טיוטה:שלהי ימי הביניים

שלהי ימי הביניים או ימי הביניים המאוחרים הייתה תקופה בהיסטוריה של אירופה שנמשכה משנת 1250 (יש המחשיבים את ראשית המאה ה-14 כתחילת תקופה זו) עד שנת 1500 לספירה בערך. סופה של התקופה נקבע בחלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המערבית בשנת 1492, השנה בה גילה קולומבוס את יבשת אמריקה.

ימי הביניים המאוחרים הם כינוי לימים שאחרי שיא ימי הביניים וקודם לתחילתה של העת החדשה המוקדמת (וברוב אירופה, הרנסאנס).[1] תקופה זו היא חלק מפרק זמן נרחב יותר המכונה ימי הביניים ובה נכללות גם התקופות ראשית ימי הביניים (טרם המאה ה-11) ושיא ימי הביניים. המונח מתייחס לחקר ההיסטוריה של מערב ומרכז אירופה ויש לו משמעות מוגבלת בהקשר של ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית, מזרח אירופה או של ארצות האסלאם. אין לו כלל משמעות בהקשר של היסטוריה של אזורים מרוחקים מאירופה ובייחוד כאלה שבתקופה זו לא חוו מגע משמעותי עם התרבות האירופית.

היסטוריוגרפיהעריכה

לאונרדו ברוני היה ההיסטוריון הראשון אשר חילק את ההיסטוריה לשלוש חלקים בספרו (פורסם בשנת 1442). היא כללה את את תקופתו, העת העתיקה ותקופת ביניים.[2][3] החלוקה לשלוש תקופות התקבעה במחקר לאחר שההיסטוריון הגרמני מהמאה ה-17 כריסטוף סלריוס חילק את ההיסטוריה לשלוש תקופות: עתיקה, ימי הביניים ומודרנית.[4][5]

היסטוריונים מארצות דוברות שפות רומאניות נוטים לחלק את ימי הביניים לשני חלקים: תקופה "גבוהה" מוקדמת ותקופה "נמוכה" מאוחרת. היסטוריונים דוברי אנגלית, בעקבות עמיתיהם הגרמנים, מחלקים בדרך כלל את ימי הביניים לשלושה חלקים: ימי הביניים ה"מוקדמים", ה"אמצעיים" (ה"הגבוהים") וה"מאוחרים".[6]

עבור היסטוריונים מהמאה ה-18 שחקרו את המאות ה-14 וה-15, הנושא המרכזי היה הרנסנס, שהוגדר כתקופה של גילויה מחדש של למידה עתיקה והופעתה של רוח אינדיבידואלית.[7] לבו של גילוי מחדש זה טמון באיטליה, שם, כדברי יעקב בורקהרדט: "האדם הפך לאדם רוחני והכיר בעצמו ככזה".[8]

ככל שהוחלו שיטות כלכליות ודמוגרפיות בחקר ההיסטוריה, המגמה הייתה יותר ויותר לראות את שלהי ימי הביניים כתקופה של מיתון ומשבר. יוהאן הויזינחה היה האחראי העיקרי לפופולריות של התפיסה הפסימית של ימי הביניים המאוחרים, עם ספרו "סתיו ימי הביניים" (1919).  להויזינחה, שמחקריה התמקדו בצרפת ובארצות השפלה במקום איטליה, הייאוש והדעיכה היו הנושאים העיקריים, לא לידה מחדש.

ההיסטוריוגרפיה המודרנית על התקופה הגיעה לקונצנזוס בין שני הקצוות של חדשנות ומשבר. כיום ידוע באופן כללי שהתנאים היו שונים בתכלית מצפון ומדרום להרי האלפים, ולעתים קרובות נמנעים לחלוטין מהמונח "ימי הביניים המאוחרים" בהיסטוריוגרפיה האיטלקית.[9]  המונח "רנסנס" עדיין נחשב לשימושי לתיאור התפתחויות אינטלקטואליות, תרבותיות או אמנותיות מסוימות, אך לא כמאפיין המגדיר של תקופה היסטורית אירופית שלמה.[10]

שלהי ימי הביניים מוגדרת על ידי ההיסטוריונים לרוב כתקופה אשר במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.

מדינות אירופהעריכה

מדינות חזקות המבוססות על מלוכה התפתחו ברחבי אירופה בתקופה זו, במיוחד באנגליה, צרפת ובממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי: אראגון, קסטיליה ופורטוגל. הסכסוכים הארוכים של התקופה חיזקו את השליטה המלכותית על ממלכותיהם והיו קשים ביותר עבור האיכרים. מלכים הרוויחו מלוחמה שהרחיבה את החקיקה המלכותית והגדילה את האדמות שבהן שלטו ישירות (ולא דרך וסאל).[11] למשל, לאורך המאה ה-14 ביקשו מלכי צרפת להרחיב את השפעתם על חשבון האחזקות הטריטוריאליות של האצולה[12], תהליך שהחל עוד קודם לכן, בימי פיליפ השני, מלך צרפת. התשלום עבור המלחמות הצריך ששיטות המיסוי יהפכו ליעילות ויעילות יותר, ושיעור המיסוי גדל פעמים רבות.[13] הדרישה לקבל את הסכמת משלמי המסים אפשרה לגופים ייצוגיים כמו הפרלמנט האנגלי ואספת המעמדות להשיג כוח וסמכות בתקופה זו.[14]

בניגוד למדינות אלה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. אופיו של הכתר הקיסרי היה אלקטיבי.[15] לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נבחרו מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ ווילם השני, רוזן הולנד) ועד שנת 1273, אז נבחר רודולף הראשון, מלך גרמניה, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).[16] הקשיים בבחירת הקיסר הביאו להופעת אספת הנסיכים הבוחרים, גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. חברי מועצת האצילים בחרו את קיסרי האימפריה, אשר נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם ופחות על האדמות שהיו שייכות ישירות לקיסר.[17]

מדרום, לאחר ששושלת הוהנשטאופן באה לקיצה, קטנה עד מאוד התערבותם של קיסרי האמפריה בענייני איטליה. במאה ה-14 איטליה הייתה מפוצלת בין ממלכות נאפולי וסיציליה בדרום איטליה לבין האימפריה הרומית הקדושה וערי המדינה האיטלקיות (כמו ונציה[18])[19] בצפון כאשר בסוף המאה התחזקו שליטי מילאנו בצפון. במרכז איטליה הייתה מדינת האפיפיור. בעקבות סכסוך בין מלך צרפת פיליפ היפה לבין האפיפיור בוניפקיוס השמיני, מושב האפיפיור הועבר לאביניון שבצרפת. תקופה זאת כונתה מאוחר יותר גלות אביניון (1309- 1378). באותה העת התערערה שליטת האפיפיור בנחלותיו באיטליה. ניסיון האפיפיור לכפות את מרותו עליהן סוכל על ידי שליטי פירנצה.

ממזרח, ממלכת פולין וממלכת הונגריה צמחו.[20] ממערב, בסוף המאה ה-13 נוסדה הקונפדרציה השווייצרית הישנה לאחר מאבק עם בית הבסבורג. במאות ה-14 וה-15, מלכי אנגליה בימי הביניים טענו לזכותם על הכס בצרפת, מה שהוביל למלחמת מאה השנים. ממלכת צרפת וממלכת אנגליה נלחמו לסירוגין במלחמת מאה השנים תוך התערבות מדינות אחרות, כמו דוכסות בורגונדיה. צבאותיהן כללו אבירים רכובים, שכירי חרב, בני הלווייה של האבירים והאצילים הבכירים.

בתקופה זו חל שיפור גדול באיכות השריון עם פיתוח שריון הלוחות, שסיפק לאביר הגנה היקפית טובה מול מרבית כלי הנשק (כולל חצים וחרבות), דבר שגרם לירידה בשימוש במגן. כלי הנשק העיקריים של האביר בתקופה זו היו רומח להסתערות וחרב כנשק אישי וכן פטיש קרב ופגיון כנשק משני. נגד שריוני הלוחות פותחו מגוון נשקי מוט ובהם רומחי רגלים ארוכים במיוחד (pike), גרזן-חנית (pollaxe), האלברד (halberd), בק דה קורבין ומגוון "פותחני קופסאות" על מוט ארוך. בתקופה זו פותחו גם החרבות הדו-ידניות: חרבות גדולות וכבדות שנדרש כוח רב ואחיזה בשתי הידיים על מנת להפעילן בקרב. כמו כן, החל שימוש בנשק חם, בהתחלה בתותחים ומרגמות פרימיטיביים ללוחמת מצור, ובהמשך גם כרובים מסורבלים דוגמת הארקבוז.

גבולותיה של אירופה הנוצרית עדיין הוגדרו במאות ה-14 וה-15. בשנת 1386, נחתם הסכם קרבו שיצר את איחוד הפולני-ליטאי. הוא חייב את קבלת הנצרות הקתולית על ידי הליטאים הבאלטים, שהיו העם הפגאני האחרון באירופה.[21] האימפריה הביזנטית איבדה את מעמדה כמעצמה וסופה היה בשנת 1453. בעוד הדוכסות הגדולה של מוסקבה החלה להדוף את המונגולים, והממלכות הנוצריות בחצי האי האיברי השלימו את הרקונקיסטה של חצי האי והפנו את תשומת הלב שלהן כלפי חוץ, הבלקן ושרידי האימפריה הביזנטית נפלו תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית.

לקראת סוף התקופה החל עידן התגליות. התרחבות האימפריה העות'מאנית ניתקה את אפשרויות הסחר עם מזרח אסיה. האירופים נאלצו לחפש נתיבי מסחר חדשים, שהובילו למשלחת הספרדית בפיקודו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה בשנת 1492 ולמסעו של ואסקו דה גאמה לאפריקה והודו בשנת 1498. התגליות שלהם חיזקו את הכלכלה והכוח של מדינות אירופה.

חברה בשלהי ימי הבינייםעריכה

בסביבות שנת 1300 נעצרה תקופה של שגשוג וצמיחה במקומות רבים באירופה. סדרה של אירועי רעב ומגפות, כולל הרעב הגדול של 1315–1317 ומגפת המוות השחור, הפחיתו את האוכלוסייה לכמחצית ממה שהייתה לפני האסונות.[22] יחד עם הדלדלות האוכלוסין[23] הגיע אי שקט חברתי. צרפת ואנגליה חוו התקוממויות איכרים רציניות, כמו מרד הז'אקרי ומרד האיכרים האנגלי, כמו גם למעלה ממאה שנים של סכסוך לסירוגין, מלחמת מאה השנים. במקביל, האחדות של הכנסייה הקתולית התנפצה זמנית בשל הפילוג המערבי, ויכוח פוליטי על זהות האפיפיור.[24]

עברו 150 שנה עד שהאוכלוסייה האירופית חזרה לגודל שהיה דומה לגודלה בשנת 1300.[25] ככל שאוכלוסיית אירופה הצטמצמה, נותרה קרקע פנויה רבה יותר עבור הניצולים, וכתוצאה מכך העבודה הפכה יקרה יותר והשכר עלה.[26][27] ניסיונות למנוע את העליה בשכר כשלו.[28] התוצאה ארוכת הטווח של הידלדלות האוכלוסייה באירופה הייתה סופה של הצמיתות במערב אירופה ותחילת סופו של המשטר הפאודלי. במזרח אירופה, לעומת זאת, יכלו בעלי האדמות לנצל את המצב העגום כדי להכריח את האיכרים לשיעבוד מדכא יותר.[29]

מחוץ למרחב הכפרי, כהמשך לשיא ימי הביניים, אירופה חוותה עיור מתגבר עד אמצע המאה ה-14.[30][31] גם ערים נהרסו על ידי המוות השחור, אבל תפקידם של אזורים עירוניים כמרכזי למידה, מסחר וממשל הבטיח את המשך צמיחתם.[32][28]

למרות המשברים, המאה ה-14 הייתה גם תקופה של התקדמות גדולה באמנויות ובמדעים. הסכולסטיקה הייתה בשיאה עד שנת 1350 בקירוב. בעקבות עניין מחודש בטקסטים יווניים ורומיים עתיקים שהשתרשו בשיא ימי הביניים, החל הרנסאנס האיטלקי. קליטתם של טקסטים לטיניים החלה לפני המאה ה-12 באמצעות מגע עם ערבים, אך זמינותם של טקסטים יווניים חשובים הואצה עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים העות'מאנים, כאשר חוקרים ביזנטיים רבים נאלצו לחפש מקלט בארצות מערב אגן הים התיכון, במיוחד באיטליה.[33] בשילוב עם זרם זה של רעיונות קלאסיים הייתה מהפכת הדפוס, שהקלה על הפצת המילה המודפסת ולמידה. שני הדברים האלה יהיו מאוחר יותר בין הגורמים לרפורמציה הפרוטסטנטית.

האמנות הגותית בלטה בתקופה זו. הדגש באמנות זו החל לעבור מקתדרלות לכנסיות קטנות יותר לקישוט חפצי קדושה ומזבחות (כגון בטריפטיכון) ולקישוט רהיטי הכנסייה. תכנון כנסיית-אולם הגיע לשיאו. במקביל, החלה האדריכלות הגותית להיות מיושמת גם למבנים אזרחיים, כגון בתי עיריות, בתי גילדות, ארמון הבישוף, בתי חולים ועוד.

לקריאה נוספתעריכה

  • ראי רחוק (1978), (על אירועי המאה ה-14), תרגמה כרמית גיא, הוצאת דביר, 1995.
  • Brady, Thomas A., Jr., Heiko A. Oberman, James D. Tracy (eds.) (1994). Handbook of European History, 1400–1600: Late Middle Ages, Renaissance and Reformation. Leiden, New York: E.J. Brill. ISBN 90-04-09762-7.
  • Watts, John (2009). The Making of Polities: Europe, 1300–1500. Cambridge Medieval Textbooks. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-79664-4.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ וואלאס ק. פרגוסון, אירופה במעבר, 1300–1520 (1962)
  2. ^ Leonardo Bruni, History of the Florentine people, Harvard University Press, 2001, מסת"ב 978-0-674-00506-8
  3. ^ Bruni History of the Florentine people pp. xvii–xviii
  4. ^ Alexander Murray, Should the Middle Ages Be Abolished?, Essays in Medieval Studies 21, 2004, עמ' 1–22 doi: 10.1353/ems.2005.0010
  5. ^ Murray "Should the Middle Ages Be Abolished?" Essays in Medieval Studies p. 4
  6. ^ Power Central Middle Ages p. 3
  7. ^ Brady et al., p. xiv; Cantor, p. 529.
  8. ^ Jacob Burckhardt, The civilization of the Renaissance in Italy, New York : Harper, 1958, מסת"ב 978-0-06-090460-9
  9. ^ Le Goff, p. 154. See e.g. Najemy, John M. (2004). Italy in the Age of the Renaissance: 1300–1550. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-870040-7.
  10. ^ Brady et al., p. xvii.
  11. ^ Watts Making of Polities עמ' 201–219
  12. ^ Watts Making of Polities p. 166
  13. ^ Watts Making of Polities עמ' 224–233
  14. ^ Watts Making of Polities pp. 233–238
  15. ^ Watts Making of Polities עמ' 170–171
  16. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 67
  17. ^ the Holy Roman Empire, www.heraldica.org
  18. ^ G. Benvenuti Le Repubbliche Marinare. אמלפי, פיזה, ג'נובה, ונציה . עורכי ניוטון וקומפטון, רומא 1989; Armando Lodolini, Le repubbliche del mare , רומא, Biblioteca di storia patria, 1967.
  19. ^ End of Europe's Middle Ages - Italy's City-States, web.archive.org
  20. ^ Watts Making of Polities pp. 173–175
  21. ^ N. Davies. Europe: A History. Oxford, 1996 p.392
  22. ^ אוסטין אלצ'ון, סוזן (2003). מזיק בארץ: מגיפות עולמיות חדשות בפרספקטיבה גלובלית. הוצאת אוניברסיטת ניו מקסיקו. ע. 21. ISBN 0-8263-2871-7 .
  23. ^ Internet History Sourcebooks Project, sourcebooks.fordham.edu
  24. ^ נורמן קנטור, הציביליזציה של ימי הביניים (1994) עמ'. 480.
  25. ^ "World History in Context - Document - The Late Middle Ages". Retrieved 19 September 2018.
  26. ^ Koenigsberger, H. G. (Helmut Georg), author., Medieval Europe, 400-1500, עמ' 284, מסת"ב 978-1-138-83539-9
  27. ^ May McKisack, The fourteenth century : 1307-1399, Oxford, Eng.: Clarendon Press, 1959, עמ' 334, מסת"ב 0-19-285250-7
  28. ^ 1 2 H G Koenigsberger, Medieval Europe 400 - 1500, 2014-01-14, עמ' 343 doi: 10.4324/9781315836447
  29. ^ אפשטיין היסטוריה כלכלית וחברתית עמ' 246–247
  30. ^ Judith M. Bennett, Medieval Europe : a short history, Boston: McGraw-Hill, 10th ed, 2006, עמ' 323, מסת"ב 0-07-295515-5
  31. ^ The Oxford history of medieval Europe, Oxford: Oxford University Press, 1992, עמ' 304, מסת"ב 0-19-285272-8
  32. ^ The New Cambridge medieval history. Vol. 6, C.1300-c.1415, Cambridge: Cambridge University Press, 2000, עמ' 164, מסת"ב 978-1-139-05574-1
  33. ^ Norman F. Cantor, The civilization of the Middle Ages : a completely revised and expanded edition of Medieval history, the life and death of a civilization, First edition, 1993, עמ' 594, מסת"ב 0-06-017033-6