טייסת 107

טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי

טייסת 107 המכונה גם "טייסת אבירי הזנב הכתום" היא טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי. כיום מפעילה הטייסת מטוסי F-16I ("סופה") מבסיס חצרים שבנגב.

טייסת 107
סמל טייסת 107
סמל טייסת 107
סמל טייסת 107
פרטים
כינוי "טייסת אבירי הזנב הכתום"
כינוי עבר "טייסת הספיטפיירים השלישית"
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך חיל האוויר הישראלי
סוג מטוסי קרב
בסיס האם בסיס חצרים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 25 בינואר 1953 – הווה (71 שנים)
מלחמות מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה עריכת הנתון בוויקינתונים
נתוני היחידה
ייעוד יירוט, הפצצה, תקיפת מטרות כירורגית וכלל סוגי משימות ההתקפה וההגנה.
כלי טיס F-16I ("סופה")
כלי טיס בעבר F-4 פנטום, אוראגן, מטאור,
P-51 מוסטנג, ספיטפייר
פיקוד
דרגת המפקד סגן אלוף (אוויר) סגן-אלוף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מטוס F-16I סופה 833 של טייסת 107 ממריא
מטוס F-16I סופה 811 של טייסת 107
מטוס F-16I במבצע עופרת יצוקה
מטוס F-16I סופה 803

היסטוריה

עריכה

הטייסת הוקמה ב-25 בינואר 1953 כטייסת ספיטפייר בבסיס רמת דוד תחת השם "טייסת הספיטפיירים השלישית", ושימשה בעיקר לקורס האימון המתקדם (קא"מ). בדצמבר 1953 הפכה הטייסת לטייסת מילואים, ובאפריל 1954 הוסבה הטייסת לטייסת מטוסי P-51 מוסטנג.

ביוני 1956 הועברו מטוסי המוסטנג לטייסת 105 ובמקומם קלטה את מטוסי הספיטפייר של טייסת 105 שנועדו להפעלה על ידי הטייסת בחירום. בספטמבר 1956 נסגרה הטייסת עקב הוצאת מטוסי הספיטפייר משירות בחיל האוויר הישראלי (מרביתם נמכרו לבורמה).

בפברואר 1962 נפתחה הטייסת מחדש בבסיס רמת דוד וקיבלה מטוסי מטאור מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), שעמדה לקלוט את מטוסי המיראז' 3C החדישים. ביולי 1963 הצטרפו אליהם מטוסי מטאור נוספים לאימון (NF-13) מטייסת 119 ("טייסת העטלף"). באוגוסט 1964 נסגרה הטייסת. את מטוסי המטאור מדגמי 13,9,8 הוציאו משירות, ואת מטוסי המטאור הדו-מושביים העבירו לטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון"), לצורכי הדרכה. לטייסת נקבעו שם חדש וסמל "ראש האריה".

ב-15 בספטמבר 1965 נפתחה הטייסת מחדש כטייסת מטוסי אוראגן בבסיס רמת דוד תחת פיקודו של עמיחי שמואלי. הטייסת הורכבה בעיקר מטייסים צעירים, שהגיעו אליה היישר מקורס האימון המבצעי. שבועיים לפני מלחמת ששת הימים פרסה הטייסת בבסיס חיל האוויר לוד, כדי שלמטוסי האוראגן קצרי הטווח יהיה קל יותר להגיע לחזית המצרית. במלחמה פעלה הטייסת תחת פיקודו של רב-סרן יעקב טרנר וביצעה במהלכה תקיפות על שדות תעופה ומוצבי מכ"ם במצרים ובירדן. בנוסף, השתתפה הטייסת בתקיפת כוחות קרקעיים, סוללות תותחים ועמדות נ"מ וביצעה משימות אמנעה על שיירות האויב בכל גזרות הלחימה. המלחמה עברה על הטייסת ללא אבדות בנפש.

ביולי 1967 נסגרה הטייסת, ומטוסיה הצטרפו למטוסי האוראגן בטייסת 113 ("טייסת הצרעה"). ב-1 בדצמבר 1971 נפתחה הטייסת מחדש כטייסת F-4 פנטום ("קורנס") תחת השם "טייסת אבירי הזנב הכתום" בבסיס חצרים, ולמפקדה הראשון מונה יפתח ספקטור. את מטוסי הפנטום החלה הטייסת לקלוט החל מה-10 בדצמבר אותה שנה.

ב-2 בינואר 1973 הוזנקו שישה מטוסי מיג-21 סוריים לעבר מטוס מיראז' ישראלי שביצע גיחת צילום בדרום לבנון. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה הוזנקו מטוסים סוריים ליירט את מטוסי חיל האוויר הישראלי מעל אדמת לבנון. רביעיית מטוסי פנטום של הטייסת שפיטרלה בקרבת הגבול הופנתה לעבר המיגים והתפתח קרב אוויר. במהלך הקרב רדף אחד ממטוסי הפנטום אחרי אחד המיגים, ובשלב מסוים הגיעו שני המטוסים למצב של צלילה ספיראלית שבסיומה פגע המיג בקרקע. זוהי ההפלה הראשונה שנזקפה לזכותה של הטייסת.

ב-13 בספטמבר 1973, בקרבות אוויר שהתפתחו בעקבות גיחת צילום מעל לסוריה, הופלו על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי 12 מיגים סוריים ואבד מטוס מיראז' ישראלי אחד. טייסת 107 הייתה אחראית להפלה של שלושה מיגים.

במלחמת יום הכיפורים השתתפה הטייסת בפיקודו של יפתח ספקטור בעשרות גיחות מבצעיות. בסך-הכל הפילו מטוסי הפנטום של הטייסת 14 כלי טיס של האויב: שש הפלות של מטוסי מיג-17 והפלה אחת של מיג-21 מצריים בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים, ביום הראשון למלחמה, 5 הפלות של מסוקים בראס סודר על ידי שלמה אגוזי, ועוד שתי הפלות נוספות. הטייסת השתתפה במבצע תקיפת המטכ"ל הסורי אולם עקב עננות כבדה לאורך נתיב טיסתם לא הצליחו ספקטור ושתי רביעיות הפנטום שבפיקודו לבצע את משימת התקיפה שהוקצתה להם, ופנו לשוב לישראל[1]. במהלך חזרתם התעקש מפקדם, ספקטור, כי תימצא להם מטרה אחרת לתקיפה, והם תקפו כוחות שריון סורים בדרום רמת הגולן[2]. כוח אחר, מטייסת 119, ביצע את משימת הפצצת המטכ"ל בהצלחה באותו יום לאחר שהצליח למצוא פרצה בעננים ולהגיע ליעד. אף שהחלטתו של ספקטור להימנע מתקיפה בנסיבות שהיו גובתה על ידי מפקד חיל האוויר, היא גררה ביקורת ועוררה ויכוח פנימי בחיל האוויר הישראלי[3].

ביום השביעי למלחמה, השתתפו 12 מטוסי F-4 פנטום ("קורנס") של הטייסת בתקיפה מורכבת של שדה התעופה טנטא, כמאה קילומטרים צפונית לקהיר. בכל מהלך מלחמת יום הכיפורים ביצעה טייסת 107 760 גיחות קרביות, מהן 42 בפיקודו של ספקטור, ארבעה ממטוסיה הופלו אך היא לא ספגה אבדות בנפש. במהלך המלחמה הופל בטעות מטוס של הטייסת על ידי טייס נשר ישראלי, יאיר סלע. הטייס אורי בקל והנווט גלעד רוזנבלט צנחו בשלום וחולצו לבסיס.

במבצע ליטני נפגע מטוס פנטום של הטייסת שהוטס על ידי דני חלוץ מטיל SA-7, אך למרות הפגיעה הצליח לנחות בשלום בבסיס רמת דוד.

ב-1978 הצטרפו לטייסת מטוסי צילום במסגרת גף טרמין, חלק מהמטוסים נמצאים היום במוזיאון חיל האוויר בחצרים, באותה תקופה פיקד על הטייסת אמיר נחומי.

במבצע שלום הגליל פיקד על הטייסת יצחק גת, הטייסת השתתפה במבצע ערצב-19, בהמשך המלחמה היה מעורב מבנה מהטייסת בהפצצת כוחות חטיבה 943 - תקרית אש כוחותינו החמורה בתולדות צה"ל, שבה נהרגו 24 חיילים וכמאה נפצעו.

ב-1984 קיבל את הפיקוד על הטייסת סגן-אלוף דן חלוץ. במאי אותה שנה הוביל מבנה תקיפה של כוחות איראניים באזור העיירה יחפופה בלבנון במהלך מבצע "גוף חי 6".

ב-1991 מונה סא"ל יוחנן לוקר למפקד הטייסת והיה בכך לנווט הראשון בחיל האוויר שפיקד על טייסת קרב מבצעית.

מטוסי הפנטום שירתו בטייסת במשך 26 שנים וצברו 32 הפלות בסך-הכל.

בספטמבר 2005 החלה פעילות צוות ההקמה מחדש של הטייסת כטייסת F-16I ("סופה"). ב-5 ביולי 2006 נפתחה הטייסת מחדש כטייסת F-16I ("סופה") בבסיס חצרים. 107 היא טייסת ה"סופה" השלישית שהוקמה אחרי טייסת 253 ("טייסת הנגב") וטייסת 119 ("טייסת העטלף") שהוצבו בבסיס רמון. מיד לאחר הקמתה כבר השתתפה הטייסת בפיקודו של טל קלמן בגיחות תקיפה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

בסוף דצמבר 2008 תקפו מטוסי F-16I של הטייסת מאות מטרות טרור ברצועת עזה במסגרת מבצע עופרת יצוקה. באמצע נובמבר 2012 תקפו מטוסי F-16I של הטייסת מאות מטרות טרור ברצועת עזה במסגרת מבצע עמוד ענן.

ב-7 ביולי 2013 התרסק מטוס מהטייסת, מטוס זה היה "מטוס הדגל" של הטייסת היות שמספרו היה 107.

במאי 2018 השתתפה הטייסת במבצע בית הקלפים במסגרתו פעלו נגד כוח קודס בסוריה.

מפקדי הטייסת

עריכה

להלן מפקדי הטייסת עד עידן ה"סופה":

צחיק יבנה (1953–1954), אלי איל, אברהם הכהן, ישעיהו ברקת, יוסף שריג (1962), דרור אבנרי (1962–1964), עמיחי שמואלי (1965–1966), יעקב טרנר (1966–1967), יפתח ספקטור (1971–1973), רן גורן (1973–1975), עומרי אפק (1975–1978), אמיר נחומי (1978–1980), יצחק גת (1980–1982), עוזי רוזן (1982-1984), דני חלוץ (1984–1986), חגי כ"ץ (1986–1988), שלמה זיטמן (1988–1991), יוחנן לוקר (1991–1994), תמיר ספרא (1994–1996), עודד כספי (1996–1997).

בעידן ה"סופה":

טל קלמן (2006–2008), פלג ניאגו (2008-2010), אמיר לזר (2012–2014), סא"ל תומר.

סמלי הטייסת בעבר

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא טייסת 107 בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ יפתח ספקטור,"רם וברור", ידיעות ספרים, 2007, עמוד 257, "עוד אני מחפש בייאוש איזה חור, איזה חור בעננים, שיציל אותי... אבל אין שום חור ואין פתרון. שוב צריך להחליט בטיסה הזאת. אני שומע את קולי מדבר ברדיו, והוא קר וענייני. 'אסקוט, דובק, לאחור סוב'."
  2. ^ יפתח ספקטור,"רם וברור", ידיעות ספרים, 2007, עמוד 261, "הנה הכביש. ואכן, הנה הן קבוצות כלי הרכב והשריון, פזורות סביבו כזבובים על חוט חשמל. ירי ארטילרי מבהיק שם למטה ובלוני עשן פורחים כקפצונים. אני מתהפך, שם כוונת על הקבוצה הגדולה שבשטח, ושמונה פצצות של חצי טונה משתחררות ונופלות עליהם בשורה. מתחתי מתלקחת סדרה של אבחות התפוצצות וענני אבק ועשן, ומיד אני פונה החוצה, לכיוון מערב, וכבר סוגר כוח מנוע לחסכוני ביותר ופונה קלות, למצוא את הבאים אחרי ולהוביל אותם לנחיתה..
  3. ^ ניר בן זקן ועופרי רז, רק מטוסינו שבו בשלום לבסיסם, באתר ynet, 21 בספטמבר 2015
  4. ^ סיני המראה אחרונה, בטאון חיל האוויר מאי 1982, מס' 27 (128), עמ' 35. באתר "הספרייה הדיגיטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר"  .