' 290–291
- ^ נתי גבאי, כשישראל כבשה את עזה בפעם הראשונה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 12 בנובמבר 2023
- ^ יצחק יעקובי, הופעלה מועצת עירית עזה, דבר, עמ' 4, 27 בנובמבר 1956
- ^ המינהל האזרחי ברצועה בידי כוח או"ם - ברנס, דבר, 8 במרץ 1957
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 283–284.
- ^ משטרה מצרית שולטת ברצועה, הַבֹּקֶר, 17 במרץ 1957
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 283.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 284.
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 170.
- ^ יעקב ירדור, ארץ־ישראל, אתגר (כתב עת), 22 במרץ 1962; חוקה חדשה לרצועת עזה, הארץ, 11 במרץ 1962
- ^ 1 2 הורחבו סמכויות המושל הצבאי ברצועת עזה, חרות, 11 במרץ 1962
- ^ משה שי, מושל עזה פירסם חוק גיוס חובה של בני הפליטים ל"צבא פלסטינאי", הַבֹּקֶר, 4 בנובמבר 1963
- ^ 1 2 כך נכנעה רצועת עזה, דבר, 9 ביוני 1967
- ^ מונו מושלים לגדה המערבית, לעזה וסיני, מעריב, 8 ביוני 1967
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, יהודה ושומרון ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, עמ' 96.
- ^ הגנרל דיגווי מושל עזה לשעבר הוחזר למצרים, על המשמר, 3 בפברואר 1957
- ^ ארגון השיבה של המולדת ברצועת עזה, הצופה, 13 באוגוסט 1958
- ^ מושל חדש לרצועת עזה, מעריב, 21 במאי 1958
- ^ גנראל עגרודי - מושל רצועת עזה, למרחב, 1 במרץ 1961
- ^ מושל עזה – גנראל שנשבה ע"י ישראל, הארץ, 2 במרץ 1961
- ^ 1 2 הודח מושל עזה – בשל חילוקי־דעות עם קאהיר, היום, 13 באפריל 1966