חיזו בטטה

סיפור קצר מאת סמי ברדוגו

חיזו בטטה הוא סיפור קצר מתוך הספר "ילדה שחורה", של הסופר סמי ברדוגו, שפורסם לראשונה בהוצאת "בבל" בשנת 1999. הסיפור עוסק בקשיי היומיום של משפחה חד הורית ממוצא מזרחי בישראל, והתנהלותה לאחר משבר שפוקד אותה. לקובץ הסיפורים "ילדה שחורה" הוענק פרס לספרי ביכורים לשנת 1999 מאת משרד המדע, התרבות והספורט.

חיזו בטטה
מאת סמי ברדוגו עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה בבל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 1999 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תקציר העלילהעריכה

הסיפור מתאר משפחה חד הורית, בה האם מגדלת שני בנים מתבגרים. האם מתאימה לכל אחד מהם את הכינויים, המזון והמשאבים בהתאם לאישיותם וצרכיהם כפי שנתפסים בעיניה- הבכור, אדוארד, ילד בן 16 מכונה בשם "חיז'ו" (גזר במרוקאית) בגלל ראייתו הייחודית המאפשרת לו לחקוק בראשו תמונות וזיכרונות, ואחיו, שמעון, מכונה "בטטה", כשם שנולד גדול ובריא. שם האם אינו ידוע אך מתואר שהיא נקראת על ידי האנשים בשכונת מגורם "חיז'ו בטטה". האם מועסקת כעובדת ניקיון מסורה בקופת חולים, ואף נעזרת בילדיה לפני ביקורות של המפקחת. מתוארים יחסים קרובים בין השלושה. האם מחנכת את ילדיה בחינוך מסורתי, לצייתנות בבית ובבית הספר ולכיבוד סמכות המבוגרים. האם היא אישה פשוטה, מתבודדת יחסית, ולעיתים התנהגויותיה מוזרות. לעומתה, הנערים, ובייחוד שמעון, שאינם מסתגרים מפני הסביבה, ומעדיפים חיים חופשיים, ליברליים ומהנים יותר. המשפחה היא משפחה קשת יום הנאבקת על קיומה בתוך מציאות חברתית-כלכלית לא פשוטה. אף על פי קשייה, מודגשת אחדותה וגיבושה של המשפחה למקשה אחת וחיז'ו חוזר על כך מספר פעמים בסיפור.

נהוג לחלק את הסיפור לשלושה חלקים עיקריים:

חלק 1עריכה

מתוארת השגרה שהייתה נהוגה במשפחה במשך שנים אחדות, השגרה לפיה האם עובדת בניקיון בית חולים באופן יום יומי ומטילה על בניה אחריות רבה במילוי מטלות בבית, ולעיתים הם נרתמים לעזרתה בניקיון המרפאה לפני ביקורי המפקחת. האם מגדלת את בניה בתפישה על פיה עליהם להיות שקטים, צייתנים ולא לשאול שאלות מיותרות. חיז'ו הולך בדרך אימו ומקבל את תפישת עולמה, מזדהה איתה ומגן עליה. הוא מקבל על עצמו ללא ביקורתיות את אורח החיים המסתגר (הסתרת הסוד) מפני השכנים ובמיוחד את האחריות שאימו מטילה עליו בניקיון הבית ובמקום עבודתה. לעומת זאת אחיו שמעון אינו מתמסר לאמונות אימו כמו חיז'ו ומעדיף לא פעם לבחור בהתחברות לעולם החיצוני על פני ההסתגרות וההתבודדות האינטנסיבית בה נוהגת אימו.[1]

חלק 2עריכה

האם מפוטרת מעבודתה ומתפקדת כביכול כרגיל. היא נמצאת בבית בכל שעות היום: היא דואגת לבנים ולניקיון הבית, ומקפידה להכין להם באופן קבוע כריכים עם גבינה ובצל ירוק. לילה אחד, מתעורר חיז'ו למראה אימו הסובלת מכאבים שמבקשת ממנו כוס מים. חיזו מכריח את עצמו לשכוח את התנהגותה בלילה, שכן הדבר מפחיד אותו. כך מתחילה לבצבץ המועקה הנפשית של האם שבשיאה מובילה לניסיון התאבדותה, נקודת המפנה בסיפור - בריחתה של האם לפרדס. שכנה המצטרפת לבנים בחיפוש המבוהל אחר האם שנעלמה פורצת את מעגל ההסתגרות שהאם התוותה במשך כל השנים והאם מתגלה כאשר ירכיה חשופים (ומבחינה מטאפורית גם סודה) לעין כל, והיא מבולבלת מאוד ועל ידיה שריטות. בשלב זה, חיזו חש את הפחד מחלחל בו והוא מבין, שהחיים לא יוכלו לחזור להיות כמו שהיו, וכי סודה של המשפחה נחשף לעיני כל. ביטוי מעשי לכך הוא העובדה שבאופן רשמי הוא הופך להיות האחראי לאימו, בכך שהוא חותם על טופס שנותן לו חובש האמבולנס.[1]

חלק 3עריכה

כשהאמא בבית חולים - שבועיים לאחר ניסיון ההתאבדות, חיזו מקבל את האחריות על עצמו, על אחיו ועל הבית, בעוד שמעון אחיו משתחרר מכל אחריות. חיזו הופך ל"ילד הורי" ומתחיל להתרגל למצב. הוא מסדר את הבית כדי  "שיראה כמו תמיד" ובכך הוא מאמץ את מנהגי אימו. הסדר והניקיון הם ניסיון "לנקות", ו"לטאטא", את הלכלוך, את הסוד, את המחלה, אך בנוסף הם גם אמצעי שעוזר לשמור על מסגרת של שגרה ושפיות.

הסיום מעורפל יחסית, ומשאיר את הקורא עם סימני שאלה הן לגבי עתיד המשפחה, והן לגבי עברה (במיוחד בהקשר לסיבת ההתמוטטות של האם, שהצטיירה כדמות יציבה).[1]

דמויותעריכה

המספר, אדוארד -עריכה

למספר קוראים אדוארד, שכאמור, מכונה גם בשם "חיזו" והוא בן 16.

לאדוארד יש ראיה טובה, ולכן אמא שלו נתנה לו לאכול הרבה גזרים. לאדוארד יש תפישה מאוד ספציפית על המציאות, שמקשה עליו לקבל את התפישה היותר אופטימית של אחיו, ואת השאיפה שלו לחיים יותר טובים. הוא חושש מלקוות שיהיה יותר טוב, כי הוא מפחד שהוא יתרחק מהמציאות. "ואני נבהלתי...כאילו הראה לי אור שאסור לראות". על אף זאת, אדוארד קצת מקנא באחיו ובניתוק שלו מהערכים והמורשת שאמם מנסה להעביר להם, "איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי". הוא מרגיש שיש לו אחריות גדולה גם על אחיו הקטן, וגם לדאוג ולעזור לאמא שלהם. במיוחד לאחר שאמא שלהם חווה משבר נפשי (לאחר פיטוריה) ואינה רוצה לחיות יותר. "ברגעים כאלה אני מרגיש שיש לי אחריות עליו, יש לי פחד שאני לא אחזיר אותו הביתה לאמא. אני חושב שבנסיעות האלה אני באמת מרגיש שאני האח הגדול ששומר על האח הקטן".[2]

אחיו, שמעון –עריכה

שמעון הוא האח של המספר, והוא המורד בסיפור. הוא מתואר כמישהו מאוד מעשי, ומחובר למציאות.

שמעון הוא ילד בן 13.5, עם שרירים מאורכים ודקים בידיים וברגלים. השרירים הללו מעוררים מעט את קנאתו של המספר, חיז'ו, כפי שעולה מן הכתוב "שמעון בכלל לא בטטה, הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, כבר עכשיו אני רואה אצלו את הוורידים שמתבלטים לו לאורך הזרועות ומחפש את שלי".

שמעון אינו מייחס חשיבות לסמכות של האם ואחיו הבכור, ("הוא לא התרגש כי ידע שהוא לא באמת בטטה, ושאני נראה לידו כמו לולב כפוף") ובניגוד לאדוארד, שמנסה להתעלם מהמציאות, שמעון פיקח ומודע למצבו ביחס אליה – הוא יודע שהם חיים בתחתית של החברה, שנמנעת מהם רווחה חומרית ואושר חומרי בסיסי. לכן הוא מר יותר כלפי האם והאח: "הוא תמיד נראה לי מריר יותר".

שמעון הוא דעתן, ולא מפחד להביע את דעתו בפני אחיו, אימו ואחרים, דבר המנוגד לסודיותה והסתגרותה של אימו. בעיני אחיו, הוא זה שחושף את האור החיצוני שאסור לדעת על קיומו, "בזמן שאמא הלכה לחנות, שמעתי אותו אומר לי, 'עד מתי נחיה ככה?' ואני נבהלתי כאילו דיבר אליי במילים שאסור לדבר בהן, כאילו הראה לי אור שאסור לראות". שמעון אף מורד בכינויים של האם: הוא קורא לאחיו "אדי", וכשאחיו קורא לו "בטטה" הוא לא קורא לו "חיזו" בחזרה.

לשם: "שמעון" בסיפור קיימת הקבלה תנכי"ת, שכן גם בתנ"ך שמעון היה דמות של מורד, שהתנגד לצו יעקב אביו ויצא למסע נקם במשפחתו של שכם בן חמור.

ההתנהגות המשוחררת של שמעון, הריצות שלו, השתטותו עם חבריו למרות מצבם הכלכלי הקשה, מעוררים באח הבכור קנאה: "אני מסתכל עליו דרך החלונות, עוקב אחריו בריצות שלו, בצחוקים שלו עם חברים, ומרגיש איך אני מתכווץ מולו. איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי".[2]

האם –עריכה

אמם של אדוארד ושמעון, המופיעה בסיפור זה ללא שם. הדבר מעורר תימהון, כיוון שאפילו לשכנתה יש שם. ובכל זאת – לאם אין.

האם היא אישה שמנסה לשרוד בתוך מציאות קשה במיוחד ונאבקת על חייה וחיי בניה. היא מוכנה לנקוט בכל האמצעים הדרושים לשמירה על משפחתה אך מעדיפה לבחור באורח חיים של ניתוק והתבודדות מהסביבה והחברה - "אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו". היא כמעט שלא מקיימת קשר אנושי עם שום אדם מהאנשים בחייה, אפילו בעבודתה (כמנקה בבית חולים). "בעבודה שלה היא לא מדברת עם אף אחד". כל חייה היא תחת אימת המפקחת הבוחנת את טיב עבודתה. היא מנסה להוכיח שהיא חרוצה, ולכן "מנקה יסודי את המרפאה".

האם אינה מסתירה את קושייה וההתמודדות המתמשכת עם חייה בפני ילדיה, הם מודעים היטב למצב, ואפילו מסייעים לה לפני ביקורי המפקחת, כדי שהיא לא תאבד את העבודה שלה: "כשהגיעה (המפקחת) לעשות ביקורת על הניקיון של אמא הייתה מודיעה שבוע ימים לפני, ואז הסכמנו לבוא ולעזור לאמא שלנו".

היא אינה מנחילה לילדיה דבר מלבד שתיקותיה והצורך להילחם על הקיום: " 'אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר', אמרה תמיד, וניסתה להסביר לנו שככה צריך להיות גם בבית הספר, 'אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם' ". נוסף לכך, היא אינה מצטיירת כאם רגישה במיוחד, ומשדרת כלפי בניה חזות נוקשה ושרדנית ללא רגש, למעט מקרים נדירים שהיא מפזרת אהבה וחום לילדיה כדי לקרבם אליה.

המפנה בחיי האם ובסיפור בכלל הוא הפיטורין. האם מפוטרת מן העבודה ונקבעת לה קיצבה מהביטוח הלאומי מתוקף היותה מובטלת והנטל עליה כאם חד הורית: "זה השתנה לי ולשמעון ולאמא שלנו. אולי הכול התחיל כשהיא הפסיקה לעבוד. אישה אחת שבאה לבקר אותה כמה פעמים אמרה שהיא מפסיקה לעבודה ושהיא תקבל קיצבה בשבילנו". ההתוודעות לגורלה של האם עם בריחתה לפרדסים היא דרך דבריה של השכנה. זהו רגע השבירה וההתמוטטות של האם. עם כל דאגתה לילדיה והרצון לגונן עליהם, השבירה שלה הייתה גדולה מכדי שתוכל לחשוב על ילדיה ומה שיקרה להם עם ניסיונה לשים קץ לחייה. ילדיה צורחים בפרדס "אמא" מתוך חרדה לגורלה ולגורלם שלהם. ברגע שהיא נגלית לעיניהם, היא אינה יכולה אפילו להעמיד פני חזקה למראית עין: " 'אני לא יכולה יותר', אמרה לי והתחילה להזיל דמעות בלי לבכות".[2]

משמעות השם "חיזו בטטה"עריכה

"חיז'ו" היא מילה במרוקאית שמשמעותה גזר, ו"בטטה" היא תפוח אדמה. מכאן ניתן להבין שמשפחה באה ממוצא מרוקאי. שם הסיפור הוא על כינוי הגנאי שקיבלה האם מאנשים אחרים. " 'חיזו בטטה, מה שלומך? איך הילדים? איך את מרגישה?' היו שואלות אותה האמהות של ילדי הסביבה שלנו". כינוי זה ניתן לה מאחר שהיא הייתה מבקשת מהירקן גזר ותפוח אדמה לשני בניה. יותר ספציפית הייתה מבקשת לאדוארד- חיזו, ולשמעון- בטטה. להם, נשארו הכינויים האלה. הכינויים האלה היו גם נקראים אחד לשני על ידי האם "בטטה שלי תיזהר", אך אין להם משמעות ממשית.

לאדוארד קנתה האם גזר היות שבבית מילתו עיניו היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף- לכן הסיקה שהכוח שלו הוא בעיניים.

לשמעון, האם קנתה תפוח אדמה מאחר שכשנולד, היה בריא וגדול- לכן תמיד דאגה להאכיל אותו היטב ובעיקר בהרבה תפוחי אדמה.

כינויי הגנאי האלו, מראים את המציאות הקשה שבה חיה המשפחה, והבדלי המעמדות בינה לבין שאר המשפחות.[1]

המחאה בסיפור על המציאות החברתיתעריכה

כבר משם הסיפור, ניתן להבחין בקשר הברור בסיפור לתרבות המרוקאית, שכן המילה: "חיז'ו" שמשמעותה גזר, היא במרוקאית. בהמשך ניתן להסיק שהמשפחה היא משפחה מרוקאית ממעמד חברתי וכלכלי נמוך הנאבקת על קיומה בתוך מציאות לא פשוטה. אף על פי כן, מעדיף הדובר אדוארד, לדבר על האחווה, המשפחתיות והאהבה ההדדית שקיימת במשפחה. אדוארד חי באשליה מסוימת שהמציאות טובה "כשאני מסתכל... בזמן שאמא יושבת במרפסת ושמעון מול הטלוויזיה והכל רגוע, אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו" ומדחיק את הקשיים שהוא ומשפחתו חווים.[2]

יחס החברה לאוכלוסייה חלשה, ומשפחתם הנכללת באוכלוסייה, הוא פוגעני. כאמצעי הגנה ליחס החברה כלפי משפחתה בונה האם החד- הורית "חומת מגן", ("סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו"), שמנתקת אותה ואת משפחתה מהעולם החיצוני וההתמודדות עם המציאות הקשה.[2]

הסיפור עוסק ברובו בקונפליקט פנימי אשר מנהל חיזו עם עצמו, בהקשר לעמדות ומאפייני התנהגות שהוא לומד מסובביו וקרוביו. למשל, הבחירה בהסתגרות מהעולם אשר הוא קולט מאמו, מול הכמיהה לפריצה החוצה אל העולם אשר הוא קולט מאחיו הצעיר. כילד הבכור בבית שחסרה בו דמות-אב וכנער מתבגר, מתלבט חיזו בין נאמנותו לאמו, מתוך מילוי תפקידו של אביו החסר בבית, לבין הדחף הטבעי להשתחרר מסביבת הבית, המתוארת כבועה מסביבו, ולפרוץ אל חיים שמלווים בתקשורת עם הסביבה. הוא נקרע בין נאמנותו לאם לבין הזדהות עם אחיו כאשר הוא נוכח במריבות הרבות הנוצרות בין השניים.

הבן הצעיר, שמעון, נראה מחובר יותר למציאות מאמו, והוא מביע רצון להיות כמו כולם כשהוא אומר "עוף עם גבינה זה טעים" או שהוא אומר לאחיו אדוארד "מה אתה יודע, סקייטבורד זה אחלה". כאן קיים מתח בין מסורת וחילון: במציאות שכנגד אוכלים עוף עם גבינה, בניגוד לבית המסורתי של האם. כמו כן, האוכלוסייה המבוססת בארץ זוכה ליהנות מן הרווחה החמרית (סקייטבורד), להבדיל מן האוכלוסייה הענייה שנאלצת לחיות רק כדי לשרוד ולהתקיים ממה שיש. אדוארד כועס ומתבייש באחיו על כך שהוא לא מבין את המצב, המצב שאמא לימדה אותם, הם נגזרו לחיות במציאות אפורה שלא ניתן לשנות אותה.[2]

אמו של חיזו מתוארת בסיפור כאישה אשר מנסה לשרוד במציאות הקשה והעגומה ולהצליח לגדל ילדים. היא נעמדת איתנה נגד כל הקשיים ולא מוותרת בקרב מול כל העולם על מנת לקיים את ילדיה ואת ביתה. כל מהלך חייה מתואר כציר חוזר של פעולות: הליכה לעבודה, הליכה לירקן ולקצב, ובעיקר הטיפול בילדיה ובביתה.[2]

בסוף הסיפור האם מאבדת את שפיותה ורצה אל הפרדסים שסביב היישוב. הפרדסים מהווים בריחה מהמציאות המחניקה. יש בכך סוג של בריחה אל חלום. ואכן כשהיא נלקחת משם, נאמר על האם: "התנערה לרגע כאילו התעוררה מאיזה חלום". ההתעוררות שלה היא ההבנה שכל הזמן הזה ניסתה לשמר את המציאות הקיימת ולחיות במעין הונאה עצמית, וכך קורא לזה אדוארד "הכישלון שלנו מול החיים" כשהחובשים הגיעו לטפל באימו וכוחם והידע שלהם הראו לו שמשפחתו שברירית.[2]

מושג ה"בית" כה משמעותי בעיני האחים ("אוהבים את הבית יותר מכל דבר", "אני שמעון ואמא לא יכולים בלעדיו"עד שהוא הופך לפרדוקסלי - האהבה הטבעית של חיזו לבית מסתירה או משכיחה ממנו את צרותיו וקשייו. הסיפור עוסק בעיקרו בקשר החזק שנוצר בין משפחה לביתה. הבית מוצג בסיפור לא רק במובנו החומרי והכלכלי, אלא הבית כעולם של שפה, מנהגים ואורח-חיים, שאינם מתגלמים דווקא בגינוני דת ומסורת נשגבים, אלא בחיי היומיום הבסיסיים והפשוטים.[2]

פרשנויות ומשמעויות בסיפורעריכה

הסיפור עוסק ברובו בקונפליקט פנימי אשר מנהל חיזו עם עצמו, בהקשר לעמדות ומאפייני התנהגות שהוא לומד מסובביו וקרוביו. למשל, הבחירה בהסתגרות מהעולם אשר הוא קולט מאמו, מול הכמיהה לפריצה החוצה אל העולם אשר הוא קולט מאחיו הצעיר. כילד הבכור בבית שחסרה בו דמות-אב וכנער מתבגר, מתלבט חיזו בין נאמנותו לאמו, מתוך מילוי תפקידו של אביו החסר בבית, לבין הדחף הטבעי להשתחרר מסביבת הבית, המתוארת כבועה מסביבו, ולפרוץ אל חיים שמלווים בתקשורת עם הסביבה. הוא נקרע בין נאמנותו לאם לבין הזדהות עם אחיו כאשר הוא נוכח במריבות הרבות הנוצרות בין השניים. אף על פי קשייה, מודגש אחדותה וגיבושה של המשפחה למקשה אחת וחיז'ו חוזר על כך מספר פעמים בסיפור.

אמו של חיזו מתוארת בסיפור כאישה אשר מנסה לשרוד במציאות הקשה והעגומה ולהצליח לגדל ילדים. היא נעמדת איתנה נגד כל הקשיים ולא מוותרת בקרב מול כל העולם על מנת לקיים את ילדיה ואת ביתה. כל מהלך חייה מתואר כציר חוזר של פעולות: הליכה לעבודה, הליכה לירקן ולקצב, ובעיקר הטיפול בילדיה ובביתה.[3][4][5][6]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 שלמה הרציג, [http://meyda.education.gov.il/files/Pop/0files/safrut/chativa-elyona/imabaitzehut.pdf אמא, בית, זהות ושאר ירקות עיון בסיפורו של סמי ברדוגו "חיזו בטטה"], משרד החינוך
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 בלפור חקק, 'חיזו בטטה' כמשל לזעקה החברתית, מעמקים, ‏שבט תשס"ח
  3. ^ שלמה הרציג, אמא, בית, זהות ושאר ירקות, אתר מפמ"ר ספרות
  4. ^ שושנה ויג, התבוסה של ישראל השנייה, מכללת הרצוג-דעת
  5. ^ בלפור חקק, 'חיזו בטטה' כמשל לזעקה החברתית, מכללת הרצוג-דעת
  6. ^ מזל קאופמן, האור הכהה שמתחת למיטה, אתר מפמ"ר ספרות