פתיחת התפריט הראשי

אמנת סן פרנסיסקו

חוזה השלום עם יפן לאחר מלחמת העולם השנייה
(הופנה מהדף חוזה סן פרנסיסקו)
המשלחת היפנית חותמת על האמנה

הסכם שלום עם יפן, הידוע יותר בשם אמנת סן פרנסיסקו, היה הסכם שלום שנחתם בין יפן לבין חלק מבעלות הברית במלחמת העולם השנייה ב-8 בספטמבר 1951 ב"בית האופרה - יד זיכרון לנופלים" שבסן פרנסיסקו, קליפורניה. האמנה נכנסה לתוקף ב-28 באפריל 1952.

האמנה סיימה באופן רשמי את מלחמת העולם השנייה, ביטלה את מעמדה של יפן כמעצמה אימפריאלית וקבעה את גובה הפיצויים שאותם נדרשה יפן לשלם לאזרחי מדינות בעלות הברית ולשבויי המלחמה. האמנה עשתה שימוש במגילת האומות המאוחדות ובהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם כדי להביע את מטרות בעלות הברית.

האמנה, ועמה ברית הביטחון בין ארצות הברית ויפן שנחתמה באותה שנה, סימנו את ראשית "שיטת סן פרנסיסקו", מונח שטבע ההיסטוריון ג'ון דאוור, ואשר טומן בחובו את השפעות היחסים של יפן עם ארצות הברית, את תפקידה הבינלאומי של הראשונה כפי שהתעצבו תחת שתי אמנות אלו ואת הדרך בה השפיעו האמנות על מדיניות ממשלת יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי.[דרושה הבהרה]

המדינות המשתתפותעריכה

המדינות שהשתתפו בוועידת החתימה היו אוסטרליה, אורוגוואי, אינדונזיה, איראן, אל סלוודור, אקוודור, ארגנטינה, ארצות הברית, אתיופיה, בוליביה, בלגיה, ברזיל, בריטניה, ברית המועצות, גואטמלה, דרום אפריקה, האיטי, הולנד, הונדורס, וייטנאם, ונצואלה, טורקיה, יוון, לאוס, לבנון, לוקסמבורג, ליבריה, מצרים, מקסיקו, נורווגיה, ניו זילנד, ניקרגואה, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פולין, הפיליפינים, פנמה, פקיסטן, פרגוואי, פרו, צ'כוסלובקיה, ציילון, צ'ילה, צרפת, קובה, קולומביה, קוסטה ריקה, קמבודיה, קנדה, והרפובליקה הדומיניקנית מחד, ויפן מאידך.[1]

בורמה, הודו ויוגוסלביה קיבלו גם הן הזמנה להשתתף אך נבצרו מהוועידה. לראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, היו מספר התנגדויות לחלק מסעיפי האמנה, שלדעתו הגבילו את הריבונות ואת העצמאות היפניות, ולפיכך חתם על הסכם שלום נפרד עם יפן ב-9 ביוני 1952.[2] הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית של סין לא הוזמנו בשל מלחמת האזרחים הסינית ובשל העמימות לגבי זהות הממשלה הלגיטימית בסין. בהתאם לכך, גם קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית לא קיבלו הזמנה.

מתוך 51 המדינות שהשתתפו בוועידה חתמו 48 על האמנה. צ'כוסלובקיה, פולין וברית המועצות סירבו לחתום, אך ב-19 באוקטובר 1956 חתמה ברית המועצות על הסכם נפרד עם יפן שסיים רשמית את המלחמה בין המדינות. הממשלה הפיליפינית סירבה לאשרר את האמנה מכיוון שלא הסדירה פיצויים לקורבנות עבדות מינית, אולם ב-9 במאי 1956 הגיעו יפן והפיליפינים להסדר פיצויים, אף על פי ששוב לא כלל את קורבנות העבדות המינית, וב-16 ביולי אישרה הפיליפינים את חוזה סן פרנסיסקו.[3] גם ממשלת אינדונזיה סירבה לאשרר את האמנה, פעם נוספת בשל נושא הפיצויים, אך לאחר מכן, ב-20 בינואר 1958, חתמה על הסכם שלום נפרד שהסדיר את נושא הפיצויים בין המדינות.[4]

שינויים טריטוריאלייםעריכה

אמנת סן פרנסיסקו ביטלה את כל הזכויות שקיבלה יפן בעקבות השתתפותה בדיכוי מרד הבוקסרים ב-1901, וכמו כן האמנה סיימה את שליטתה של יפן בקוריאה, בפורמוזה, בארכיפלג פנגהו, בהונג קונג (שהייתה אז מושבה בריטית), באיים הקוריליים, באנטארקטיקה ובסחלין.

לפי סעיף 3 באמנה הפכו איי בונין ואיי ריוקיו, בהם אוקינאווה ואיים נוספים, לאזורי נאמנות אמריקאיים. עד 1972 השיבה ארצות הברית את כל השטחים הללו לריבונות יפנית. בסעיף 11 קיבלה יפן את הכרעות בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק ואת הכרעותייהם של בתי דין אחרים של בעלות הברית לפשעי מלחמה והתחייבה לאכוף את עונשי המאסר ועונשים אחרים שהוטלו במסגרת בתי דין אלה על אסירים שהיו כלואים ביפן.

באמנה נקבעו גם כללים מנחים לגבי תשלום פיצויים לשבויי מלחמה ותוקפנות צבאית עתידית, לפי מגילת האומות המאוחדות. האמנה ביטלה את ההסכמים שקדמו לה והניחה את המסגרת להקמת כוחות ההגנה העצמית של יפן, שנועדו להגנה בלבד.

שאלה סביב הריבון בטאיוואן התעוררה עקב נוסח האמנה, שכן בטאיוואן טענו שמכיוון שהאמנה שותקת לגבי הריבון, אזי היא לא תחת ריבונות הרפובליקה העממית של סין. אחד ממנסחי האמנה, מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ון פוסטר דאלס, אישר לאחר מכן טענה זו, ואמר שהאמנה רק מבטלת את ריבונות יפן על האי. מכיוון שכך ארצות הברית לא יכלה להתייחס לנושא כבעיה סינית פנימית.[5]

פיצויים לאזרחי בעלות הברית ולשבויי מלחמהעריכה

מסירת נכסים יפניים מעבר ליםעריכה

בהתאם לסעיף 14 לאמנה, החרימו בעלות הברית את כל הנכסים היפניים, לרבות כאלה של חברות ואזרחים פרטיים, בכל אזורי הכיבוש, מלבד בסין, בה התמקד סעיף 21. סין קיבלה לרשותה את כל הנכסים היפניים במנצ'וריה ובמונגוליה הפנימית שכללו תשתית.

נכסים יפנים מעבר לים בשנת 1945
מדינה/אזור שווי בדולר אמריקני
קוריאה 468,370,000
טאיוואן 2,846,100,000
צפון מזרח סין 9,768,800,000
צפון סין 3,695,800,000
מרכז דרום סין 2,447,900,000
אחרים 1,867,600,000
סך הכול $25,300,000,000

סך שווי נכסי יפן בסין הגיע ל-$18,758,600,000 ב-1945. עם התאמת האינפלציה, שווי הנכסים ב-2016 היה עומד על $249,262,801,404.

פיצויים לשבויי מלחמהעריכה

בסעיף 16 לאמנת סן פרנסיסקו נכתב:

כביטוי לרצונה לפצות את חברי הכוחות המזוינים של בעלות הברית שסבלו תחת העול בזמן היותם שבויי מלחמה של יפן, תעביר יפן את נכסיה ואת נכסי אזרחיה במקומות שהיו ניטרליים במהלך המלחמה, או שהיו במקום שנמצא במלחמה כנגד אחת מבעלות הברית, או, לחלופין, כל המקבילים לנכסים כאלה, לצלב האדום שיממש נכסים אלה ויחלק את ההון שיתקבל לסוכנויות הלאומיות המתאימות, לטובתם של שבויי מלחמה לשעבר ומשפחותיהם לפי בסיס שיימצא הוגן בעיניו.

בהתאם לכך שילמה יפן ארבעה וחצי מיליון לירה שטרלינג לצלב האדום. סעיף זה שימש לאחר מכן כהגנה מפני תביעות פיצויים של שבויי מלחמה לשעבר כנגד יפן.

שטחי בעלות הברית תחת כיבוש יפניעריכה

סעיף 14 לאמנה קבע:

יפן תיכנס מידית למשא ומתן עם כל בעלת ברית שתרצה בכך, ששטחיה בהווה נפלו תחת כיבוש כוחות יפניים ושספגה נזקים מידי יפן, במטרה לנסות ולפצות את המדינות האלה על עלויות התיקונים בעקבות הנזק שנגרם, על ידי הצעת שירותם של אנשים יפנים בייצור, פינוי ועבודות אחרות.

בהתאם לכך, קיבלו הפיליפינים ודרום וייטנאם פיצויים ב-1956 וב-1959, בהתאמה. בורמה ואינדונזיה לא אישרו את החוזה תחילה, אך לאחר מכן חתמו עם יפן על הסכמים נפרדים, בהתאם לסעיף 14.

פיצויים למדינות תחת כיבוש בשנים 1941 - 1945
מדינה סכום בדולר אמריקני
בורמה 200,000,000
הפיליפינים 550,000,000
אינדונזיה 223,080,000
וייטנאם 38,000,000
סך הכול 000,$1,012,080

התשלום האחרון במסגרת הסדרי הפיצויים נמסר לפיליפינים ב-22 ביולי 1976.

לקריאה נוספתעריכה

  • Kratoska, Paul H. Tensions of Empire: Japan and Southeast Asia in the Colonial and Postcolonial World. NUS Press, 2003. ISBN 9789971692810.
  • Sajor, Indai Lourdes. "Militsry Sexual Slavery: Crimes Against Humanity" in Gurcharan Singh Bhatia (ed.). Peace, Justice and Freedom: Human Rights Challenges for the New Millennium. University of Alberta, 2000. ISBN 9780888643391.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נוסח האמנה.
  2. ^ רָאוּ.
  3. ^ Sajor, עמ' 177.
  4. ^ Kratoska, עמ' 260.
  5. ^ גלנון, עמ' 620.