טומאה וטהרה בביתא ישראל

דיני הטומאה והטהרה בביתא ישראל היו מחמירים, והקפידו עליהן ביותר. הלכות אלו הראו כי ביתא ישראל התייחסו למקום מושבם כעיר קודש ואת עצמם למשרתים בו בדומה לאיסיים.

טבילה של בני ביתא ישראל בנהר (1862).

אנשי ביתא ישראל נהגו לטבול לאחר שנטמאו מכל טומאה: טומאת מת, נידה, יולדת, שכבת זרע, טומאת שרץ, נבלה וכן אחר כל מגע בגוי, בכליו או במאכלו. רבים מהם אף נהגו לטבול לאחר דריכה על צואת בהמה או חיה טמאה.

בנוסף, נהגו בני הקהילה לטבול בימי שישי ובימי חג ומועד כדי להיות טהורים ככל שניתן. השימוש התכוף של בני העדה במים לטבילה, הביא לכינויים על ידי גויי סביבתם, "בעלי ריח מים", וכן להקמת יישוביהם בקרבת מקורות מים.

הלכה למעשה

טמא מת

ערך מורחב – טומאת מת

במנהג ביתא ישראל, מי שנטמא על ידי מת לרבות אלו המטפלים במת מחויבים להיות במבנה מחוץ לכפר הנקרא "סוכת הטמאים" המוקפת אבנים במשך שבעה ימים. האוכל לטמא היה מוגש סמוך למבנה ולא מוגש מיד אל יד. ביום השביעי הטמא היה צם והיה מתגלח, מסתפר, נוטל ציפורניו, מכבס בגדיו ומיטהר בנהר מספר פעמים. לפנות ערב היה מתקיים טקס טהרה על ידי שניים-שלושה קסים הכולל בתוכו התזת על הטמא מי חטאת ("מאימנך ווהה") שמקורו באפר פרה אדומה אשר פוזר על מים שנשאבו ממי מעיין, מהמים אלה, שנקראו מי חטאת, היזו על הטמא ביום השלישי והשביעי. נוהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה ה-20 המאה הקודמת בגלל מלחמת האזרחים האתיופית שלא איפשר שהייה מחוץ לכפר וכן חוסר באפר פרה אדומה, הפּרה האדומה האחרונה לצורך טיהור טמאי מתים נשחטה בשנת 1952. מקורה של הלכה זו היא מספר במדבר:

הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ. זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב.

— ספר במדבר, פרק יט', פסוקים י"א - י"ט

נידה

ערך מורחב – נידה

בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

אישה בתחילת הנידה לא הייתה רשאית להיות בביתה ועברה למשך שבעה ימים למבנה הנקרא "סוכת הדם" ("ידם גוג'ו"), המבנה היה מוקף אבנים על מנת לסמן שזהו מקום נידה. במהלך ישיבה זו היה אסור לאישה להיראות ואת האוכל היו מגישים בכלים מיוחדים שלאחר מכן מטוהרים או נשברים. בתום הנידה האישה הייתה טובלת בנהר וחוזרת אל ביתה, יש שהיו מגלחות את שיער ראשן כחלק מתהליך הטהרה.

מקור דין הנידה הוא משני פסוקים מספר ויקרא, בפרקים י"ח וט"ו:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.

— ספר ויקרא, פרק יח', פסוק י"ט

וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.

— ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ט

יולדת

ערך מורחב – טומאת יולדת

כאשר מתחילים צירי לידה, היולדת נדרשת לעזוב את ביתה ולהסתגר בבקתה הנקראת "בית הטמאות" (אמהרית: "מרגם גוֹג'וֹ", טיגראינית: "צַגיאת") מחוץ לכפר, במקום זה היא יולדת בסיוע קרובי משפחה ושוהה בו עד סוף היום השביעי ללידה. לאחר היום השביעי ללידת זכר, או היום הארבעה-עשר בלידת נקבה, עברה היולדת אל "בית היולדות" ("ארס גוג'ו") הנמצאת גם היא מחוץ לכפר. בבית היולדות התקיים טקס ברית המילה היולדת המשיכה לשהות בבית זה עד שמלאו ארבעים יום ללידת זכר, או שמונים יום ללידת נקבה. בסיום השהייה בבית היולדות, היולדת כשהיא בצום מתחילה את תהליך הטהרה שלה מחוץ לבית זה לצד מקור מים יחד עם מלוויה הכולל: כיבוס בגדיה, סירוק שיערה, גזירת ציפורניה וטבילה שוב ושוב במים. גם התינוק הוטבל במים שכן הוא נחשב טמא אף הוא מכיוון שנגע באמו במהלך הנקתו. לקראת הערב היולדת לבשה את בגדיה הנקיים ושבה אל כפרה.

מקורו של מנהג זה הוא מפרשת תזריע בספר ויקרא, שם נכתב כך:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

— ספר ויקרא, פרק יב', פסוקים א' - ה'

לאחר שחזרה לכפר, ליד ביתה או בחצר המסגיד המתינו לה כל אנשי הכפר ליד שולחנות עמוסי כל טוב. הקס הרעיף ברכות על ראשה ועל הנולד, ובמעמד זה ניתן שם לנולד. לאחר מכן הביאה היולדת קורבן שכונה "קורבן יולדת", המנחה הייתה בהתאם ליכולת הכלכלית: העשירים שחטו כבש, עשירים פחות הביאו עוף ומעוטי היכולת הכינו מאפה לחם. כשהורע מצבם הכלכלי של הקהילה, הסתפקו בתפילות ובקריאה מתוך המצהף קדוס המוקדשים לדיני טומאה וטהרה.

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

— ספר ויקרא, פרק יב', פסוקים ו' - ח'

ברית מילה

ערך מורחב – ברית מילה

בקהילת ביתא ישראל ברית מילה נעשתה בידי נשים שהיו מוהלות ולא על ידי גברים כמו ביהדות הרבנית, רק כאשר לא הייתה אישה שידעה למול גבר ביצע זאת. הרקע לכך שנשים צריכות למול קשור לטומאת היולדת מכיוון שהאישה יולדת את הילד כאשר היא נחשבת טמאה על פי דין תורה, הילד שייצא מאמו תוך כדי שהיא טמאה נחשב גם הוא לטמא ולכן אחת מהמילדות שידעה למול והייתה בכל מקרה טמאה, ביצעה את המילה ולא גבר שנטמא תוך כדי המלאכה מכיוון שאין להיטמא שלא לצורך, מכאן נמצא שהמילה בידי נשים בקהילה דומה לזו שנהוגה אצל השומרונים, האיסיים והצדוקים^{[דרוש מקור]}. לאחר חורבן בית שני נדחק תפקידה של האישה כמוהלת. רבני בבל וספרד פסקו כי אישה רשאית למול בדיעבד ובמאה ה-12 פסקו ראשוני אשכנז שלאישה אסור למול. המילה מתבצעת ב"בית היולדות" ששם היולדת נמצאת ורק כאשר היולדת מיטהרת לאחר ארבעים יום לילד מתרחשת מסיבת לידתו וכן שם קובעים את שמו ואת הסנדק שלו. האזכור הראשון לכך שבקהילה נשים מבצעות את המילה הוא מאלדד הדני:

ביום השמיני ימול הילד על ידי נשים

— אברהם עפשטיין, ספר אלדד הדני, במבוא.

בשנת 1986 פורסם בירור הלכתי מדוקדק יותר בו נמצא כי הליך המילה והפריעה הנהוגים בקרב ביתא ישראל תואמים את ההלכה הרבנית.

גוי

ערך מורחב – אל תנגעוני

אל תנגְעוני ("אטאנקון") הוא הכינוי שניתן לפסק ההלכה שהוציא הנזיר אבא צברה המצווה שאין לגעת באדם גוי, שם זה שימש מאוחר יותר גם ככינוי לקהילת ביתא ישראל על ידי שכניהם הנוצרים. פסק הלכה זה היוה תשובה לכיבושם של כפרים יהודים רבים מתוך ממלכת ביתא ישראל וסיפוחם לתוך האימפריה האתיופית במהלך המאה ה-15 והקמתם של קהילות נוצריות ליד הכפרים היהודים, פסק ההלכה חייב כל אדם מהקהילה שבא במגע עם גוי להיטהר בטבילה בנהר לפני שובו אל ביתו. חומרה זו מצויה גם בדברי חז"ל ביהדות הרבנית שהגדירו את הגויים בחזקת טמאי זב, כך שכל נגיעה בגוי נחשבת למעשה לטמאה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.