חרות (עיתון)
חֵרוּת היה שמם של ביטאונים ועיתונים אחדים, שהוציאו לאור אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, חברי אצ"ל ותנועת החרות, בין השנים 1942 - 1965.
 סמליל עיתון חרות היומי, ותחתיו הכיתוב: " לְשְׁלֵמוּת הַמּוֹלֶדֶת, לְקִבּוּץ גָּלוּיּוֹת, לְצֶדֶק סוֹצְיָאלִי, לְחֵרוּת הָאָדָם" | |
| תדירות | עיתון יומי |
|---|---|
| פורמט | ברודשיט |
| בעלים |
ארגון צבאי לאומי  |
| עורך ראשי |
יוחנן בדר (1949–1948) יעקב רובין (1949–1953) יוסף ויניצקי (1953–1957) אייזיק רמבה (1957–1965) |
| תאריכי הופעה |
1942–1965 (כ־23 שנים) |
| שפה | עברית |
| מדינה | ישראל |
  | |
"חרות" ביטאון האצ"ל
עריכהחרות היה ביטאון מחתרתי מרכזי של ארגון הארגון הצבאי לאומי. גיליונו הראשון יצא ב-10 במרץ 1942. הוא היה במידה רבה המשכו של העיתון "המצודה", שראה אור בשנים 1932–1933. "חרות" ראה אור פעם בחודש.
"חרות" כלל מאמרים רעיוניים אודות בעיות השעה מבית מדרשה של הציונות רוויזיוניסטית שאליה השתייך הארגון. בנוסף היו מוכמנים בו מסרים סודיים אל חברי אצ"ל ברחבי הארץ. הוא כלל ארבעה עמודים, והופץ לרשימת כתובות של פרטיים ומוסדות. ובנוסף, הודבק על קירות באתרים מרכזיים ברחובות הערים והמושבות בארץ ישראל, בידי נערי "חיל תעמולה" (חת"ם) של אצ"ל. השלטונות הבריטיים, ובמיוחד הבולשת הבריטית עקבו בשיטתיות אחר העיתון. יתר על כן, התכנים זכו לתשומת לבו של הנציב העליון, אשר שלח מגיליונות "חרות" (מתורגמים לאנגלית) למשרד החוץ הבריטי.
גיליונו האחרון של "חרות" המחתרתי, מספר 99, ראה אור ב-10 ביוני 1948, כארבעה שבועות לאחר הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. סגירתו באה במקביל לפירוק אצ"ל והקמת המפלגה הישראלית תנועת חרות ב-15 במאי 1948.
"חרות" בירושלים הנצורה
עריכהבירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, ראה אור עיתון חרות מחתרתי נפרד, בחודשים יוני-יולי 1948. הוצאת העיתון העצמאי הייתה כפועל יוצא מניתוקה למעשה של ירושלים, ואי הוודאות לגבי עתידה המדיני והמוניציפלי של העיר הייתה הסיבה להמשך קיומו העצמאי של אצ"ל בעיר.
"חרות" עיתון יומי
עריכהחרות עיתון יומי ישראלי, הוקם בשנת במאי 1948, עם הקמתה של "תנועת חרות". שמו היווה המשך לעיתון האצ"ל המחתרתי "חרות". עורכו הראשון היה ד"ר יוחנן בדר, בשנים 1949-1948; עורכו השני היה יעקב רובין, בשנים 1953-1949; עורכו השלישי היה יוסף ויניצקי (בשם העט: י. נץ), בשנים 1957-1953; עורכו הרביעי והאחרון היה הסופר והעיתונאי אייזיק רמבה, בשנים 1957–1965. רמבה העסיק בעיתון עיתונאים צעירים חדשים, ומבלי שנבחנו דעותיהם או עברם הפוליטי.[1] רוב הכותבים, העיתונאים והעורכים, עבדו לפניו בכתבי עת ועיתונים של התנועה הרוויזיוניסטית: בכתב העת "הירדן" שראה אור בשנות השלושים ובעיתון היומי "המשקיף", עיתונה הרשמי והחוקי של ברית הציונים הרוויזיוניסטים בתקופת המנדט. וחדל מלצאת לאור לאחר הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949.
במערכת העיתון, בצוות הסופרים העיתונאים ובין הכותבים נמנו במשך השנים (לפי א"ב): ד"ר אב"א אחימאיר (שחתם גם בשמות העט: אבא סיקרא, א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, אבא אריכא ועוד), ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי), עוזי בנזימן, יצחק גוריון, המשורר אורי צבי גרינברג, זאב גלילי,[2] איתן הבר, יחזקאל המאירי, הלל הרשושנים, ד"ר זאב פון וייזל, זרח ורהפטיג,[3] יעקב וינשל, יהודית וינקלר, נח זבולוני,[4] ניסים טאיטו, צבי טל, ד"ר יהושע ה. ייבין, שמואל כץ, קלמן כצנלסון, דב לוין, שמואל מור, אליהו מצא, ד"ר יהודה מרגולין, דן מרגלית, שמואל מרלין, יואל מרקוס, אריה נאור, שלמה נקדימון, שלמה סקולסקי, שרה פרנקל, עמוס קינן, צבי קסלר, פרופ' יוסף קלוזנר, משה קצב, ח"כ יוסף שופמן, ושלום רוזנפלד ששימש כמזכיר מערכת "חרות".[5]
גיליון "חרות" מספר 1 ראה אור בתל אביב (ובה הודפס כל ימיו) ב-3 באוקטובר 1948. בינואר 1949, מנחם בגין מנהיג "תנועת חרות" ראה בו אחד מכלי ההסברה המרכזיים שלה, מלקראת הבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ובהמשך פורסמו נאומיו במלואם בעיתון. הוא התאפיין בקו אופוזיציוני מובהק כלפי המפלגה השלטת מפא"י, וזאת בשונה מרוב העיתונות הישראלית באותן שנים. מאבקי התנועה, הפולמוסים שניהלה והביקורת על ממשלת ישראל, תוארו ב"חרות" בהרחבה, בהם: המחלוקת על קבלת השילומים מגרמניה,[6] הביקורת על יחס משרדי הממשלה לעולים מצפון אפריקה ופרשת לבון. בשל אי ההכרה של תנועת החרות בחלוקת ארץ ישראל בשנת 1922, והתנגדותה לשלום עם ממלכת ירדן, שיכיר בסיפוחה את הגדה המערבית, הקפיד העיתון במשך כל שנות קיומו לציין את שמה של הממלכה בתוך מירכאות כפולות.[7]
"חרות" נתן במה לביטוי חופשי לאנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שנמנע מהם בתקופת המנדט, ואפשר תקשורת עם המונים בציבוריות הישראלית המתהווה, בימי הראשית של מדינת ישראל. עמודי גיליונותיו עסקו בחדשות, ולצדם מאמרי פרשנות פוליטית נרחבים. הוגים ויוצרים כמו אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר ויעקב ויינשל, פרסמו בו מפרי עטם. התפרסמו בו ידיעות על הנעשה בסניפי התנועה ובתנועת הנוער בית"ר. המדורים בעיתון כללו: מדור מדעי, מדור ספורט, מדור לחיפוש קרובים, מדור לאשה ולמשפחה, מדור לביקורת ספרים, מחזות וסרטים, ומדור חידות ותשבצים.
נבדלותו הרעיונית והמפלגתית הקרינה על מצבו הכלכלי הקשה רוב קיומו. קופת העיתון הייתה ריקה תדיר, ומשכורות העובדים לא שולמו לעיתים במועדן. תפוצת העיתון למנויים הייתה מוגבלת, הגם שנעשו מאמצים רבים. ולכן, התקשה משה בן-זאב, שהופקד על איתור מְנוּיִים ופרסום בעיתון, להשיג פרסום שיכלכל את העיתון.[8]
לאחר הקמת מפלגת גח"ל (ראשי תיבות: גוש חירות ליברלים), נסגר "חרות" ב-31 בדצמבר 1965 (ובמקביל נסגר עיתון הַבֹּקֶר, עיתונם של הליברלים). במקומם של שני העיתונים שנסגרו, נוסד עיתון "היום" של גח"ל ב-1969.[9]
בארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל נמצאים ארכיון מערכת "חרות", גיליונות "חרות", ופרוטוקולים מישיבת מערכת "חרות" שעל סדר יומה פגישות העורך בוועדת עורכי העיתונים עם ראש הממשלה, השרים והרמטכ"ל.[10]
"חרות לנוער"
עריכהחרות לנוער היה עיתון ילדים ונוער שהופיע משנת תשי"ג 1953 בעשור שנות החמישים. עורכו היה שלמה מרץ וסגנו משה בלע. העורך לענייני תרבות ואמנות היה יוסף ועדיה, מראשוני התנועה הכנענית. שלמה מרץ טיפח במסגרת עיתון הנוער שורה של עיתונאים צעירים, שלימים עברו עמו לעיתון "חרות" (כאשר שמונה למזכיר המערכת בשנת 1957 עם מינויו של אייזיק רמבה לעורך "חרות"). בין הכותבים ב"חרות לנוער": יעקב אחימאיר, אליקים ירון, איתן הבר, זיוה יריב, זאב גלילי, יוסף אורן (מבקר ספרות), עודד זראי (זערור), משה שי (שקרשי), גרשון סלומון, נעמי יערן, זאב צחור ואחרים.
לקריאה נוספת
עריכה- מינה גראור, עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, תשס"ב-2002.
- עיתון "חרות", אבסטרקט על פי מאמרים מאת ועל מנחם בגין, א-ב, ירושלים, מרכז מורשת מנחם בגין, 1992.
קישורים חיצוניים
עריכה- חרות באתר הספרייה הלאומית
- חרות, באתר עיתונות יהודית היסטורית - גרסה בת חיפוש בכל טקסט העיתון
- על חרות (עיתון), באתר העין השביעית
- הגיליון הראשון של ירחון חרות, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ רבים מהעיתונאים הצעירים עברו לאחר סגירתו לכלי תקשורת אחרים.
- ^ ראו: זיכרונותיו על "חרות" (2006), באתר zeevgalili.
- ^ ראו מכתבו: ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ל-14 - 3/13.
- ^ עיתונאי ששימש כמנהל העיתון בירושלים; ראו: סקירה עליו, באתר ranaz.
- ^ שלום רוזנפלד היה מזכירו של עיתון "המשקיף", "חרות", ואחר כך, עורך ראשי בעיתון "מעריב".
- ^ ראו:תביעה נגד יעקב רובין עורך "חרות" ובתי הדפוס של העיתון על פרסומים ביקורתיים כנגד השילומים; ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ל-14 - 1/5.
- ^ אריה נאור, בגין בשלטון: עדות אישית, עמ' 100-99.
- ^ ראו: משה בן-זאב, בשולי העיתונות הלאומית, תל אביב: הוצאת לאור, תשמ"א-1981, עמ' 130-127.
- ^ רפי מן, כמו בועת סבון, באתר העין השביעית, 7 במאי 2008
- ^ ראו: ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ל-14 - 3/1.