רצועת עזה תחת שלטון מצרים

רצועת עזה הייתה בשליטת מצרים בין 1948 לאוקטובר 1956 ושוב בין מרץ 1957 ליוני 1967. באופן רשמי, הרצועה נוהלה מספטמבר 1948 על ידי ממשלת כל פלסטין. למרות שהיה מדובר במהלך סמלי, הוכרה הממשלה על ידי רוב חברי הליגה הערבית והיא ניהלה את רצועת עזה עד לפירוקה על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1959. מצרים לא סיפחה את הרצועה לאחר פירוק הממשלה אלא השליטה בה ממשל צבאי.

רצועת עזה תחת שליטה מצרית בין השנים 1948–1967

סיום המנדט הבריטי

ערכים מורחבים – המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות

לאחר מלחמת העולם הראשונה, העניק חבר הלאומים לבריטניה סמכות לקבל שטחים מסוימים שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית, ובתוכם ארץ ישראל. שטחים אלו הפכו למנדט הבריטי, שאושר רשמית על ידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922 ונכנס לתוקף ב-26 בספטמבר 1923. האזור המכונה "רצועת עזה" היה חלק מנפת עזה של ארץ ישראל המנדטורית.

ב-29 בנובמבר 1947, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה, בה חולק שטחה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית. על פי התוכנית נועדה רצועת עזה להיות בתחום המדינה הערבית. למחרת הכ"ט בנובמבר, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה של התוכנית. בכך נפתח השלב הראשון של המלחמה, המכונה לעיתים "מלחמת האזרחים".

ב-14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, וביום למחרת פלשו צבאות מצרים, ירדן וסוריה בעזרת חיילים מעיראק לשטח המדינה החדשה, הכריזו עליה מלחמה והחל השלב השני של המלחמה.

בתחילת המלחמה היו למצרים הישגים משמעותיים אך מדצמבר 1948 התהפכה המגמה כאשר צה"ל פתח במבצע חורב והבריח את הכוחות המצריים מהנגב וכיתר אותם ברצועת עזה, במהלך שהביא לנסיגת מצרים וחִייב אותה לקבל הפסקת אש. ב-7 בינואר 1949 הושגה הפסקת האש, והכוחות הישראלים נסוגו מסיני ומרצועת עזה.

יצירת רצועת עזה

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. על פי ההסכם, צויר רובו של קו שביתת הנשק על בסיס הגבול הבין-לאומי מ-1906, למעט שטחה של רצועת עזה שנשאר בידי מצרים. בהסכם נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל–עזה ודרומה עד לגבול הבין-לאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את שטחי עבסאן אל-כבירה ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את עבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק רחוק יותר משלושה ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב נתיב העשרה של היום במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

בסוף תקופת המנדט הבריטי התגוררו באזור כ-130,000 נפש. במהלך מלחמת העצמאות נמלטו מרבית תושבי דרום הארץ הערבים לרצועת עזה. פליטים פלסטינים אלה היו בעיקר כפריים חקלאיים נחשלים, מספרם נאמד בלמעלה מ-200,000 והם שוכנו בעיקר במחנות פליטים. היו שמונה מחנות פליטים ברצועה. המחנות נבנו שכונות-שכונות, על פי מוצא תושביהן. מצרים מנעה מהפליטים להתיישב במצרים ולהיקלט בחברה ובכלכלה המצרית. כלל תושבי הרצועה נותרו ללא נתינות ונמצאו במצב של הסגר.

עקב קליטת הפליטים הפלסטינים ברצועה, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומיה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. למעשה מספרם של הפליטים אשר הגיעו לרצועת עזה במהלך המלחמה היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. כמו כן, בעקבות הצפיפות הגדולה מחד, והניתוק מאדמות חקלאיות רבות של תושבי הרצועה בשל קו הגבול החדש בין ישראל לרצועה, נאלצו רבים מתושבי הרצועה להתמודד עם מצב כלכלי קשה ביותר.

ב-22 בספטמבר 1948, עוד במהלך מלחמת העצמאות, הוקמה ברצועת עזה על ידי הליגה הערבית ישות פוליטית פלסטינית בשם "ממשלת כל פלסטין". לאחר תום המלחמה, רצועת עזה הייתה השטח המנדטורי לשעבר היחיד שהיה בשליטת ממשלת כל פלסטין. עם זאת, רוב חברי הממשלה עברו לקהיר והייתה להם השפעה מועטת מאוד על המתרחש ברצועה.

הפדאיון ופעולות התגמול

המצרים הקימו את יחידות הפדאיון שהורכבו ממגויסים פלסטינים מרצועת עזה, תחילה לשם פעילות נגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ, ולאחר מכן נגד ישראל, לאחר פעולת התגמול הישראלית "חץ שחור" ברצועת עזה.

הפדאיון החלו לפעול יחד עם תופעת ההסתננות לתחומי מדינת ישראל של ערביי ארץ ישראל ואחרים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות. מטרות ההסתננות היו בתחילתה, בין היתר, ניסיונות לחזור לבתים שננטשו או על מנת להציל רכוש או יבול שנותר. הפעולות התמימות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של 1950 וכללו גנבות ואף רצח של תושבים יהודים ישראלים באזורי הספר. המצב בגבול נדון במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לרבות החלטה 93 של מועצת הביטחון של האו"ם שגינתה פעולות של ישראל.

יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים. אנשי יחידות הפדאיון ביצעו סידרה של חדירות לישראל בין השנים 1955–1956. חלקם הופעלו מתחום ירדן.

ישראל הגיבה בפעולות צבאיות נגד המסתננים ונגד מחנות הפליטים שמהם הגיעו. פעולות צבאיות אלו כונו פעולות התגמול.

פעולות תגמול עיקריות ברצועת עזה:

• מבצע חץ שחור: נערך ברצועת עזה (שבשליטת מצרים) ב-28 בפברואר עד 1 במרץ 1955, וכוון נגד הצבא המצרי. למצרים נהרגו 38 חיילים, וכשלושים נפצעו. שמונה לוחמי צה"ל נהרגו ושלושה עשר נפצעו. לטענת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הפעולה הייתה המניע המרכזי לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, אולם בפועל החל המשא והמתן על העסקה הרבה קודם.
• מבצע אלקיים: ב-31 באוגוסט 1955 פעל צה"ל נגד משטרת חאן-יונס, שבה ישבו כוחות שפעלו נגד ישראל. למצרים היו 72 הרוגים, ובעקבותיה הוזרמו כוחות צבא מצריים לרצועת עזה.

רבים מפעילי הפדאיון נהרגו במהלך מלחמת סיני, שהביאה להפסקת פעולת הפדאיון.

מלחמת סיני 1956

ערך מורחב – מלחמת סיני

ב-26 ביוני 1956 הלאימה מצרים את תעלת סואץ והתמידה באיסור על מעבר אוניות ישראליות. צרפת ובריטניה התנגדו נמרצות למעשה ההלאמה, הגם שתמכו בישראל ובנחישותה בצורך להשאיר את התעלה פתוחה לכולם על פי אמנת קושטא.

כינוס בהשתתפות המושל סגן-אלוף חיים גאון, וראש עיריית עזה, רושדי א-שאווה, 10.12.1956

ב-29 באוקטובר פלשו ישראל, צרפת ובריטניה לרצועת עזה ולסיני. תחת לחץ בין-לאומי, נסוג כוח המשימה האנגלי-הצרפתי מסיני בסוף 1956, וישראל יצאה מסיני ועזה במרץ 1957. לאחר שהסכימה לסגת מסיני, האמינה עדיין ממשלת ישראל כי ניתן יהיה להשאיר בשליטתה את רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים". כדי לחזק את מעמדה של ישראל ברצועת עזה החלו פעולות ממשל מזורזות ברצועה; משטרת ישראל התמקמה בערי הרצועה, אורגנו עבודות צבוריות, סופקו מוצרי מזון במחירים מוזלים וב-26 בנובמבר כוננה מועצת עיר חדשה בעזה בראשותו של נכבד מקומי בשם רושדי א-שאווה, שכיהן בעבר כראש עיריית עזה בשנים 1939–1951. בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין ח'אן יונס ובית חאנון.

הלך הרוח במדינה היה כי פעולות ממשל אלו תחזקנה את אחיזתה של ישראל ברצועה וישראל תמשיך להחזיק בה. בעיתון "דבר" מ-27 בנובמבר 1956 הופיע תיאור אידילי של החיים בעזה תחת שלטון ישראל:

”סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם.”

ישראל המשיכה במאמצים מדיניים להגיע לידי הסכמה בדבר השארתה של רצועת עזה בשלטון ישראל. ישראל כוננה מועצת עיר בח'אן יונס, פתחה סניף דואר בעזה וחידשה את הלימודים בבתי הספר בעיר. ב-19 בדצמבר הצהיר דוד בן-גוריון לעיתון הניו יורק טיימס: "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור". המשך הלחץ הבין-לאומי הביא לנסיגת ישראל מרצועת עזה במרץ 1957.

ממשל מצרי

ב-1959 מוזגה באופן רשמי ממשלת כל פלסטין לתוך הרפובליקה הערבית המאוחדת. בצעד זה, בוטלה דה פקטו האפשרות של עצמאות פלסטינית ברצועת עזה.

שלטונות מצרים כוננו עתה ברצועה מוסדות שסימלו אוטונומיה: בצד המושל הכללי המצרי של הרצועה, הוקמה מועצה מחוקקת והוקם "האיחוד הלאומי הפלסטיני", כשלוחה של "האיחוד הלאומי" – הארגון המפלגתי של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע"ם).

כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים 1967

ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, הסכמי קמפ דייוויד

ב-5 ביוני 1967, לאחר שמצרים חסמה את מצרי טיראן, פתחה ישראל במתקפה על מצרים והתחילה את מלחמת ששת הימים. היא הביסה במהירות את מדינות ערב וכבשה מהן שטחים נרחבים, בהם רצועת עזה. ישראל עמדה תחת לחץ בין-לאומי כבד לצאת מהשטחים. ב-22 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 242, שקראה לישראל לסגת מהשטחים תמורת שלום עם שכנותיה הערביות.

בספטמבר 1967 נערך מפקד אוכלוסין ברצועת עזה, ובו נמנו 356,261 נפש. כ-170,000 מתוכם היו יושבי מחנות הפליטים.

ב-17 בספטמבר 1978 חתמו מצרים וישראל על הסכמי קמפ דייוויד ששמו קץ לסכסוך ביניהן. חלקו השני של ההסכם היה מסגרת להקמת שלטון אוטונומי בגדה המערבית וברצועת עזה, ובכך מצרים הראתה שאין לה כל שאיפה לשלוט ברצועת עזה.

ראו גם

• פתרון שלוש המדינות