פתיחת התפריט הראשי

חוסיין בן עלי

(הופנה מהדף השריף חוסיין)

השריף חוסיין בן עלי בערבית: حسين بن علي (חֻסַין בן עלי) (1853 - 4 ביוני 1931) היה ראש השושלת ההאשמית המלכותית. שימש כשריף[1] ואמיר של מכה בין 1908 ל־1917, אז הכריז על עצמו כמלך חג'אז ומלך כל הערבים, וקיוה לקבל את הכרת בריטניה בתמורה למרד שינהיג נגד האימפריה העות'מאנית (המרד הערבי). בשנת 1924 הכריז על עצמו כח'ליף. בשנה זאת גם הובסו כוחותיו שבמכה על ידי המלך עבד אל-עזיז אל סעוד. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז, אך גם הלה נאלץ לברוח מחג'אז מפני משפחת סעוד.

חוסיין בן עלי
حسين بن علي الهاشمي
Sharif Husayn.jpg
לידה 1853?
איסטנבול, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 ביוני 1931
עמאן, ירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת חג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מסגד אל-אקצא עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מושל, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת השושלת ההאשמית
אב Ali bin Mohammed bin Abdul Moin עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים עבדאללה הראשון, מלך ירדן
עלי בן חוסיין מחיג'אז
פייסל הראשון, מלך עיראק
Prince Zeid bin Hussein עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
  • המסדר העליון של הרנסאנס
  • מסדר מוחמד עלי ממצרים
  • מסדר אוסמאני
  • צווארון מסדר התהילה התוניסאי
  • צלב גדול של לגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
השריף חוסיין בן עלי
דגל המרד הערבי מתנוסס מעל מצודת עקבה
שטר של דינר ירדני עליו מופיע דיוקנו של השריף חוסיין ואיור של המרד הערבי.

תולדות חייועריכה

חוסיין בן עלי נולד באיסטנבול בסביבות 1853-1854 למשפחה שאבות-אבותיה שימשו מאז המאה ה-13 כמנהיגי הערים הקדושות מכה ומדינה - השריפים. בשנת 1856, ביקר במכה את סבו מוחמד, שהחל לכהן בשנית כשריף. לאחר מות אביו עלי הוא עבר למכה לחיות עם דודו[2].

בשנת 1893 הוא נקרא חזרה לאיסטנבול, לאחר שהגיעו שמועות לסולטן שחוסיין בן עלי מחזיק בדעות מסוכנות[3]. בנובמבר 1908 מונה בידי הסולטאן עבדול חמיד השני לשריף ואמיר של מכה. על פי חלק מהמקורות, הגם שהסולטאן לא בטח בחוסיין בן עלי, הוא העדיף אותו על פני המועמד האחר, שנחשב מקורב לטורקים הצעירים והצליח להעביר את המינוי שלו לשריף[4]. על פי מקורות אחרים, כולל ספרו של לורנס איש ערב[5], מונה חוסיין בן עלי לשריף על פי דרישות הטורקים הצעירים למרות מחאותיו של הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני[6].

לאחר הצטרפות האימפריה העותמאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, נקט חוסיין בן עלי בטקטיקת השהיה אל מול הלחצים עליו לסייע בגיוס הבדואים לעזרת האימפריה, בעת שהתלבט באיזה צד לתמוך[7]. בשנת 1916, עם התעצמות מלחמת העולם הראשונה בזירת המזרח התיכון, כרת השריף חוסיין ברית עם בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית. בתמורה למרידתו בטורקים, הידועה בכינויה "המרד הגדול במדבר", הובטחה לשריף חוסיין השליטה באזורים שישוחררו על ידי מעצמות ההסכמה. הבטחות אלו נרשמו במכתבי חוסיין-מקמהון. חשיבותו של המרד הערבי במדבר בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את הממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף-על-פי שכוחות ערביים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח-תיכונית היו זניחות ביחס למאמץ הבריטי.

לאחר המלחמה, הומלך חוסיין כמלך על חג'אז ובניו הומלכו על עבר הירדן ועיראק. במרץ 1918 פרסם עיתונו הרשמי, "אל-קיבלה", הצהרה המביעה את נכונות הערבים לקבל בברכה את אחיהם היהודים השבים לארץ ישראל[8]. בינואר 1924, נפגשו עמו הראשון לציון הרב יעקב מאיר, הקולונל פרדריק קיש ודוד ילין, בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. בפגישה אמר חוסיין שהערבים מרדו בטורקים רק כדי להגן על זכויותיהם ועל היהודים לעזור להם בכך, וכי "כל השמועות באירופה בנוגע למטרות הערבים הן בדויות, הערבים שואפים רק להגן על זכויותיהם הלאומיות, ומוכנים לקבל את עזרת היהודים בשביל מטרה זו". חוסיין טען שאינו מבדיל בין יהודי לשאינו יהודי, ושחשש היהודים מהערבים אינו נכון - "הערבים יעמדו תמיד לצד היושר"... "אלוהים אמר בספרו "היו עוזרים איש לרעהו במעשה הטוב והצודק", וזוהי חובתנו, העם הערבי נכון תמיד להושיט יד עזרה לאלה החפצים לעבוד איתו"... "ליבי וארצי פתוחים לקבל את היהודים, אני מוכן לתת ליהודים אדמה במתנה, בתנאי שהם ייכנסו דרך הפתח ולא יפרצו פרץ בקיר לבוא פנימה. העתיד יוכיח ליהודים שאין להם שום סיבה לפחד מן הערבים"[9].

חוסיין בן עלי הכריז על עצמו כ"מלך כל הערבים" ולאחר שטורקיה ביטלה את החליפות הוא הכריז על עצמו במרץ 1924 כח'ליף[10]. הכרזות אלו גרמו לחיכוך עם המשפחה הסעודית שראתה עצמה חופשית מכל שליטה. למרות עליית קרנה של השושלת ההאשמית ברחבי הסהר הפורה אחרי מלחמת העולם הראשונה, חצי האי ערב היה עדיין מפולג ושבטי וחוסיין התקשה לשמר את שלטונו. למשפחת סעוד הייתה היסטוריה ארוכה של סכסוך עם המשפחה ההאשמית עוד מימי הטורקים. בתום מאבק בין השבטים הובס חוסין בספטמבר 1924. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו[11] לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז ועבר מחג'אז למעאן[12] וממנה לעיראק[13]. באמצע 1925 עבר לעקבה. בלחץ משפחת סעוד, שראו בעקבה חלק מערב הסעודית במסגרת סכסוך גבולות על הגבול בין עבר הירדן וערב הסעודית, דרשו הבריטים מחוסיין לעזוב את עקבה[14], והוא עבר לקפריסין, בה שכרו עבורו הבריטים בית מלון בניקוסיה[15]. בעיתונות נטען שחוסין נמצא בעצם בשבי הבריטים בקפריסין אשר אינם מעוניינים בשובו לעיראק או עבר הירדן שמא יעורר מלחמה עם משפחת אבן סעוד על השלטון בחג'אז[16]. חוסיין הכחיש טענות אלו וטען שהוא חופשי ללכת לאן שיחפוץ אך טוב לו בקפריסין[17][18]. בסוף שנת 1930, לאחר שהמלכים ההאשמים הכירו בשלטון הסעודים בחג'אז, עבר חוסיין לעבר הירדן[19], שם שלט בנו האמיר עבדאללה הראשון.

מותו וקבורתו בירושליםעריכה

בשנת 1931 מת חוסיין בן עלי כאשר הוא נושא את התואר חסר המשמעות "הח'ליף של עמאן". מעמאן בה מת, הובאה גופתו לירושלים, ונקברה בהלוויה טקסית על הר הבית באחוזת משפחת אל-עפיפי על יד שער הברזל, סמוך למקום קבורתו של מוחמד עלי (באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף[20]). ג'מאל אל-חוסייני היה האחראי על סידורי הלוויה וקבלת פני המשתתפים. בתהלוכה צעדו שלושה מבניו. לצד עבדאללה צעד המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני. בתהלוכת הלוויה השתתפה גם משלחת יהודית, שהלכה עד הכניסה להר הבית. בין ראשי הדתות צעד הרב יעקב מאיר, ובשורת הקונסולים צעדו הקולונל פרדריק קיש, דוד ילין וחיים מרגליות קלווריסקי. למרות שהוזמנה להיכנס עם יתר המוזמנים, המשלחת היהודית לא נכנסה לשטח המסגד, אלא רק למשרדי המועצה המוסלמית העליונה, שם הביעו ניחומים בשם הסוכנות היהודית והיישוב העברי.[16]

הערכהעריכה

השריף חוסיין בן עלי נחשב ביחד עם בנו פייסל למייסד הלאומיות הפאן-ערבית. בראייה היסטורית אפשר לראות את השריף חוסיין כאבטיפוס למלכים רבים במזרח התיכון, ובייחוד בחצי האי ערב ובמפרץ הפרסי: שלטון אבסולוטי המשלב סמכויות דתיות וחילוניות, תלות רבה בסיוע מעצמות זרות, שימוש בתארים שאין להם אחיזה במציאות תוך כדי התרפקות על מסורות ערביות ואסלאמיות קדומות, וחוסר יכולת לצור מדינה מודרנית עם הפרדה בין הקופה הציבורית לפרטית.

ד"ר נסים מלול הביא מספר סיבות לאובדן שלטונו של חוסיין בערב[21]:

  • הסתמכותו על מינויים של אפנדים מסוריה וארץ ישראל לשריו במקום למנות לתפקידים הבכירים את בני ארצו.
  • חקיקת חוקים דתיים של הריגת נואפים, מאסר שותי יין וקטיעת ידי גנבים.
  • השתת מיסים על נתינים זרים שבאו לשם מסחר, שהרגיזו את המעצמות הזרות.
  • האדרת שמו המוגזמת שהרגיזה את בני ארצו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, ביאור מונחים ערביים, עמ' 457: שריף משמעותו "האציל", תואר כבוד, בייחוד לצאצאי הנביא מוחמד.
  2. ^ Joshua Teitelbaum, The Rise and Fall of the Hashimite Kingdom of Arabia, C. Hurst & Co. Publishers, 2001, page 37
  3. ^ Joshua Teitelbaum, The Rise and Fall of the Hashimite Kingdom of Arabia, C. Hurst & Co. Publishers, 2001, page 38
  4. ^ Timothy J. Paris, Britain, the Hashemites and Arab Rule: The Sherifian Solution, page 36
  5. ^ T. E. Lawrence, Seven Pillars Of Wisdom
  6. ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140
  7. ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141
  8. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, עמ' 270.
  9. ^ ניר (שוקו) כהן, באיחור של מאה: נחשף פרוטוקול הפגישה בין מלך ירדן להנהגת היישוב, באתר ynet, 18 בנובמבר 2018
  10. ^ חוסיין הוכרז לכליף, דואר היום, 6 במרץ 1924
    חוסיין ימשח היום לכליף, דואר היום, 11 במרץ 1924
  11. ^ סוף המלוכה בחג'אז, דואר היום, 5 באוקטובר 1924
  12. ^ המלך חוסיין, דואר היום, 24 באוקטובר 1924
  13. ^ חוסין לארם נהרים, דואר היום, 13 בנובמבר 1924
  14. ^ גירוש המלך חוסין מעציון גבר, דואר היום, 14 ביוני 1925
    ההתראה האחרונה למלך חוסין, דואר היום, 19 ביוני 1925
  15. ^ חוסיין בקפריסין, דבר, 2 ביולי 1925
    חוסיין בקפריסין, דואר היום, 6 ביולי 1925
    האמיר זייד לארם נהריים, דואר היום, 9 בספטמבר 1925
    מדוע נסע האמיר עבדאללה לקפריסין?, דואר היום, 14 בנובמבר 1926
  16. ^ 16.0 16.1 מת חוסיין מלך חג'אז לשעבר, דבר, 5 ביוני 1931
  17. ^ המלך חוסין חופשי אבל אהב את קפריסין, דואר היום, 17 באוגוסט 1927
  18. ^ צוואתו של המלך חוסיין, דואר היום, 26 בספטמבר 1930
  19. ^ קבלת פנים לחוסיין בעמאן, דואר היום, 15 בדצמבר 1930
  20. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.
  21. ^ נסים מלול, גלות חוסין, דואר היום, 2 ביולי 1925