משה דוד קאסוטו

רב איטלקי וחוקר מקרא
המונח "קאסוטו" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו קאסוטו (פירושונים).

הרב משה דוד (אוּמְבֶּרְטוֹ) קָאסוּטוֹאיטלקית: Umberto Cassuto;‏ י"ד באלול תרמ"ג, 16 בספטמבר 1883, פירנצהי"ט בכסלו תשי"ב, 18 בדצמבר 1951, ירושלים) היה רב בפירנצה ופרופסור למקרא באוניברסיטה העברית. עסק בפרשנות המקרא, בביקורת נוסח המקרא ובאשורולוגיה.

משה דוד קָאסוּטוֹ
Umberto Cassuto
קאסוטו, שנות ה-40
קאסוטו, שנות ה-40
קאסוטו, שנות ה-40
לידה 16 בספטמבר 1883
ממלכת איטליהממלכת איטליה פירנצה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בדצמבר 1951 (בגיל 68)
ישראלישראל ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי יהדות
מקום מגורים איטליה, ישראל
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פירנצה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תרומות עיקריות
פרשנות המקרא, ביקורת נוסח המקרא, אשורולוגיה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

משה דוד קאסוטו נולד בשנת 1883 בפירנצה שבאיטליה לעמינדב שבתי. למד באוניברסיטת פירנצה, ובסיום לימודיו קיבל תואר דוקטור לשפות שמיות. ב-1922 נתמנה לרב ומנהל בית המדרש של פירנצה. ב-1925 התפטר, והתמנה לפרופסור לעברית באוניברסיטת פירנצה. ב-1933 נתמנה לפרופסור באוניברסיטת רומא, ובשהותו שם קטלג את הכתבים היהודיים בספריית הוותיקן.

חוקי הגזע באיטליה מנעו ממנו להמשיך לשרת בתפקידו באוניברסיטת רומא, וב-1939 עלה לארץ ישראל ונתמנה כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים[1].

ערך וכתב ב-"rivista israelitica", כתב לאנציקלופדיה "יודאיקה" הגרמנית, "האנציקלופדיה העברית", "Enciclopedia Italiana" והיה עורך ראשי של "האנציקלופדיה המקראית"[1].

נפטר בירושלים בי"ט בכסלו ה'תשי"ב (18 בדצמבר 1951), בגיל 68, ונקבר בבית הקברות סנהדריה[2].

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים[3].

על שמו רחוב בשכונת בית וגן בירושלים.

 
נתן, מלכה, לאה וחולדה קאסוטו, פירנצה 1918

משפחתו

עריכה

לקאסוטו ולאשתו שמחה (באיטלקית: ביצ'ה, Bice) היו ארבעה ילדים:

עבודותיו, פירושיו ומחקריו

עריכה

ביקורת המקרא

עריכה

קאסוטו השקיע שנים רבות מחייו לחקר המקרא. בהיותו בקי בספרות המזרח הקדום השתמש בידע שלו רבות כדי לנתח ולהאיר פרשות רבות במקרא. קאסוטו השתמש בכליה המודרניים של ביקורת המקרא, אך חלק מכל וכל על השערת התעודות של יוליוס ולהאוזן, שלפיה התורה הורכבה מ"תעודות" וקטעים שונים. שיטתו הייתה פילולוגית-היסטורית-הרמונית. בסדרת הרצאות שנשא (שיצאו לאחר מכן כספר "תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה" הוצאת י"ל מאגנס תשי"ט) ביקש להפריך אחד לאחד את העמודים שעליה עומדת התאוריה. לדוגמה, הוא ראה בחילופי שמות האלוהים במקרא חילופים סגנוניים בלבד, כדרכם של סופרים[1].

 

קאסוטו טען כי טרם ניגש לבחון את הנושא, קיבל עליו להסכים לכל מסקנה שתצא מחקירה אובייקטיבית ושקולה, גם אם לא תהיה נעימה לרוח המסורתית. אכן, בחיבוריו המוקדמים הביע קאסוטו את הדעה כי התורה נכתבה בימי דוד.

מעבר לביקורת, היו לקאסוטו תאוריות משלו הנוגעות לניתוחם של ספרי המקרא. אחת הידועות שבהן היא תאוריית "שירי העלילה הקדומים", אשר לפיה רווחו בעם ישראל בימי קדם שירים וסיפורים המתארים מעשיות מיתולוגיות ואחרות באשר לראשית העולם והעם, והתורה נכתבה בהתייחס אליהם - מתוך שלילה או מתוך רמז אליהם, ותיקנה אותם וסיפרה אותם מחדש, כך הסיפורים הללו הופכים להיות סיפורי אמונה מונותאיסטים, המכילים ערכים מוסריים של היהדות. קאסוטו טען שניתן לחשוף בפרשות מסוימות בנביאים רמזים לאותה שירה קדומה, אשר כמעט נשתכחה.

תזה כוללת אחרת של קאסוטו הייתה כי מטרתה הראשית של התורה היא לחנך כנגד העבודה הזרה, ופרשות רבות במקרא הסביר לאור זאת. כך ביאר את הפסוק "ויברא אלהים את התנינים הגדולים"[4] כמדגיש שהתנינים, שלהם עבדו בימי קדם, גם הם נבראו בידי האל;[5] כך ראה את סיפור בני האלוהים אשר בוחרים בנות אדם כסיפור שהמקרא מרמז על המסורות הכנעניות של נישואי אלים עם בנות אדם ושולל אותם, בטענה כי הנפילים נולדו מיחסים של מלאכים מדרג נמוך עם בנות אדם;[6] גם בסיפור המבול סבר קאסוטו שבניגוד לתפיסה האלילית של סיפור המבול המסופוטמי בעלילות גילגמש, "ההוראה היסודית של הפרשה, שבצדק העולם נידון, ושופט כל הארץ מתנהג תמיד בצדק, גם כלפי רשעים וגם כלפי צדיקים...שדבר ה' יעמוד לעד.. ואת האהבה האבהית של אלהים לנבראיו, ואת מידת הרחמים שאינה בטילה אף בזמן שמידת הדין דורשת את שלה..."[7]. וכך ראה את פרשת מגדל בבל כמתייחסת לזיקורת בבבל אשר אותו ראו הבבלים כמגדל פלאי שרק ידי האלים יכולים לבנותו, ושעל כן מדגישה התורה כי זהו המגדל "אשר בנו בני האדם".

נוסח המקרא

עריכה

קאסוטו השקיע רבות בחיפוש אחרי כתבי יד עתיקים של המקרא. ב-1944 ביקר בבית הכנסת הגדול בחלב, שבסוריה, כדי לחקור את כתר ארם צובא, וערך רשימות שונות על פיו, שמהן הסיק (ככל הנראה בטעות, בשל טעות בגרסה בספר משנה תורה) שאין הוא הספר שעליו דיבר הרמב"ם ש"הגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה". קאסוטו היה אחרון החוקרים שזכו לבחון כתב יד חשוב זה בשלמותו, לפני שרוב דפי התורה שבו נעלמו בפרעות שהתחוללו בחלב לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-1947.

פירוש "קאסוטו" לתנ"ך

עריכה

קאסוטו תכנן לכתוב פירוש מקיף לכל חלקי התורה, אך בחייו השלים רק חלק קטן מתוכנית זו – פירוש ארוך ומקיף לתחילת ספר בראשית ופירוש קצר יותר לכל ספר שמות[8].

לאחר מותו כתב גיסו ותלמידו, פרופ' אליה שמואל הרטום פירוש תמציתי לתנ"ך כולו. פירוש זה הוצג מטעמים שיווקיים כ"פירוש שנעשה על פי שיטת קאסוטו", שכן ההוצאה בחרה למתג פירוש זה באמצעות שמו של פרופסור קאסוטו. לימים, זוהתה מהדורה זו על ידי הכול כ"תנ"ך קאסוטו", אף על פי שקאסוטו עצמו לא נטל בה כל חלק. בשנת 2006 נידונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת יורשי קאסוטו נגד הוצאת יבנה, שלא לעשות שימוש בשמו בסדרה המכונה "קאסוטו זהב", יורשיו טענו בין היתר כי הדבר "פוגע בזכותו המוסרית ובמוניטין שלו, ומהווה גנבת עין". בית המשפט דחה את התביעה בשל התיישנות וטעמים נוספים[9].

חקר כתבי אוגרית

עריכה

החל משנת 1928 התגלו כתבי אוגרית, אוסף טקסטים כנעניים המתוארכים למאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. הם תורגמו לעברית בידי חיים אריה גינזברג. קאסוטו עסק בחקר כתבי אוגרית והשוואתם לטקסטים תנ"כים, וב-1951 פרסם את הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות"[10]. במבוא לספר מביא קאסוטו רשימות ארוכות המשוות בין הסטרוקטורה הפואטית של המקרא לבין הסטרוקטורה הפואטית של שירת אוגרית, ומוכיח למעשה, כי מחברי התנ”ך הושפעו מסופרי אוגרית ומן המסורת הפואטית האוגריתית המפוארת והמוקדמת יותר. בנוסף סקר את פנתאון האלים של המיתולוגיה הכנענית ואת האזכורים שלו בתנ"ך, על רקע המידע הנוסף שנחשף בכתבי אוגרית[11]. קאסוטו גם כתב מספר מאמרים בהם ערך הקבלות בין מילים באוגרית ובעברית מקראית, ופרש באמצעות אוגרית מילים סתומות ומילים יחידאיות בתנ"ך[12].

עמנואל הרומי ודנטה

עריכה

בשנת 1921, במלאת 600 שנה למותו של המשורר, הפילוסוף והתאולוג האיטלקי דנטה אליגיירי, פרסם קאסוטו מחקר באיטלקית על קשריו עם עמנואל הרומי, משורר, סופר, בלשן ופרשן מקרא יהודי-איטלקי בן אותה תקופה[13]. המחקר ביקש לבדוק את מידת ההכרות בין עמנואל הרומי ודנטה, ומידת השפעתו של דנטה על יצירתו של עמנואל. זאת רק על סמך דמיון בין היצירות "הקומדיה האלוהית" של דנטה ו"מחברות עמנואל". מסקנתו הייתה שעמנואל קיבל את הרעיון לכתוב את יצירתו מתוך מפגש עם יצירתו של דנטה, ולאו דווקא עם המשורר עצמו. המאמר פורסם בעברית, יחד עם מאמרים נוספים של קאסוטו בנושא, בספר "דאנטה ועמנואל הרומי" בשנת 1965, במלאת 700 שנה להולדתו של דנטה[14].

פרסומיו

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • משה דוד קאסוטו, כינוסים - סדרת מוספים 3, איטליה - כתב עת לחקר תולדותיהם, תרבותם וספרותם של יהודי איטליה (העורך: ראובן בונפיל), הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, 2007. (ספר אלקטרוני, דורש הרשמה לאתר)
  • לדור אשר לא ידע, נכתב על ידי בתו, חולדה קמפניינו
  • שרה אן עברון, משה דוד קאסוטו: פרשן וחוקר המקרא, האיש ומפעלו על רקע תקופתו ומקומו, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"ג
  • אנג'לו מ' פיאטלי, משה דוד קאסוטו: מחינוכו בבית המדרש לרבנים האיטלקי עד הוויכוח עם יהודה מנחם פאצ'יפיצ'י, ירושלים תשפ"ד (תרגמה מאיטלקית: שושנה קאסוטו-עברון)

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 אברהם מלמט, פרופ' משה דוד קאסוטו ז"ל, הארץ, 19 בדצמבר 1952
  2. ^ פרופ מ.ד. קאסוטו, על המשמר, 19 בדצמבר 1951
  3. ^ ארכיון משה דוד קאסוטו, בספרייה הלאומית
  4. ^ בראשית א, כא
  5. ^ קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, עמודים 30–31
  6. ^ קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, עמ' 205, וכן במאמרו "מעשה בני האלוהים ובנות האדם" בספרו "ספרות מקראית וספרות כנענית" בהוצאת מאגנס.
  7. ^ קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, סדר נח, עמודים 1-2
  8. ^ ראובן אלקלעי, פירוש ספר שמות, הארץ, 18 באפריל 1952
  9. ^ יצחק דנון, ‏נדחתה תביעת יורשיו של פרופ' קאסוטו נגד הוצאות הספרים יבנה, משכל וידיעות אחרונות, באתר גלובס, 20 באפריל 2006
  10. ^ מו"ש, זוהי איפוא האלילה ענת, הארץ, 21 בספטמבר 1951
  11. ^ משה דוד קאסוטו, "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" בפרויקט בן-יהודה
  12. ^   אילון גלעד, מילה מסתורית, שני בלשנים והערה עוקצנית אחת, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2017
  13. ^ ליאו לוי, דנטה אליגיירי והקיום היהודי, הַבֹּקֶר, 4 ביוני 1965
  14. ^ יצאו לאור, על המשמר, 14 בינואר 1966