פתיחת התפריט הראשי
מותו של נבות. קספר לויקן 1712.

כרם נבות הוא סיפור מקראי המופיע בספר מלכים א', פרק כ"א. על פי הסיפור, אחאב מלך ישראל חשק בכרמו של נבות היזרעאלי, ששכן בסמוך לארמון המלך ביזרעאל, והציע לנבות למכור לו אותו. נבות סירב להצעה. כששמעה על כך איזבל, אשתו של אחאב, החליטה לעשות מעשה. היא ארגנה משפט ראווה שבסופו נבות הוצא להורג והתאפשר לאחאב לרשת את הכרם. לאחר המעשה התגלה אליהו הנביא לאחאב, הטיל עליו את האחריות לפשע ובישר לו על עונשו: מותו והכרתת שושלתו. אחאב הפגין חרטה ובעקבותיה נדחתה השמדת שושלתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי נותר בעינו, וכעבור שלוש שנים הוא נהרג בקרב נגד ארם על רמות גלעד.

אזכור קצר נוסף של נבות היזרעאלי מופיע בפרשת מרד יהוא, בתיאור הריגתו של יהורם בן אחאב מלך ישראל. על פי הפרשנות המסורתית, אזכור זה מתייחס ישירות למתואר בסיפור כרם נבות, ומהווה את מימושה של נבואת אליהו בימי בנו של אחאב.

במחקר רווחת הדעה, שסיפור כרם נבות איננו אחדותי והוא בנוי משכבות עריכה שונות. חוקרים מדגישים בנוסף את ההבדלים בין סיפור כרם נבות לבין האזכור, שבתיאור הריגתו של יהורם. רובם סבורים, שאף על פי שיש זיקה כלשהי בין הפרשיות, שתיהן מתארות אירועים שונים מעיקרם והן פרי עטם של מחברים שונים. הובעו סברות שונות ביחס לזיקה בין שתי הפרשיות וביחס למהימנותן ההיסטורית.

הסיפור המקראיעריכה

על פי המסופר בספר מלכים א', פרק כ"א, כרמו של נבות היזרעאלי שכן בסמוך לארמונו של אחאב מלך ישראל ביזרעאל. אחאב ביקש לספח את השטח לארמונו ולהופכו לגינה. הוא פנה לנבות בהצעה לקנות את הכרם בתמורה לכרם אחר מאיכות טובה יותר, או בתמורה לתשלום. נבות סירב להצעה במילים: "חָלִילָה לִּי מֵ-ה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". אחאב שב לביתו מדוכדך, שכב במיטתו וסירב לאכול. אשתו איזבל הבחינה במצוקתו ושאלה לשלומו. כשסיפר לה אחאב את המעשה, עודדה איזבל את רוחו והבטיחה לו: "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי".

איזבל שלחה איגרות, חתומות בחותמו של אחאב, אל נכבדי יזרעאל ובהן הורתה להם להכריז על צום ולכנס את תושבי העיר לאספה מיוחדת. באספה יתנהל משפט מבוים: שני עדי שקר יעידו נגד נבות, שקילל את אלוהים ואת המלך, ונבות ייענש בהתאם בסקילה. המשפט התנהל כמתוכנן, ונבות הוצא להורג. איזבל הודיעה על כך לאחאב: "קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף, כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת", ואחאב עשה כמצוותה וירד לרשת את הכרם.

 
נבואת אליהו לאחאב ואיזבל, ציור מאת פרנק דיקסי

בתגובה למאורעות התגלה ה' לאליהו הנביא ושלח אותו אל אחאב. במעמד זה קרא אליהו אל אחאב את קריאתו המפורסמת: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!". אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה", ואת הכרתת שושלתו. על איזבל התנבא אליהו, שגופתה תיאכל על ידי כלבים. למשמע הנבואה הפגין אחאב חרטה כנה, ובעקבות זאת נדחתה השמדת שושלתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי נותר בעינו וכעבור שלוש שנים נהרג אחאב בקרב נגד הארמים על רמות גלעד, והכלבים לקקו את דמו ממרכבתו, כנבואת אליהו.

עונשה של איזבל בוצע על ידי יהוא, שנמשח למלך תחת יורם בן אחאב על ידי אלישע הנביא, תלמידו של אליהו. במהלך המרד הרג יהוא את יורם מלך ישראל ואת אחזיה מלך יהודה, והשמיד את כל בית אחאב. כשהגיע לבירה שומרון הרג יהוא את איזבל על ידי שהורה למשרתיה להשליכה מחלון ארמונה, והכלבים עטו על בשרה כפי שניבא אליהו לאחאב.

פרשת חלקת נבותעריכה

וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם אֱסֹר, וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ; וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא, וַיִּמְצָאֻהוּ, בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. וַיְהִי, כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא; וַיֹּאמֶר, מָה הַשָּׁלוֹם--עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים. וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו, וַיָּנֹס; וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחַזְיָהוּ, מִרְמָה אֲחַזְיָה. וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו, וַיֵּצֵא הַחֵצִי, מִלִּבּוֹ; וַיִּכְרַע, בְּרִכְבּוֹ. כה וַיֹּאמֶר, אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ, בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי: כִּי-זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה, אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, וַ-ה' נָשָׂא עָלָיו, אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה. אִם-לֹא אֶת-דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת-דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, נְאֻם-ה', וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם-ה'; וְעַתָּה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה--כִּדְבַר ה'.

אזכור נוסף של נבות היזרעאלי נמצא בתיאור הריגתו של יורם בן אחאב בזמן מרד יהוא. לאחר שנפצע בקרב עם הארמים, שכב יורם בארמונו שביזרעאל על מנת להתאושש מפצעיו ועמו שהה אחזיהו מלך יהודה. באותה שעה הניף יהוא את נס המרד, ורכב בראש חיל המורדים לעבר ארמונו של יהורם. ליהורם נודע כי יהוא רוכב לכיוונו, ולאחר ששליחים ששלח אליו כדי לברר אם פניו לשלום לא שבו, יצאו יהורם ואחזיהו מלך יהודה לקראתו במרכבותיהם. הם נפגשו בחלקת נבות היזרעאלי. שם נודע ליורם שיהוא בא להורגו והוא פנה לנוס על נפשו, ואותת לאחזיהו, שינוס גם הוא, אך חץ שנורה מקשתו של יהוא הכריע את יהורם. יהוא הורה לאחד ממלוויו להשליך את גופתו של יורם בחלקת נבות היזרעאלי. הוא העיד, שבזמן ששימש בשירותו של אחאב, אביו של יהורם, הוא שמע את ההתגלות או הנבואה, שבישרה על עונשו הצפוי של אחאב בחלקת נבות, בעקבות רצח נבות ובניו.

 
אחאב ונבות, איור מאת קריספין ואן דה פאס (אנ'), המאה ה-16

זיקת סיפור כרם נבות לסיפור חלקת נבותעריכה

לפי המסופר בספר מלכים ב', פרק ט', אחאב היה מעוניין בחלקה-קרקע שאינה מכונה כרם. החלקה הייתה מרוחקת מרחק רכיבה מהיכל אחאב. לפי סיפור זה במלכים ב' נבות נרצח בידי מרצחים באישון לילה. סיפור כרם נבות משולב בסיפור מרד יהוא. לסיפור המובא בספר מלכים ב', פרק ט', פסוקים כ"א-כ"ו, נדרשו פרשנים וחוקרי מקרא רבים. בסיפור במלכים ב' אחאב הרג את נבות ובניו ואילו בסיפור כרם נבות במלכים א', כ"א, איזבל מביימת משפט אשר תוצאתו גזר דין מוות לנבות. במלכים א', כ"א מכונה המקום כֶּרֶם ואילו בסיפור במלכים ב', ט' הנכס מכונה חלקה כלומר שדה. בסיפור כרם נבות אחאב יורד לכרמו של נבות ואילו בסיפור המובא במלכים ב', ט' נדרשת ליהורם מלך ישראל ולאחזיהו מלך יהודה רכיבה. לדעת אהובה אשמן החזרה על סיפור זה בשתי גרסאות מלמדת כי האירוע המסופר במלכים ב', ט' מצביע על כך, שסיפור כרם נבות היה מפורסם והוא משמש רקע לסיפור, שסופר כדי לבקר את נישואי אחאב לאישה נוכריה[1].

התהוות הסיפורעריכה

קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרי המקרא כי הסיפור איננו אחדותי מבחינה ספרותית, והוא מורכב מכמה רובדי עריכה. הדעות חלוקות בנוגע לדרך המדויקת שבה התהווה הסיפור כפי שהוא לפנינו. החוקרים מבחינים בשני רבדים לכל הפחות: האחד כולל את מרבית הסיפור, מהמשא ומתן עם נבות ועד לירושת הכרם בידי אחאב (א-טז); והשני מתאר את הנבואה על עונשו של אחאב ואת תגובתו (יז-כט). החוקרים מצביעים על מתחים ואי-התאמות שונות בין שני הקטעים המעידים, לדעתם, כי לא יצאו מתחת ידו של מחבר אחד. כך לדוגמה, בקטע הראשון איזבל מתוארת כמי שיזמה וניהלה את מעשה הפשע מתחילתו ועד סופו, ואחאב מוצג כמלך חלש ופסיבי שנגרר אחרי אשתו. לעומת זאת, בקטע השני עיקר האשמה מוטלת על אחאב, ואיזבל רק נספחת אליו.

חוקרים רבים מבחינים ברובדי עריכה נוספים מלבד השניים שהוזכרו. קיימות סברות שונות בנוגע לתיארוך הרבדים השונים. יש המאחרים את הרובד העיקרי עד לתקופה הפרסית, על סמך עדויות לשוניות.

פטריק קרונאואר מייחס את עיצוב הרובד השני של הסיפור לעורך הדויטרונומיסטי. לדעת קרונאואר, רובד זה הוא עיבוד והרחבה דויטרונומיסטית של מקור עצמאי, שרק סופו הגיע לידינו. מקור זה היה סיפור, שתוכנו אינו ידוע, אך יש להניח שבשונה מהסיפור השלם שלפנינו, הטיל את מלוא האשמה ברצח נבות על אחאב. המקור הסתיים בנבואתו של אליהו על מות אחאב. העורך הדויטרונומיסטי נטל מקור זה, עיבדו והרחיבו בהתאם למגמותיו התאולוגיות, ובהתאמה לסיפור שבספר מלכים ב', פרק ט' שבו בנו של אחאב ולא הוא עצמו מומת כעונש על פשעו של אחאב.

מבנה הסיפורעריכה

סיפור כרם נבות בנוי בסגנון של מבנה מצטלב. קיימים קווים מקבילים בין חלקי הסיפור ובמרכז הסיפור מצוי הנושא המרכזי, שהוא במרכזו המשפט המבוים שבדתה איזבל. היחסים בין חלקי הסיפור המקבילים מבליטים מי היא הדמות אשר האשמה נופלת עליה בסיפור זה[2].

פרשנותעריכה

סקירה כלליתעריכה

סיפור כרם נבות מופיע בספר מלכים א', כ"א. באקספוזיציה מציג המחבר המקראי את גיבורי הסיפור, אחאב, איזבל ונבות היזרעאלי. הסיפור מציג גם את הבעיה: לנבות היה כרם והוא גובל בהיכלו של המלך: "כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל"[3] "- אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן". קרבת הכרם לארמון המלך הנמסרת במצג לסיפור מלמדת, כי לאחאב היו שני ארמונות, אחד בשומרון ואחד ביזרעאל ואף זה אשר ממוקם ביזרעאל מכונה הֵיכַל, כינוי במקרא המתייחס למקדש. כמו כן נרמזת ביקורת על אחאב שהפך את ארמונו להיכל[4]. נבות מסרב להצעת אחאב, שלכאורה הייתה הוגנת.

אחאב מבקש מנבות את כרמו הצמוד לארמון המלך בעיר יזרעאל. כוונתו של אחאב היא להפוך את כרמו של נבות לגן ירק ובמקביל להגדיל את שטח ארמונו. אחאב מציע הצעה הוגנת לנבות: "תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה". הצעתו של אחאב מביאה בפני נבות שתי אפשרויות: נבות יקבל כרם טוב ממנו או לחלופין יקבל כסף בתמורה. נבות עונה בנימוס לאחאב ובתשובתו השלילית הוא פורש שתי סיבות: סיבה דתית - "חָלִילָה לִּי מֵ-ה', מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". נבות בסיבתו מדגיש, כי הסירוב הוא ממניע דתי. האיסור מקורו בתורה, שכן חוקי האל אינם מתירים לו לתת את כרמו, ואכן בתורה מצוין האיסור במקומות אחדים[5]. הסיבה השנייה משולבת בתשובתו של נבות לאחאב ביחד עם הסיבה הראשונה והיא סיבה משפחתית-חברתית: "נַחֲלַת אֲבֹתַי". נבות מסביר את הקשר הרגשי לנחלה ולכן אינו יכול לוותר על אדמתו, אף לא לאחאב.

אחאב חוזר הביתה, "סַר וְזָעֵף" בגלל סירוב נבות. הוא שוכב במיטתו וממאן לאכול. מוטיב זה של סירוב לאכול קיים במקרא. חנה מסרבת לאכול והיא מרת נפש. כמצוין כי "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ"[6]. לאחר שנרגע אותו אדם הוא מסכים לאכול. מוטיב זה שכיח בספרות המזרח הקדום[7]. אשתו של אחאב, איזבל, רואה את מצבו של בעלה ושואלת אותו: "מַה-זֶּה רוּחֲךָ סָרָה". תשובת אחאב היא: "וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה-לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי." אחאב בתשובתו מחסיר את הסיבות לסירוב. בדיאלוג זה בין אחאב לאיזבל משלב אחאב אמירות אשר יכולות לקומם את אשתו. דבריו של נבות המובאים מפי נבות עוברים שני שינויים מהותיים: אחאב משמיט את הסיבה הדתית לסירוב. כמו כן מקומה של המילה: לְךָ בתשובתו של נבות. מקומה החדש של מילה זו יוצר תחושה כי נבות מסרב לתת את נחלתו למלך אך ייתן את כרמו לאחר[8]. כמו כן בתשובתו, אחאב משנה פרט חשוב נוסף: "וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי". אחאב מתעלם כליל מתשובתו של נבות. לדעת חוקר המקרא פרנק פולק, השינוי בדברי אחאב מסביר את גישת אחאב אשר לא השית לבו לחשיבות החוק. אחאב היה מעוניין בכרם והחוק לא היה בראש מעייניו[9]. איזבל בתשובתה פוסקת: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ--אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". את דברי איזבל אפשר להבין כשאלה רטורית או כהכרזה שתוכיח כי אחאב הוא השליט הבלעדי.

לאיזבל אין יכולת לגזול את כרמו של נבות ללא הצדקה. אם ימות מוות טבעי יעבור הכרם ליורשיו ומטרתה של איזבל היא להעביר את הכרם לידי אחאב. יש להניח כי איזבל אינה רוצה ששמה יקשר לביצוע המזימה, ולכן היא פועלת מאחורי הקלעים.

איזבל שולחת ספרים (אגרות) לאנשי עירו של נבות. היא מצווה עליהם שיכריזו על צום ויקראו לאספה. היא מורה לזקני העדה הנקראים גם חֹרִים לקחת שני בְּנֵי-בְלִיַּעַל שיעידו כי קילל אלוהים ומלך. בכך מראה איזבל כי היא פועלת על פי החוק. איזבל מצווה להביא ולהכין שני עדים על פי החוק בדברים, י"ז, ו': "עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים--יוּמַת הַמֵּת". והחוק השני אשר אוסר לקלל אלוהים ונשיא כלומר את המנהיג, אשר מופיע בשמות, כ"ב, כ"ז: "אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר." לאחר שנבות מוצא להורג, אחאב הולך לרשת את הכרם.

 
בהצגה "אוכלים", תיאטרון החאן, 2011, מימין לשמאל: עומדים - המלצר (אריאל וולף), אחאב (יהויכין פרידלנדר), נבות היזרעאלי (יוסי עיני); יושבים - אליקים (אריה צ'רנר), שמעי (לירון ברנס) ואיזבל (נילי רוגל).

מיקום הכרםעריכה

נחלקו הפרשנים והחוקרים השונים בנוגע למיקומו של הכרם. הניסוח המופיע מקרא מתאר כך: "כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן". כבר מקריאת הפסוק עצמו צפה חוסר הבהירות הנובעת, מחד גיסא, מהציון הכפול של המיקום יזרעאל ומאידך גיסא מאזכור היותו של אחאב מלך שומרון (באופן חריג, מודגשת עיר השלטון ולא שם הממלכה – ישראל). נגזרת של שאלה זו מגולמת אף היא בפסוק וקשורה בזיהוי של "היכל אחאב", אם הכרם נמצא בשומרון – ברי כי המדובר על בית המלך באותו מקום, אך אם מדובר על כרם שנמצא ביזרעאל, לא ברור מהו היכל אחאב המוזכר בפסוק.

הטענה לכך שכרם נבות נמצא ביזרעאל הוזכרה אצל כמה מפרשני ימי הביניים שעסקו בפסוק וזוהי גם הדעה הרווחת במחקר[10]. לצדה של טענה זו הועמדו מספר טעמים מכיוונים שונים. ראשית, מקריאת הפסוק עצמו ניתן להבין כי הציון הכפול "כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל" בא להדגיש את היות הכרם ממוקם דווקא ביזרעאל (ולא כפי שניתן להבין מהסיפא – ליד שומרון) . גם מתיאורים נוספים על בית המלוכה של אחאב, ניתן לשים לב שפעילותם מתקיימת גם במרחב הצפוני יותר - באזור יזרעאל[11].

רובד נוסף של טיעונים כורך את עונשה של איזבל המתואר במל"ב ט 10 – "וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל" כתואם את נבואתו של אליהו במל"א כא 19–23 – "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה ... הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל". עונש מידתי זה אופייני למקרא ונראה כי מקום חטאה של איזבל הוא מקום מותה העתידי .

חלק מן החוקרים שדבר היותו של הכרם ביזרעאל בא לידי ביטוי כבר במשא ומתן שעורך אחאב עם נבות. אמית מציינת כי עצם קיום שיח על מקח וממכר בין המלך, בנו של עמרי, לבין תושב האזור מצביע על כך שלא מדובר באזור שומרון שכן במל"א טז 24 מצוין שעמרי קנה את הר שומרון ולא סביר שבפרק הזמן שחלף מאז נמכרו הקרקעות לנבות. סביר אם כן שאכן מדובר בקרקעות ביזרעאל. באותו הקשר מציעים קוגן ואופנהיימר שאזכור היותו של אחאב "מלך שומרון" בפסוק מדגישה את חוסר הלגיטימיות של בקשתו של אחאב מנבות. סוויני מציע שדווקא תירוצו של נבות, המשתמש בחלוקת השבטים לנחלות, מאשש את הטענה שאכן מדובר באזור יזרעאל. ישנם גם ממצאים והסברים ארכאולוגיים התומכים את השערה זו[12].

על החוקרים הטוענים כי כרם נבות היה ביזרעאל, מוטלת חובת ההסבר לקיומו של "היכל אחאב" בסביבה. מעבר לטענות שצוינו לעיל המבהירות שאכן הייתה פעילות של בית המלוכה באזור, טוענים חלק מן החוקרים שמשיקולים אקלימיים החזיק אחאב גם בית קיץ או בית חורף ביזרעאל, שם מזג האוויר שונה מאשר מזג האוויר בהר שומרון. לדעת המלבי"ם מדובר על נכס משפחתי שאיננו חלק ממוסדות המלוכה.

בניגוד לדעה זו ישנה עמדה הסוברת שכרם נבות נמצא באזור שומרון וקרוב לבית המלוכה של אחאב[13]. מחזיקי דעה זו אינם צריכים להסביר מהו "היכל אחאב" שכן ניתן לומר בפשטות שזהו בית המלוכה בשומרון.

טיעונים רבים המצדדים בדעה זו נמצאים אצל בורנשטיין ואצל סוצקובר. לדידם, קריאת הפסוק הראשון איננה מקשה על הטענה שכרם נבות נמצא ביזרעאל שכן לפי חלק מן החוקרים, המילים "אשר ביזרעאל" המופיעות בפסוק הן תוספת מאוחרת ואינן שייכות לגרעין הסיפור המקורי. גם לשיטתם של אלו הגורסים מילים אלו בנוסח המקורי של הפסוק, לא ברור שהפסוקית "אשר ביזרעאל" מוסבת דווקא על הכרם ולא על נבות עצמו. גם ההקשר העלילתי בין המסופר בסוף פרק כ – "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה". עולה בקנה אחד עם הטענה שההתרחשות ממוקמת ביזרעאל. בפס' 4 מצוין שוב כי אחאב בא לביתו – "וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף" ולא סביר שמדובר בבית אחר מזה שצוין אך כמה פסוקים קודם לכן בחתימת הפרק הקודם. באופן אופן גם ירידתו של אחאב לכרם בפסוק 17 ברורה אם מדובר על כרם באזור בית המלוכה בשומרון.

אחת הקושיות המרכזיות על שיטה זו קשורה למימוש נבואתו של אליהו, שכן מצוין במפורש שאיזבל נהרגה ב"חלק יזרעאל", באופן שאמור לממש את נבואתו של אליהו בסוף פרק כא ואם הסיפור התרחש בשומרון, לא ברור מה הרקע לעונשה של איזבל ביזרעאל. רופא טוען שמדובר בשני גרעינים שונים אשר לוכדו לסיפור אחד ולכן נוצרה סתירה זו. סוצקובר מציעה שאין צורך להניח שמדובר בעריכה משנית או מאוחרת אלא שיש לקרוא את המילה "במקום" במובן של "תחת אשר" ולא במובן הרגיל של "באותו מקום" . הצעה נוספת היא שבאופן מכוון בפרקנו מדובר באופן בלעדי על כרמו של נבות ואילו במל"ב ט מדובר על חלקת נבות אשר אכן נמצאת ביזרעאל. מדובר על שני מרחבים שונים. הצעה נוספת מעלה בורנשטיין. לשיטתו, אחאב נענש בשומרון ואיזבל נענשת ביזרעאל בדיוק בגלל המקום בו כל אחד מהם חטא – חטאו של אחאב היה רק בכרם ואילו איזבל חטאה בהטיית המשפט ובגרימת המוות ביזרעאל. כל אחד מהם נענש במקום בו חטא.

אחד הטיעונים שהם מעלים לחיזוק הגישה הממקמת את כרם נבות בשומרון הוא כינויו של נבות, "היזרעאלי". ישנה הבחנה חותכת בין המקומות בהם נבות מכונה בשמו בלבד לבין המקומות בהם הוא נקרא גם בכינויו. בכל מקום בו נעשה שימוש בשמו של נבות בהקשר פנים-יזרעאלי מובהק, לא נעשה שימוש בכינוי שלו ואילו בכל מקום אחר, ובעיקר – במסגרת השיחות שבין אחאב ואיזבל, הוא מכונה "היזרעאלי". שימוש זה בכינוי "גניטלי" מצביע על יחס של זרות בין נבות לבין אחאב ואיזבל ובכלל על יחס של זרות בין נבות לבין המקום בו הוא נמצא. בכך מסתכמים הטיעונים המרכזיים למיקומו של כרם נבות בשומרון.

שיחת אחאב ונבותעריכה

קיים פיצול כמעט תהומי בין הסבורים כי בקשת אחאב מנבות הייתה באופן הגון ומנומס להפליא, במיוחד בשל מעמדי הכוחות בין השניים[14]. לבין הסבורים כי הצעתו של אחאב היא ביטוי לעבריינות על החוק המקראי וסגנונה בוטה ומאיים[15].

כעת נעבור לניתוח תשובתו של נבות להצעת אחאב. בתשובת אחאב ישנם שני ביטויים אשר יחדיו מהווים את הבריח התיכון ברוב ההצעות הפרשניות. הביטוי הראשון הוא " חָלִילָה לִּי מֵה'" והשני הוא " נַחֲלַת אֲבֹתַי". החוקרים סבורים שליבת דבריו של נבות טמונה בשני הביטויים הללו.

על ידי השימוש במינוח "חלילה לי מה'" מבטא נבות את רתיעתו הדתית מהסכמה להצעתו של אחאב[16]. כלומר, לדבריו, היענות לבקשה תהווה חילול של דבר ה'. במקרה של התנגשות בין הצו האלוהי לבין בקשת המלך – נבות לא מהסס. הביטוי השני "נחלת אבות" מבהיר איזה ציווי נבות לא מתכוון להפר – מדובר על הציווי להעביר נחלה של בית אב או שבט אחד למשנהו. בקריאה משפטית-טכנית ניתן לחשוב שלנבות אין שום בעיה אישית במהלך העסקי המוצע, אולם משיקולי חוק – הוא נאלץ לסרב . יש לו מקור מחויבות קודם וחשוב יותר. קריאה אחרת, רגישה יותר ומעט חופשית יותר, תראה בתגובתו של נבות רגש עז – המילה 'חלילה' משמשת אצלו כביטוי לרתיעה העזה שיש לו מנטישת נחלת אבותיו, שורשיו, מולדתו. עבור איש ומשפחה בתקופה המקראית, הנחלה משמשת קשר ישיר לאבות הקדמונים ואיבודה מהווה הפרת אמון ביחס לדורות קודמים וביחס לדורות העתידיים. הסכמה להצעת עסקית תהפוך את נבות למנתק השלשלת. לאור התפקיד הדומיננטי שיש לנחלת האבות בתפיסתו של נבות, ישנם כאלו שמציעים שנבות הוא מדרש שם ל'נחלת אבות' .

מעבר למגמה המרכזית הזו בדבריו של נבות, ישנן עוד מספר דקויות הבאות לידי ביטוי בדבריו וראוי לתת את הדעת גם עליהן. גרסיאל מבחין בכך שתגובתו של נבות, הגם שהיא ראויה מבחינת תוכנה, חריפה מאוד מבחינת סגנונה. תגובה בסגנון זה איננה תואמת את יחסי הכוחות והבדל המעמדות שבין נבות לבין אחאב המלך.

בהמשך, ניתן להבחין בשתי חזרות שעורך אחאב על תשובת נבות אליו. בשתי החזרות הללו אנו רואים שינויים ביחס לדברים המקוריים שנאמרו על ידי נבות ומכאן אנו גם יכולים להבין כיצד תפס אחאב את הסירוב. נראה, כי על אף דברינו לעיל, תפס אחאב את מוקד הסירוב באופן אישי. להבנתו, מסיבות שניתן רק לנסות לשער אותן, נבות נמנע מלהעביר את הקרקעות דווקא לאחאב אך למישהו אחר, היה מוכן להעבירן.

גישות נוספות מזהות בתשובתו של נבות מאפיינים אחרים. צפירה בן ברק טוענת שהתנגדותו של נבות נבעה משיקולים גאו-פוליטיים. משפחת המלוכה שמקורה (לפי חלק מהחוקרים) בשבט מנשה, מנסה להגדיל את השפעה במרחב הגלילי ובאזור יזרעאל. נבות, בתור אחד מחשובי האזור, מתנגד לפעילות זו והדבר מתבטא גם בסירוב להצעות עסקיות מצדו של אחאב. לפי הצעה זו, ברורים יותר גם האישומים כנגד נבות - "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ".

מכיוון אחר, ובהתאם לשיטתה שהוצגה לעיל, טוענת סוצקובר כי התנגדותו של נבות איננה מבוססת שכן לא ייתכן שליזרעאלי תהיה נחלת אבות באזור שומרון. אולם, הבדלי הסמכות שבין הצו האלוהי האוסר על העברת נחלות לבין הצעת המלך לסחר בקרקע לא מאפשרים לאחאב לנקוט באמצעים כנגד נבות (וזאת על אף שהוא מפקפק במהימנות תשובתו של נבות). הצעה זו מעניינת במיוחד לאור העובדה שאחאב נתפס כמלך שלילי ועבריין ביחס לחוקי ה' (בעיקר ביחס לחוקים הפולחניים) והקפדה כזו שלו על קיום צו אלוהי משפטי בתחום דיני המקרקעין אולי מהווה חריגה בעיצוב דמותו בשאר הספר.

תפיסה נוספת, המופיעה בדברי המלבי"ם על הפסוק, רואה את תשובתו של נבות כאלגורית. לדבריו, נבות מקפיד לשמור על נחלת אבותיו ורומז בכך לאחאב על שאיננו שומר את נחלת אבותיו. לא במובן הארצי, אלא במובן המטאפיזי.

ייצוגו של סיפור כרם נבות בתרבותעריכה

בהשראת הסיפור המקראי כתב שלום הכהן בשנת 1807 את "מעשה כרם נבות היזרעאלי" – מחזה בשתי מערכות, שבו משולבים רעיונות של רומנטיקה ושל צדק חברתי. סיפור כרם נבות הומחז בידי יעקב שבתאי ונקרא "אוכלים". זהו מחזהו האחרון של שבתאי. המחזה מופיע בקובץ המחזות "כתר בראש ואחרים". המחזה הוצג במספר תיאטראות בארץ.

לקריאה נוספתעריכה

  • Patrick T. Cronauer, The Stories about Naboth the Jezreelite: A Source, Composition, and Redaction Investigation of 1 Kings 21 and Passages in 2 Kings 9 (Library of Hebrew Bible/Old Testament Studies 424), London/New York: T & T Clark, 2005

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נכריות במקרא, תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 136.
  2. ^ יאירה אמית, הסיפורת המקראית, בתוך: ספרות המקרא: מבואות ומחקרים, ציפורה טלשיר עורכת, ירושלים, בן צבי, 2001, עמ' 285-284.
  3. ^ צמד המילים "אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל" אינו מופיע בתרגום השבעים. לדעת יאירה אמית המילים באות להדגיש לא רק את מקום מוצאו אלא את מקום מושבו. ראו: יאירה אמית, לקרוא סיפור מקראי, תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000, עמ' 61.
  4. ^ יאירה אמית, לקרוא סיפור מקראי, תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000, עמ' 61.
  5. ^ ראו: ספר במדבר, פרק ל"ו, פסוקים ז'-ט' וספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק כ"ג. על פי תפיסה זו בני ישראל שואלים את אדמת הארץ מאלוהים ולכן אינם יכולים להעביר את האדמה לידי אחרים.
  6. ^ ספר שמואל א', פרק א', פסוק ח'.
  7. ^ רחל רייך, ויאכלו וישתו, תל אביב, סטימצקי, 2013, עמ' 292.
  8. ^ יאיר זקוביץ, אביעה חידות מני קדם: חידות וחלומות-חידה בסיפורת המקראית, תל אביב, עם עובד, 2005, עמ' 90.
  9. ^ פרנק פולק, הסיפור במקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1994, עמ' 272.
  10. ^ כך אצל : רד"ק מל"א כא 1 ו-18, מלבי"ם מל"א כא 1, רלב"ג כא 18; כמו כן, זוהי גם הדעה אצל יהודה קיל, ספר מלכים, כרך 1, מוסד הרב קוק, ירושלים 1989, עמ' 412; אליהו שמואל הרטום, ספרי המקרא: מפורשים פירוש חדש בצרוף מבואות, בעריכת מ.ד. קאסוטו, כרך מלכים, הוצאת יבנה, תל אביב, 1913, מל"א יח 45 (עמ' 80), כא 1 (עמ' 90); James A. Montgomery, A Critical and Exegetical Commentary on the Books of Kings, Charles Scribner's Sons, New York 1951 עמ' 330; Gene Rice, Nation Under God: A commentary on the Book of 1 Kings, The Handsel Press, Edinburgh, 1990 עמ' 175; F. W. Farrar, "The first book of Kings", London, 1893',עמ' 477; John Gray, I and II Kings: A Commentary, SCM Press, London 1970, עמ' 438-439; Marvin A. Sweeny, I & II Kings, a commentary, Westminster John Knox Press, London, עמ' 249; Cogan Mordechai, Tadmor Haim, Kings; Garden city, New York, עמ' 476-477; בנימין אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, הוצאת י"ל מאגנס, ירושלים, 1984, עמ' 219; יאיר זקוביץ, "כרם היה לנבות" בתוך: מאיר וייס, המקרא כדמותו, שיטת האינטרפטאציה הכוליית, מהדורה שלישית מתוקנת ומורחבת, מוסד ביאליק, ירושלים 1987, עמ' 354–377, עמ' 358-359; יוסף פליישמן, "למשמעותן של בקשת אחאב מנבות ותגובת נבות", בית מקרא 60 (תשע"ה),, עמ' 92; יאירה אמית, "עיצוב ומשמעות בפרשת כרם נבות (מל"א כ"א)", בית מקרא 60 (תשע"ה), עמ' 27; נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, "כרם נבות היזרעאלי כרם ענבים או כרם זיתים", בית מקרא (תשנ"ב), עמ' 119; אלחנן סמט, "עיונים בפרשת נבות - מלכ"א, כ"א", מגדים י (תש"ן), עמ' 62; ארנולד ארליך, מקרא כפשוטו, כרך 2, פאפפעלויר'ס, בוכהאנדלונג, ברלין 1899, עמ' 717.
  11. ^ כך למשל: "וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה" (מל"א יח 45), ובהמשך – "וַיָּשׇׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל" (מל"ב ח 29) וגם – "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן" (מל"ב ט 30). הרטום, שם; רייס, שם.
  12. ^ אצל ליפשיץ וביגר, שם; וכן – ד' אוסישקין, "יזרעאל, מעוזם של אחאב ואיזבל", קדמוניות, מ"ג, 2010.
  13. ^ טליה סוצקובר, "המרחב ומשמעותו בסיפור כרם נבות", בית מקרא 60 (תשע"ה), עמ' 65-91; אריה בורנשטיין, "במקום הרשע שמה המשפט", מגדים כב (תשנ"ד), עמ' 69-77
  14. ^ כך אצל: גרסיאל, שם; רייס, שם; מונטגומרי, שם. הם מציינים גם את הניגוד שבין פנייתו ופעולותיו של אחאב לבין חוקי המלך כפי שמשתמע בשמ"א ח 14: "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו".
  15. ^ פליישמן, שם
  16. ^ כיוון זה בא לידי ביטוי גם אצל פרשני ימי הביניים -מצודת דוד ור"י כספי