חו ג'ינטאו

פוליטיקאי סיני והנשיא לשעבר של הרפובליקה העממית של סין

חוּ גִ'ינְטָאומנדרינית: 胡锦涛;‏ פין-יין: Hú Jǐntāo; ‏‏נולד ב־21 בדצמבר 1942) הוא פוליטיקאי סיני, שכיהן כנשיא הרפובליקה העממית של סין בשנים 20032013 וכמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין בשנים 20022012.

חו ג'ינטאו
胡锦涛
חו ג'ינטאו, 2012
חו ג'ינטאו, 2012
לידה 21 בדצמבר 1942 (בן 79)
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין טאיג'ואו, ג'יאנגסו, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת צינגהואה
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג ליו יונג-צ'ינג
המנהיג העליון של סין
נשיא הרפובליקה העממית של סין
15 במרץ 200314 במרץ 2013
(10 שנים)
מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של סין
15 בנובמבר 200215 בנובמבר 2012
(10 שנים)
פרסים והוקרה
  • מפתח הזהב של מדריד (נובמבר 2005)
  • מסדר ספרמורט ניאזוב
  • אביר הצלב הגדול של השמש של פרו
  • מסדר השמש של פרו
  • העיטור הלאומי חוסה מרטי
  • מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 1
  • המסדר של פקיסטן
  • המסדר הלאומי של מדגסקר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין זהו שם סיני; שם המשפחה הוא חו.

חו, יליד מחוז ג'יאנגסו, למד באוניברסיטת צ'ינגהואה בבייג'ינג והתמחה בהנדסה הידרואלקטרית. במהלך המהפכה התרבותית נשלח לעבוד במשך שנה כעובד בניין במחוז גאנסו. בגאנסו הו יצר קשר עם סונג פינג, זקן המפלגה ועמיתו ללימודים באוניברסיטה. עד 1982 מינה אותו סונג לסדרת תפקידים והציג אותו בפני מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, הוא יובאנג. בשנתיים שלאחר מכן עבר הו ג'ינטאו לבייג'ינג, ומונה למזכ"ל הכללי של ליגת הנוער הקומוניסטית הסינית. הוא נודע כקומוניסט בירוקרט ושמרן, שטיפס באופן עקבי ומחושב היטב בהיררכיה הפוליטית הסינית. בשנת 1985 מונה הו ג'ינטאו למזכיר המפלגה של מחוז גיז'ואו, שם סייע ביישום רפורמות חינוכיות וכלכליות[1]. ב-1989 כיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית בטיבט שם היה מעורב בנקיטת יד קשה ובשפיכות דמים כלפי מפגינים טיבטיים מקומיים. רמת מעורבותו בדיכוי ההפגנות היא נושא שנתון לוויכוח. בהמשך מונה לסגן המזכיר הכללי של המפלגה וכסגן נשיא סין במשך חמש שנים.

בשנת 2002 פרש המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית ג'יאנג דזה-מין לאחר שהחליט להעביר את התפקיד לדור הרביעי במפלגה הקומוניסטית, שאותה הוביל חוּ. בספטמבר 2004 פרש ג'יאנג מאחרון תפקידיו הרשמיים ובכך הושלמו לחלוטין חילופי השלטון במדינה. בתקופת שלטונו ייצג את התנועה הסמכותנית הריכוזית במפלגה וקידם את אידאולוגיה של "חברה סוציאליסטית הרמונית". בנוסף התמודד מול התפרצות נגיף סארס (2003) ורעידת האדמה בסצ'ואן (2008). בנוסף השתמש בכוח צבאי לדכא את המהומות בטיבט. פרש מההנהגה לטובת שי ג'ינפינג.

תחילת דרכועריכה

חו נולד למשפחת סוחרים וגדל בטאיג'ואו, מחוז ג'יאנגסו. בצעירותו הוא הבליט את עצמו מבחינה אקדמית, ובשנת 1965 קיבל תואר בהנדסה הידרואלקטרית מאוניברסיטת צינגהואה בבייג'ינג. בעודו סטודנט שם, הוא גויס להצטרף למפלגה הקומוניסטית. לאחר סיום הלימודים, חו שימש כעוזר מרצה באוניברסיטה לפני שנשלח לעבוד במשך שנה כפועל בניין במחוז גאנסו במהלך מהפכת התרבות. מאוחר יותר מילא כמה תפקידים טכניים ופוליטיים במחוז.

בגאנסו חו התחיל להתקשר עם סונג פינג, זקן מפלגה ועמית בוגר באוניברסיטה שהפך למנטור שלו. עד 1982 סונג מינה אותו לסדרה של תפקידים והכיר לו את המזכיר הכללי של המפלגה, חו יאובאנג. בתוך השנתיים הבאות, חו ג'ינטאו עבר לבייג'ינג ועלה בשדרת ההנהגה לתפקיד המזכיר הכללי של ליגת הנוער הקומוניסטית הסינית (CCYL), תפקיד שהחזיק בעבר חו יאובאנג. בשנת 1985 מונה חו ג'ינטאו למזכיר המפלגה של מחוז גוויג'ואו, שם עזר ליישם רפורמות חינוכיות וכלכליות. כחבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ב-1987 הוא נשלח לטיבט ושנה לאחר מכן התמנה למזכיר המפלגה המחוזית, וב-1989 הוא הטיל משטר צבאי בתגובה לתסיסה חברתית שם. כשסונג פרש לגמלאות ב-1992 כאחד משבעת החברים הקבועים בלשכה הפוליטית העליונה (הפוליטביורו), הוא הצליח לחזק שדולה פוליטית עבור חו להחליף אותו.

בקונגרס המפלגה ב-1992, חו מונה לחבר במזכירות הוועד המרכזי, תפקיד סמכותי שאפשר לו להקים רשתות פוליטיות של תומכים ברחבי המפלגה. ב-1998 הוא נבחר לסגנו של נשיא סין, ג'יאנג דזה-מין, ובשנה שלאחר מכן הפך לסגן יו"ר הוועדה הצבאית המרכזית של המפלגה. עד 2002 חו התגלה כיורש העצר של הנשיא דזה-מין, ובנובמבר אותה שנה הוא ירש את ג'יאנג כמזכיר הכללי של המפלגה. במרץ 2003 חו נבחר לנשיא על ידי הקונגרס העממי הלאומי. הוא ביסס את כוחו בספטמבר 2004 כשמונה ליו"ר הוועדה הצבאית המרכזית (CMC) בעקבות התפטרותו של דזה-מין. עם פרישתו של דזה-מין מאחרון תפקידי ההנהגה, חו, איש דור ההנהגה הרביעי, היה למנהיג העליון של סין.

נשיא ומנהיג עליון (2003–2013)עריכה

 
חו ג'ינטאו ביחד עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, בבייג'ינג, 2008.
 
חו ג'ינטאו עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה בפיטסבורג, פנסילבניה, 2009.

חו חיזק את המשטר הסמכותני הריכוזי וייצג פלג במפלגה הקומוניסטית שנחשב ל"שמרני" והדוק לעומת הפלג המתון יותר שהנהיג את המדינה בידי ג'יאנג דזה-מין ודנג שיאופינג. חו אמר שהוא יפעל לצמצום העוני באזורים כפריים ויעלה את שכר העובדים והבטיח יותר שקיפות ומשמעת מפלגתית. חו קרא להגברת הדמוקרטיה, אבל היה מעורפל לגבי מה הוא באמת התכוון ולא הציע תוכניות לקיום בחירות או לבצע רפורמות פוליטיות גדולות כלשהן. הוא הקים ועידה ללימוד רפורמה חוקתית אך התקדם לאט ובזהירות. מאמציו למלוך בשחיתות נעשו תוך שימוש במשמעת הפנימית של המפלגה, תוך הרחבת סמכותה של מערכת המשפט או העיתונות.

התפרצות נגיף SARSעריכה

  ערך מורחב – סארס

האתגר הגדול הראשון של חו היה התפרצות ה-SARS (תסמונת נשימתית חריפה חמורה), שהחלה לצבור תאוצה בערך באותו זמן שנכנס לתפקידו במרץ 2003. לאחר התערבות ראשונית, הוא פעל בנחישות למגר את התפרצות הנגיף. לאחר שהודה בפני הציבור בכמה טעויות שנעשו ובכך שהתרחש כיסוי - אירוע נדיר כשלעצמו - הוא פיטר את שר הבריאות שלו והטיל שורה של מגבלות שנועדו לשמור על התפרצות המחלה בשליטה, תהליך שנעשה תוך כמה שבועות. מקרה ההידבקות הראשון ב-SARS דווח לראשונה במחוז גואנגדונג בדרום סין. המחלה הפכה למגפה לאורך חודשיה הראשונים של שנת 2003. באפריל 2003, סין התנצלה בפני פורומים בינלאומיים על כך שלא הגיבה להתפרצות ה-SARS מוקדם יותר לאחר שהועלו טענות לפיהן גורמים רשמיים כיסו את היקף התפשטות המחלה[2]. הטיפול של הממשלה בהתפרצות של הנגיף פגעה בתדמית הבינלאומית של המדינה כשההתפרצות לא דווחה (ואחר כך דווחה בחסר), מה שאיפשר לה להתפשט ביתר קלות. צעדים חמורים שננקטו לאחר מכן לבלימת המחלה והתפשטותה פגעו במגזר השירותים במשק הכלכלי הסיני[3].

מדיניות כלכליתעריכה

  ערך מורחב – כלכלת הרפובליקה העממית של סין
 
פורום מנהיגי מדינות BRICS ב-2011, מימין לשמאל: ג'ייקוב זומה, דילמה רוסף, חו ג'ינטאו, דמיטרי מדבדב ומאנמוהאן סינג.

במהלך כהונתו הראשונה של חו מ-2003 עד 2008, הכלכלה הסינית צמחה בסביבות 75% וההכנסה לנפש הוכפלה בערך מ-1000 דולר ל-2000 דולר. תחת חו ג'ינטאו, סין הייתה מחויבת בתוקף לרפורמה כלכלית ולפתיחות כלכלית לעולם החיצון. ההנהגה הסינית זיהתה את הרפורמה בתעשיות הממלכתיות והקמת רשת ביטחון חברתית כעדיפויות ממשלתיות. האסטרטגיות הממשלתיות להשגת יעדים אלו כללו הפרטה בקנה מידה גדול של מפעלים לא רווחיים בבעלות המדינה ופיתוח מערכת פנסיה לעובדים. ההנהגה גם צמצמה את הבירוקרטיה הממשלתית[4]. בשנת 2003 סין חוותה קצב צמיחה חזק של יותר מ-9% בתוצר מקומי גולמי למרות הנסיגה הכלכלית בעקבות התפרצות ה-SARS ותנופת בנייה עירונית גדולה, שנבעה בין השאר מהגירה של תושבים כפריים לערים (22 ערים היו עם יותר מ-2 מיליון תושבים נכון לאותה השנה). המשך הצמיחה הכלכלית הנמרצת ב-2004 הובילה את הממשלה לנקוט שורה של צעדים שנועדו להאט את הצמיחה כדי לשלוט באינפלציה ולהפחית השקעות יתר.

בשנת 2006 הממשלה הפכה מודאגת יותר ויותר מהפער בין סין העירונית והמשגשגת יחסית לכפרית הענייה יותר, פער שהפך בולט עוד יותר מאז תחילת המאה ה-21 וגרם למספר הולך וגדל של הפגנות אלימות לעיתים. מנהיג המפלגה הקומוניסטית המקומית של שאנגחאי, שהיה גם חבר הלשכה המדינית, הודח בספטמבר 2006 בשל פרשיית שחיתות, אך המהלך נתפס במידה רבה כגיבוש כוח מצד הנשיא חו ולא ניסיון להפיל פקידים מושחתים. בספטמבר 2008, בתגובה לסימנים לכך שהצמיחה הכלכלית בסין האטה במהלך המשבר הכלכלי העולמי, הממשלה ביטלה בפתאומיות את מדיניות ההידוק המוניטרית בת חמש שנים - שנועדה להילחם באינפלציה ולהוריד את הריבית - תוך הקלת מגבלות ההלוואות על הבנקים הסיניים[5]. בנובמבר 2008 הכריזה ממשלת חו על חבילת תמריצים כלכלית גדולה, הכוללת השקעות בתשתיות, בתגובה למשבר הפיננסי העולמי והשפל הכלכלי שהחל באותה השנה והאט את קצב הצמיחה של הכלכלה הסינית מונעת הייצוא. תמריצים אלו עזרו לבלום ולהפוך את ההאטה באופן משמעותי עם צמיחה כלכלית ב-2009, שנה שבה הכלכלה צמחה ב-8.7%, כשהצמיחה הוסיפה לגדול ב-10.3% ב-2010[6].

הצמיחה המתמשכת ביצוא החייתה את החששות הבינלאומיות מפיחות בערך המטבע הסיני. סין גם השתמשה ברזרבות ההשקעות החיצוניות העצומות שלה (בסך יותר מ-2 טריליון דולר) כדי לספק סיוע כלכלי בינלאומי ולהגביר את השפעתה שלה על הכלכלה הבינלאומית. עד אמצע 2010 הצמיחה האיתנה הובילה את ממשלת חו להטיל הגבלות על מכירת נכסים בניסיון למנוע בועה כלכלית ספקולטיבית, ושיעורי הריבית ודרישות הרזרבות הבנקאיות הוגדלו במהלך השנה. החלטה של ​​ארגון הסחר העולמי משנת 2011 לפיה סין הפרה את כללי הסחר במקרה משנת 2009 על ידי הגבלת מכירות של מגנזיום וחומרי גלם אחרים. הגבלות נוספים על כלכלת הנדל"ן הסינית הובילו לביקורת מחודשת על מגבלות היצוא שלה, ובשנת 2014 הארגון הגיע למסקנה שהגבלות נדל"ן שונות הן גם כן הפרה של הסכמי מסחר בינלאומיים[7]. ממשלת סין המשיכה במאמציה להילחם באינפלציה במהלך 2011, אך צמיחה איטית יותר במחצית השנייה של השנה הובילה להקלה בחלק מהמאמצים הללו לקראת סוף השנה; הצמיחה המשיכה להאט בשנים הבאות[8].

אכיפה, זכויות אדם וסמכותיותעריכה

נראה שרבות מפעולותיו של חו עמדו בקנה אחד עם התפיסה לפיה יציבות והסרת איומים על המפלגה היו בראש סדר העדיפויות שלו. באמצע שנות ה-2000, חו העניק לשירותי הביטחון יותר סמכות לפצח פעילויות המוגדרות כאיום על אחיזתה של המפלגה הקומוניסטית בשלטון; מתנגדים ופעילים ועיתונאים סינים וזרים נעצרו; השליטה של הממשלה באינטרנט ובתקשורת הוחמרה; הוטלו מגבלות חדשות על הביטוי וחירויות אזרח אחרות. בנאום לוועד המרכזי באפריל 2005, חו התבטא בדבר "כוחות עוינים" המנסים לערער את המפלגה על ידי "שימוש בדגל של רפורמות פוליטיות כדי לקדם דמוקרטיה פרלמנטרית בורגנית מערבית, זכויות אדם וחופש הביטוי". בתדרוך שנכתב בידו של חו שהודלף לעיתונות בהונג קונג נאמר כי המדיניות הכלכלית בקובה ובקוריאה הצפונית הייתה שגויה אך המדיניות הפוליטית שלהן נכונה[9].

חו ומשפחתו לא נפגעו מהאשמות על שחיתות ונפוטיזם על אף פרשיות שונות שנקשרו בשמם[10]. בדצמבר 2006, חברה בראשות חו האיפנד, בנו של חו, זכתה בעסקת סריקות בשדות תעופה. החברה, 'נוטק' (Nutech), זכתה בעסקה לאספקת סורקים המזהים חומרי נפץ נוזליים בשדות תעופה ברחבי סין. העסקה עמדה על שווי של מיליוני דולרים. באירוע בבייג'ינג לציון יום השנה ה-30 ליוזמת מדיניות ה"רפורמה והפתיחות" שיזם דנג שיאופינג ב-1978, חו הבטיח שסין תיפתח יותר, אך, תוך שימוש בשפה החדורה בז'רגון המרקסיסטי-לניניסטי, התעקש כי המפלגה הקומוניסטית תישאר בשלטון. "בלי יציבות, אנחנו לא יכולים לעשות כלום ו[נאבד] את מה שהושג", אמר[11].

בנשיאותו חו ג'ינטאו החיה מחדש רעיון מאואיסטי מרכזי - הכוונת מטרה אחידה והלך רוח אחיד לכל העם - כדי להתמודד בצורה יעילה יותר עם חוסר היציבות החברתית-פוליטית ההולכת וגוברת של סין. בנאום בפני הפוליטביורו באוקטובר 2010, חו דחק בחברי המפלגה "להגביר את הגורמים ההרמוניים של [החברה] במידה המרבית" באמצעות יישום מדיניות התואמת כביכול את רצונות העם, שדואגת לדאגות העם, ושיכולה לכבוש את לב העם". חו גם נשבע שהמפלגה תהפוך את הלך קבלת ההחלטות ל'מדעית ודמוקרטית' ושהמדיניות תהיה מעוגנת על "האינטרסים הבסיסיים של ההמונים"[12].

המהומות בטיבט ואסונות טבעעריכה

  ערכים מורחבים – הריבונות בטיבט, רעידת האדמה בסצ'ואן (2008)

בחודשים ינואר ופברואר 2008, חלק ממזג האוויר החורפי הקשה ביותר במאה השנים האחרונות גרם לאסונות טבע במרכז ובסין, והלחיץ ​​קשות את מערכות התחבורה והאנרגיה של סין, מה שהוביל להאטות מסוימות בתעשייה ולעצירה של מיליוני נוסעים בראש השנה הסינית. יותר מ-300,000 חיילים ו-1.1 מיליון אנשי כוחות עזר גויסו לפינוי כבישים, אספקת אמצעים לאזורים מנותקים ​​וכדומה. במרץ 2008, היו הפגנות והפרות סדר אנטי-סיניות בטיבט, וגם טיבטים היושבים במחוזות נוספים בסין, במיוחד במחוזות שכנים (סצ'ואן, צ'ינגהאי ושינג'יאנג), הפגינו נגד השלטון הסיני[13][14]. המחאות הטיבטיות גם הביאו את התומכים הבינלאומיים באוטונומיה או עצמאות טיבטית להשתמש בפורומים בינלאומיים הקשורים לאולימפיאדת הקיץ בבייג'ינג כדי להפגין נגד השלטון הסיני בטיבט.

רעידת אדמה הרסנית פקדה את דרום מערב סין במאי אותה השנה. במרכזו של מחוז סצ'ואן, מוקד הרעידה, נהרגו לפחות 69,000 בני אדם, רבים מהם מתו כאשר מבנים חדשים לא תקינים, כולל מספר בתי ספר, קרסו עליהם. כ-18,000 בני אדם נרשמו כנעדרים, ויותר מ-374,000 נפצעו[15]. האסון בלט בסיקור התקשורתי הבלתי מצונזר ברובו שקיבל בתחילה בסין, אך לאחר מספר שבועות הצנזורה הממשלתית הגבילה אותו וגילויי אבל פומביים דוכאים על ידי המשטרה. ביולי 2009, הפגנה של האויגורים באורומצ'י, שינג'יאנג, הובילה להתפרעות אנטי-סינית קטלנית ולאחר מכן להתפרעות נגד האויגורים מצד קהילות של אויגורים; מאות נעצרו, והממשלה שלחה חיילים לעיר כדי להשיב את השליטה בה[16]. שינג'יאנג המשיכה להיות מוקד של תסיסה אתנית בשנים שלאחר מכן, והממשלה הסינית החלה לקדם את דיכוי העם האויגורי בעיקר החל מעלייתו לשלטון של שי ג'ינפינג.

מדיניות חוץעריכה

  ערך מורחב – יחסי החוץ של הרפובליקה העממית של סין

חו הרבה במסעות בינלאומיים, ועזר להרחיב את השפעתה של סין ברמה הבינלאומית. הוא ביקר בארצות הברית, רוסיה, ערב הסעודית, מרוקו, ניגריה, לאוס, הודו, פקיסטן ועוד ועקרון מדיניות החוץ העיקרי שלו היה "העלייה השלווה" של סין. חו נתן במקרים רבים עדיפות לפיתוח היחסים עם בעלות בריתה של סין באסיה ואירופה על פני פיתוח היחסים עם ארצות הברית ויפן השכנות[17]. לפי דיווחים שונים, ג'יאנג דזה-מין הנחה את מדיניות החוץ כשהיה עדיין בעל סמכות שלטונית עד 2004 ואף מתח ביקורת על מדיניות "העלייה השלווה" הגמישה של חו בטענה שהיא רכה מדי, במיוחד מבחינת המסר שהיא שלחה לטאיוואן. לאחר שג'יאנג דזה-מין פרש מכל תפקידיו, חו החל לקדם ביתר שאת את האג'נדה שלו. בביקור למוסקבה, חו דיבר בעד עולם רב קוטבי. ההצהרה נאמרה לאחר הפלישה של ארצות הברית ובעלות בריתה לעיראק ב-2003 ונראה כי היא התייחסה למעמד של ארצות הברית כמעצמת-על יחידה בעולם[18]. חו הפך למנהיג הסיני הראשון שהשתתף בפגישה של ה-G-8, קבוצה שקודמו ג'יאנג סירב לקחת בה חלק בטענה כי היא מהווה "מועדון עשירים"[19].

ב-2003 חתמו סין והודו על הסכם הסדר גבול שייצג שיפור מצטבר ביחסים ביניהן, ושנתיים לאחר מכן הסכם חדש קרא להסדר קבע של סוגיית מחלוקות הגבול בין שתי המדינות[20]. כמו כן, בשנת 2003 נחתם הסכם סחר המעניק לעסקים בהונג קונג גישה רבה יותר לשווקים של סין. ב-2004, יחסי טאיוואן–סין הפכו מתוחים יותר עם בחירתו מחדש של צ'ן שואי-ביאן לנשיא טאיוואן, שקרא בעבר לטאיוואן להכריז על עצמאות רשמית מסין. במרץ 2005 העבירה סין חקיקה נגד התנתקות שקראה להשתמש בכוח צבאי במקרה ואמצעי שלום לא יצליחו להביא לאיחוד מחדש עם טאיוואן; החקיקה עורר הפגנות בטאיוואן. במקביל, סין קיבלה בברכה ביקורים של מנהיגי אופוזיציה טאיוואנים, שהתחייבו לשמור יציבות בסטטוס קוו[21]. באפריל 2008, לאחר ניצחון הקוומינטנג מהאופוזיציה בבחירות, חו נפגש בקצרה עם סגן הנשיא הנבחר של טאיוואן; הפגישה בדירוג הגבוה ביותר בין סינים לטאיוואנים מאז מלחמת האזרחים הסינית, היא סימנה את הסבירות ליחסים הרבה יותר רגועים עם ממשלת הקוומינטנג החדשה. שירות אווירי מסחרי סדיר בין סין לטאיוואן החל לפעול שלושה חודשים לאחר מכן. בשיפור ניכר ביחסים, סין וטאיוואן חתמו בנובמבר 2009 על הסכמים שיגבירו את פעילות הסחר והתחבורה הישירים ביניהן; מאז נחתמו הסכמים נוספים, שהובילו להסכם סחר משמעותי ביוני 2010[22].

הניסוי של קוריאה הצפונית בנשק גרעיני באוקטובר 2006 הדגיש את היחסים המורכבים של סין עם שכנתה מצפון-מזרח. אף על פי שסין נחשבה כבעלת השפעה רבה יותר מכל מדינה אחרת על קוריאה הצפונית והתנגדה לניסוי, היא לא הצליחה למנוע אותו. חו וכל צמרת ההנהגה דאגו מחוסר היציבות בחצי האי הקוריאני וזרם פוטנציאלי של פליטים קוריאנים לסין. על כן סין תמכה בהחלטה המגנה את קוריאה הצפונית והטילה עליה סנקציות, אך הביעה הסתייגות מחיפוש בספינות צפון קוריאניות ותעבורת מסחר אחרת. עם זאת, סין לחצה על קוריאה הצפונית להימנע מקיום של ניסוי גרעיני שני. ביולי 2008 חתמו סין ורוסיה על הסכם שסיים את תיחום גבולותיהן המשותפים; ההסכם היה האחרון בסדרה של הסכמי גבול (1991, 1994 ו-2004).

היחסים עם יפןעריכה

  ערך מורחב – יחסי יפן–סין

בתחילת 2005 נרשמה גם עליית מתיחות ביחסים עם יפן סביב אופן ההתייחסות לפשעי המלחמה שביצעו היפנים במהלך מלחמת העולם השנייה בספרי הלימוד היפניים, על מינוי אפשרי של יפן למושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם ועל אזור כלכלי בלעדי שנוי במחלוקת בים סין המזרחי[23]. הנושאים עוררו לעיתים הפגנות אנטי-יפניות נרחבות בסין. בינתיים, בנובמבר 2004, חתמה סין על הסכם סחר חופשי עם איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN); במסגרת ההסכם, מכסים שונים על סחורות רבות בין סין חברות ASEAN בוטלו באופן הדרגתי עד השלמת התהליך ב-2015[24].

התביעות הטריטוריאליות הימיות הנרחבות של סין מחופיה והלאה הפכו למקור הולך וגובר לסכסוך באזור. בספטמבר 2010, לאחר שספינת דיג סינית התנגשה בסירות סיור יפניות ליד איי סנקאקו, קבוצת איים בשליטת יפן שסין תבעה שליטה עליהם, יפן האשימה את מפקד הספינה הסינית בהתנגשות מכוונת אל תוך כלי השיט היפניים[25]. סין דרשה את שחרורו של הקפטן וצוותו, ביטלה פגישות בין-ממשלתיות של הצמרת המדינית עם מקבילתה היפנית, ודווח כי עצרה את הייצוא של תוצרי מכרות נדירים החשובים מבחינה תעשייתית ליפן. לאחר מכן שוחרר הקפטן, אך האירועים העלו את המתיחות ביחסים בין שתי המדינות[26]. מדיניות החוץ המשפיעה של סין שעם הזמן הפכה גם יותר ויותלר תקיפה, אשר במידה רבה נגרמה מעצם כוחה הכלכלי, סיבכה גם את היחסים עם שכנות אחרות באסיה, במיוחד כאשר היו מעורבים איים שנויים במחלוקת. תביעות סיניות על כל ים סין הדרומי הובילו למתיחות עם וייטנאם והפיליפינים ב-2011 ו-2012, ותביעתה כלפי איי סנקאקו הובילה לחידוש המתיחות עם יפן ב-2012, לרבות הפגנות אלימות לעיתים נגד יפן בסין והפחתה משמעותית של רכישות במוצרים יפניים[27].

היחסים עם ארצות הבריתעריכה

  ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–סין
 
חו ג'ינטאו בוועידה בפנטגון, 2002.

חו שיבח את נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש כששני המנהיגים ביקרו בקנברה, אוסטרליה באוקטובר 2003. חו ייצג עצמו כלפי התקשורת כחברותי באותה הפגישה בעוד בוש התרחק ממנו. חו נותר באוסטרליה במשך שלושה ימים וביקר באתרים שונים ביחד עם מספר אנשי עסקים מקומיים וסייר בנמל סידני. בוש נותר לעומתו רק 21 שעות. בספטמבר 2005, חו ערך סיור בן 12 ימים בארצות הברית, מקסיקו וקנדה. הוא נפגש פעם נוספת עם הנשיא בוש בוושינגטון די. סי.; שוחח עם ביל גייטס בסיאטל; נאם בעצרת הכללית של האומות המאוחדות בניו יורק; והעביר נאום באוניברסיטת ייל בו הציג את סין כמדינה אשר "מתפתחת בשלווה"[28].

תחום הסחר היה נתון למחלוקת ביחסים עם ארצות הברית, שקראה החל מתחילת 2005 לסין להעריך מחדש את המטבע שלה בגלל חוסר האיזון המזחרי הגדול שלה עם סין, שכלכלתה המשיכה בצמיחה יוצאת דופן במהלך השנה שלאחר מכן. יחסי הסחר עם ארצות הברית שוב הפכו לבעייתיים בשנת 2007. בעקבות צמיחה כלכלית איתנה ביותר ב-2006, שתרמה לסין עודפי סחר עצומים ועתודות במטבע חוץ, ארצות הברית, תחת לחץ גובר מבית, הנהיגה מכסים על כמה מוצרים סיניים, בטענה כי הסחורה סובסדה שלא כדין. סין גינתה את המהלך, שנראה בחלקו כי נעשה בעקבות חוסר הרצון שלה להעריך מחדש את ערך המטבע שלה לפי דרישות האמריקאים. במאי 2007, סין הודיעה שהיא תקל מעט את ההגבלות על התנודות היומיות בערך המטבע שלה, מהלך סמלי בעיקרו. היחסים עם ארצות הבריתהתקררו במידה מסוימת בין לבין בעקבות ניסוי מוצלח של נשק אנטי-לווייני סיני בינואר 2007, ניסוי שעלול היה להעניק לסין עליונות צבאית-אסטרטגית על אמריקה. לווייני ניווט ותקשורת אמריקאים שונים נועדו לסייע לטאיוואן במקרה של מלחמה סינית-טאיוואנית. האינפלציה הסינית הפכה לבעיה הולכת וגוברת במהלך 2007, למרות הצעדים של הממשלה לשלוט בה, ועודף הסחר של סין המשיך לגדול (בכמעט 50% ב-2007)[22].

לאחר הפרישהעריכה

בנובמבר 2012 חו התפטר מתפקיד המזכיר הכללי, וקונגרס המפלגה בחר את שי ג'ינפינג להחליפו בתפקיד. במקביל, חו גם ויתר על תפקידו כיו"ר הוועדה הצבאית המרכזית לשי, ששימש עד אז כסגן יו"ר הוועדה. שי נבחר להחליף את חו על ידי הקונגרס העממי הלאומי במרץ 2013.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חו ג'ינטאו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Editors of Encyclopaedia Britannica, Hu Jintao, ENCYCLOPAEDIA BRITANNICA
  2. ^ Pomfret, John (2003-05-13). "Outbreak Gave China's Hu an Opening". Washington Post (בAmerican English). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2022-03-18.
  3. ^ Severe Acute Respiratory Syndrome (SARS), www.who.int (באנגלית)
  4. ^ Countries of the World and Their Leaders Yearbook 2009, Gale, 2008
  5. ^ "Why Asia turned to China during the global financial crisis". BBC News (באנגלית בריטית). 2018-09-12. נבדק ב-2022-03-18.
  6. ^ The Impact of the Global Crisis on China and its Reaction (ARI), Real Instituto Elcano (בAmerican English)
  7. ^ Bradsher, Keith (2010-09-23). "Amid Tension, China Blocks Vital Exports to Japan". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-03-18.
  8. ^ China's Foreign Trade, www.mfa.gov.cn
  9. ^ China’s New Authoritarianism, E-International Relations, ‏2011-07-22 (בAmerican English)
  10. ^ Barboza, David; LaFraniere, Sharon (2012-05-18). "'Princelings' in China Use Family Ties to Gain Riches". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-03-18.
  11. ^ Jane Duckett, International Influences on Policymaking in China: Network Authoritarianism from Jiang Zemin to Hu Jintao, The China Quarterly 237, 2019-03, עמ' 15–37 doi: 10.1017/S0305741018001212
  12. ^ Xinhua News Agency, September 29; People’s Daily, September 30
  13. ^ Yardley, Jim (2008-03-15). "Violence in Tibet as Monks Clash With the Police". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-03-18.
  14. ^ "China accused of excessive force over Tibet unrest". BBC News (באנגלית בריטית). 2010-07-22. נבדק ב-2022-03-18.
  15. ^ Sichuan earthquake of 2008 | Overview, Damage, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  16. ^ "How ethnic riots in Xinjiang a decade ago led to mass internment camps". ABC News (בAustralian English). 2019-07-05. נבדק ב-2022-03-18.
  17. ^ Dan Blumenthal, China’s Steps Backward Began Under Hu Jintao, Foreign Policy (בAmerican English)
  18. ^ The “Peace” in China’s Peaceful Rise, E-International Relations, ‏2015-10-15 (בAmerican English)
  19. ^ "Can Brics rival the G7?". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-03-29. נבדק ב-2022-03-18.
  20. ^ Chinese President Hu Jintao Meets with Indian Prime Minister Singh, www.mfa.gov.cn
  21. ^ Raviprasad Narayanan, Stability with Chinese Characteristics, China Report 49, 2013-11, עמ' 413–424 doi: 10.1177/0009445513506650
  22. ^ 1 2 Columbia Encyclopedia, 6th ed., Columbia University Press
  23. ^ Hu Jintao States China's Position on Relations with Japan, Diaoyu Islands, www.mfa.gov.cn
  24. ^ China FTA Network, fta.mofcom.gov.cn
  25. ^ Japan-China row escalates over fishing boat collision, the Guardian, ‏2010-09-09 (באנגלית)
  26. ^ Situation of the Senkaku Islands, Ministry of Foreign Affairs of Japan (באנגלית)
  27. ^ What Is China’s Strategy in the Senkaku Islands?, War on the Rocks, ‏2020-09-10 (בAmerican English)
  28. ^ Yukon Huang, Douglas H. Paal, Michael D. Swaine, J. Stapleton Roy, Yukon Huang, Douglas H. Paal, Michael D. Swaine, J. Stapleton Roy, U.S.-China Relations at a Crossroads: Briefing on Hu Jintao's State Visit, Carnegie Endowment for International Peace (באנגלית)