ויקיפדיה

הנפשה ישראלית

הַנְפָּשָׁה (או אנימציה) ישראלית היא תיאור כולל ליצירה המונפשת במדינת ישראל, החל מימי טרום הקמתה. תחילת ההנפשה הישראלית היא בעיקר בפרסומות ובשימוש באנימציה כגימיק פרסומי שנעשה בידי יוצרים-עולים חדשים לארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30, והמשכה ביצירת סרטים באורכים שונים, סדרות, פרסומות ועוד שנוצרו לאחר הקמת המדינה וממשיכות להיווצר עד היום. במהלך הזמן, ההנפשה הישראלית עברה תמורות ותהפוכות בתכנים, בסוגות ובאיכות ההפקה. לאורך השנים סבל הענף מהזנחה וקיפוח מסוים ביחס לקולנוע הישראלי (שאינו אנימטיבי), הן מבחינת תקציבים והן מבחינת תשומת לב ציבורית ומחקר, אף על פי שהקולנוע והאנימציה התפתחו בישראל פחות או יותר במקביל.[1][2] בדומה לקולנוע הישראלי, ההנפשה הישראלית היא לרוב לא ריווחית ועל כן מקורות המימון של ההפקות המקומיות מבוססים ברובם על תמיכה של קרנות ומענקים מגופים שונים. בשל עלות ההפקה הכרוכה בייצור אנימציה, הגבוהה לרוב מזו של קולנוע, הפקות רבות הן למעשה קו-פרודוקציות עם מדינות שונות.[1][2][3]

הרפתקאותיו של גדי בן סוסי – סרטון ההנפשה הישראלי הראשון משנת 1931

לאורך שנות קיומה של יצירה אנימטיבית בישראל, זכו סרטים רבים להוקרה והערכה ברחבי העולם ואף היו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.[2][1]

תחילת הדרך

עריכה

בשנות ה-20 וה-30 רווח השימוש בהנפשה בפרסומות של מוצרים שונים. לעיתים מדובר היה בפרסומות שנעשו כולן באנימציה ולעיתים בשימוש באלמנטים אנימטיבים בפרסומות מצולמות.[1] הטכניקות הנפוצות בשנים אלה היו בעיקר סטופ-מושן של בובות וחפצים ושימוש בציורי קו גזורים (קאט אאוט, שהוא תת-סוג של סטופ מושן), אך נעשה גם שימוש בהנפשה מצוירת קלאסית.[2][1]

יוצרי האנימציה בתקופה זו היו ברובם עולים חדשים והיצירה שלהם אופיינה בהשפעות מסרטי האנימציה הראשונים והחלוציים שנוצרו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וככאלה הן כללו מעט מטמורפוזות ותנועות מצלמה. הפרסומות לא אופיינו בגישה אמנותית מיוחדת ועשו שימוש ספק פרימיטיבי ספק פונקציונלי בהנפשה שלא נתפשה כסוגה עם פוטנציאל אמנותי, וזאת ככל הנראה בשל החשיפה הדלה של היוצרים לאנימציה.[1][3]

את ההשפעות של ההנפשה האמנותית האירופאית והקְַרטוּן המסחרי האמריקאי, שהיו מתקדמים בהרבה מבחינה אמנותית וטכנית ונוצרו במקביל בשנות ה-20 וה-30, ניתן לגלות בהנפשה הישראלית רק כ-20 שנים מאוחר יותר. צביקה אורן, מחלוצי חקר האנימציה הישראלית, טען על כן כי "יש עניין, ארכאולוגי אולי, במעט האנימציה שנעשתה בארץ לפני מלחמת העולם השנייה" אך למעשה כמו בארצות רבות שאינן במערב אירופה או ארצות הברית, "ההיסטוריה של האנימציה בישראל מתחילה רק אחרי המלחמה. בדרך כלל עם אנשים אשר, מתוך תמימות וחוסר ידע, ממציאים הכל מחדש".[1]

ככל הידוע, סרט האנימציה העצמאי הראשון שנעשה בישראל היה "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" (1931) – סרט אנימציה אילם בן כ-8 דקות שהופק על ידי האחים ברוך ויצחק אגדתי ואוייר על ידי הצייר והקריקטוריסט אריה נבון שככל הנראה גם הנפיש את איוריו.[4][1] יוצרי הסרט נמנים גם בין יוצרי פרסומות האנימציה שקדמו ליצירת הסרט ולכן, באופן יחסי, היו בעלי ניסיון ביצירה מונפשת. בניגוד ליצירות המסחריות – הפרסומות הקודמות שיצרו – בסרט זה ניסו המפיקים והמאייר-אנימטור, ליצור סרט של ממש, שאינו מפרסם מוצרים אלא מהווה יצירה נרטיבית שמספרת על הרפתקאותיו של בחור ישראלי ממוצא תימני המשוטט ברחבי תל אביב ומחפש פרנסה ואהבה.[1]

הסרט מושפע רבות מהקַרְטוּן האמריקאי המוקדם של ווינזור מקיי (למשל "גרטי הדינוזאור" מ-1914 ו"טביעת הלוסיטניה" (אנ') מ-1918) ושל אוטו מסמר ("פליקס החתול" מ-1919), הן בסגנון האיורי והן בסגנון העלילתי. מבחינה זו הסרט מפגר ב-20 שנים לפחות אחרי סרטי אנימציה שנוצרו בארצות הברית באותה התקופה, ביניהם: קינג קונג, שלושת החזירונים (1933) (אנ'), ופופאי המלח (אנ') ושלגיה (אנ') בסדרת בטי בופ מאותה שנה.[1]

טרום עידן הטלוויזיה (1948–1967)

עריכה

בשנות ה-50 וה-60 ההקרנה של סרטי הנפשה בבתי הקולנוע בישראל הייתה מוגבלת מאוד. אלה היו בעיקר סרטי דיסני מסוימים וסרטי הנפשה אומנותיים יותר, בודדים, ששגרירויות מסוימות השאילו לבתי הקולנוע. גם בפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו בישראל משנות ה-50 ואילך לא הוקרנה אנימציה. בהיעדר השפעות רבות, רוב היוצרים למעשה נאלצו להמציא מחדש את האנימציה, כמעט ללא קשר עם ההתפתחויות בעולם – לא עם "תור הזהב" של הקרטוּן ההוליוודי ולא עם הפריחה של האנימציה כאמנות אישית.[1][3]

גם בתקופה זו האנימציה הישראלית התבססה בעיקר על כישרון וידע של עולים חדשים ומהגרים, ביניהם יורם גרוס, יוסף באו וברק שקין, שהביאו את הידע והניסיון שלהם מלימודים או עבודה באירופה, וחלקם גם נחשפו להשפעות רבות ומתקדמות יותר.[5][3][2][1]

יורם גרוס

  ערך מורחב – יורם גרוס

יורם גרוס, יליד פולין, שרד את השואה, השתלב בתעשיית הקולנוע הפולנית, ועבד בין היתר לצדו של הדוקומנטריסט ההולנדי הנודע יוריס איוואנס (אנ'). ב-1950 עלה לישראל עם אחיו נתן, מחלוצי הקולנוע הישראלי. בשל ניסיונו הקולנועי, גויס עם ליחידת הסרטה בצה"ל ולאחר שחרורו החל לעבוד כצלם חדשות בשירות "יומני כרמל". במקביל רכש מצלמה ישנה שאפשרה לו להתחיל ליצור סרטי אנימציה קצרים וניסיוניים.[1]

בשנות החמישים סיפק הסטודיו של יורם גרוס כמעט את כל האנימציה המסחרית בישראל, כאשר לצידו אשתו אלינה, שהייתה מעצבת תפאורות תיאטרון בולטת. לצד פרסומות, סרטי תדמית, שירות והדרכה, יצר יורם גרוס גם מספר סרטים אישיים אמנותיים. על סרטים אלה כתב דוד גרינברג בהתלהבות בכתב העת שערך, "אמנות הקולנוע" (1957–1963) והוא אף סייע במימון לפחות אחד מהם: "שיר ללא מילים". הסרט זכה באחד הפרסים החשובים בפסטיבל לסרטים ניסיוניים בבלגיה בשנת 1958. גם סרטים נוספים של גרוס זכו בפרסים שונים בפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו באותן שנים וזאת על אף שיצר את סרטיו כמעט ללא תקציב, באמצעים מאולתרים ובתנאים קשים. למשל, את הפילם בעצמו הוא היה מפתח בעצמו, באמבטיה ביתית.[5][6][1]

בשנת 1962 התקיימה בתל אביב הקרנת הבכורה החגיגית לסרט בעל החלומות, אותו יצר גרוס עם אחיו שכתב את התסריט, ואשתו שביימה יחד איתו. הסרט הוא בעל חשיבות היסטורית מיוחדת משום שמדובר לא רק בסרט האנימציה הראשון באורך מלא שנוצר בישראל, אלא במזרח התיכון כולו. הסרט שנוצר בטכניקת סטופ-מושן, מתבסס על הסיפור התנ"כי של יוסף ואחיו. הסרט השתתף באותה שנה בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן[6][5][7][1] והוקרן בפסטיבל סרטים תנ"כיים בווינה.

על אף ההישג ההיסטורי בעצם קיומו של הסרט והצלחתו בפסטיבלים, בישראל הוא לא נהנה מהצלחה מסחרית והקרנותיו בבתי הקולנוע נמשכו זמן קצר בלבד. כישלון קופתי זה הביא את גרוס לחובות גדולים ובסופו של דבר גם לעזיבתו את הארץ בשנת 1968 לטובת אוסטרליה, שם המשיך ליצור סדרות וסרטי אנימציה (16 מהם באורך מלא) אשר זכו להצלחה רבה.[1][7][6][5]

יוסף באו

  ערך מורחב – יוסף באו

יוסף באו היה צייר, סופר ומאייר שעלה לישראל מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. בישראל עשה באו כותרות, קטעי אנימציה, פתיחים, וכמה תשדירי פרסומת שהופיעו בטלוויזיה דוגמת "מזון לשעת חירום", "הכן רכבך לחורף", "שיטת הניקוד פועלת" ועוד. באו יצר גם סרט אנימציה קצר ואישי אחד – "מתנה" (1972).[8][3][1]

ברק שקין

ברק שקין עלה לישראל בגיל 15 מצרפת, התגייס ולחם במלחמת העצמאות. בשנת 1954 חזר לצרפת, קנה מסרטה ולמד קולנוע באופן מעשי, תוך עבודה מסחרית באולפני אנימציה מרכזיים בפריז. כאשר חזר לישראל ב-1959 נתקל לדבריו ביחס עוין מצד אולפני האנימציה הקיימים.[1] הבדל משמעותי בין שקין לבין יוצרים אחרים באותה תקופה, מלבד היותו צעיר יותר, הוא ההשפעות השונות מאלה שאיתן הגיעו היוצרים ממזרח אירופה. שקין נחשף ליצירה מונפשת בצרפת, בסביבה בה ניתן היה לצפות באנימציה מסוגים רבים ומגוונים. בסרטיו ניתן לראות למשל השפעות של האולפן המהפכני UPA (אנ') שפעל בניו יורק והתמקד בעיצוב גרפי מודרני ובתנועה קצבית על חשבון הריאליזם הקישוטי של דיסני למשל. בסך הכל יצר שבקין בישראל כ-350 סרטים קצרים (חלקם קולנוע מצולם וחלקם סרטי אנימציה).[3][1]

שנות ה-70 וה-80

עריכה

בתקופה זו בפתחה ישראל כולה והיצירה המונפשת הישראלית בפרט, לעולם ואיתו להשפעות בינלאומיות. שידורי הטלוויזיה שהחלו בתקופה זו, לצד המוני המתנדבים שהגיעו לישראל והירידה במחירי טיסות תרמו לעניין זה.[1][3][2]

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 החלה התעניינות גוברת באנימציה, הן כבידור והן כאמנות ועל פי חוקר האנימציה, צביקה אורן ניתן לזקוף זאת לטובת מספר גורמים[1]:

  1. הקרנת הסרט "צוללת צהובה" שהפכה, לפחות בתל אביב, לאירוע בהשתתפות קהל.
  2. שידורי הטלוויזיה שהיו מוגבלים מאוד ולכן נהנו מאחוזי צפייה גדולים מאוד וכללו בין היתר הקרנה של סרטי הנפשה דוגמת "פופאי".
  3. הקרנות לא מסחריות רבות, וביניהן מועדוני קולנוע והקרנות בקיבוצים שנהנו מאוסף הסרטים של ההסתדרות שכלל סרטי אנימציה.
  4. שכלול ציוד ההסרטה הנגיש את היצירה המונפשת (לצד זו הקולנועית) לאמנים רבים, ביניהם למשל איצ'ה ממבוש ורפי לביא, והביא ליצירה של סרטים ניסיוניים רבים.
  5. משנת 1968 העניק משרד המסחר והתעשייה תקציבי הפקה לכ-12 קצרים בשנה וביניהם נכלל לרוב גם סרט אנימציה אחד לפחות.

בנוסף פעלו בישראל באותה תקופה מספר אנימטורים זרים שהגיעו כמתנדבים וביניהם ניתן למצוא אנימטורים ואנימטוריות מארצות הברית וקנדה שעבדו על הסרט "אורות" (סרט אנימציה בן 25 דקות שנוצר ב-1983) והאנימטור הדרום קוריאני שהגיע מארצות הברית - סו איל לי המכונה "בוטש" שביים פרסומות אנימציה רבות.[3][1]

סרט האנימציה הישראלי השני באורך מלא נוצר גם הוא באותה תקופה: יער אמלש הקסום (1974).[9] בדומה ל"בעל החלומות", הסרט נוצר בטכניקת סטופ-מושן על ידי שלמה סוריאנו וסם דובינר. הסרט לא הוקרן בישראל בשנת יצירתו, אבל ייצג את ישראל בתחרות הרשמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. הוא זכה להקרנת בכורה ישראלית במדיטק חולון, רק בשנת 2011.[1]

לימודי אנימציה

עריכה

במהלך שנות ה-70 וה-80 החלה לראשונה בישראל התמקצעות ולימודי הנפשה. ישראלים רבים יצאו להשתלמויות ולימודים מחוץ לישראל דבר שהשפיע ופיתח מאוד את יצירתם, אך תרם גם להתפתחות האנימציה הישראלית בכלל.

טוביה קורץ, מאייר שנסע לניו יורק ללימודי אנימציה, מילא עם שובו תפקיד מרכזי ביצירת אנימציה לטלוויזיה החינוכית, לפרסומות, לסרטי הדרכה ובסיוע ליוצרים צעירים. בדומה לו, גם דודו שליטא, חבר קיבוץ עין גדי, למד אנימציה בארצות הברית ועם שובו לישראל ב-1977 פתח אולפן הפקות בקיבוצו. באולפן זה נוצרו תשדירי שירות, וסרטים חינוכיים עצמאיים. ב-1987 עבר שליטא לגוש דן והקים את "אולפני אנימה".[3][2][1]

המוסד היחיד שהציע קורסי אנימציה בישראל היה "המכללה לאמנויות הטלוויזיה", שהוקמה בתל אביב עם תחילת שידורי הטלוויזיה. צבי נדב, מנהל המחלקה לגרפיקה בטלוויזיה החינוכית, ניהל את קורסי הגרפיקה והאנימציה לטלוויזיה.[1]

בשנת 1971 הוקמה היחידה לאנימציה בבצלאל, שבמשך 26 שנים נוהלה על ידי יצחק יורש שהוזמן לתפקיד אחרי שנה כראש המחלקה לשירותי אמנות בטלוויזיה הכללית.[1]

החל מסוף שנות ה-70 ולתוך שנות ה-80 הלכו והתרבו אפשריות לימודי האנימציה בישראל ומסגרות לימוד רבות נפתחו, לצד הקמת מסלולי לימוד במוסדות קיימים. בין אלה ניתן למנות למשל את לימודי האנימציה במחלקת הקולנוע בבית-צבי, במוזיאון תל אביב, בוויצו חיפה ובמקומות רבים נוספים. עם זאת, בודדים בלבד מבין המאות שלמדו במסגרות אלה המשיכו לעסוק באנימציה. חלקם השתלבו באולפנים של הטלוויזיה בישראל, אחרים עברו לחו"ל או עבדו לבד על סרטיהם. אחד הבולטים מהם הוא גיל אלקבץ שסרט הגמר של לימודיו בבצלאל זיכה אותו בפרס ראשון, משותף, על סרט ביכורים בפסטיבל האנימציה החשוב אנסי ב-1984.[1]

ראשית ההתאגדות

עריכה

בשנת 1977 הוקם לראשונה איגוד ישראלי לאנימציה שבשיאו מנה מעל ל-100 חברים. ב-1985 נוסד גם הסניף הישראלי של אסיפ"א - האגודה הבין-לאומית לסרטי הנפשה.[1]

שנות ה-90

עריכה

בתקופה זו המשיכה ההנפשה הישראלית לגדול בכמותה ולהתפתח באיכותה ולצד אלו גם החל תיעוד טוב יותר של האנימציה הישראלית. תיעוד זה נעשה בעיקרו ב-42 ידיעונים שהוציא הסניף הישראלי של אסיפ"א בין השנים 1991–1997.[1]

עשור זה התאפיין בעלייתה של הטלוויזיה המסחרית, בגלי עליה ממזרח אירופה שהביאו לישראל יוצרים חדשים רבים, ובהתפתחות המחשבים והווידאו שהשפיעו רבות על היצירה המונפשת ברחבי העולם בכלל ובישראל בפרט. הודות לכל הגורמים הללו נפתחו סטודיואים נוספים ורבים ליצירת הנפשה כאשר חלק יצרו בעיקר עבודות מסחריות, דוגמת פרסומות, ואחרים עסקו גם ביצירת סרטים מקוריים וסדרות לטלוויזיה.[3][2][1]

במהלך שנות ה-90 יוצא לאור גם סרט אנימציה באורך מלא "הרפתקאות שלומיאל" (1995) של הבמאי הישראלי, בוגר בצלאל, חנן קמינסקי.[10][1]

שנות ה-2000

עריכה

עם השנים מסלולי לימודים רבים נסגרו ונפתחו אחרים במקומם, לצד מסלולים שדווקא הרחיבו את פעילותם.

נכון ל-2022, ניתן ללמוד אנימציה במספר מוסדות לימוד אקדמיים וביניהם: בצלאל (הן במסגרת המחלקה לאמנויות המסך והן במסגרת מחלקות נוספות), המכללה האקדמית ספיר, מנשר (מסלול שאינו בהכרח אקדמי), ויצו חיפה (במסגרת המחלקה לתקשורת חזותית), המכון הטכנולוגי חולון (במסגרת המחלקה לתקשורת חזותית), אוניברסיטת תל אביב (המסלול למדיה דיגיטלית) והמכללה האקדמית תל חי. לצד אלה קיימים מסלולים מעשיים שאינם אקדמיים וקורסים רבים ברחבי הארץ.[11][10][2][1]

גם אולפנים וסטודיואים רבים נסגרו במהלך השנים ואחרים קמו במקומם. ישנם עשרות רבות של סטודיואים בגדלים וסגנונות שונים, כאשר הקטנים שבהם מורכבים מעובדים בודדים והגדולים מעשרות ואף למעלה מ-100 עובדים (למשל סטודיו סנובול העוסק בעיקר באנימציית תלת מימד ממוחשבת). בנוסף לאלו ניתן גם למצוא עשרות רבות של עובדים "פרילנסרים" שאינם עובדים בסטודיו קבוע או על פרויקטי אנימציה קבועים, אלא בהפקות מזדמנות או בפיתוח ויצירה של סרטים עצמאיים.[8][2][1]

בשנות האלפיים הופקו בישראל מאות רבות של סרטים קצרים שרבים מהם אף זכו להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם, וכן מספר סרטים באורך מלא[8][2][1]:

  • עושים רוח (2006) - נחשב לסרט ההנפשה הישראלי העצמאי הראשון באורך מלא שנוצר על ידי אורן פלד באנימציה תלת-ממדית. לאחר הופעות במספר פסטיבלים, הסרט הופץ ב-DVD על ידי גלובוס יונייטד ולאחר מכן הועלה לשירות ה-VOD של הוט.[12]
  • ואלס עם באשיר (2008) - סרט דוקו-דרמטי של הבמאי ארי פולמן הוא קופרודוקציה ישראלית-אירופאית שהאנימציה בו נוצרה בתוכנה פלאש. המאייר דוד פולונסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן שיתפו פעולה ליצירת האנימציה בסרט. הסרט זכה בפרסים רבים, ובהם גלובוס הזהב, פרס סזאר ופרס אופיר, ואף היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.[13][14]
  • $9.99 (2008) - גם סרט זה נעשה בטכניקת סטופ-מושן, כקופרודקציה ישראלית-אוסטרלית-צרפתית, על ידי הבמאית תתיה רוזנטל לפי תסריט של אתגר קרת.[15]
  • ויפו – הרפתקאות הכלב המעופף (2012) - ויפו החל את דרכו בתור סדרת אנימציה שנעשתה בטכניקת תלת-מימד ונוצרה באולפני סנובול הישראלים. בשנת 2012 הסדרה נערכה מחדש ויצאה לאור כארבעה סרטים באורך מלא.
  • כנס העתידנים (2013) - סרט שנעשה בשילוב בין טכניקת האנימציה הקלאסית ולייב-אקשן (צילום קולנועי), כקופרודוקציה ישראלית-אמריקאית. צוות הסרט היה דומה מאוד (אך גדול יותר) לזה שעבד על הסרט "ואלס עם בשיר": בימוי ותסריט של ארי פולמן והאנימציה והעיצוב של דוד פולונסקי ויוני גודמן.[16]
  • המסע לכוכב המינימיקים (2013) - סרט ישראלי, מסחרי, שנוצר כהפקה ישראלית בלבד (כלומר לא בקופרודוקציה) באולפני שורטקאט-פלייגראונד על ידי הבמאי שי כרמלי פולק, במאי האנימציה דורון מאיר ומעצב האנימציה יניב שמעוני. הסרט נוצר בטכניקת אנימציה קלאסית בתוכנה פלאש, עם רקעים בתלת-מימד.[17]
  • אבוללה (2015) - סרט מצולם בלייב-אקשן, אך מספר דמויות בתוכו, ביניהן הדמות הראשית, הן באנימציה. הסרט נוצר על ידי הבמאי יוני גבע בשיתוף איתמר ברק שביים את האנימציה.[18]
  • אגדת המלך שלמה (2018) - סרט שנוצר כקופרודוקציה ישראלית-הונגרית ובוים על ידי חנן קמינסקי, עוסק ברדיפתו של המלך שלמה אחר אהבתה של מלכת שבא, ועל ההרפתקאות שהוא עובר בדרך אל ליבה. הסרט נעשה בטכניקת האנימציה הקלאסית.[10]
  • איפה אנה פרנק (2021) - הסרט בוים על ידי ארי פולמן והוצג מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן. סרט זה נוצר ביוזמת קרן אנה פרנק (Anne Frank Fonds), ארגון ללא מטרות רווח שהוקם על ידי אביה של אנה, אוטו פרנק והוא פותח בשיתוף עם אונסק"ו, ועידת התביעות, קרן זיכרון השואה וארגונים שונים אחרים. לעבודה על הסרט קדמה יצירת הספר אנה פרנק: היומן הגרפי המהווה עיבוד ויזואלי ליומן המקורי על ידי פולמן ודוד פולונסקי. הסרט הוקרן בפסטיבלים חשובים בעולם, ביניהם פסטיבל כאן, ומועמד לאוסקר האירופאי והאמריקאי.[19]
  • אגדת חורבן (2021) - סרט דרמה היסטורית שנוצר על ידי הבמאי גידי דר, שכתב את התסריט בשיתוף פעולה עם שולי רנד על פי סיפורי אגדות החורבן התלמודיות. הסרט, בניגוד למקובל, אינו מאוייר בטכניקת אנימציה מסורתית, אלא באמצעות הצגת 1,500 ציורים דוממים, על איורים היו אמונים המאיירים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט.[20]

בנוסף ליצירה של סרטים התרחשו תהליכים נוספים שתרמו לפיתוחה של ההנפשה הישראלית, למשל הקמת "אסיף" – אירוע הקרנת סיכום שנה של אנימציה ישראלית, שהחל בינואר 2001 ביוזמת אסיפ"א ישראל ומתקיים מדי שנה במסגרת פסטיבל "אנימיקס" בסינמטק תל אביב, והקמת פסטיבל האנימציה "אניניישן" שמתקיים מדי שנה בסינמטק ירושלים.[21][1]

בנוסף, בשנת 2011 הוקם איגוד מקצועות האנימציה ונרשם כעמותה המאגדת ומייצגת את העוסקים בתחומי האנימציה בישראל.[22]

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 אורן, צביקה. אנימציה בישראל. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון מספר 8 - אנימציה כיום, אפריל 2008.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 אריאלי-הורוביץ, דנה. חיה ובועטת: אנימציה ישראלית - שיחה עם רוני אורן, ראש המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון מספר 8 - אנימציה כיום, אפריל
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 מוכיח, נחום. דור הראשונים של האנימציה הישראלית. הבמה, 12.08.2008.
  4. ^ נאור, עמית. הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון. הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 29.01.2020.
  5. ^ 1 2 3 4 אנדרמן, נירית. מת יורם גרוס, במאי סרט האנימציה הישראלי הראשון באורך מלא. הארץ, 23.09.2015.
  6. ^ 1 2 3 כהן, מאיה. יורם גרוס: חלוץ האנימציה הישראלית. ישראל היום, 18.10.2021.
  7. ^ 1 2 צילומי סרט ההנפשה הישראלי ''בעל החלומות'', יומן כרמל הרצליה 343, 1961.
  8. ^ 1 2 3 רב-נוף, זאב. סיוט בראי של אבסורד. דבר⁩⁩, 21.09.1972.
  9. ^ יער אמלש הקסום, באתר ארכיון הסרטים הישראלי - סינמטק ירושלים
  10. ^ 1 2 3 מלק-בודה, רחלי. המלך ואני: הגשים חלום ויצר את סרט הילדים הישראלי הראשון. מקור ראשון, 01.04.2018.
  11. ^ אתרי מוסדות הלימוד: שנקר, בצלאל, HIT, ויצו חיפה, המכללה האקדמית ספיר, מנשר, IAC, המכללה האקדמית תל חי, אוניברסיטת תל אביב ועוד.
  12. ^ שטרן, איתי. אנימציה מקומית. מעריב, 25.07.2006.
  13. ^ שמוליק דובדבני, יורים ומציירים, באתר ynet, 12 ביוני 2008
  14. ^ קליין, אורי. מי צילם את "ואלס עם באשיר"?. הארץ, 31.07.2008.
  15. ^ ארז דבורה, טעות במספר, באתר ynet, 20 במאי 2010
  16. ^ אבנר שביט,‏, פסטיבל קאן 2013: ארי פולמן, אמה ווטסון והרבה דם, באתר וואלה, 17 במאי 2013
  17. ^ ליאת רותם מלמד, אנימציה ישראלית: המסע לכוכב המינימיקים, באתר ynet, 9 ביולי 2013
  18. ^ אמיר בוגן, מדע בדיוני ואימה ישראלים: כבר לא פנטזיה, באתר ynet, 14 באוגוסט 2015
  19. ^ אבנר שביט‏, "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן מועמד לאוסקר האירופאי, באתר וואלה, 9 בנובמבר 2021
  20. ^ שמוליק דובדבני, "אגדת חורבן": יצירה מפעימה, לא פחות, באתר ynet, 18 ביולי 2021
  21. ^ לוטן, טל. ווס אנדרסון, ואן גוך והגדה מוזיקלית: המלצות לפסטיבל האנימציה בירושלים. ווינט/ידיעות אחרונות, 23.10.2018.
  22. ^ אתר איגוד מקצועות האנימציה.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנפשה_ישראלית&oldid=39655017"