התנ"ך השטני

התנ"ך השטני (אנגלית: The Satanic Bible) הוא ספר שנכתב על ידי אנטון לה-ויי בשנת 1969 ומהווה את הבסיס הפילוסופי והפולחני לדת האתאיסטית "שטניזם לה-וייאני", בה דוגלים חברי כנסיית השטן, אחד מהארגונים השטניסטיים הגדולים ביותר. הוא מכיל אוסף של מאמרים, הבחנות ופולחנים שטניסטיים בסיסיים, ומתאר את הפילוסופיה השטניסטית הייחודית של להווי (אם כי הוא מכיר בהשפעתם של פילוסופים שונים על גיבוש פילוסופיה זו, ביניהם ניקולו מקיאוולי, פרידריך ניטשה, ראגנר רדבירד ואיין ראנד). הספר מכיל את העקרונות הבסיסיים של שטניזם, ונחשב לאבן היסוד של הפילוסופיה והדוֹגמה עליה היא מושתתת. כנסיית השטן היא הדוניסטית ואינדיבידואליסטית במהותה, המבקשת להתאים לטבע האנושי ולטפח את הפוטנציאל הטמון בפרט וטוענת שהדתות המונותאיסטיות מדכאות אותו. שטניסטים גורסים כי התנ"ך השטני אינו נתון לפרשנות או רוויזיה, ושאין תוקף בדת השטניסטית לאף חוק או עיקרון הנוגדים את הכתוב בתנ"ך השטני.

התנ"ך השטני
The Satanic Bible

מידע כללי
מאת	אנטון לה-ויי
שפת המקור	אנגלית
סוגה	ספרות עיון
נושא	שטניזם לה-וייאני, שטניזם אתאיסטי
הוצאה
הוצאה	אייבון
תאריך הוצאה	1969
סדרה
הספר הבא	הפולחנים השטניים

חלוקתו של התנ"ך השטני לספרים

לאחר ההקדמות שנכתבו על ידי מחברים אחרים, התנ"ך השטני מחולק לארבעה ספרים: "ספרו של השטן", "ספרו של לוציפר", "ספרו של בליעל" ולבסוף "ספרו של לווייתן". כל ספר מתמקד בפן שונה של שטניזם, ומשרת מטרה ייחודית בתוך המבנה של התנ"ך השטני.

ספרו של השטן

"ספרו של השטן: ההוקעה התופתית" מציג את הדת השטנית באופן דרמטי, דרך פרוזה טקסית. זהו הספר היחידי בתנ"ך השטני בעל פורמט פיוטי, הבנוי באופן מכוון כפואמה. חמשת הפרקים הראשונים ב"ספרו של השטן" הותאמו לו מתוך ספרו הידוע לשמצה של ראגנר רדבירד, "עוצמה היא נכונה". אנטון להווי לא העתיק מרדבירד באופן ישיר: הוא השתמש בקטעים מתוך חלקים שונים ב"עוצמה היא נכונה", וערך שינויים בטקסט כדי לתקן את מה שהוא תפס כפגמים בהיגיון או בעקביות בפילוסופיה של רדבירד. כפי שאנטון להווי ציין בהקדמתו שסופחה למהדורות המאוחרות של "עוצמה היא נכונה", הוא מצא בספר זה מנה נכבדת של השראה, אך גם שגיאות מובהקות שמונעות ממנו, כמו שהוא במקור, ליישר קו עם הפילוסופיה השטנית. היה זה המסר הכללי של "עוצמה היא נכונה" שקסם ללהווי, ואותו ניסה לתפוס על ידי בחירה בררנית של פסקאות ועריכת שינויים בטקסט המקורי.

"ספרו של השטן" הוא הספר הקצר ביותר בתנ"ך השטני, אך באופנים רבים גם הדרמטי ביותר. נדמה שהכוונות מאחוריו הן להדליק את הקורא, לעורר את חוש ההיגיון והעלבון שלו ולעודד אותו להסכים עם המאמרים על הפילוסופיה והדוגמה השטנית העוקבים ב"ספרו של לוציפר".

להווי דקלם את "ספרו של השטן" במלואו (כמו בהקלטה של "המיסה השטנית") או בחלקו בטקסים שטניים שונים.

"ספרו של השטן" מקושר באופן סמלי עם יסוד האש.

ספרו של לוציפר

"ספרו של לוציפר: ההארה" עוקב את "ספרו של השטן". הספר קרוי על שם לוציפר, כינויו של השטן באמונה הנוצרית. לאחר האינטונציה הזועמת של "ספרו של השטן", מבקש "ספרו של לוציפר" להסביר בטון הגיוני את הפילוסופיה והדוגמה השטנית. "ספרו של לוציפר" מחולק לשנים-עשר מאמרים, כל אחד מהם מרכיב חיוני בארכיטקטורה של שטניזם. הסיכומים הבאים הם תקצירים של כל אחד מאותם מאמרים:

I. "מבוקש- 'אלוהים' חי או מת"

מאמר קצר זה מציג את שטניזם כדת אתאיסטית במהותה, ומעמיד לדין את הדתות האחרות כמבוססות על אשליה ואשמה. כמו כן, הוא מבהיר את הגישה השטנית לשאלת קיומו של אלוהים:

השטניסט פשוט מקבל את ההגדרה המתאימה לו ביותר. האדם תמיד יצר את אלוהויותיו, במקום שאלוהויותיו יצרו אותו. עבור השטניסט, "אלוהים" נתפס ככוח המאזן בטבע, שאינו מודאג בדבר סבל.

הקטע ממנו לקוחה פסקה זאת מציע ש"אלוהים" הוא מושג אנושי, אמצעי שנוצר כדי להסביר את מה שהאדם לא היה מסוגל להסביר בשל בורותו או בשל חוסר יכולתו לתפוס את טבעה של המציאות. הקטע הזה גם מציג את האמרה "אני האלוהים של עצמי", ביטוי של העצמה-אישית אנוכית, הנתפסת כתכונה חיובית על ידי שטניסטים.

II. "האלוהים שאתה מציל עשוי להיות עצמך"

מאמר זה ממשיך את הקונספט של "אני האלוהים של עצמי" עם הסבר מלא לתפיסת העולם האנוכית של השטניסט. מאמר קצר זה גורס שכל האלוהויות הומצאו על ידי בני אדם, ולכן לסגוד לאלוהים חיצוני זה כמו לסגוד בעקיפין לאדם שיצר אותו. לפיכך, הגישה השטנית ההגיונית היא ליצור את האל בדמותך שלך, כלומר את עצמך, ו"לסגוד" לו. המתקבל מכך, הוא שהפרט רואה את עצמו כבעל החשיבות הגבוהה ביותר מבין כל הישויות, ומאמץ גישה אנוכית בלתי מתנצלת כלפי העולם.

III. "מספר הוכחות לעידן השטני החדש"

מאמר זה ארוך מקודמיו. לאחר שני המאמרים הראשונים שמגנים את הדתות האלטרואיסטיות כצבועות ומעודדת שנאה-עצמית, מאמר זה מציע את הדת השטניסטית כתחלופה וניגוד; דת התואמת את צרכיו של האדם.

הוא פותח בהשאה ש"שבעת החטאים" הם בעצם כולם חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי ואינם "חטאים" כלל. הוא מצהיר שהם כולם דחפים אנושיים שלא ניתן להתחמק מהם, שנבחרו בקפידה על ידי הנצרות כדי להבטיח שכל בני האדם יחטאו- מאחר שאף אחד אינו יכול להימנע מלשתף פעולה עם הדחפים האינסטינקטיביים הללו. להווי טוען שזהו אמצעי שנוצר כדי להבטיח את התלות של האדם בכנסייה הנוצרית, מאחר שלאף אחד לא תהיה ברירה אלא להתחנן בפני אלוהים למחילה על חטאים שלבטח ביצע. להווי מציע להפך; שיש לקבל את אותם "חטאים" משום שהם טבעיים עבור האדם, ויש אפילו להחשיב אותם כערכיים. הוא נותן דוגמאות, ביניהן זו:

קנאה וחמדנות הם הכוחות המניעים של שאפתנות- וללא שאפתנות, הישגים בעלי ערך היו מועטים מאוד.

הוא ממשיך ומסביר שבעידן מודרני זה, אנשי דת צריכים באופן מתמיד לשנות ולפרש מחדש את הטקסטים שלהם כדי להדביק את קצב הדרישות מצד "מאמינים" שיתנו להם רשות להתמסר לתאוות האנושיות הנורמליות שלהם. להווי רואה בכך לא רק צביעות אלא גם הוכחה לכך שדתות אלו הן, במהותן, מיושנות ויש להיפטר מהן לחלוטין ולהחליפן עם דת המתאימה יותר לצרכיו של האדם. שטניזם, להווי מציע, היא הדת הזאת.

להווי אז מצדיק את הפן הדתי בשטניזם על ידי כך שהוא מסביר מדוע אינה פילוסופיה בלבד. הוא מסביר שאחת הסיבות לכך שלבני אדם תמיד הייתה דת, היא שיש לו צורך בדוגמה וטיקסיות. שטניזם מכירה בכך, ולכן מציידת את חסידיה בדוגמה וטיקסיות בצורה של כישוף ופולחן. להווי טוען שזוהי בדיוק תכונה זו שמפרידה בין שטניזם להומניזם או פילוסופיות אחרות שהן אתיאיסטיות במהותן, והופך אותה לדת אמיתית שמתאימה לטבע הגשמי של האדם.

להווי מסכם את המאמר בציון העובדה שדתות "העידן החדש" האחרות שטוענות לספק לחסידיהן כלים לביצוע כישוף נכשלו בכך מפני שעשו הפרדה בין "כישוף לבן" ו"כישוף שחור". להווי אומר שכל כישוף הוא אותו הדבר, משום שכולו כאחד נעשה עבור פיאור שמו של המכשף ולכן, כמו כל מעשיו של האדם, הוא אנוכי באופן מהותי. להווי מציע ששטניסט יכול לבחור לעזור לאלו שאכפת לו מהם, כולל לעצמו, או לדון את אלו שהוא מתעב, אך בכל מקרה מעשיו הם בשיקול דעת עצמי ולכן בעלי אופי אנוכי.

IV. –"גיהנום, השטן, וכיצד למכור את נשמתך"

במאמר זה להווי מסביר מדוע, אם אינו מאמין באלוהיות או בשטנים במובנם המילולי, בחר את השם "שטניזם" כדי לתאר את הדת שלו. להווי מציין שהמקור העברי של המילה "שטן" הוא מונח שמשמעותו "מתנגד", שתקף לא רק לישויות על-טבעיות אלא גם לכל אדם שהוא יריבך. כמו כן הוא מסביר את החשיבות המיתולוגית והספרותית של דמות השטן בהיסטוריה, מהאל היווני "פאן", ל"שעיר לעזאזל" שהשתמשו בו כדי שיספוג את חטאי בני האדם, ועד לבחירתם והטמעתם של דמונים וישויות פגניות בידי הנצרות באותו גיוון בה הטמיעה שדים או קדושים.

המסקנה הסופית של להווי היא שהשטן וכל השדים מייצגים את הטבע הגשמי של האדם שאותו דנו כרשע, ואת ההפך של הכל מסגידה מתרפסת לאלוהים ועד קונפורמיות. לכן השטן כדמות מיתולוגית-ספרותית הוא הסמל המושלם עבור דת שמעלה על נס את הטבע האנושי הגשמי והעצמאי. ניתן להשוות את ההשקפה של להווי על השטן להשקפתו הספרותית של ג'ון מילטון עליו: חיה גאה ועצמאית.

V. אהבה ושנאה

מאמר זה קצר באופן מפתיע בהתחשב במשמעותיות שלו. כאן להווי מסביר במושגים ברורים מאוד את ההשקפה השטניסטית בנוגע לענייני אהבה ושנאה, והתפקידים שלהם בפרשיות אנושיות. להווי מבהיר שאף על פי ששטניזם היא דת אנוכית ללא פשרות, הוא מגדיר אנוכיות לפי הרצון האמיתי של האינדווידואל. לפיכך, אם אדם באמת דואג לאדם אחר ומבקש להביע את אהבתו, אז עליו לעשות כן מכל הלב: אדם אנוכי לחלוטין יכול להכיר בכך שאם הוא אוהב אדם אחר, האדם הזה חשוב לפי מידת האהבה כלפיו. ניתן להשוות זאת באופן חיובי להתייחסות של האתיקה האגואיסטית לאותו עניין; שבסופו של דבר מה שתורם לאחרים עשוי לתרום גם לפרט, ובכך נשמר העיקרון שהאינטרסים האישיים תמיד בראש סדר העדיפויות. להווי כלל לא רומז שאהבה היא לא רגש טבעי לאדם, ואף מדגיש שלהפך: מאוד טבעי לאהוב פרטים מסוימים, אך לאהוב את כל בני האדם, ובכך להיות אלטרואיסטי, אינו רק טעות פילוסופית אלא למעשה בלתי אפשרי ואפילו מזיק ליכולת לאהוב באמת את האנשים המעטים הראויים לכך.

להווי גם כן מסביר ששנאה, כמו אהבה, היא רגש טבעי לאדם ולפיכך אין להכחיש אותה. הוא מבהיר שיש לכוון שנאה כלפי אלו שראויים לה לפי מידת הכוונה הזדונית במעשיהם, וכמו אהבה, אין זה הגיוני לשנוא את כל בני האדם. להווי מהרהר בכך שאף על פי ששטניזם מקדמת בנחישות גם אהבה וגם שנאה פרטנית, אלו המאמינים בדתות אלטרואיסטיות מתעלמים מעובדה זו ופוטרים את שטניזם כדת של שנאה. הוא מסיק שתפיסה מוטעית ושקרית זו נובעת מכך שדתות אלטרואיסטיות סולדות מלהכיר בעובדה ששנאה גם היא רגש טבעי לאדם, ולכן אם רק מציינים בפני חסידיהן את העובדה ששטניזם כן מותירה לפרטים לשנוא את אויביהם, היא מיד מצטיירת בפניהם כחסרת אהבה בכללותה.

VI. "סקס שטני"

בניגוד לאמונה הרווחת ששטניזם מקדמת התנהגות מופקרת בקרב כל בני האדם, במאמר זה להווי למעשה מבקר בחריפות את תנועת ה"אהבה החופשית" (שהייתה בשיאה בשנות השישים של המאה ה-20, הזמן בו נכתב התנ"ך השטני) אותה קידמו ילדי הפרחים בזמנם כמגבילה, באותה מידה בה מגבילות הדתות האלטרואיסטיות בהטפתן שסקס הוא רע. העמדה של להווי, פעם נוספת, בעלת אופי אינדיבידואלי לגמרי בכל הנוגע לאתיקה ועניינים מיניים. הוא גורס שבעוד שחלק מבני האדם למעשה מאוד נהנים מהוללות מינית, חלקם האחר, מעצם טבעם, מסתדרים טוב יותר עם הרבה פחות פעילות מינית, או אפילו ללא פעילות מינית כלל. להווי מאמין שאף אחד מהמצבים האלו אינם בלתי טבעיים או ראויים לגינוי, אלא שכל פרט צריך לקבוע את גבולותיו לפי הטעם וההעדפות המיניות האישיות שלו.

על יסוד עיקרון בסיסי זה, להווי מרחיב בנושא על ידי הבהרה מדויקת של השוני בין פעילות מינית שטנית מורשית ולא מורשית.

הנחת היסוד של מה מותר מסוכמת על ידי המקסימה הזאת:

"שטניזם מעודדת כל צורה של הבעה מינית שחפצים בה, כל עוד אין הדבר פוגע באף אחד אחר"

להווי ממהר לציין שאין זה אוסר לפיכך מזוכיזם מיני, משום שיש לפרש "כל עוד אין הדבר פוגע באף אחד אחר" במשמעות "כל עוד אינו מבקש מפורשות שיפגעו בו".

הצהרה זו בפתיחות מותירה הומוסקסואליות, ביסקסואליות, פוליגמיה, סקס בתוך או מחוץ לנישואים, משחקים מיניים כולל בדסמ, אורגיות או כל נטייה אחרת מסוג זה, ובאותו זמן כוללת גם הטרוסקסואליות, מונוגמיה או נישואים "מסורתיים". שטניזם מתייחסת לכל אותן פעילויות בצורה שווה ובאותה מידת כבוד. להווי גם מוסיף ומפרט שא-סקסואליות היא התנהגות תקפה באותה מידה, עבור מישהו שאינו חפץ בפעילות מינית כלל. להווי טוען ששטניזם היא הדת הראשונה שמאמצת עמדה זו באופן גלוי.

יש להדגיש שאותה הצהרה אינה מותירה, לפיכך, אף פעילות כגון אונס, פדופיליה או כל פעילות מינית בה המשתתפים אינם רוצים או אינם יכולים לתת את הסכמתם המודעת והמיודעת (כמו במקרה של ילד). שטניזם גם במפורש אוסרת התנהגות בלתי חוקית מכל סוג. עובדה זו מפריכה את הטענה ששטניזם מוחלת על התעללות בילדים או כל צורה של התנהגות פלילית.

VII. "לא כל הערפדים מוצצים דם"

אחד מהמאמרים הכי מפורסמים מהתנ"ך השטני, שכן בו להווי קובע את המושג "ערפדים נפשיים". להווי מגדיר את הערפד הנפשי כמישהו שמנסה לעשות מניפולציות פסיכולוגיות על אחרים על ידי כך שהוא משחק באופן שיטתי את תפקיד הקורבן: למשל, אדם שכל הזמן משתמש בפגם פיזי חסר חשיבות כתירוץ לחסרונותיו וכאמצעי להשיג סימפתיה והטבות מאחרים. להווי מאמין שאלו שלוקחים על עצמם את תפקיד הקורבן כדי לעורר רגשי אשם, הם חלשים במהותם ולכן על שטניסטים להרחיק אותם או להתרחק מהם. (יש להדגיש שלהווי אינו מניח שכל מי שיש לו פגם פיזי הוא אוטומטית חלש, אלא שכל מי שמשתמש בפגם שכזה כדי להשיג רחמים והטבות הוא חלש).

להווי מזהיר שאנשים מסוג זה מרוקנים את הפרט מהאנרגיות הנפשיות שלו (לכן המונח "ערפדים נפשיים") ולכן יש להתמודד עמם בחוסר רחמים ולהיפטר מהם לפני שנותנים להם רשות לשלוט בחיים של אינדווידואלים חיוניים ובעלי יכולת.

VIII. "התמסרות לא כפייתיות"

כאן, להווי מגדיר שטניזם כפילוסופיה הדוניסטית במהותה, אך גישתו להדוניזם היא אפיקורסית בטבעה.

להווי מצהיר בצורה ברורה שהוא מאמין שהאדם תמיד צריך להתכוונן לכיוון התמסרות, במקום התנזרות. בעוד שדתות אחרות מבקשות להכתיב ממה יש להתנזר (- מרוב הדחפים הטבעיים של האדם, לפי להווי), שטניזם מחפשת לעודד את האדם להתמסר לכל תאוותיו הגשמיות (כל עוד הן לא עוברות את גבול האתיקה השטניסטית, ראה מאמר על מיניות שטנית לדוגמה). שטניזם, כדת אתית, עומדת על כך שמאחר שאין חיים אחרי המוות ולפיכך גם לא גן עדן, צריך להשיג כל אושר וסיפוק בחיים האלו, בעולם הזה. בשל כך להווי מייעץ להתמסר עד כמה שאתה מסוגל, כדי לבלות את ימי חייך הספורים עלי האדמות בצורה הטובה ביותר.

אף על פי כן, להווי גם מזהיר מפני קומפולסיביות, כלומר כישלון בתרגול שליטה עצמית, ובייחוד מפני לקיחת חלק בהרס-עצמי בתחפושת של "התמסרות". לעיתים קרובות משתמשים בקו מנחה זה כטיעון שטני נגד פעילויות כמו לקיחת סמים. להווי גם מוסיף ומדגיש שרגשי אשם דתיים אשר מונעים מהמאמינים ליהנות מעצמם הם למעשה רק כפייתיות בתחפושת של דבקות דתית; כפייתיות להתכחש לעצמך.

IX. "על הבחירה בהקרבת קורבן אנושי"

במאמר זה, להווי מגנה באופן חד משמעי רצח או פגיעה בבעלי חיים למען טקס או למטרות כישוף, בניגוד מוחלט לאמונה הנפוצה ששטניזם מעודדת תרגול זה. להווי מצהיר שלגרום נזק לחיה חפה מפשע הוא אי צדק גס, וחסר תועלת מבחינת כישוף.

להווי מציע במקום זאת שהמכשף יציע את עצמו: במקרה של טקס תאווה, למשל, על ידי יצירת אורגזמה. הוא מסביר שהמטרה של הקרבת חיה כקורבן היא, לכאורה, להפיק ממנה את האנרגיה החיונית כדי לבצע מעשה כשפים, אך בעצם ניתן להגיע לאפקט כישופי טוב יותר בעזרת תפוקת אנרגיה אורגזמית.

להווי כמו כן מציע שבעוד שהשטניסט אינו מעודד, תחת שום נסיבות, פעילות פלילית, אם הפרט מאמין שלאדם כלשהו מגיע למות, אז יש לו צידוק מוחלט להטיל על אותו אדם קללה ובכך לעשות ממנו "קורבן אנוש".

בעוד שמאמר זה אכן מרחיב על נושאים חשובים ביותר באתיקה השטנית, בעיקר בנוגע ליחס לחיות ולהיבטים מסוימים של כישוף, הוא גם שזור בהומור אופייני, כמו למשל בהצהרה בנוגע לכל אותם "מכשפים לבנים" לכאורה, שלהווי טוען בסרקסטיות ש"אורגזמה אחת טובה לוודאי תהרוג אותם!".

X. "חיים לאחר המוות דרך סיפוק האגו" בהרחבה על נקודת המבט הבלתי-רוחנית שלו, להווי מסביר שמאחר שאין חיים בעולם הבא, יש להעריך הערכה רבה את החיים הנוכחיים ואין לשלול את ערך החיים של האינדווידואל. לפיכך, הוא ממליץ ששטניסטים ידאגו לשמור ולשמר את חייהם כל עוד הם יכולים, ומבקר קשות את התרגול הדתי של "קידוש השם".

להווי מצהיר שהנסיבות תחתן שטניסט ירצה להקריב את חייו או לסכן אותם הן מצומצמת בהחלט. מבין נסיבות אלו הוא מציין באופן ספציפי את ההגנה על היקרים ללבו של השטניסט, בעיקר הבן/בת זוג או הילדים. להווי רואה בהגנה על אלו שהפרט אוהב כאינסטינקט טבעי אצל חיות (כולל האדם), וגם כסיכון מחושב: מחד גיסא, חייו של הפרט הם בעלי חשיבות עליונה עבורו, אבל החיים של אלו שהוא אוהב עשויים להיות חשובים באותה מידה, ולכן הפרט עלול להיאלץ בנסיבות מסוימות לשקול זאת ולבחור לסכן (או אף להקריב) את חייו כדי להגן על אלו שהוא אוהב.

כמו כן, להווי מגנה התאבדות, חוץ מאשר באותן נסיבות בהן, כפי שהוא מנסח זאת, החיים עצמם הפכו להיות משוללי הנאה והמוות הפך למקור היחידה להקלה. אין חריגה זו כוללת את אלו הסובלים מתעוב עצמי בלתי מוצדק, אלא מתייחסת לאלו, אשר בשל מחלה סופנית מייסרת או נסיבות דומות, אינם יכולים לצפות כלל להנאה בחיים הקצרים שנותרו להם, ולכן בוחרים לסיימם מהר וללא כאב מאשר להמשיך ולסבול ייסורים מתמשכים.

בנוסף לכך, להווי מאמץ את העמדה שמשום שהפרט לעולם לא ישיג תפארת בעולם הבא (משום שאינו קיים), על הפרט לשאוף לתפארת בעולם הזה. הוא מאמץ את העמדה הקלאסית-משהו שניתן להשיג אלמותיות על ידי יצירת שם נצחי בעבור עצמך על ידי עשיית מעשים יוצאים מן הכלל: ניתן להשוות זאת, למשל, למיתוסים של גיבורים יוונים כמו אכילס.

XI. "חגים דתיים"

להווי מתאר בקצרה שלושה חגים שטניים:

החשוב ביותר בשטניזם הוא יום ההולדת של השטניסט, כיום בו נולדה האלוהות שהיא העצמי. כך השטניסט מזכיר לעצמו שהוא הדבר הכי חשוב עבור עצמו בכל היקום, ולכן יש לתת כבוד לקיומו החיוני ולחייו. להווי ממליץ שהשטניסט יחגוג את יום ההולדת שלו בכל דרך שהוא רואה לנכון, באיזו מידה של הדר וטיקסיות שהוא חפץ בה. ניתן גם לראות בחגיגה השטנית של יום ההולדת לעג כלפי החגים בדתות אחרות המבקשים להנציח את יום לידתם של אלים או קדושים שונים.

אחרי יום ההולדת של הפרט, להווי מציג שני חגים נוספים בעלי חשיבות שטנית: ליל ולפורגה (Walpurgisnacht) וליל כל הקדושים (Halloween).

הבכיר מביניהם, ליל ולפורגה, שבנוסף לחשיבות המיסטית של תאריך זה, גם מציין את ייסודה של כנסיית השטן בשנת 1966, או, כפי שהיא נקראת, אנוס שאטאנאס (שנתו של השטן בלטינית) [Annos Satanas]. תאריך זה נחגג לרוב על ידי שטניסטים באמצעות טקסים פרטיים או קבוצתיים, וחגיגות פרטיות או משפחתיות כדי להנציח את ייסודה של כנסיית השטן.

כמו כן ליל כל הקדושים נחגג בשל חשיבותו המיסטית, אם כי שטניסטים נוטים להתייחס בהומור מסוים לחגיגתו, באותה צורה בה מתייחסים אל חגיגתו לא-שטניסטים.

להווי גם מציין את זמני חילופי העונות כחגים שטניים, כחגים בעלי חשיבות עתיקה בהיסטוריה האנושית כולה.

XII. "המיסה השחורה"

המאמר האחרון ב"ספרו של לוציפר" מכין את הקורא לקראת הספרים האחרונים ב"תנ"ך השטני" על ידי סיכום היסטורי של המיסה השחורה, אשר להווי מתאר כבעיקר המצאה ספרותית של נוצרים ואינקוויזיטורים שנועדה לתאר לאנשים את השחיתות של המכשפות שהועמדו לדין (שבעצם היו נשים חפות מכל מעשה כישוף, כפי שלהווי מציין, שאשמתן היחידה הייתה שהן היו מוזרות, סניליות או מכוערות). אף על פי כן, להווי מאמין שלפסיכודרמה מעוררת רגשית יש מקום בתוך הדת השטנית כאמצעי לפורקן רגשי וגיוס מוטיבציה - נושא אליו הוא מתייחס בפירוט בשארית התנ"ך השטני.

אין להמעיט בחשיבותו של "ספרו של לוציפר" לדת השטניסטית. הסגנון הטופיקלי של מאמר זה הפך לסימן ההיכר של להווי, ותוכנו מהווה את אחד היסודות החשובים ביותר בחשיבה השטנית. בסגנונו, המאמר הנדון לעיל כתוב בזהירות ובחסכוניות כדי להבטיח שהמסרים המועברים בו תמיד ברורים ובלתי ניתנים לפרשנות שונה, אך עם זאת הוא מכיל את כל מה שהיה צריך להיאמר. כמו כן, ראוי לציין שלהווי נמנע מכל צורה של גוזמה ב"ספרו של לוציפר" ונזהר בבחירת מילותיו לכל אורך הספר, כדי שיתייחסו לתוכנו של זה ברצינות המרבית (אם כי, הוא כן שוזר בכתביו הומור יבש, גם בחלק זה). בניגוד לכך, את המאמרים שלהווי פרסם מאוחר יותר ב"יומנו של השטן" ו"קול השטן!", הוא כתב בצורה נינוחה וחופשייה יותר. כל המאמרים שנמצאים ב"ספרו של לוציפר" נחשבים לדוגמה שטנית קבועה שאין עליה עוררין, בעוד שהספרים המאוחרים יותר המתוארים לעיל מכילים תערובת של מאמרים, חלקם נחשבים לדוגמה בדת השטנית, ואחרים בבירור רק מתארים דעות אישיות, תחומי עניין או הרהורים אישיים של להווי.

"ספרו של לוציפר" מקושר באופן סמלי עם יסוד האוויר.

ספרו של בלייעל

"ספרו של בלייעל: השליטה בארץ" מציג בפירוט כיצד שטניסטים תופסים את מושג הכישוף. כמו "ספרו של לוציפר", גם הוא מחולק למאמרים, אשר כל אחד מהם מציע הסבר רחב יותר למה שלהווי הגדיר ככישוף וכיצד הוא האמין שניתן ליישמו. מאמרים אלו ומשמעותם מסוכמים בקצרה כאן:

I. "התאוריה והתרגול של כישוף שטני (הגדרה ומטרה)"

להווי קובע את ההגדרה הבאה לכישוף:

לחולל שינוי במצבים או באירועים בתיאום לרצון הפרט, שלא ניתן היה לחולל בעזרת שיטות מקובלות על הכלל

להווי אחרי כן ממשיך ומבדיל בין מה שהוא קורא לו "כישוף פחות/נמוך" ו"כישוף עליון/גבוה".

המושג "כישוף נמוך" מתייחס למניפולציות לא טקסיות, המתבצעות דרך טכניקות טבעיות של תרמית וערמה שמטרתן לתפעל בני אדם אחרים לפי רצון הפרט ובכך להשפיע על המציאות. לפי להווי, המפתח ליכולת זו טמון בידע כיצד להשתמש במראך החיצוני לטובתך. הוא טוען שהפרט יכול לאזור מיניות (sexiness), יראה (wonder) או אהדה (sympathy) בהופעתו על מנת לזכות בחיבתם או בציותם של אחרים. המכשף והמכשפה המוכשרים יכולים אפילו לשלב בין סגנונות מראה אלו כשיש צורך. להווי מציין שפעולותיו של המכשף כדי לתפעל אחרים הן מרכיב חשוב בכישוף נמוך. על כישוף נמוך להווי כותב בהרחבה בספרו "המכשפה השטנית".

כישוף גבוה כולל את כל סוגי הכישוף הפולחני והטקסי, עליו להווי מפרט ביתר ה"תנ"ך השטני".

II. "שלושה סוגים של פולחן שטני"

להווי מציין שלושה סוגים של פולחנים שטניים:

פולחני תאווה מתבצעים כדי למשוך מינית את האדם בו בחרת. להווי מפרט שצריך להיות לך בראש אדם ספציפי, או לפחות סוג של אדם, על מנת שיהיה איזשהו סיכוי שהכישוף יעבוד.

פולחני חמלה מתבצעים לשם רווחתם של היקרים לליבך, או לשם רווח עצמי. המטרה היא להגביר את מידת הרווח הגשמי של הנתון תחת הכישוף, בין אם מדובר בחבר או בעצמך. תחת קטגוריה זאת מתקבצים כל הפולחנים שמטרתם להרוויח עושר חומרי, יתרון פיזי או שיפור המעמד בו הפרט נמצא.

פולחני חורבן ידועים גם בתור קללות או הטלת "עין הרע", ומתבצעים על מנת להרוס את האויבים של הפרט.

להווי כמו כן מזהיר שבכל אחד מהמקרים האלו, הסיכון היחיד הוא שאינך באמת רוצה שמשאלותיך התגשמו. להווי מצהיר באופן ברור מאוד שאין שום סכנה שהפולחנים שלך (פולחני חורבן, בפרט) יחזרו בחזרה אליך ויזיקו לך (כמו בתאוריה של "חוק השלושה\החזרה")- הסכנה האמיתית היא שתרגיש חרטה ואשמה אם תשיג את מה שביקשת, ובכך אתה בעצמך תזיק לך. הוא מייעץ שאם הפרט מבצע פולחן חמלה, עליו להיות מודע שכל הרווחים יהיו על חשבונו של אחר; אם הפרט מבצע פולחן חורבן, עליו להיות בטוח שלא אכפת לו אם קורבנו יחיה או ימות, ואם הוא מבצע פולחן תאווה- עליו להיות בטוח שהוא אכן חפץ בפרט אליו הוא מתאווה.

III. "הפולחן, או "תא לחץ אינטלקטואלי""

כאן להווי מסביר את תפקידם של פולחנים הנעשים לבד ושל אלו הנעשים בקבוצה, ואילו סוגי פולחן מתאימים לביצוע קבוצתי. הוא מציע שביצוע קבוצתי יכול להעצים פולחני חורבן, אך פולחני תאווה וחמלה לעומת זאת, בשל טבעם הפרטי במיוחד, כדאי לעשות לבד, מאחר שלמודעות עצמית אין מקום בתא הפולחן.

להווי אז ממשיך ומתאר את מקום הפולחן כתא להפחתת לחץ אינטלקטואלי, או אמצעי לשחרור אנרגיה עצורה על ידי היכנסות רצונית לתוך מצב תודעתי של השהיית אי-אמון. הוא מוסיף שרק אם תפטור את עצמך מביקורת ראציונלית של מעשיך בתא הפולחן, תוכל לקוות להשיג תכליות מאגיות כלשהן. הוא מכיר בכך שהפולחן השטני דומה בעיקרון לפולחנים של דתות אחרות, אך גם מדגיש שקיים שוני מהותי: השטניסט מודע לכך שהוא נכנס למצב של השהיית חוסר אמונה למען תכלית מסוימת, בעוד שפולחנים של דתות אחרות מבוססים על הונאה עצמית ואשליות.

IV. "המרכיבים ההכרחיים לביצוע כישוף שטני"

להווי מציין חמישה אלמנטים ההכרחיים למעשה כשפים:

"תשוקה": המכשף חייב לחפוץ במטרתו בחשק רב על מנת שהכישוף ישא פרי.

"תזמון": את עת הפולחן יש לבחור בתאום לזמן בו המטרה הכי פתוחה להצעות. להווי מציין במיוחד את העת בה המטרה נמצאת בשינה עמוקה כזמן האידיאלי לכוון אליה את הכישוף.

"הדמיה": הצגת הציוד התורם לסביבת הפולחן, והדמיית התוצאה הרצויה. אין זה כולל רק את הציוד הטקסי, אלא גם, ליתר דיוק, כל אמצעי הדמיה מיוחד שיעזור למכשף להרכיב תמונה מנטלית של מה שהוא מבקש להשיג. זה כולל ציורים, תמונות, פסלים, בובות, טקסטים כתובים או כל דבר אחר שיעזור בלדמיין את התוצאה הרצויה.

"כיוון": כפי שהוזכר לעיל, למכשף צריכה להיות בראש מטרה ברורה. כל שלושת סוגי הפולחן דורשים מהמכשף שידע בדיוק למי (או לפחות לאיזה סוג של אדם) מיועד הכישוף. המכשף גם צריך להיות מסוגל לאוורר את כל התשוקה שלו בעת הפולחן, לא לפניו או אחריו.

"איזון": המכשף צריך לדעת לערב בכישוף שלו מנה של הגיון בריא, הידוע גם בתור גורם האיזון. להווי מבהיר שיש להיות מציאותיים בקשר למשאלות אשר מבקשים להשיג דרך כישוף: לאחל לבלתי אפשרי או לחסר סיכוי לא ישא שום תוצאות, מאחר שהמכשף אינו מסוגל לגייס מספיק אנרגיה כדי להשיג את הבלתי ניתן להשגה בשום אופן. להווי מציין שזוהי יכולת מאוד נדירה ויקרת ערך להיות מסוגל להתאים בדיוק בין הרצונות שלך לבין היכולות שלך באופן מציאותי. לצטט את להווי:

כישוף הוא כמו הטבע עצמו, והצלחה בכישוף דורשת עבודה בתיאום עם הטבע, ולא כנגדו

V. "הפולחן השטני"

חלק זה ב"ספרו של בלייעל" מתחיל לפרט הוראות לביצוע פולחן שטני וכיצד לנהל אותו. הוא כולל הוראות לבחירה ושימוש בביגוד פולחני, מזבח, סמל הבפומט, נרות, פעמון, גביע, נקטר, חרב, פאלוס, גונג וקלף.

"ספרו של בלייעל" מקושר סמלית עם יסוד האדמה.

ספרו של לווייתן

"ספרו של לויתן: הים הסוער" מכיל הוראות ברורות למה שיש לומר ולעשות בזמן הפולחן. הטקסט שלו מורכב בעיקר מקריאות ופיוט פולחני, כולל "הקריאה לשטן" שנעשית בתחילתו של כל טקס, וקריאה נפרדת לכל אחד מסוגי הטקסים. בטקסט נכללים גם תשע-עשרה "מפתחות חנוכיים"; פרשנות חדשה ואפלה לטקסטים באותו שם שנכתבו על ידי ג'ון די בשפה ה"חנוכית" הפיקטיבית (שלטענתו, "למד" אותה מהמלאכים). מפתחות אלו מתפקדים כמזמורים פולחניים שנועדו לרגש, והתרגום באנגלית נועד גם כן כהצהרות פיוטיות של דוגמה שטנית. להווי שינה את משמעות המפתחות החנוכיים מהגרסה של ג'ון די, במאמץ להתאים אותם לדוגמה השטנית ועם זאת לשמור על היעילות שלהם כאמצעי פולחני.

"ספרו של לווייתן" מקושר סמלית עם יסוד המים.

יאנקי רוז (ורד אמריקאי)

התנ"ך השטני מסתיים עם חתימה מסתורית שבה רק המילים "יאנקי רוז". משמעותה היא עניין לספקולציה, ונותרת תעלומה, לפחות עבור הקהל הרחב. אתר האינטרנט של כנסיית השטן, לעומת זאת, מציע רמז אפשרי אחד בשיר באותו שם, שהוקלט על ידי להווי באלבום שלו "השטן יוצא לחופשה". אף על פי כן, האתר מוסיף שזה עשוי להיות או לא להיות רמז כלל, וחשיבותה האמיתית של "יאנקי רוז" תישאר לנצח תעלומה.

הטקסט ותרגומים

חברת "ספרי אייבון", שהוציאה את התנ"ך השטני בפעם הראשונה ב-1969, ממשיכה להדפיס אותו גם כיום. הטקסט העיקרי לא שונה באף מהדורה, אך דף ההקדשה שונה מאז ההוצאה הראשונה (המהדורה הראשונה כוללת את ההקדשה המורחבת המפורסמת) וההקדמות שונו והוחלפו. ברטון וולף (Burton Wolfe), עיתונאי וחבר ותיק בכנסיית השטן, כתב מבוא שיצא לאור עם הספר במשך שנים רבות. הכהן הגדול המכהן של כנסיית השטן, פיטר ה. גילמור, כתב מבוא חדש שהחליף את זה של וולף וסופח לתנ"ך השטני בשנת 2005. יוניברסיטי פרס (University Press) הוציאו לאור מהדורה בכריכה קשה של התנ"ך השטני והפולחנים השטניים.

התנ"ך השטני תורגם מאנגלית לשפות נוספות, כולל גרמנית, שוודית, קזחית וצרפתית.

הפולחנים השטניים

"הפולחנים השטניים" יצא לאור ב-1972 כהוצאה מתלווה ל"תנ"ך השטני". הוא מכיל מספר פולחנים אחרים, רובם מפורטים ביותר. שני הספרים הוצאו לאור על ידי חברת "אייבון", ונמצאים בדפוס גם בימים אלה.

ראו גם

• כנסיית השטן
• דמונולוגיה

לקריאה נוספת

• LaVey, Anton Szandor, The Satanic Rituals, Avon Books, 1972
• LaVey, Anton Szandor, The Satanic Witch, Feral House, 1970
• LaVey, Anton Szandor, The Devil's Notebook, Feral House,1992
• LaVey, Anton Szandor, Satan Speaks, Feral House, 1998

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של כנסיית השטן
• התנ"ך השטני, באתר OCLC (באנגלית)

• שטניזם: ראיון ויקימדיה עם פיטר גילמור, הכוהן הגדול של כנסיית השטן (בתרגום לעברית)