חבת

חֶבָּת (בחורית: 𒀭𒄭𒁁,‏ ^DHe-pát; באוגריתית: 𐎃𐎁𐎚, חֿבת;^[1] מוכרת גם בשמות חֵפָה, חֵפָאת, חֱבָּה) היא אלת אם בדת החורית והחתית וזוגתו של בכיר האלים החורי, תֱשוּבּ. פירוש שמה הוא "הגבירה, מלכת השמים".

קשרי משפחה מיתולוגיים

משפחתה של חבת כפי שמופיעה בתבליט הסלע ביזיליקיאה: תשוב(42), חבת(43), סארומה(44), אלנזו(45), קונזיסאלי(46).

במיתולוגיה החורית והחתית נחשבת חבת כזוגתו של בכיר האלים ואל הסער, תשוב ושניהם הם הוריו של אל ההרים החורי סֶרוּמַה.

על פי מיתוס הדרקון אִילוּיָאנְקַה החתי, חבת היא בתו של בן התמותה אַרָם. אפשר שתיאור זה בסיפור מתייחס למקור הפולחן של חבת באזור ארם, או למקורה של גרסה זו של הסיפור. במיתוס זה מסופר על מאבקו של תשוב בדרקון אילויאנקה. לאחר תבוסה ראשונית של תשוב ופציעה קשה, נושא תשוב את חבת לאשה כדי להוליד את אל ההרים סרומה. סרומה, התחתן עם בתו של הדרקון, ושכנע את אביה להחזיר לתשוב את האיברים שנטל ממנו. בעקבות זאת, הצליח תשוב להילחם שוב באילויאנקה ולהרגו. כששמע סרומה על כך שהוא נולד רק לשם הריגת חמו, דרש מאביו להורגו גם כן, ותשוב הורג את שניהם בסערת גשמים שיצר.

בפנתאון האלים החתי, כפי שמופיע בתבליטי הסלע ביָזֲילֲיקַאיָה, מתוארת חבת גם כאמה של אַלָנזו – אלה חורית שמוקד פולחנה היה בעיר כיזוּוָאתְנַה (אנ') והיא נחשבת להתגלמותו הנשית של סארומה. לעיתים בטקסי הפולחן החתי אוזכרו חבת ואלנזו ביחד כדגם של זוג אלות – אם וביתה.

בתבליט זה מופיעה בת נוספת של חבת – קוּנְזִישֶאלִי^[2].

פמליה

חבת והמשרתת שלה, פודוחפה, בתבליט פירקטין

בסיפורי המיתולוגיה החתית וכפי שבא לידי ביטוי מוחשי בתבליטי הסלע באתר יזיליקאיה, לחבת פמליה קבועה למדי של אלים משרתים:

טַקֲיטִי: משרתת של חבת – מופיעה במיתוס החורי של העיר קוּמָארְבִי^[3].

חוּטָלוּרַה וחוּתָנַה: אלות גורל המשמשות בפמליה של חבת. לעיתים מופיעות יחד עם אלת גורל נוספת, גוּלְשֵש, אשר בשלב מאוחר יותר החליפה את שתיהן גם יחד.

פוּדוּחֶפה: משרתת נוספת של חבת. תרגום שמה הוא "חפה יצרה אותי" ותבליט של השתיים מופיע גם בתבליט פירקטין.

צאצאיה – סארומה, אלנזו וקונזישאלי, כפי שמופיע בתבליט יזיליקאיאה.

בטקסים פולחניים מופיעה חבת לעיתים קרובות בצמדים עם צאצאיה – חבת-אלנזו, חבת-סארומה וחבת-קונזישלי.

מקורות ופולחן

כאלים מרכזיים אחרים בהיסטוריה של המזרח הקדום, גם מעמדה של חבת במיתולוגיה החורית והחתית השתנה עם השנים. על אף השינויים הללו ניתן להגדיר אותה באופן קבוע, בווריאציות שונות, כזוגתו של אל הסער, המקומי או האימפריאלי. כבתרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום, אל הסער מופיע, לרוב, כבכיר האלים או "מלך האלים" (להבדיל מ"אב האלים" או "זקן האלים"). לדוגמה, בעל הפיניקי, הדד הצפון סורי, אנליל השומרי ומרדוך הבבלי) . זוגתו של בכיר האלים נמצאת במעמד מקביל כ"גבירת האלים" או "גבירת השמיים", למעשה האלה הבכירה בפנתאון.

עם התחזקות מעמדה של חבת, ניכסה דמותה תפקידים נוספים שהיו בעבר לאלות בכירות כמוה, כגון "אלה אם" ו"אלת שמש". עם זאת, נראה שתפקידים נוספים אלה לא באו לידי ביטוי קונקרטי בתפקיד שמילאה במיתולוגיה החורית, או החתית.

האזכור הקדום ביותר המיוחס במחקר לחבת הוא מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, בתעודות מהעיר אבלה. תעודות אלה מתייחסות לפולחן זוג אלים – אל הסער הָדַה וזוגתו חַלָבְתוּ ("הגבירה מחאלב"). מוקד פולחנם של זוג אלים זה היה בעיר חלב. חוקרים סוברים שזוג אלים אלה יהפכו בתרבות החורית, שתשלוט באזור, לזוג תשוב-חבת^[4]^[5].

באלף השני לפנה"ס, עם התפשטות ההשפעה החורית בדרום אנטוליה וצפון הלבנט, ובעיקר בממלכה החורית, מיתני, התרחב גם הפולחן של תשוב, חבת וסארומה כשלישייה. מעבר למוקד המוכר בחאלב, התפתחו מוקדי פולחן גם בעיר קוּמָאנְי (Kummanni) בממלכת כיזוואתנה (Kizzuwatna) בדרום אנטוליה (קפדוקיה) ובערים אללח' ואוגרית^[6]^[7]^[8].

מהמאה ה-15 לפנה"ס, עם השתלטות האימפריה החתית על המרחב האנטולי וצפון הלבנט, ספגו המלכים החתיים מרכיבים רבים מהדת החורית. במסגרת זו, נוצר גם צורך למזג ולשלב אלוהויות מקומיות של ערי ממלכה עצמאיות לשעבר למסגרת פולחן אימפריאלי רשמי. בתהליך שילוב אלים זה, חלה התמרה בדת של שליטי הממלכה מדומיננטיות של אל השמש (על התגלמותו הזכרית, shaushka והנקבית Arinna) להובלה של זוג האלים תשוב-חבת. ביטוי לכך מצאו חוקרים ברשימות האלים ששימשו עדים בהסכמים משפטיים ומדיניים בממלכה החתית. ברשימות אלה נראית התפשטות פולחן תשוב-חבת ועליה בולטת במעמדם ובמקומם בראשי הרשימות^[9]^[10]. גם הופעתם הבולטת של תשוב וחבת בתבליטי הסלע באתר יזיליקיאה מבטא מעמד זה^[11].

בעקבות תהליכים גאו פוליטיים של הגירת חורים לאזורים שונים במזרח הקרוב הקדום לאחר התמוטטות ממלכת מיתני, ניכר גם הפצה של הפולחן של חבת לאזורים אחרים בהם שכנו חורים, כולל ארץ כנען.

זיהויה של חבת עם אלות אחרות

צלמית זהב של "אלת השמש של ארינה" מתוארך למאה ה-15 עד המאה ה-13 לפנה"ס. אוסף מוזיאון המטרופוליטן לאמנות

תהליכי סינקרטיזם אלילי ומיזוג פולחן אלים ניכרים בכל תקופת המזרח הקדום, בדרך כלל, בעקבות שינויים גאו פוליטיים של השתלטות ערי ממלכה על ערים אחרות, צמיחתן ושקיעתן של ממלכות. כל שינוי גאו-פוליטי כזה, יצר גם שינוי במיתולוגיה האלילית ובפולחן באופן שיתאים למצב החדש. במסגרת זו זוהתה האלה חבת עם אלות אחרות באזור צפון הלבנט ואנטוליה, בדרך כלל במעמד בכיר:

אַרינַה, אלת השמש החתית/חורית: תהליך מיזוגו של פולחן ארינה לפולחן של חבת התרחש עם התבססות האימפריה החתית, בתקופת שופילוליומש הראשון במאה ה-14. בתקופה זה התחולל שינוי בדת החתית ומעבר מהתמקדות הפולחן באל השמש, לפולחן אל הסער החורי. כתוצאה מכך, הפולחן של ארינה, שזכתה עד אז למעמד הבכיר ביותר מבית האלות בתרבות החתית, התמזג עם זה של חבת. על רקע זה, כנראה, היו שזיהו את חבת גם כאלת שמש, או כאספקט שלה, אם כי לא הופיעה כך בטקסטים מהתקופה.
אישְתַר בעיר נוזי: כבנות זוג אחרות של בכירי האלים בתרבויות המזרח הקדום, זוהתה חבת גם עם ונוס ועם אשתר, לדוגמה, בעיר החורית נוזי, כונתה חבת, בשם אשתר.
פַדְרָיוּ (או פַדְרָיַ) הפיניקית: בעיר אוגרית זוהתה חבת עם פדרי, בתו של האל בעל, אשר בעצמה זוהתה עם האלה אישתר. הזיהוי מבוסס בין היתר על הופעתה של חבת בטקסטים חוריים באוגרית במאה ה-14, העוסקים בנישואי האלה הפיניקית למלך העיר. גם בתעודה אכדית מהתקופה, הופיעו פדריי וחבת ברשימת אלים, כמקבילות, או זהות. קישור הזהות בין השתיים העלה שאלה מחקרית באשר למעמדה של פדריי בפנתאון הפיניקי, בעיקר השאלה אם היא בתו של בעל או זוגתו (כפי שחבת היא זוגתו של בכיר האלים)^[12].
חָוַת הפיניקית מקרתגו: יש חוקרים הגורסים שחבת קשורה, או אף הייתה השראה לאלה שמית המוכרת מהמושבה הפיניקית בקרתגו, חות. ייתכן שאלה זו קשורה לדמותה של חוה מהמקרא^[13].
קוּבָבַה: האלה הפטרונית של העיר כרכמיש. עיר זו הפכה לדומיננטית כבר בימים האימפריה החתית וביתר שאת בתקופה הנאו-חתית. העלייה בחשיבות העיר וריכוז מוסדות שלטון חתיים בה דרש שילוב הפולחן המקומי עם פולחן המלוכה החתית וקובבה הפכה בטקסים המקומיים לחבת^[14].
חָנַאחָנַה: אלת אם חורית וחתית. במסגרת עלית מעמדה של חבת בתרבות החתית התחילו להתייחס אליה גם כאלת אם וכחלק מתהליך זה זוהתה חבת עם חנאחנה. למעשה, החליפה אותה^[15].

חבת בירושלים ובמקרא

אורושלֵם (ú-ru-sa-lim) במכתבי אל-עמארנה, המאה ה-14 לפני הספירה. מכתב 287, מאת עַבְּדִ-חֶבָּה מלך ירושלים, שורה 61

בין המאות ה-16-14 לפנה"ס הקרינו השינויים הדרמטיים של עליית הממלכות מיתני והחתים והתמוטטותן על כל המזרח הקרוב. אחת התופעות הבולטות היא הופעה של חורים וחתים במרחב הכנעני. בכלל זה, מעריכים חוקרים שמקורם של רוב עמי כנען המוזכרים במקרא (חורי, חתי, יבוסי, חווי, גרגשי) הוא בהגירה מצפון ללבנט. הדמות הבולטת ביותר במחקר בהקשר זה הוא מלך ירושלים במאה ה-14 לפנה"ס, עבדיחבה, שהופיע במכתבי אל-עמארנה. חוקרים העלו את האפשרות שמקור שמו חורי והוא מתורגם כעבד האלה חבת. אפשר שזיהוי אתני זה של מלך ירושלים מתקשר גם לקישור שעשו חוקרים בין מושגים רבים הקשורים למסכת השתלטות דוד המלך על העיר לבין מושגים מהשפות חורית וחתית.

ייתכן ששמה של חבת מופיע כמרכיב תאופורי בשמות אחרים הקשורים לממלכת יהודה. בכלל אלה נמצאים אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי^[16], אחד מלוחמיו של דוד המלך, והשם חביה ממשפחת הכהנים שעלו בשיבת ציון עם זרובבל^[17]. שמות אלה מצטרפים לדמויות אחרות מתקופת דוד המלך שניכר בהם מוצא אנטולי, כגון אוריה החתי^[18].

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חבת בוויקישיתוף

חבת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ UT 35, 61
^ Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, p. 94.
^ Hans Guterbock, "The Hittite Version of the Hurrian Kumarbi Myths: Oriental Forerunners of Hesiod", American Journal of Archaeology, Vol. 52, No. 1, Jan. - Mar., 1948, p. 128
^ Alfonso Archi, "Hadda of Haleb and his temple in the ebla period", Iraq, Vol. 72, January 2010, p. 9
^ Alfonso Archi, "Formation of the west Hurrien pantheon: The case of ishara", Recent developments in Hittite archeology and history, Yaner & Hoffner, 2002, p. 32
^ Van der Toorn, Becking, Van der Horst (ed.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, Brill, 1999, pp. 391-392
^ Gwendolyn Leick, A Dictionary of ancient near eastern mythology, Routledge, 1991, pp. 80-81
^ Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, pp. 80-127.
^ Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, pp. 84-92.
^ Alfonso Archi, "The Anatolian fate goddesses and their different traditions", in Diversity and standardization, Cancik-Krischbaum & Muller (ed.), Academie Verlag, 2013, p. 13.
^ Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, p. 97.
^ Hennie Marsman, Women in Ugarit & Israel, Brill, 2003, p. 530
^ Van der Toorn, Becking, Van der Horst (ed.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, Brill, 1999, p, 307
^ Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, p. 96.
^ Gwendolyn Leick, A Dictionary of ancient near eastern mythology, Routledge, 1991, p. 120
^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ב; ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק ל"ג
^ ספר עזרא, פרק ב', פסוק נ"א; ספר נחמיה, פרק ז', פסוק נ"ג
^ משה דוד קאסוטו (עורך), אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, מוסד ביאליק, 1950, הערך "אליחבא"

[1] UT 35, 61

[2] Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, p. 94.

[3] Hans Guterbock, "The Hittite Version of the Hurrian Kumarbi Myths: Oriental Forerunners of Hesiod", American Journal of Archaeology, Vol. 52, No. 1, Jan. - Mar., 1948, p. 128

[4] Alfonso Archi, "Hadda of Haleb and his temple in the ebla period", Iraq, Vol. 72, January 2010, p. 9

[5] Alfonso Archi, "Formation of the west Hurrien pantheon: The case of ishara", Recent developments in Hittite archeology and history, Yaner & Hoffner, 2002, p. 32

[6] Van der Toorn, Becking, Van der Horst (ed.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, Brill, 1999, pp. 391-392

[7] Gwendolyn Leick, A Dictionary of ancient near eastern mythology, Routledge, 1991, pp. 80-81

[8] Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, pp. 80-127.

[9] Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, pp. 84-92.

[10] Alfonso Archi, "The Anatolian fate goddesses and their different traditions", in Diversity and standardization, Cancik-Krischbaum & Muller (ed.), Academie Verlag, 2013, p. 13.

[11] Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, p. 97.

[12] Hennie Marsman, Women in Ugarit & Israel, Brill, 2003, p. 530

[13] Van der Toorn, Becking, Van der Horst (ed.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, Brill, 1999, p, 307

[14] Piotr Taracha, Religions of Second Millennium Anatolia, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden, 2009, p. 96.

[15] Gwendolyn Leick, A Dictionary of ancient near eastern mythology, Routledge, 1991, p. 120

[16] ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ב; ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק ל"ג

[17] ספר עזרא, פרק ב', פסוק נ"א; ספר נחמיה, פרק ז', פסוק נ"ג

[18] משה דוד קאסוטו (עורך), אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, מוסד ביאליק, 1950, הערך "אליחבא"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]