המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות

יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות" הוא מהמאבקים הבולטים בתולדות העיתונות בישראל, והוא הסתיים בסגירתו של "חדשות", לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו.

רקעעריכה

כשהופיע הגיליון הראשון של "חדשות", ב-4 במרץ 1984, היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו - "העיתון של המדינה". תפוצתו הייתה כ-500 אלף גיליונות בימי שישי ונמצאה בקו עלייה. המתחרה ההיסטורי, "מעריב", נחלש מאוד, ותפוצתו הלכה וירדה. חרף עוצמה זו, הופעתו של "חדשות" עוררה חששות לא מעטים ב"ידיעות אחרונות". בעיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה, ו"ידיעות" השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל"ידיעות" מה ש"ידיעות" עשה בדור הקודם ל"מעריב".

הצלחת מקומוני שוקןעריכה

אחד היסודות לחשש זה, היה הצלחתו של עמוס שוקן, המייסד והבעלים של "חדשות", ברשת שוקן - רשת המקומונים שהקים בסוף שנות ה-70. תחילה נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית ובראשה "ידיעות אחרונות", שלא נתנו מענה הולם לבעל עסק שאינו בפריסה ארצית. המקומונים אפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. לאחר שהוקמו מקומונים בכל ישראל יכלה רשת שוקן להציע מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים.

מה שהחל כאיום מסחרי בתחום הפרסום הפך להיות איום גם בתחום העיתונאי. קבוצה של אנשי תקשורת צעירים, בראשות יוסי קליין, הקימה את מקומון "כל העיר" הירושלמי שזכה להצלחה רבה. הצלחתו של מקומון "העיר" התל אביבי, בעריכתו של חנוך מרמרי, לא הייתה פחותה מזו של "כל העיר".

על בסיס הצלחה זו החליט עמוס שוקן להקים את "חדשות". בראיון לירון לונדון אמר שוקן כי לא התכוון להוציא עיתון "צהוב", אבל עורך "חדשות", יוסי קליין, אמר בכנס של איגוד המפרסמים, במלאת שנה ל"חדשות", כי העיתון רצה לזנב ב"ידיעות" ולקחת ממנו את שכבת הקוראים מלמטה, ולכן ערך עיתון רעשני.

"ידיעות אחרונות" במשברעריכה

בתקופה שבה הופיע "חדשות" היה "ידיעות אחרונות" בשיא הצלחתו הפיננסית, אך היה שרוי במשבר בתחום המערכת. דור המייסדים של שנות ה-40 פרש ברובו לגמלאות או הלך לעולמו. דור הבונים הוותיקים של שנות השישים כבר היה מבוגר ועייף.

בשנות ה-70, כש"ידיעות אחרונות" החל לגבור על "מעריב" בתפוצתו, הוא גייס עיתונאים מאמצעי תקשורת אחרים, גיוס שהגדיל את הוצאות השכר של העיתון. משנות ה-80 ואילך החליטו דב יודקובסקי ונח מוזס שלא לקלוט עוד עובדים חדשים עקב העובדה שהעיתון זכה להצלחה רבה ולמעשה לא היו לו מתחרים.

תחילת המאבקעריכה

כשהופיע "חדשות", עם צוות של כותבים צעירים, בוגרי המקומונים של "רשת שוקן" וכן רבים מבוגרי גלי צה"ל, מצא עצמו "ידיעות אחרונות" במשבר. העיתון המשיך להצליח עקב קשריו עם מקורות האינפורמציה. אך הכיסוי החדשותי השוטף של האירועים הביטחוניים, הפליליים והכלכליים, היה ברמה נמוכה. גם בתחום הצילום, שהלך ותפס מקום מרכזי בכיסוי החדשותי, היה ל"חדשות" יתרון – תריסר צלמי פרילנסר צעירים שהועסקו על ידי העיתון היו מביאים תמונות סקופ. ל"ידיעות אחרונות" מנגד היו רק שני צלמים במשכורת מלאה. בירושלים הסתייע העיתון בשירות של סוכנות הצילומים "זום", שנתנה שירות גם לגורמים אחרים.

בנסיבות אלה החליט דב יודקובסקי להוציא את זאב גלילי מדסק החדשות ולמנות אותו ב-1 במאי 1985 לראש כתבים, במקומו של חיים צור, ראש כתבים ותיק שהיה במצב בריאותי רופף שהגביל את שעות עבודתו. חיים צור מונה לאומבודסמן של העיתון.

זמן קצר לפני הופעת הבכורה של "חדשות" יזם משה ורדי, שעמד בראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", פעולה שבאה לקדם את פני הרעה. ל"ידיעות אחרונות" נודע כי "חדשות" עומד להופיע כעיתון שכל עמודיו מודפסים בצבע. בכך הלך בעקבות היומון האמריקני USA Today, שאמור היה להיות עיתון מודפס המתחרה בטלוויזיה. ל"ידיעות אחרונות" לא הייתה אז מכונת דפוס המסוגלת להדפיס תמונות צבע על נייר עיתון רגיל, אך הייתה לו מכונה המסוגלת להדפיס תמונות צבע במוספים על נייר כרומו. ורדי הצליח להתאים את המכונה הזו להדפסה על נייר עיתון, וכך הופיע "ידיעות אחרונות" כשחלק מעמודיו מודפסים בצבע, והקדים בכך את "חדשות".

אסטרטגיית המאבק של "ידיעות אחרונות"עריכה

מנהלהעריכה

יודקובסקי נתן לגלילי יד חופשית לפעול לפי הבנתו, כדי להתחרות בעיתון החדש - סמכות כספית כמעט בלתי מוגבלת בקביעת גובה התשלום לכותבים ולצלמים, סמכות להעביר אנשים מתפקיד לתפקיד וכדומה. סמכות אחת לא ניתנה לגלילי: גיוס אנשים חדשים כעובדים קבועים. סמכות זו נמנעה מגלילי הן משיקולי תקציב והן משיקולים אסטרטגיים של יודקובסקי, שנטל על עצמו לגייס את הכשרונות הבולטים של "חדשות" ובכך לערער את היתרון העיקרי שלו.

בהיעדר אפשרות לגייס כתבים וצלמים חדשים החליט גלילי על אסטרטגיה שתביס את "חדשות" בנקודה שבה היה ל"ידיעות אחרונות" יתרון בולט על "חדשות": האמצעים הכספיים.

בשלב ראשון הקים גלילי מערכת הפקה שפעלה מלשכתו, שכללה קבוצה של סטודנטים ופעלה 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה. המפיקים היו חסרי ידע בעיתונאות, והם למדו את המקצוע תוך כדי עבודה. לרשותה של מערכת ההפקה עמדה מערכת קשר משוכללת (מכשירי מוטורולה וגם כמה פלאפונים שעלותם באותו זמן עמדה על כ-7,000 דולר ליחידה). כמו כן הותקנה מערכת האזנה כלל ארצית שעקבה אחרי רשת קשר הרדיו של משטרת ישראל (באותה תקופה הדבר היה מותר מבחינה חוקית). מערכת זו אפשרה לשלוח לכל אירוע כתבים וצלמים, שהגיעו למקום יחד עם השוטרים ולפעמים לפניהם.

במקביל גייס גלילי שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים – חלקם פעלו באורח סמוי.

חלוקה למחוזותעריכה

גלילי חילק את הארץ לארבעה מחוזות, שבראש כל אחד מהם הועמד עיתונאי שהיה אחראי להפעלת כל הכתבים והצלמים באזורו. בחיפה מונה אריה קיזל, כתב צעיר בן 22, שהובא מ"מעריב" לשמש ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בחיפה והצפון. בבאר שבע מונתה כתבת צעירה, תמר טרבלסי, על כל אזור הדרום עד אילת. בירושלים מונה צבי קסלר, מן הוותיקים והבכירים בעובדי העיתון. בראש אזור תל אביב והמרכז עמד גלילי וצוות ההפקה שלו.

בכל אחד מן הסניפים הוקמה מערכת הפקה והאזנה מקבילה לזו של תל אביב, כשהפעילות בין הסניפים מתואמת במערכת הקשר וגם בתקשורת מחשבים פנימית שהתאפשרה מהרגע שבו עבר העיתון תהליך מחשוב.

הפעילות המתואמת בין הסניפים הניבה תוצאות רבות בתחום השגת סקופים, סיפורים ותמונות בלעדיות. היה לה יתרון מסוים על הפעלת כתבים ותיקים, מוכשרים ומנוסים ככל שיהיו, משום שכתב שטח האחראי לתחומו אינו שש לשתף פעולה עם חבריו למקצוע.

נוסף על כך גויסו שורה של צלמי עיתונות אשר החלו לעבוד באופן מלא ובלעדי עם "ידיעות אחרונות" ונתנו יתרון ממשי לעיתון. באזורים רחוקים כמו הצפון והדרום פריסה זו הוכיחה את עצמה בהשגת תמונות בלעדיות ובהגעה מהירה למקום ההתרחשות.

הפעילות המתואמת הזו הביאה לכך שגם לאחר מכן, עם קיומו של קורס העורכים שניהל זאב גלילי הגיעו מועמדים כמו שילה דה-בר ורון ירון לסטאז' בשטח כדי ללמוד על דרך עבודת העיתון. היה זה שנים רבות לפני שהשניים מונו להיות עורך העיתון וסגנו.

טקטיקה עיתונאיתעריכה

איתור כתובותעריכה

פותחה שיטה לאיתור מהיר של כתובתו של כל אדם, ובמקביל גם לאתר קרובי משפחה שלו. כך, למשל, כאשר נודע מעשהו של מרדכי ואנונו הגיעה מערכת ההפקה לתריסר קרובי משפחה (ובאמצעותם לידידים ומכרים) ובתוך שעות מעטות התקבל פרופיל מלא של האיש. לכל אירוע הגיעו הכתבים והצלמים יחד עם המשטרה ולעיתים לפניה. דוגמאות אחדות:

  • הכתבת נחמה דואק נשלחה לסקר לכידתו של רוצח שנמלט מן הכלא והסתתר בדירה בבת-ים. בקשר הודיעו שוטרים כי הגיעו לבית, אך כשהיא הגיעה לדירה ונקשה על דלת הדירה בה התגורר הרוצח התברר כי השוטרים עדיין בדרך.
  • בפרשת רצח מלה מלבסקי הגיעו כתבי העיתון וצלמיו לפנצ'ריה בוואדי ג'וז שבירושלים, שבה החליפה הרוצחת, חוה יערי, את צמיגי מכוניתה כדי לטשטש את עקבות מעשיה, לפני שהמשטרה אפילו ידעה על המקום.
  • קצין צנחנים שהיה מעורב בהברחת סמים בקולומביה אותר בישראל רק על סמך כינויו של האיש שהעביר רון בן ישי שנשלח לקולומביה.

מידע פנימיעריכה

היו גם שיטות פעולה בדרכים הישנות והטובות אך במסגרת מרוכזת. בין היתר היה "גרון עמוק" במגן דוד אדום, שדיווח מיד על כל תאונה או פיגוע. כך הגיעה לעיתון הידיעה על פציעתו האנושה של המו"ל נח מוזס, מול בית "ידיעות אחרונות", לפני שמשפחתו ידעה על כך. אותו מקור דיווח על הפיגוע בראס בורקה שבסיני, שבו נרצחו שבעה ישראלים בידי חייל מצרי הלוקה בנפשו. הדבר היה במוצאי חג השבועות, והידיעה הגיעה כמה שעות לפני שהייתה ידועה במערכת הביטחון ובחדר המצב במשרד החוץ.

השגת סקופיםעריכה

סקופ פירושו ידיעה שבה הקדים העיתון את האחרים או שאין לאחרים כלל, ו"ידיעות אחרונות" פעל כדי למנוע סקופים מהמתחרים.

הדבר מומחש בפרשת בריחתו של אסיר עולם הרצל אביטן, שהורשע בכמה מעשי רצח, בהם שני מעשי רצח בתוך הכלא. אביטן ברח מכלא באר שבע ביום שישי ונעלם. הוא התגלה רק ביום ראשון בבוקר על ידי מחסום משטרתי ביציאה מבאר שבע אך הצליח להימלט. הכתב בבאר שבע, צביקה אלוש, גילה שאביטן מצא מקלט במשך השבת בבית משפחה באר שבעית עליה השתלט באיומי אקדח. הכתב ראיין את המשפחה והוציא ממנה את סיפורה. כדי למנוע מאמצעי תקשורת אחרים להגיע אף הם לסקופ זה, הוצע למשפחה בילוי סוף-שבוע במלון בתל אביב. הם שמחו על ההצעה ובאו למלון, ורק למחרת התראיינו לאמצעי תקשורת אחרים.[1]

אותה שיטה ננקטה כמה פעמים. המקרה הבולט ביותר היה בעניינו של עיזאת נאפסו, חייל צ'רקסי שישב בכלא שנים רבות על לא עוול בכפו עד שיצאה צדקתו לאור והוא שוחרר. כתב "חדשות", מנחם שיזף, היה עמו בקשר תקופה ממושכת ועמד לקבל ממנו סיפור בלעדי. "ידיעות אחרונות" שלח את ראש המערכת בחיפה והצפון אריה קיזל לכפר קמא, כפרו של נאפסו. שם הוא הביא ראיון בלעדי עם גרושתו של נאפסו וכן תמונות בלעדיות של החתונה של השניים אשר יום אחריה נעצר הקצין הצ'רקסי בביתו. מאוחר יותר הובא נאפסו עצמו לחדר במלון, ושם קיבל הצעה כספית גבוהה, שלא יכול היה לסרב לה.[1]

השיטה האמורה הביאה סקופים מדי יום ביומו. לא חלף יום בלי סיפור או צילום בלעדי בכל התחומים. כך למשל הושגה תמונת הסקופ של היד ששלף ואנונו לעיני הצלמים (בה גילה את פרטי חטיפתו) הודות לכך שסביב בית המשפט הוצבו צלמים במספר גדול כל כך ששום אמצעי תקשורת אחר לא יכול היה להתחרות בה.

תמונת הסקופ של מנחם בגין היוצא מביתו לאחר הסתגרות של חודשים ארוכים הושגה על ידי כך שהוצב צלם משך כל אותה תקופה מול ביתו, 24 שעות ביממה, וברגע שיצא להלוויית אשתו קלטה אותו עדשת המצלמה.

מאבק הירושה ב"ידיעות אחרונות"עריכה

בעיצומו של המאבק ב"חדשות" ניחתה על "ידיעות אחרונות" מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נח מוזס, שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה.

יודקובסקי מונה לעורך העיתון. מינוי זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מילאו, לדבריו, הבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו הפתאומית של ורדי גרמה לזעזוע בעיקר בדסק החדשות, שוורדי עמד בראשו מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב, משום שוורדי לא הכין יורש שימלא את מקומו.

את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב.

באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון.

השגיאות של "חדשות"עריכה

פילוסופיה ניהוליתעריכה

היתרון הבולט של "ידיעות אחרונות" על "חדשות" בכל התקופה היה התרבות הארגונית שהנהיגו יודקובסקי ומוזס בעיתון. לכל אחד מהעובדים הייתה הרגשה שזה הבית שלו ושלעולם לא ינטשו אותו. עבדו בעיתון אנשים בקשת הגילים מעשרים ועד שמונים. איש לא נשלח לפנסיה. עשרות שנים לא פוטר אפילו עובד אחד (כולל עובדים שנתפסו בפלילים). העיתון העניק לעובדיו גם מעין ביטוח רפואי ופיננסי.

הפילוסופיה הניהולית של "חדשות" הייתה הפוכה. זה היה העיתון הראשון בישראל שהעסיק אנשים בחוזים אישיים ולא על פי הסכם קיבוצי. נמנעה מהם הגנה של אגודת העיתונאים והיכולת להתארגן ולשבות. השכר של רוב העובדים (פרט לקבוצה נבחרת שבצמרת) היה נמוך. בתשע שנות קיומו עבדו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה גבוהה במידה בלתי סבירה, הפוגעת ביכולתו של הארגון לתפקד.

פגיעה באתיקהעריכה

העסקת כתבים לא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבנה נהרג בתאונה והיא תרמה את אחד מאבריו להשתלה. הוא נטל מהמשפחה בטענות שווא את תמונת המנוח, והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חוקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם איברים בלי הסכמת המשפחה.

הייתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף דו"ח תנועה שהעיד כאילו קצין משטרה בכיר נסע במהירות מופרזת. הידיעה וצילום הדו"ח המזויף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת. אותה כתבת מסרה סיפור בדוי לחלוטין על הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והדבר פורסם בכותרת ראשית.

העריקה הגדולהעריכה

הכישלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות. בחלקים המגזיניים היו לעיתון הישגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כשרונות מבריקים, אך אלה לא יכלו לסרב להצעות שהוצעו להם לעבור ל"ידיעות". על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "...דב יודקובסקי, עורך ידיעות, הזמין אותם לסוויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו... דב הוא איש אינטליגנטי מאוד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט 'לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים, או פי שלושה או ארבעה'."

ואכן, אט אט עברו הכשרונות הגדולים של "חדשות" ל"ידיעות אחרונות": רונית ורדי, שוש מימון, אביבה שאבי, ולבסוף יגאל סרנה, שהיה מהבולטים בעיתונאי "חדשות". כשבאו ל"ידיעות" הם חשבו שנקראו להציל את העיתון. מה שלא ידעו הוא שיותר משיודקובסקי רצה אותם ל"ידיעות", רצה לגרוע אותם ממצבת העובדים של "חדשות".

סוף המאבקעריכה

כשנסגר "חדשות" הייתה תפוצתו היומית כמה עשרות אלפים, ו"ידיעות" עלה ל-600 אלף עותקים בימי שישי.

כשהופיע "חדשות" הוא נחשב לבשורה גדולה. תשע שנים לאחר מכן התברר כי זהו אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית, כישלון שעלה למו"ל שלו, עמוס שוקן, עשרות מיליוני דולרים והביא לשעבודו להלוואה של נוני מוזס לשנים רבות.

"חדשות", שנכנס לתקשורת הישראלית עם ציפיות רבות, נסגר בקול דממה דקה, אך ההשפעה שהותיר על עולם התקשורת היא רבה. בעקבותיו הלכו כל העיתונים והפכו את העיתונאים לעובדים בחוזים אישיים, שאינם מאורגנים בהסכם קיבוצי.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 אסתי אהרונוביץ', כמה שווה לך הסיפור שלי?, באתר הארץ, 4.1.2005