מוסטפא כמאל אטאטורק
מוסטפא כמאל אטאטורק (בטורקית: Mustafa Kemal Atatürk – "אבי הטורקים"; 1881 – 10 בנובמבר 1938) היה מדינאי ומנהיג צבאי טורקי, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון. נחשב לאבי האומה הטורקית על פועלו להקמת הרפובליקה והנהגתו במהלך מלחמת העצמאות של טורקיה.
 | |||||
| לידה |
1881[1] סלוניקי, האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 בנובמבר 1938 (בגיל 57 בערך) ארמון דולמאבהצ'ה, איסטנבול | ||||
| שם לידה |
Ali Rıza oğlu Mustafa  | ||||
| מדינה |
טורקיה, האימפריה העות'מאנית | ||||
| מקום קבורה | אנטקביר, אנקרה, טורקיה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
מפלגת העם הרפובליקאית | ||||
| בת זוג | לטיפה אושאקיזאדה | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
מוסטפא כמאל החל להתפרסם במהלך פיקודו על כוחות צבא האימפריה העות'מאנית במהלך המערכה בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן הוא הועבר לפקד על המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה ובלם את התקדמות צבא האימפריה הרוסית לתוך אסיה הקטנה במהלך קרב ביטליס. לאחר הפסקת האש של מודרוס וכניעת האימפריה העות'מאנית סירב כמאל להכיר בהסכם סוור והנהיג את האספה הלאומית של טורקיה, אשר סירבה להכיר בהסכם. מוסטפא כמאל הנהיג את כוחות האספה הלאומית במהלך מלחמת העצמאות של טורקיה ולאחריה הביא להקמת הרפובליקה הטורקית והפך לנשיא טורקיה בעודו דיקטטור בפועל.
הפרלמנט הטורקי העניק לו את שם המשפחה "אטאטורק" (אבי הטורקים) ובמהלך נשיאותו הנהיג סדרת רפורמות הקרויות על שמו רפורמות אטאטורק. אלו היו רפורמות מרחיקות לכת שנועדו לקרב את טורקיה אל העולם המערבי ולפתח את התעשייה, החינוך, המודרניזציה והביטחון של המדינה. רפורמות אלו היוו מקור השראה למנהיגים שונים כגון רזא שאה פהלווי ואמאנואלה ח'אן, מלך אפגניסטן. אטאטורק החליש את כוחו של הממסד הדתי וביטל בשנת 1924 את מוסד הח'ליפות, דבר שפגע בסדר הדתי של האסלאם.
פועלו של אטאטורק להחלשת המוסד הדתי גרמה בין לבין להתנגדות נרחבת מצד תושבי כורדיסטן הטורקית והחלה את הסכסוך הטורקי-כורדי. אטאטורק שמר על מעמדה הבין-לאומי של טורקיה בתור מדינה נייטרלית. אטאטורק פעל להנהיג רפורמות שיביאו בסופו של דבר לדמוקרטיזציה בטורקיה. לאחר שאלו נכשלו והביאו לניסיון הפיכה נגדו, אטאטורק המשיך בשלטון דיקטטורי עד לפטירתו בשנת 1938 אך דרש בצוואתו האחרונה כי מערכת הממשל תעבור שינוי לקראת דמוקרטיה, דרישה שמולאה במהלך שנות החמישים, עם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות.
ביוגרפיה
עריכהנעוריו ותחילת דרכו
עריכהנולד בעיר סלניק (سلانیك; כיום העיר סלוניקי ביוון) באימפריה העות'מאנית. במקום הולדתו נמצאת כיום הקונסוליה הטורקית, והוא משמש אף כמוזיאון. בהתאם למנהג הטורקי בזמן הולדתו, קיבל אטאטורק את השם היחיד מוסטפא. אביו, עלי ריזה אפנדי, פקיד מכס, מת כאשר מוסטפא היה עדיין תינוק. שם אימו היה זוביידה. מוסטפא למד באקדמיה הצבאית בסלוניקי, ושם נתנו לו מוריו גם את השם כמאל ("המושלם") מתוך הערכה לכישוריו. הוא נרשם לאקדמיה הצבאית במונסטיר (כיום ביטולה) בשנת 1895, וקיבל מינוי כקצין בשנת 1904. הוא הוצב בדמשק. עד מהרה הצטרף לאגודה חשאית של קצינים שוחרי רפורמות בשם "וטן" (מולדת), והפך למתנגד פעיל למשטר העות'מאני. בשנת 1907 הוצב בסלניק, והצטרף אל "מועצת האיחוד והקידמה" (إتحاد و ترقى) שהקימו הטורקים הצעירים.
הטורקים הצעירים קיבלו את הכוח מידי הסולטאן עבדול חמיד השני בשנת 1908, ומוסטפא נהיה לדמות צבאית מובילה במשטר העות'מאני החדש. בשנת 1911 נשלח לפרובינציה לוב על מנת להגן עליה מפני הפלישה האיטלקית. במהלך החלק הראשון של מלחמות הבלקן היה מוסטפא עסוק בלוב ולא יכול להשתתף, אך ביולי 1913 חזר לקונסטנטינופול ומונה למפקד ההגנה באזור גליפולי. ב-1914 מונה לנספח צבאי בסופיה בירת בולגריה, וזאת כנראה על מנת להרחיקו ממוקדי הכוח.
כמפקד צבאי
עריכהכאשר נכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצד גרמניה, הוצב מוסטפא כמאל ברודוסטו (כיום טקירדא) על ים מרמרה ומונה למפקד הדיוויזיה ה-19. שטח פיקודו כלל את אזור גליפולי, וכך היה למפקד האחראי על האזור שבו בחרו מדינות ההסכמה ובהן בריטניה, צרפת, אוסטרליה וניו זילנד לנחות באפריל 1915. מוסטפא עשה לעצמו שם כמנהיג צבאי מבריק, אם כי בזבזני בחייהם של חייליו, אשר נהרגו במספרים גדולים בהתקפות "הגל האנושי" בקרב גליפולי. מוסטפא כמאל היה למפקד הטורקי הראשון אי פעם שהביס צבא מערבי, ובכך הפך לגיבור לאומי ובעל התואר "פאשה" (מפקד).
במהלך שנת 1916 מונה למפקד הקורפוס ה-16 ופיקד על הכוחות במערכה בקווקז נגד צבא האימפריה הרוסית ופעילויות מחתרת מצד ארמנים, יוונים פונטים ואשורים, אשר פנו לתמוך במדינות ההסכמה עקב הפשעים נגד האנושות שביצעו הסמכויות העות'מאניות על עמיהם (ראו רצח העם הארמני, רצח העם היווני-פונטי ורצח העם האשורי). מוסטפא כמאל הנהיג את הכוחות העות'מאניים במהלך קרב ביטליס, אשר הביא לעצירת ההתקדמות הצבאית הרוסית לעבר אסיה הקטנה. לאחר הקרב לקח חיל המשלוח הגרמני לקווקז את הפיקוד על המאבק נגד הרוסים בקווקז, וב-2 במרץ 1917 הוא מונה למפקד הארמייה השנייה.
ביולי 1917 מונה מוסטפא למפקד הארמייה השביעית אשר הוצבה בגזרת סוריה. המערכה בסוריה נוהלה על ידי אחמד ג'מאל פאשה (חבר בשלושת הפאשות) ויועצו אוטו לימן פון זאנדרס מטעם צבא הקיסרות הגרמנית. מוסטפא כמאל הפך לביקורתי מאוד באשר לדרך שבה מנהל המשטר העות'מאני את מלחמותיו, וכן באשר להשפעה הגרמנית על האימפריה. הוא התפטר מתפקידו וחזר לקונסטנטינופול, אך באוגוסט 1918 חזר לפקד על הארמייה השביעית שתפסה את מרכז הגזרה בארץ ישראל ומפקדתה ישבה בשכם.
ב-19 בספטמבר 1918 החל קרב מגידו והארמייה השמינית, שישבה באזור החוף, החלה בנסיגה. כמאל הורה לכוחותיו לסגת לכיוון ירדן, אולם כוחות הארמייה השביעית נקלעו למלכודת טופוגרפית וספגו אבדות רבות מידי חיל האוויר הבריטי בקרב בנחל תרצה. שרידי הארמייה המשיכו בנסיגה לכיוון סוריה והשתתפו בקרב סמח'. למרות זאת הצליח כמאל להסיג את כוחותיו צפונה ולבסס קו הגנה צפונית לאלפו. כמאל נחשב כגנרל העות'מאני היחיד שלא הפסיד בקרב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
כמאל ראה את המערכה בסוריה כבלתי אפשרית להצלה ועל כן בחר בטקטיקה של נסיגה צפונה לעבר אסיה הקטנה במטרה להגן על לב האימפריה. באוקטובר 1918, שבוע לאחר שהחלה הנסיגה המאורגנת של שאריות הארמייה תחת כמאל, נכנעו העות'מאנים למדינות ההסכמה במסגרת הפסקת האש של מודרוס, והרגש הלאומי הטורקי התעורר בעקבות הכיבוש היווני של איזמיר ב-15 במאי 1919, אשר זכה לתוקף עם חתימת הסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920.
מנהיג לאומי
עריכה
ערך מורחב – מלחמת העצמאות של טורקיה
למחרת הפלישה היוונית יצא מוסטפא כמאל מאיסטנבול לסיוואס והחל בהקמת התנועה הלאומית הטורקית, שבסיסה נקבע באנקרה. ב-23 באפריל 1920, ולאחר שהבריטים פיזרו את הפרלמנט העות'מאני באיסטנבול, הקים מוסטפא כמאל את האספה הלאומית הגדולה של טורקיה באנקרה והיה לנשיאה. אטאטורק קבע את אנקרה כעיר בירה חלופית לאיסטנבול, מכיוון שהחשיב אותה מתאימה להדגיש התחלה חדשה וחזון טורקי חדש שאינו קשור לעבר ההיסטורי. עוד בתחילתה של מלחמת העצמאות של טורקיה התרחשו סדרת אירועים ששיחקו לידיו של אטאטורק. ראשית, הבריטים הבטיחו לכורדים להקים להם מדינה ריבונית, אך כאשר התגלה להם על מצבורי הנפט הממוקמים בכורדיסטן, הם סיפחו את השטחים לתוך כורדיסטן העיראקית, שהייתה חלק מהאימפריה הבריטית. הדבר גרם למאבק בין הבריטים לכורדים, שהביא את הכורדים לשתף פעולה עם הממשלה הטורקית של אטאטורק באנקרה. שנית, התרחשה מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת, שהביאה לכיבוש סוריה ולבנון בידי האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, ובעקבות זאת התגבשה התנגדות ערבית נוקשה לאפשרות של שלטון קולוניאלי צרפתי על ארצם. לאחר מכן החלו מהומות 1919 במצרים ומשברים במושבות האירופאיות ברחבי כל המזרח התיכון, והבריטים והצרפתים נאלצו לשלוח לשם כוחות, ונשארו להם פחות כוחות למערכה על טורקיה.
במזרח היה על הכוחות הטורקיים להתמודד נגד הרפובליקה הארמנית החדשה, שפעלה להשיג נקמת דם על הזוועות שביצעו בהם העות'מאנים לאורך רצח העם הארמני. אף על פי שמבחינה צבאית היו הכוחות הטורקים תחת אטאטורק עדיפים על הארמנים, נראה היה כי ההתנגדות הארמנית לא תעצור אף לא בכיבוש הבירה הארמנית של ירוואן. עוד בשנת 1920 נטרפו הקלפים לגמרי כאשר ארמניה נגררה לתוך מלחמת האזרחים ברוסיה ונכבשה על ידי הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. הממשלה הטורקית של אטאטורק הגיעה להסדר גבולות עם ברית המועצות בהסכם קארס והסכם מוסקבה (1921), שלפיו נקבעה שיבה לגבולות הקווקז כפי שהיו קודם המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).
כוחות ממלכת יוון הבינו את האיום הנשקף מצעד זה למעמדם במערב אנטוליה, וקידמו את כוחותיהם אל תוך טורקיה על מנת לפגוש את כוחותיו של מוסטפא בקרב מכריע על אנקרה. בדרכם כבשו היוונים גם את דרום-מערב אנטוליה, שהובטח לה קודם לכן לידי ממלכת איטליה. לאחר שהתקדמו את מרבית הדרך לאנקרה, הובסו היוונים על ידי מוסטפא כמאל וסגנו איסמט פאשה (לימים איסמט אינני) בקרבות סקריה (אוגוסט–ספטמבר 1921) ודומלופנר (אוגוסט 1922). ב-9 בספטמבר 1922 השיבו כוחותיו של מוסטפא כמאל את איזמיר לטורקיה. ניצחונו של מוסטפא במלחמת העצמאות הציל את ריבונותה של טורקיה. הסכם לוזאן ביטל את הסכם סוור, וטורקיה השיבה לעצמה את כל שטח אנטוליה ותראקיה המזרחית מידי יוון.
לאחר המלחמה נגד יוון, כדי למנוע מאבקים עתידיים התרחשו חילופי אוכלוסין, שבמסגרתם מיליון וחצי יוונים הועברו מבתיהם בטורקיה לעבר יוון ומיליון טורקים הועברו מיוון לטורקיה.
כנשיא טורקיה
עריכה
בשנת 1922, לאחר כיבוש מחוז מרמרה בידי הכוחות הטורקים עקב משבר צ'נקלה, הועבר ב-1 בנובמבר חוק באספה הלאומית הגדולה לביטול מוסד הסולטאן העות'מאני. מהמט השישי איבד את תפקידו ואת מעמדו, והאימפריה העות'מאנית פסקה מלהתקיים.
הרפובליקה הטורקית נוסדה במקום האימפריה שקדמה לה ב-29 באוקטובר 1923, ומוסטפא כמאל נבחר לנשיאה הראשון. אף על פי שמבחינה חיצונית היה מדובר בדמוקרטיה, מוסטפא היה למעשה דיקטטור, אם כי דיקטטור מתון. יוקרתו, על כל פנים, הייתה כה גבוהה עד שבמשך כל שנות העשרים הייתה ההתנגדות לממשלתו מועטה. מוסטפא העריץ כמה אלמנטים בממשל של ברית המועצות ושל המפלגה הפשיסטית באיטליה, אך לא היה קומוניסט או פשיסט. המדינה הגנה על הרכוש הפרטי, ומתנגדים פוליטיים לא קיבלו עונש גרוע יותר מהגליה למחוז מרוחק.
מאידך גיסא, מוסטפא כמאל היה לאומן טורקי, השואף ליצירת מדינה טורקית הומוגנית. על פי הסכמה עם הממשלה היוונית, רוב המיעוט היווני גורש מהמדינה, והוחלף בזרם של פליטים טורקים מיוון ומבולגריה. הכורדים לא נרדפו, אך מוסטפא התעקש כי המדובר בטורקים אתניים. נאסר עליהם השימוש בשפתם ובתרבותם. מוסטפא כמאל הקים את מפלגת העם הרפובליקאית ועמד בראשה. עם הקמתה קבע את ששת עקרונותיה הנודעים בכינוי ששת החיצים:
- עקרון הרפובליקה – הפלת הממסד הסולטאני והקמת הרפובליקה
- עקרון הלאומיות – הקמת חזון לאומי חדש המבוסס על האוכלוסייה הטורקית-מוסלמית הממוקמת בגבולות שנקבעו במלחמת העצמאות
- עקרון העממיות – הדגשת החשיבות של שמירת כוח השלטון בידי העם
- עקרון המהפכניות – מביע את הצורך להביא למהפכה בחיי החברה המסורתיים ולהתקדם לעבר המערב
- עקרון החילון – הפרדת הדת מהמדינה והפרדת הלכות המסורת מן מוסד המדינה לגמרי ומן התרבות החברתית החדשה, משמע מערכת חינוך חדשה, חופש פולחן והחלשת ההשפעה של המוסד הדתי
- עקרון המדינתיות – התערבותה של המדינה בכלכלה הלאומית
הרפורמות
עריכה- ערך מורחב – רפורמות אטאטורק
המורשת החשובה ביותר שהותיר מוסטפא כמאל הייתה מסע החילון והמודרניזציה שהחיל על העם הטורקי. הח'ליפות (תוארו של ראש המאמינים המוסלמים, שבו החזיקו הסולטאנים העות'מאנים) בוטלה במרץ 1924. התואר פאשה בוטל. המדרסות – בתי הספר האסלאמיים – נסגרו. השריעה לא הייתה עוד החוק המחייב במדינה, והמג'לה – קובץ דיני הממונות המבוסס על הדין המוסלמי – הוחלף בקוד האזרחי השווייצרי בשנת 1926. דיני העונשין האיטלקיים ודינים מסחריים גרמניים אומצו אף הם. אטאטורק אסר על קריאת המואזין במסגדים.
שחרור האישה קיבל דחיפה מעצם נישואיו של מוסטפא כמאל בשנת 1923 לאישה בשם לטיפה אושאקי, שהייתה בעלת חינוך מערבי. השניים התגרשו בשנת 1925. מספר חוקים עודדו שינוי זה בחברה המסורתית, ובשנת 1934 קיבלו הנשים זכות בחירה לפרלמנט, ואת הזכות להיבחר כנציגות לפרלמנט.
מוסטפא כמאל התייחס לתרבוש כסמל לפיאודליזם ואסר את חבישתו. הוא לבש חליפה וכובע מערביים, והתעקש כי כל הטורקים ינהגו כמותו. הוא התנגד מאוד ללבישת רעלה על ידי נשים, ועודד את הנשים להתלבש באופן מערבי ולעבוד מחוץ לבית. בשנת 1928 הכריזה הממשלה כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית טורקי, המבוסס על האלפבית הלטיני, שהיה קל יותר ללימוד וקל יותר להדפסה, והפך את הקריאה והכתיבה לשכיחות יותר. כל האזרחים מגיל 6 עד גיל 40 חויבו ללכת לבית הספר וללמוד את האלפבית החדש. השפה הטורקית "טוהרה" מניבים ערביים ופרסיים, ואלה הוחלפו במילים טורקיות.
מכיוון שעל פי החוק האסלאמי נאסרה הצגה ויזואלית של גוף האדם, פתח מוסטפא כמאל בתי ספר ללימוד אמנות לנשים ולגברים. הוא גם הסיר את האיסור האסלאמי על שתיית אלכוהול. באופן אישי נודע מוסטפא כחובב המשקה הטורקי "ראקי" (עראק טורקי). היו לו יחסים טובים עם לנין ששלט בברית המועצות, ואף קיבל ממנו משלוחים של עראק. בשנת 1934 חייב את כל הטורקים לקבל שם משפחה, כנהוג במערב. הפרלמנט החליט כי שם משפחתו של מוסטפא כמאל יהיה "אטאטורק" – אבי הטורקים.
לפני ניסוח האידאולוגיה הדמוקרטית של אטאטורק, בשנת 1930, הורה האחרון לפתחי אוקייר ביי לארגן מפלגת אופוזיציה על מנת לשמור על הדמוקרטיה. פתחי ייסד את מפלגת הרפובליקה הליברלית, שלא נבדלה כמעט ממפלגת העם הרפובליקנית אלא בהתנגדותה ל"ממלכתיות". הניסיון להביא לדמוקרטיזציה בממשל גרר אחריו את מרד אררט בידי האוכלוסייה הכורדית, שתכננה להפיל את משטרו של אטאטורק ולהשיב את הח'ליפות אך ללא הצלחה. לאחר שנציגי המפלגה החלו להתנגד גם ל"מהפכנות" והראו עמדות ריאקציונריות נגד רפורמות אטאטורק, הורה פתחי ביי על סגירת המפלגה, וההתקדמות לעבר דמוקרטיה טורקית נעצרה לכמה שנים. אטאטורק רשם בצוואתו את הצורך בהפיכתה של טורקיה לדמוקרטיה ובסופו של דבר צוואתו הזאת מומשה במהלך שנות החמישים ולאחר מלחמת העולם השנייה.
אטאטורק העניק לטורקיה יוקרה בעיניים בין-לאומיות בהישגיו הצבאיים והפוליטיים. שיאם של הישגיו היה השבת הריבונות הטורקית למצרי הדרדנלים לפי אמנת מונטריי, בשנת 1936. אטאטורק עדיין היה פופולרי בקרב העם הטורקי בעת שמת בשנת 1938 משחמת הכבד, אשר נגרמה כפי הנראה עקב שתייה מרובה ומאמץ.
חייו האישיים
עריכהבזמן לימודיו במונסטיר שבמקדוניה התאהבה בו נערה בשם אלני קרינטה (Eleni Karinte). לא ידוע רבות על אופי הקשר, אולם הוא נתן השראה לסופר המקדוני דז'אן דוקובסקי לכתוב מחזה על כך. פיקריה האנם (Fikriye Hanım), שהייתה בת-דודתו (אחייניתו של אביו החורג, רג'פ ביי) של אטאטורק התאהבה בו. לאחר גירושיה מבעלה המצרי, היא עברה לאסטנבול ובמהלך מלחמת העצמאות הטורקית התגוררה עם אטאטורק ברובע צ'נקאיה שבאנקרה ופיקריה שמשה כמזכירתו האישית. לאחר שהצבא הטורקי נכנס לאיזמיר ב-1922 התגורר אטאטורק בביתו של איל הספנות מועמר אושאקיזדה. שם הכיר את בתו, לטיפה, שהייתה בוגרת הסורבון ולמדה אנגלית בלונדון בזמן המלחמה. לטיפה התאהבה גם היא באטאטורק. המשולש הרומנטי שימש מקור לספר שכתב חברו הקרוב, סליח בוזוק (Salih Bozok), אולם הספר יצא לאור רק ב-2005. לטיפה לחצה על פיקריה להיפרד מאטאטורק. עקב כך, על פי הגרסה הרשמית, שמה פיקריה קץ לחייה (ישנן שמועות הטוענות שחוסלה). אטאטורק ולטיפה נשאו ב-29 בינואר 1923. לזמן קצר הייתה לטיפה סמל לאישה הטורקית המודרנית והופיעה בציבור בבגדים מערביים בלוויית בעלה. אולם הנישואין לא היו מאושרים ועקב ויכוחים תכופים התגרשו בני הזוג ב-5 באוגוסט 1925.
אטאטורק אימץ במהלך חייו 13 ילדים – 12 בנות ובן אחד. אחת מילדותיו, סביהה גקצ'ן, שהייתה ממוצא ארמני ונלקחה בידי אטאטורק מבית יתומים, התפרסמה כטייסת הטורקית הראשונה ונחשבת לטייסת הקרב הראשונה בעולם.
מורשתו
עריכהמורשתו בטורקיה
עריכה
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא האם הדברים עדיין רלוונטיים אחרי תהליכים שעברה המדינה תחת ארדואן?.
יורשו של אטאטורק, איסמט אינני, יצר פולחן אישיות לאטאטורק לאחר מותו, הנמשך עד עצם היום הזה. אף שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשטורקיה הפכה לדמוקרטיה של ממש, איבדה המפלגה הכמאליסטית מכוחה, פניו ושמו של אטאטורק נוכחים כיום בכל מקום בטורקיה – על בנייני ממשלה, על גבי כל שטרי הכסף, ואפילו בבתים פרטיים של אזרחים טורקיים רבים. פסלי ענק של אטאטורק נמצאים במקומות רבים בטורקיה, נמל התעופה הבין-לאומי הקודם באיסטנבול נושא את שמו, אצטדיון אטאטורק, סכר אטאטורק, וכן גשרים ומבנים רבים.
מעטות הן הארצות שהשתנו בצורה כה מקיפה על ידי שליט אחד, כטורקיה תחת אטאטורק. בניגוד לרפורמות בברית המועצות ובאיטליה הפשיסטית, נותרו הרפורמות שלו זמן רב לאחר מותו. אף שהיה אדם סמכותי מטבעו, יצר מערכת שהסתגלה באופן מהיר לדמוקרטיה. הרפורמות שיצר הביאו לטורקיה שלווה ושגשוג עוד בימי חייו. מבקריו טוענים כי הכמאליזם השאיר את טורקיה עם מאפיינים חצויים – אירופאית, אך לא לגמרי אירופאית, מנוכרת מן העולם המוסלמי, אך עדיין מדינה מוסלמית.
מורשתו של אטאטורק עדיין ניכרת בצבא הטורקי, הרואה עצמו כשומר הלאומיות הטורקית והחילוניות. קצינים כמאליסטים פעלו בשנת 1960 ובשנת 1980 נגד משטרים בהם ראו סטייה מעקרונות אטאטורק. כוחו של הצבא, והנטייה הבדלנית הכמאליסטית, נותרו מכשול בדרכה של טורקיה אל האיחוד האירופי. אולם לאחר סדרת מהלכים להחלשת כוחו של הצבא והפלג הכמאליסטי, ולאחר מספר שינויים חוקתיים שנעשו בשנת 2011, נחלשה מורשתו של אטאטורק. מאז היבחרו של ארדואן לראשות ממשלת טורקיה בשנת 2002 ולאחר מכן לנשיאות המדינה בשנת 2014 פעל ארדואן על מנת להגביר את הרגש האיסלמי ברחבי טורקיה בניגוד למורשת אטאטורק.
הנצחתו ברחבי העולם
עריכה
ב-1981, במלאת מאה שנים להולדתו של אטאטורק, האו"ם ואונסק"ו הכריזו לזכרו על שנת אטאטורק בעולם.[2][3] אנדרטת אטאטורק בוולינגטון שבניו זילנד (המשמשת גם אנדרטה לכוחות אנזא"ק שמתו בגאליפולי); אתר הזיכרון של אטאטורק ליד האתר לזכר מצעד אנזא"ק בקנברה שבאוסטרליה; וכיכר אטאטורק ברומא שבאיטליה, הם כמה דוגמאות. ישנם רחובות וכבישים שנקראים על שמו בכמה מדינות, כמו רחוב כמאל אתאטורק בניו דלהי שבהודו, רחוב כמאל אתאטורק בדאקה שבבנגלדש, שדרת אטאטורק בלב אסלאמאבאד שבפקיסטן, כביש אטאטורק בדרום העיר לרקנה בפרובינציית סינד בפקיסטן, שבה ביקר אטאטורק בשנת 1923, רחוב מוסטפא כמאל אטאטורק ברובע נאקו של סנטו דומינגו שברפובליקה הדומיניקנית, ורחוב אטאטורק ברובע אמסטרדם-נורד באמסטרדם בהולנד. הכניסה לנמל הנסיכות המלכותי באולבני שבמערב אוסטרליה נקרא ערוץ אטאטורק. יש הרבה פסלים ורחובות על שם אטאטורק בצפון קפריסין.
למרות הרפורמות החילוניות הרדיקליות שלו, אטאטורק נותר פופולרי בעולם המוסלמי.[4] זוכרים אותו כמי שיצר מדינה מוסלמית חדשה, עצמאית לחלוטין, בזמן של הסגת גבול על ידי המעצמות הנוצריות, וכמי שניצח במאבק נגד האימפריאליזם המערבי.[4] כאשר מת, הליגה המוסלמית של כל הודו הספידה אותו כ"אישיות גדולה באמת בעולם האיסלאמי, גנרל גדול ומדינאי גדול", והצהירה כי זכרו "יעורר השראה למוסלמים בכל רחבי העולם באומץ, בהתמדה ובגבריות".[4]
אדולף היטלר אמר על אטאטורק כי "מוסוליני הוא תלמידו הראשון ואני תלמידו השני".[5][6][7] היטלר הגדיר אותו כ"כוכב בחושך"[8] ו"היוצר המבריק של טורקיה החדשה".[9] התקשורת ברפובליקת ויימאר הגרמנית סיקרה בהרחבה את המלחמה באנטוליה. סטפן איריג טוען שלמלחמת העצמאות הטורקית הייתה השפעה ברורה יותר על הפוטש במרתף הבירה מאשר לצעדה של המצעד על רומא. הגרמנים, כולל אדולף היטלר, רצו לבטל את חוזה ורסאי בדיוק כמו שבוטל חוזה סוור.[8]
-
אנדרטת אטאטורק מקסיקו סיטי, מקסיקו -
-
-
הנצחתו בישראל
עריכה- בשנת 2002 הוקמה מצבת הזיכרון הטורקית בבאר שבע. ליד המצבה ניצב פסלו של אטאטורק.
- בנובמבר 2007 הוקמה אנדרטה לזכרו של אטאטורק במרכז למורשת יהדות טורקיה ביהוד, שם גם ניטע גן לזכרו.
- הקרן הקיימת הקימה לזכרו את חניון אטאטורק, במורדות הכרמל בסמוך לכרם מהר"ל.
- בתל אביב יש רחוב על שמו.
-
מצבת זיכרון אטאטורק ליד אנדרטת החיילים הטורקים בבאר שבע -
אנדרטת אטאטורק ביהוד -
שלט ברחוב אטאטורק בתל אביב
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- עבודות על מוסטפא כמאל אטאטורק בספרייה הפתוחה
- יצירות של מוסטפא כמאל אטאטורק בספרייה הפתוחה
- יצירות מאת או על מוסטפא כמאל אטאטורק בספריות (קטלוג WorldCat)
- קטעי עיתונים על מוסטפא כמאל אטאטורק בארכיון העיתונות של המאה ה-20 של הספרייה הלאומית הגרמנית לכלכלה
- המרכז לחקר אטאטורק
- מוסטפא כמאל אטאטורק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מוסטפא כמאל אטאטורק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מוסטפא כמאל אטאטורק (1881-1938), דף שער בספרייה הלאומית
מוסטפא כמאל אטאטורק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מוסטפא כמאל אטאטורק, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מוסטפא כמאל אטאטורק, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ יום הולדתו אינו ידוע. 19 במאי (היום בו נחת לסמסון בשנת 1919 כדי להתחיל בהתנגדות הלאומנית) נחשב ליום הולדתו הסמלי. עוד נטען כי הוא נולד בשנת 1880. Zürcher, Erik Jan (1984). The Unionist factor: the role of the Committee of Union and Progress in the Turkish National Movement, 1905–1926. Leiden: E.J. Brill. p. 106.
- ^ "ATATURK: Creator of Modern Turkey". www.columbia.edu. נבדק ב-2017-11-22.
- ^ Landau, Jacob M. (1984). Atatürk and the Modernization of Turkey (באנגלית). BRILL. ISBN 978-9004070707.
- ^ 1 2 3 M. Şükrü Hanioğlu (9 במאי 2011). Atatürk: An Intellectual Biography. Princeton University Press. p. 128. ISBN 978-1-4008-3817-2. נבדק ב-5 ביוני 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Hitler's Infatuation with Atatürk Revisited". Turkey Analyst. אורכב מ-המקור ב-23 בינואר 2021. נבדק ב-19 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ O'Connor, William (24 בנובמבר 2014). "The 20th-Century Dictator Most Idolized by Hitler". The Daily Beast. אורכב מ-המקור ב-4 בפברואר 2021. נבדק ב-19 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ihrig, Stefan (2014). Atatürk in the Nazi Imagination. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. p. 116. ISBN 978-0-674-36837-8.
For example, in 1938, on his birthday, in a meeting with a delegation of Turkish politicians and journalists, he reaffirmed the primal and original role Atatürk had played for him and in doing so also pinpointed what was the essence of most far-right and Nazi interpretations of Atatürk in interwar Germany: “Atatürk was the first to show that it is possible to mobilize and regenerate the resources that a country has lost. In this respect Atatürk was a teacher; Mussolini was his first and I his second student.”
- ^ 1 2 "Atatürk in the Nazi Imagination — Stefan Ihrig | Harvard University Press". www.hup.harvard.edu. נבדק ב-2019-06-30.
- ^ בנאום שלו לרייכסטאג ב-4 במאי 1941 אמר אדולף היטלר: "טורקיה הייתה בעלת ברית שלנו במלחמת העולם. התוצאה המצערת שלה הייתה נטל כבד עבור טורקיה כמו עבורנו. המשחזר הגדול והגאוני של טורקיה החדשה נתן לבעלי בריתו, מוכים בגורל, את הדוגמה הראשונה לתחייה. בעוד טורקיה, הודות לגישה הריאלית של הנהגת המדינה שלה, שמרה על יחסה העצמאי, יוגוסלביה נפלה קורבן לתככים בריטיים".