לושאן

לוּשָׁאן (סינית: 廬山; פיניין: Lúshān) הוא רכס הרים בצפון מחוז ג'יאנגשי שבדרום מזרח סין. ההר, שכונה בזמנים קדומים קוָאנְגְלוּ (匡庐), הוא אחד מרכסי ההרים הידועים ביותר בסין בשל יופי נופיו: מדרונות תלולים מיוערים, פסגות משוננות לוטות העננים, פלגים ומפלי מים. הרכס הוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשם הפארק הלאומי לושאן ב-1996, וב-2004 כאחד מכ-90 פארקים גאולוגיים בעולם. ההר הוא אתר תיירות פופולרי, בייחוד בתקופת הקיץ כשמזג האוויר בפסגות ההר קריר במידה ניכרת מהמישורים שלמרגלותיו.

לושאן
廬山

פסגות לוטות בערפל בהר לושאן
פסגות לוטות בערפל בהר לושאן
אתר מורשת עולמית
הפארק הלאומי לושאן האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית מעורב בשנת 1996, לפי קריטריונים 2, 3, 4 ו-6 שטח האתר 302 קמ"ר שטח אזור החיץ 500 קמ"ר
מידע כללי
גובה	1,474 מטרים (פסגת הָאן-יָאנְג)
שטח	282 קמ"ר
מדינה
מיקום	מחוז ג'יאנגשי
קואורדינטות	29°34′21″N 115°58′24″E
(למפת הרפובליקה העממית של סין מוגדלת)   בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן לושאן (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה)   בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן לושאן

אגם לולין

עצים בפריחה על מורדות לושאן

מקור השם

השם לושאן בנוי משני תווים בכתב סיני, התו庐 (לוּ) מסמל בית חווה קטן פשוט מקורה בסכך, והתו 山 (שאן) שפירושו הר והוא סיומת מקובלת בשמם של הרים. האזכור הראשון לשם לושאן מופיע ברשומות ההיסטוריון - מפעל חייו של סְה-מָה צְ'ייֵן שביקר בהר בשנת 126 לפנה"ס וכתב על כך בספרו. במרוצת השנים צמחו אגדות על מקור השם, כמו למשל הסיפור על לאו דזה, אבי הטאואיזם שעלה להר לעסוק במדיטציה. הוא הגיע להארה ועלה לשמים. רק הבית שבו עסק במדיטציה נותר מאחוריו, ומכאן הגיע שם ההר. חוקרים מודרניים הגיע למסקנה מתוך קריא, כתבים קדומים שהשם נגזר מצורת ההר. מהמישור של אגם פויאנג נראה ההר כבקתה בשדה אורז.

גאוגרפיה

תיאור

רכס לושאן הוא הורסט שנוצר מתנועת גוש מועתק (fault-block) השוכן בצפון מחוז ג'יאנגשי שבדרום מזרח סין דרומית לנהר יאנגצה ולעיר ג'יוג'יאנג וצפונית לאגם פויאנג. ממערב תחום הרכס במסילת הברזל בייג'ינג-קאולון והכביש המהיר פוג'ואו-יינצוואן. כיוון הרכס מצפון מזרח לדרום מערב וצורתו אליפטית, אורכו 25 קילומטרים ורוחבו המקסימלי 10 קילומטרים. שטח הרכס 282 קמ"ר, ורובו, 76.6%, מיוער. שטח פארק לושאן הכלול באתר המורשת העולמית הוא 302 קמ"ר, ושטחו הכולל, יחד עם שטח החיץ סביבו, 500 קמ"ר, שהוא גם גודל שטח הפארק הגאולוגי. הרכס מתרומם כמעט אנכית מהמישור שלמרגלותיו. יש ברכס פסגות רבות, מספרם משתנה, על פי הגדרת המונח פסגה, בין 90 ל-171. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא הָאן-יָאנְג (汉阳, פין-יין Hanyang), גובהה 1,474 מטרים והיא שוכנת בצדו הדרומי של הרכס, כ-14 קילומטרים מגוּלִינְג, היישוב המרכזי במרכז הרכס. בפסגה יש מרפסת תצפית ואסטלת אבן ועליה חקוקה כתובת. בימים בהירים ניתן לצפות מהפסגה על אגם פויאנג מדרום, ועל נהר היאנגצה והעיר ג'יוג'יאנג מצפון. בסמוך לפסגת הָאן-יָאנְג שני עמקים רדודים שבו זורמים נהרות ובהם הוקמה העיר גוּלִינְג. הפסגה השנייה בגובהה בלושאן היא גווּלָאוֹ (五老峰 פין-יין: Wulao) בצד הצפון-מזרחי של ההר. שמה של הפסגה בא מצורתה המזכירה חמישה זקנים עומדים או יושבים (五 או Wu, פירושו חמישה ו-老 או Lao פירושו זקן). גובהו של גווּלָאוֹ 1,436 מטרים. והמשורר לי באי מתקופת שושלת טאנג תיאר את הפסגה כ"שמים כחולים, לוטוס זהוב החצוב באבן" (青天 削 出 金 芙蓉).

אקלים והידרולוגיה

בתקופה הרביעון היה ההר מכוסה בקרחונים שהשאירו בו סימנים רבים לפעילותם. רכס לושאן שוכן באזור האקלים הסובטרופי הגשום, גשמים רבים יורדים בו כל השנה, ובהר שורר אקלים הררי מובהק. הטמפרטורה השנתית הממוצעת ברכס ההר היא 11.6°C, נמוך ב-5 עד 6 מעלות מהמישורים הסובבים את ההר. החודש החם ביותר הוא יולי והטמפרטורה החודשית הממוצעת היא 25.6°C. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה בהר היא 32 מעלות, נמוך בצורה משמעותית מאשר בעיר ג'יוג'יאנג הסמוכה, ולכן לושאן הוא מקום נודע שאליו נוהגים להימלט מחום הקיץ. החורף בלושאן אורך חודשיים יותר מאשר במישורים סביב. לעיתים קרובות יורד בהר שלג. ינואר הוא החודש הקר בשנה, כשהטמפרטורה הממוצעת היא 2.9°C-, והטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה מעולם היא 16.8°C-. הלחות בהר גבוהה, ובשל הטמפרטורות הנמוכות יחסית הרכס עטוף לעיתים קרובות בערפל. בממוצע יש בהר 200 ימי ערפל בשנה. המשורר לי באי כתב על תופעה זו " כשהשמש זורחת עולה עשן כמו ממחתת קטורת" (日照 香炉 生 紫烟).

לושאן מהווה חלק מאגן הניקוז של נהר היאנגצה ומאגן הניקוז של אגם פויאנג. אף שאין ברכס נהרות גדולים, יש בו פלגים רבים ומי תהום רבים. במדרונות התלולים יש מספר רב של מפלי מים. המפל המפורסם ביותר הוא מפל סָאנְדְיֵה-צְ'וֵ'אן (三叠泉 瀑布) הנופל מגובה של 155 מטרים. ממוצע הגשמים בשנה הוא 2068.1 מ"מ, והחודשים הגשומים ביותר הם מאי, יוני ויולי. האגם הגדול ביותר ברכס הוא אגם לוּלִין, השוכן בגובה 1,040 מטרים. זהו אגם מלאכותי שנוצר על ידי סכר שהוקם ב-1954. שטחו 90,000 מ"ר והקיבולת שלו כ-1.2 מיליון מ"ק. האגם הוא מקור המים העיקרי לתושבי ההר.

קרקע וצמחייה

מורדות מיוערים

מתחת לגובה של 400 מטרים הקרקע מכילה בעיקר אדמה אדמדמה, בין 400 ל-1200 מטרים משתנה צבע האדמה לחום-אדמדם ומעל 1,000 מטרים הקרקע היא בעיקר אדמה חומה.

מיני צמחייה הגדלים על ההר מושפעים מהגובה, מהחום בפני הקרקע ומכמות מי התהום. המגוון הביולוגי על לושאן רב מאוד. בין השאר צומחים בהר: שושנן הצבעונים (Liriodendron chinense) והמטפס Sargentodoxa cuneata מהמשפחה Lardizabalaceae בסדרה נוריתאים. בסך הכולל יש בהר 1,720 מיני צמחים ב-735 סוגים ו-210 משפחות. אזורי האקלים בהר משתנים עם הגובה מאקלים טרופי לאקלים סובטרופי ואקלים ממוזג. מתחת לגובה של 700 מטרים שולט היער עם עצים רחבי עלים, בין 600 ל-1,000 מטרים העצים משתנים לעצים נשירים. בגובה 1300 גדלים בעיקר מחטניים. כ-76.6% משטח הרכס מיוער. בין מיני העצים בעלי הערך: אורן חואנגשאן (Pinus hwangshanensis), קריפטומריה, וברוש יפני (chamaecyparis obtusa).

הגן הבוטני של לושאן (庐山植物园) נבנה ב-1934 ושייך כיום לאקדמיה למדעים של סין. הגן הבוטני משתרע על שטח של כ-3,000 דונם והוא מהווה משכן ל-3,400 מינים. לגן הבוטני יש שיתוף פעולה עם כמעט 300 מוסדות במעל ל-60 ארצות שונות.

בעלי חיים

המגוון הרחב של בתי הגידול המצוי בהר לושאן אפשר מגוון גדול של בעלי חיים, בייחוד מרובה מספר החרקים. המתחלקים ל-28 סדרות, 163 משפחות ומעל ל-2,000 מינים. כמה מהם דוגמת העש Ourapteryx nigrociliaris הם אנדמיים להר. כמו כן יש בהר כ-33 מינים של דו-חיים בעשר משפחות ושלוש סדרות, כמה מהם בסכנת הכחדה כדוגמת הצפרדע Quasipaa spinosa. כ-170 מיני עופות ב-42 משפחות ו-16 סדרות. חלקו הדרום-מזרחי של ההר יחד עם אגם פויאנג הוא מקלט לעופות נודדים, כ-148 מינים ב-37 משפחות ו-15 סדרות. יש בהר 37 מיני יונקים ב-14 משפחות ושבע סדרות.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

המשורר טָאו יְוֵּ'אנְמִינְג

ההר יושב כבר בתקופה הנאוליתית, נתגלו בו שרידים של כפר נאוליתי גדול הקרוי טִינְגְדְזְה דוּן (פין-יין Tingzi Dun) המתוארך לאלף החמישי לפני הספירה. מתקופה מאוחרת יותר נתגלה יישוב המתוארך לתקופות שושלות שאנג וג'ואו (1000-1600 לפנה"ס) המכונה פָאנְג'וֹאוּ יֵן (פין-יין Fanzhou Yan), שתושביו עסקו בחקלאות, בציד ובדיג.

בטרם איחד קיסר סין צ'ין שה-חואנג את סין היה לושאן בתחום ממלכת צ'ו. מ-201 לפני הספירה, בתקופת ון, קיסר סין משושלת האן (שלט 157-202 לפנה"ס), היה הרכס בתחום הפייף הקרוי חבל לוג'יואנג (庐江 国) של הגנרל ג'יוג'יאנג (九江 郡), וסאל של הקיסר. ההיסטוריון סְה-מָה צְ'ייֵן טיפס על ההר בשנת 126 לפנה"ס והיה הראשון לכנותו בכתובים בשם לושאן. ב-122 לפנה"ס, בתקופת וו, קיסר סין משושלת האן (שלט 87-141 לפנה"ס), צורף הרכס לנפת צָאיְסָאנְג (柴桑 县). בשנת 221 צירף סוּן צְ'וֵ'אן (孫權), שעתיד למשול כקיסר ווּ את נפת צָאיְסָאנְג לנפת ווּצָ'אנְג (武昌 郡). ב-291, בתקופת קיסרות שושלת ג'ין המערבית, הוחזר הרכס לתחומי נפת צָאיְסָאנְג. בשנת 391 הוקם בהר מקדש דונְגְלִין (东林寺 "היער המזרחי") הבודהיסטי כשבראשו עמד חְווֵיְיְוֵּ'אן (慧遠‏; 416-334), מייסד בודהיזם הארץ הטהורה. המשורר טָאו יְוֵּ'אנְמִינְג (陶淵明‏; 427-365) התגורר על ההר מ-405 וחיבר מספר שירים שנושאם ההר. המבנים בהם התגורר בעת שחי בהר נשמרו עד ימינו. ב-416 מת חְווֵיְיְוֵּ'אן על ההר. ב-467 הגיע המלומד הטאואיסטי לוּ שְׂיוֹ'גִ'ינְג (陸修靜‏; 477-406) ללושאן, ובשנים 483‏, 489 ו-536 הוקמו בהר שלושה מקדשים טאואיסטים גדולים. מאז לושאן היא אתר טאואיסטי חשוב.

תקופת סווי וטאנג

בשנת 589 נכבשה קיסרות שושלת צ'ן על ידי יאנג, קיסר סין מייסד שושלת סווי, פעולה שהביאה לאיחוד סין אחרי שנים רבות של חלוקה לממלכות. שמה של נפת צָאיְסָאנְג שונה לנפת שׂוּ'ן-יָאנְג (寻 阳, פין-יין Xunyang). בתקופת שושלת טאנג הדרומית צורפה הנפה לנפת דֶחְווָה (德 化, פין-יין Dehua). במהלך תקופה זו הוקמו כמה מקדשים טאואיסטים. בשנת 750 הגיע להר הנזיר הבודהיסטי גיינג'ן. גְ'ייֵנְגֶ'ן, שנודע כמי שקידם את הבודהיזם ביפן, שימש במשך תקופה כמורה רוחני במקדש הראשי, מקדש דונגלין. בשנת 756 הגיע המשורר לי באי ללושאן וכתב במקום כמה שירים שעד היום נוהגים בסין לצטט מהם. בשנת 795 הגיע להר המשורר לי בו (李渤, פין-יין Li Bo). ביתו בהר מתחת לפסגת גווּלָאוֹ שימש אחר-כך בסיס לאקדמיית נקרת האייל הלבן (白鹿洞書院, פין-יין Báilùdòng Shūyuàn), אחד מארבעת בתי הספר החשובים ביותר בתקופת הקיסרות בסין. ב-815 הוגלה המשורר בָּאי ג'וּ'יִי (白居易, פין-יין Bai Juyi‏; 846-772), מחצר הקיסר לעיר ג'יוג'יאנג. הוא בנה בקתת קש על ההר. ב-880 חולל המרד של חְוָאנְג צָ'או (黄巢, פין-יין Huang Chao) הרס על ההר. ב-937 הורחבה האקדמיה שעל ההר. ב-951 תרם הקיסר של שושלת טאנג הדרומית כמיליון טאאלים של כסף למחוז ולבניית אקדמיה במקדש שילין.

מתקופת סונג עד תקופת צ'ינג

הפילוסוף הקונפוציאני ג'וּ שִׂי

ב-1008, הורחבה האקדמיה שוב. בשנים 1036‏, 1053 ו-1059 ביקרו בהר ראשי הממשל הבולטים של שושלת סונג דאז בהקבלה: פָאן ג'ונְגְיֵן (范仲淹, פין-יין Fan Zhongyan), אוֹאוּיָאנְג שְׂיוֹ' (歐陽脩, פין יין Ōuyáng Xiū) ווָאנְג אָנְשְׁה (王安石, פין יין Wang Anshi). מ-1072 התגורר בלושאן הפילוסוף, הקוסמולוג הנאו-קונפוציניסט ג'וֹאוּ דוּן-יִי (周敦頤, פין-יין Zhōu Dūnyí) והקים במערת הלוטוס בית ספר על פי עקרונות האסכולה שלו. בשנים 1080‏, 1084 ו-1094 ביקרו בהר אנשי רוח ידועים מתקופת שושלת סונג בהקבלה: המדינאי והסופר סוּ גֶ'ה (苏辙, פין יין Su Zhe), הסופר, הצייר והאסטרונום סוּ שְׁה (蘇軾, פין יין Sū Shì), והצייר חְוָאנְג טִינְגְגְ'ייֵן (黄庭堅, פין יין Huang Tingjian). ב-1129 נבזזה לושאן בידי צבא הפלישה של שושלת ג'ין. בשנים 1170 ו-1178 ביקר בהר המשורר לוּ יוּאוּ (陸游, פין-יין Lù Yóu). ב-1179 נשלח הפילוסוף הקונפוציאני ג'ו שי לג'יוג'יאנג. הוא בנה מחדש את האקדמיה שנהרסה במלחמה. הפילוסוף לוּ גְ'יוֹיְוֵּ'אן (陸九淵, פין-יין Lù Jiǔyuān) שהיה בר הפלוגתא של ג'ו שי לימד ב-1181 באקדמיה. ב-1182 השקיע ג'ו שי 300,000 טאאלים של כסף בבניית היכל הפולחן באקדמיה. ב-1191 התפרסם קיומו של מפל סָאנְדְיֵה-צְ'וֵ'אן. בשנת 1208 ובשנת 1324 התפרסמו ספרי היסטוריה ואתנוגרפיה על אזור לושאן. ב-1351 נהרסה האקדמיה שוב כתוצאה ממלחמה. ב-1352 נהרסו המקדשים הבודהיסטים בהר. ב-1360 הקים צֶ'ן יוּאוּלְיָאנְג (陳友諒, פין-יין Chen Youliang), שמרד בשלטון שושלת יואן המונגולית ממלכה אותה כינה דאהן (כלומר "האן הגדולה") שמרכזה בעיר ג'יוג'יאנג והחל במלחמה מתמשכת במורד אחר, ג'וּ יְוֵּ'אנְגָ'אנְג (朱元璋, פין-יין Zhū Yuánzhāng), שהתרחשה סביב לושאן ואגם פויאנג. בסופו של דבר הובס צֶ'ן יוּאוּלְיָאנְג בקרב על אגם פויאנג, וג'וּ יְוֵּ'אנְגָ'אנְג הביס גם את הקיסר משושלת יואן על מנת להקים שושלת חדשה בסין, שושלת מינג, והוא עלה לשלטון כקיסר חונגוו.

בהוראת הקיסר חונגוו הועלה מעמד לושאן למעמד של הר קדוש (岳, פין-יין Yue) ומעמדו הושווה למעמדם של חמשת ההרים הקדושים המסורתיים (מעמד שנשמר ללושאן לתקופה קצרה בלבד). מ-1411 הוכרז מרכז ההר כולל הפסגה מחוץ לתחום, פרט לקיסר ואנשים שקיבלו הרשאה. סידור זה אומץ מאוחר יותר על ידי שושלת צ'ינג. ב-1436 נפתחה האקדמיה מחדש. עד ל-1497 כבר היו בה כ-500 מורים ותלמידים. מ-1573 נבנו מקדשים בודהיסטים אחרים. ב-1579 הורה הקיסר ואן-לי משושלת מינג על פיזור כל האקדמיות. צו זה השפיע גם על אקדמיית נקרת האייל הלבן, אבל היא נפתחה מחדש כמה שנים אחר-כך. ב-1645 שוב נהרסו מבנים בהר על ידי הכוחות של מינג הדרומי. ב-1668 יצא לאור "הספר של לושאן" ב-15 כרכים. ב-1694 הוחרמה הקרקע עליה שכנה האקדמיה בידי הממשלה והאקדמיה נאלצה להצטמצם. בין 1853 ל-1856 הייתה ג'יוג'יאנג אזור קרב בין הכוחות של שושלת צ'ינג למורדים של מרד טאיפינג. כמה מהמקדשים בהר ניזוקו.

אדוארד סלבי ליטל

ועידת הצפון-דרום. אדוארד סלבי ליטל במרכז

לאחר שסין הובסה במלחמת האופיום השנייה, נאלץ ממשל שושלת צ'ינג לחתום במסגרת חוזה טיינג'ין, שאושר בוועידת פקין שסיימה את המלחמה, על הסכמה לאפשר לספינות של מדינות זרות לסחור לאורך היאנגצה. האקלים בחלקים התחתונים של הנהר משאנגחאי דרך נאנג'ינג וג'יוג'אנג בואכה ווהאן חם מאוד בקיץ. האירופאים שהגיעו למקומות אלו חיפשו מקום צונן יותר להתגורר בו והם מצאו את לושאן. ב-1870 נבנתה בהר הווילה הראשונה של אירופאים במקום המכונה מערת הלוטוס. ב-1884 חכרו מיסיונרים של הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית את שטח מקדש גְ'יוֹפֶנְג בהר. אבל את השינוי העיקרי חולל מיסיונר מתודיסט אנגלי בשם אדוארד סלבי ליטל (Edward Selby Little‏; 1939-1864).

ליטל, יליד העיירה וינטרבורן קנסינגטון (Winterborne Kingston) שבדורסט, הגיע לסין ב-1886 בהיותו בן 22 והתיישב בג'יוג'יאנג. הוא טיפס על ההר ב-1894 והחליט לחכור את הקרקע בעמק הקרוי גוּנְיוֹלִינְג. הוא הצליח לשכור שטח בן 4,500 מוּ (כ-2,700 דונם) בעמק. בשל ויכוחים עם החקלאים על ההר, לא היה ליטל יכול להשתמש בשטח למשך זמן מה. התבוסה בקרב נהר יאלו במסגרת מלחמת סין–יפן הראשונה ב-1894, החלישה מאוד את ממשל צ'ינג, ולכן בעזרת נציגי ממשלת בריטניה בסין הצליח ליטל לאכוף את חוזה השכירות ל-999 שנים שחתם עם בעלי הקרקע. ליטל הקים את החברה שתשווק ותשכיר את הקרקע. למקום שהקים הוא החליט לקרוא קוּלינג (Kuling), שם שנשמע סיני, אבל בעצם הוא נגזר מהמילה האנגלית Cooling (צונן) ושנועד לפרסם את יתרונו של המקום ושגם מזכיר את השם הסיני המקורי של העמק (גוּנְיוֹלִינְג). הוא שכר מהנדס גרמני ומהנדס בריטי לתכנן את היישוב שהתכוון להקים. הם סללו והרחיבו את הדרכים להר ועליו, כל הדרכים רוצפו בלוחות אבן. הקרקע חולקה לחלקות קטנות. מטרת השימוש בחלקות נקבעה למגורים, אבל לא הייתה הגבלה על תכנון המבנים או עיצובם. ליטל החל לפרסם את קוּלינג בכל הערוצים האפשריים, ואירופאים רבים רכשו אדמה על ההר ובנו בניינים. עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 נבנו בלושאן כ-800 חווילות בסגנונות של כעשרים אומות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, איטליה ושוודיה.

העיירה קולינג, כיום גולינג בתחילת החורף

היישוב קולינג (גולינג בפין-יין) הלך והתפתח והיום זו עיירה בת 12,000 תושבים המתפרנסת בעיקר מתיירות. ב-1908 הקים ליטל בגולינג משרד לרישום מקרקעין. בדצמבר 1911 שימש ליטל כמתווך בין המהפכנים הסינים לבין נציגי ממשל צ'ינג בוועידת הצפון-דרום שנערכה בשאנגחאי כחלק ממהפכת שינהאי, ובה הוחלט על ביטול משטר הקיסרות בסין. ב-1914 גם צרפת שכרה שטח על ההר תוך עימותים עם הנזירים שהתגוררו בהר. ב-1929 מונה ליטל על ידי הממשלה הבריטית לטפל בפיתוח האזור הצפוני של האי הצפוני של ניו זילנד. הוא מת בעיירה קריקרי (Kerikeri) שבניו זילנד שהיה בין מייסדיה ונקבר שם. זכרו נשכח במולדתו בריטניה, אבל בסין נערץ ליטל עד היום כ"אדם ששינה את גורלו של לושאן" בשל תרומתו לייסוד ופיתוח גולינג.

אחד האנשים שקנה מליטל חלקת אדמה היה מיסיונר פרסביטריאני אמריקני בשם אבסלום סיידנסטריקר (Absalom Sydenstricker). על החלקה שרכש סיידנסטריקר מליטל הוא בנה חווילה קטנה בת קומה אחת למגורים בתקופת חופשת הקיץ. חווילה זו נשמרה עד ימינו. סיידנסטריקר היה אביה של הסופרת פרל בק. משפחת סיידנסטריקר, שהתגוררה בדרך כלל בג'נגג'יאנג שבמורד היאנגצה, נהגה לעלות להר כל שנה ביוני, ופרל בק כתבה בזיכרונותיה על המעיין הצלול שזרם ליד ביתם. בק חזרה לארצות הברית על מנת ללמוד בגיל 18, אך חזרה לסין בקיץ 1922. היא השתקעה בנאנג'ינג, אך חזרה ללושאן בקיץ ושם החלה לכתוב את ספרה הידוע ביותר, האדמה הטובה, ספר שהיה אחד הגורמים העיקריים לזכייתה בפרס נובל לספרות ב-1938.

מביטול הסכמי החכירה ועד מלחמת סין–יפן השנייה

ב-1924 ביטלה סין את הסכם החכירה שנחתם עם רוסיה. ב-1927 הוקמה נפת לושאן שמרכזה העיר ג'יוג'יאנג. לאחר המשלחת הצפונית היה לושאן בירת הקיץ של סין תחת צ'יאנג קאי שק. בפברואר 1931 נעשה ניסיון להתנקש בחייו של צ'יאנג קאי שק בלושאן, אבל שומרי הראש שלו היו ערניים והרגו את המתנקש. ב-1932 אסף צ'יאנג קאי שק את מפקדיו הראשיים על לושאן במטרה לתכנן את ההתקפה על הקומוניסטים. ב-1934 נפתח הגן הבוטני על ההר. ב-1935 בוטל הסכם החכירה עם הבריטים. לאחר תקרית גשר מרקו פולו ביולי 1937, נשא צ'יאנג קאי שק בלושאן נאום שנחשב כתחילת ההתנגדות הסינית לפלישה היפנית, והכרזה על מלחמת סין–יפן השנייה.

קרב לושאן

במהלך מלחמת סין–יפן השנייה פרצו בלושאן קרבות עזים בין כוחות האימפריה היפנית לבין הצבא הלאומי המהפכני של הרפובליקה הסינית. ביולי 1938 נכבשה ג'יוג'יאנג על ידי הכוחות היפניים. כוח המגן הסיני המקומי נסוג ללושאן וכותר על ידי הכוחות היפניים, והיה לכן מנותק לחלוטין. בתקופה זו היו על ההר שתי חטיבות עם ציוד צבאי מיושן. ב-30 ביולי תקפו הכוחות היפניים לראשונה את הכוחות על ההר. ההתקפה נהדפה תוך גרימת אבדות ליפנים. המפקד היפני, יאסוג'י אוקמורה דרש סיוע אווירי. בהפצצות נהרגו רבים מהמגינים. לאחר תבוסת הסינים בקרב ווהאן (אוקטובר 1938) נסוג הצבא הסיני העיקרי לדרום מערב, ובודד בכך את המגינים על ההר יותר, בעוד שהיפנים קיבלו תגבורות מווהאן. החל בפברואר 1939 הגבירו היפנים את הפגזותיהם על ההר ולמעלה ממחצית המגינים הסינים נהרגו. הנותרים השכילו לפרוץ את המצור ולהימלט לפנים הארץ. ב-18 באפריל 1939 כבשו היפנים את גולינג.

מסיום מלחמת העולם השנייה

האולם בו נערכו הכנסים של המפלגה הקומוניסטית

באוקטובר 1945, חודשיים לאחר כניעת היפנים במלחמת העולם השנייה, השתלט הממשל הסיני על לושאן. ב-16 באפריל 1947 פרצה שרפה גדולה בגולינג ונגרם נזק חמור לרכוש. ב-18 במאי 1949 השתלטו הקומוניסטים על לושאן.

ממשלת הרפובליקה העממית של סין, שמה של סין תחת שלטון הקומוניסטים, העבירה את המרכז המנהלי מג'יוג'יאנג לגולינג. באוקטובר 1952 החלה ממשלת המחוז בסלילת כביש לגולינג שהושלמה באוגוסט שנה אחר כך. הכביש הגדיל מאוד את תנועת התיירות להר. שני מאגרי מים נבנו בהר בשנים 1954 ו-1956, הם משמשים כמקור למי שתייה ולהפקת חשמל. בשנים 1959,‏ 1961 ו-1970 נערכו בלושאן כנסים מרכזיים של המפלגה הקומוניסטית של סין. ב-1971 הושלם כביש שהעפיל להר מדרום.

התפתחות התיירות בהר

ב-1980 התפרסמה לושאן ברחבי סין בשל הסרט "אהבה בהר לושאן" (庐山恋), שגרם לשגשוג התיירות בהר. ב-1982 הכריזה מועצת המדינה של סין שלושאן הוא אחד מאתרי הנוף וההיסטוריה החשובים ביותר בסין על פי סעיף 9 לחוקה שבו נאמר ש"משאבי מינרלים, מים, יערות, הרים, ערבות דשא, אדמה בלא בעלים, חופים ומשאבי טבע אחרים שייכים למדינה", והוכנה "תוכנית אב לאזור הנופי לושאן". ב-1984 הוקם "מנהל האזור הנופי של לושאן במחוז ג'יאנגשי" ונבנו שבילים שקישורו בין האתרים העיקריים. בתחילת 1996 הוחלט לקרוא לשביל הטיולים בהר על שמו של שׂ'וּ שְׂיָאקֶה (徐霞客, פין-יין Xú Xiákè‏ 1641-1587), סופר מסעות וגאוגרף מתקופת שושלת מינג. בדצמבר 1996 הכריז ארגון אונסק"ו על לושאן כאתר מורשת עולמית, הכרזה שהובילה לגידול נוסף בכמות השנתית של תיירים המגיעים להר. פרסום נוסף קיבל האתר ב-2004 כשארגון אונסק"ו צרף את לושאן לרשימת הפארקים הגאולוגיים העולמיים.

דת

"שלושה אנשים צוחקים ליד נחל הטיגריס" - ציור זה מתקופת שושלת סונג מציג את המוטיב "קונפוציוניזם, טאואיזם ובודהיזם זהים" באמצעות איור של שלוש דמויות חשובות מכל דת: חְווֵיְיְוֵּ'אן, לוּ שְׂיוֹ'גִ'ינְג וטָאו יְוֵּ'אנְמִינְג

אף שלושאן אינו הר קדוש לבודהיזם או לטאואיזם פעלו בהר דמויות חשובות בתולדות הבודהיזם בסין, כדוגמת חְווֵיְיְוֵּ'אן, מייסד בודהיזם הארץ הטהורה, ובתולדות הטאואיזם, דוגמת לוּ שְׂיוֹ'גִ'ינְג (陸修靜‏; 477-406). בתקופת השיא פעלו בהר 360 מקדשים בודהיסטים וכ-200 מקדשים ומנזרים טאואיסטים, ולושאן הייתה למרכז דתי בדרום סין. לדתות היה תפקיד חשוב בהתפתחות לושאן, ולפילוסופיות הדתיות שהתפתחו בלושאן הייתה השפעה גדולה על שאר סין. משלהי המאה ה-19, לאחר שאדוארד ליטל הקים את היישוב קולינג הגיעו אירופאים ואמריקנים רבים ללושאן. הם בנו חווילות וכנסיות, בעיקר של נצרות קתולית ונצרות פרוטסטנטית. מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-20 התגוררו בהר מעל לאלף מיסיונרים מכ-20 מדינות. כיום פועלים בלושאן מקדשים טאואיסטים ובודהיסטים, מסגדים מוסלמים וכנסיות קתוליות ופרוטסטנטיות.

בודהיזם

מקדש דונגלין

במאה הרביעית לספירה היה מקדש דונְגְלִין (东林寺 "היער המזרחי") בהר לושאן המקור להתפתחות בודהיזם הארץ הטהורה - ענף של הזרם הבודהיסטי - מהיינה, שבשונה משאר זרמי הבודהיזם, מתבסס על התמסרות מוחלטת לבודהה אמיטבה. פילוסופיה דתית זו התפתחה בסין ועברה אחר-כך למדינות אחרות, דוגמת יפן במאה העשירית. המקדש נבנה בשנת 391 תוך שיתוף פעולה בין המושל המקומי, חְווָאן יִי גְ'יָאנְג (Huan Yi Jiang ) לבין חְווֵיְיְוֵּ'אן (慧遠‏; 416-334) מייסד בודהיזם הארץ הטהורה. המקדש פועל גם כיום והוא המקדש החשוב ביותר בלושאן, המשוררים טָאו יְוֵּ'אנְמִינְג (陶淵明‏; 427-365), לי באי, לי בו (李渤, פין-יין Li Bo‏; 831-773), בָּאי ג'וּ'יִי (白居易, פין-יין Bai Juyi‏; 846-772), סוּ שְׁה (蘇軾, פין-יין Sū Shì‏; 1101-1037) וסופרים ומשוררים מפורסמים אחרים ביקרו במקדש דונגלין וכתבו עליו שירים רבים. מסורת שתרמה לפרסומו של המקדש. במקביל הוקמו על ההר מקדשים ומנזרים רבים. בשיא היו בהר כ-300 מקדשים ומנזרים. משום כך לושאן הוא אחד משמונה אתרים בודהיסטים מרכזים בסין, וזמנית אף היה המרכז השני בחשיבותו בסין.

טאואיזם

על פי האגדה עלה לאו דזה, אבי הטאואיזם, להר לעסוק במדיטציה ולחפש את הנתיב השמימי. הוא הגיע להארה ועלה לשמים. רק הבית שבו עסק במדיטציה נותר מאחוריו. משום כך טאואיסטים רבים מחשיבים את לושאן כמקום אידיאלי למדיטציה. ב-467, בתקופת שושלת טאנג הדרומית, הגיע המלומד הטאואיסטי לוּ שְׂיוֹ'גִ'ינְג (陸修靜‏; 477-406) להתיישב בלושאן, ותרם בכך לביסוס לושאן כמרכז לטאואיזם. על פי האגדה הגיע לוּ דונְגְבִּין (呂洞賓, פין-יין Lǚ Dòngbīn) אחד משמונת האלמותיים (八仙) להר בתקופת שושלת טאנג, כאן פגש באל שלימד אותו את אומנות השליטה בחרב. שיר החקוק באבן בלושאן מיוחס לו. מאוחר יותר, הוא פרש למערה ומצא את דרכו השמימה. מ-1072 התגורר בלושאן הפילוסוף, והקוסמולוג הנאו-קונפוציניסט ג'וֹאוּ דוּן-יִי (周敦頤, פין-יין Zhōu Dūnyí) והקים בית ספר במקום שבו כביכול התבודד לוּ דונְגְבִּין, זהו מרכז הטאואיזם בהר. כיום זהו אחד מאתרי התיירות הפופולריים בהר.

דתות מערביות

הכנסייה הקתולית בלושאן

פעילותו של אדוארד ליטל בלושאן הפכה את ההר למרכז נצרות בסין. במקביל לחווילות שנבנו בקולינג הוקמו כמה כנסיות. כל קיץ, התאספו בהר כמה מאות מיסיונרים. הכנסייה השתתפה בחיי הקהילה, בפוליטיקה, בכלכלה ובחיי החברה. מלבד ההטפה להמרת דת ניהלו המיסיונרים סמינרים, פתחו בתי ספר, בתי חולים, ומוסדות צדקה. לפרוטסטנטים שהקימו את קולינג הצטרפו מיסיונרים קתולים ואורתודוקסיים. בשיא היו בהר 13 כנסיות שייצגו 16 זרמים בנצרות. לכנסיות הייתה השפעה גדולה בלושאן, לדוגמה, הותר להן להפעיל משטרה פרטית. מרבית הכנסיות נשמרו, והן חלק מהמורשת התרבותית של לושאן.

תרבות

ללושאן שמור מקום ייחודי בהיסטוריה המדינית, הדתית והתרבותית של סין. מאז שהוזכר ההר לראשונה בשנת 126 ברשומות ההיסטוריון - מפעל חייו של סְה-מָה צְ'ייֵן, באו למקום אמנים וסופרים רבים. משום כך נחשב המקום בתרבות הסינית כמודל האידיאלי של נוף. עד ימינו שרדו יותר מ-4,000 שירים על ההר, מעל ל-400 כתובות החקוקות בסלע, ומספר רב של ציורים ועבודות קליגרפיה. לושאן נחשב כמקום הולדת השירה וציור הנוף הסיני.

ציור

גִ'ינְג הָאו, "הר קוָאנְגְלוּ"

תמונת הנוף של לושאן שצייר גוּ קָאיְגְ'ה (顧愷之, פין-יין Gù Kǎizhī‏; 406-344) מתקופת שושלת ג'ין המזרחית נחשבת בדרך כלל כציור הנוף הסיני הראשון. סגנונו של גוּ הושפע מהפילוסופיה של הנזיר חְווֵיְיְוֵּ'אן. הצייר גִ'ינְג הָאו (荆浩, פין-יין Jing Hao‏ 915-855) משושלת לְיָאנְג המאוחרת מתקופת חמש השושלות ועשר הממלכות צייר את תמונה כללית של לושאן (匡庐 图 - "הר קוָאנְגְלוּ"). הציור מתאר את הפסגות התלולות של ההר, כשהעננים ומפלי המים מציירים בפירוט רב והציור שופע חיות. כיום הפכה תמונה זו לקלאסיקה של הציור הסיני שכל תלמידי האומנות הסינית הקלאסית מחויבים להכיר היטב. הצייר שֶׁן ג'וֹאוּ (沈周, פין-יין Shěn Zhōu‏ 1509-1427) מתקופת שושלת מינג צייר תמונה הקרויה "לושאן הנשגב" (庐山 高 图). יצירה זו נחשבת יצירת מופת ושמורה כיום במוזיאון הארמון הלאומי בטאיפיי. גם ציירים סינים מודרניים משתמשים בלושאן כנושא לעבודותיהם. כך למשל ציורו של גָ'אנְג דָאצְ'ייֵן (張大千, פין-יין Zhāng Dàqiān‏; 1983-1899) "חיקוי תמונת של לושאן הנשגב של שֶׁן ג'וֹאוּ".

ספרות

שרדו כיום מעל 4,000 שירים שנושאם לושאן. טָאו יְוֵּ'אנְמִינְג (陶淵明, פין-יין Táo Yuānmíng‏; 427-365), המשורר מתקופת שושלת ג'ין, חי לאחר פרישתו מהחיים הציבוריים בשנת 405 על ההר וכתב שירים בנושא ההר. לעבודותיו הייתה השפעה ארוכת שנים על שירי הנוף של סין. בתקופת השושלות הדרומיות והצפוניות יצא לאור הספר "שתי נשים מלושאן" (庐山 二 女), הראשון בסוגה המכונה "סיפורי שדים" (神魔小说). המשורר לי באי ביקר בהר חמש פעמים והשאיר 14 שירים בנושא מפל המים ההר, מוטיב בולט בשירים הקדומים על לושאן. המשורר והמדינאי בָּאי ג'וּ'יִי (白居易, פין-יין Bai Juyi‏; 846-772) שהוגלה לג'יוג'יאנג בנה על ההר בקתה והתגורר בה. היצירה שכתב "הערות על בקתה בלושאן" (庐山 草堂 记) הונצחה כדוגמה קלאסית למסה על תיאור נוף בסין. סוּ שְׁה כתב "אינך יכול להכיר את פרצופו האמיתי של לושאן, אלא רק לגעת בקצה הגוף" (不识庐山真面目，只缘身在此山中). ביטוי ידוע נוסף של סוּ שְׁה "צלב כמו הפסגה" (横看成岭侧成峰) מתאר את צורת ההר. גם מאו דזה-דונג חיבר שיר על הטיפוס ללושאן. כיום נערכים בלושאן תחרויות ספרות ושירה ומפגשים ספרותיים שנועדו לשמר את המסורת התרבותית של ההר.

מרכז נאו-קונפוציאני

אקדמיית נקרת האייל הלבן

שני מרכזים נאו-קונפוציאניים הוקמו בלושאן. אחד נבנה על ידי ג'וֹאוּ דוּן-יִי במערת הלוטוס, והשני הוא אקדמיית נקרת האייל הלבן. ב-1072 עזב הפילוסוף, והקוסמולוג הנאו-קונפוציאני ג'וֹאוּ דוּן-יִי (周敦頤, פין-יין Zhōu Dūnyí‏; 1073-1017) את חצר הקיסר והתיישב במערת הלוטוס (莲花洞). הוא פתח אקדמיה במקום והחל ללמד. הוא השווה עצמו ללוטוס. לספרו "זיכרונות" (爱莲说), בו כתב מסה על אהבת הלוטוס, הייתה השפעה מתמשכת. בייחוד ידוע המכתם "הלוטוס צומח מהבוץ, אבל אינו מוכתם מהבוץ" (出 污泥 而不 染). ג'וֹאוּ דוּן-יִי התכוון לרמז בכך שהוא לא הוכתם על ידי השחיתות בחצר הקיסר. תלמידיו, צֶ'נְג הָאו (程顥, פין-יין Cheng Hào‏ 1085-1032) ואחיו הצעיר צֶ'נְג יִי (程頤, פין-יין Cheng Yi‏; 1107-1033) השלימו חניכות באקדמיה ויצרו יחד עם מורם את הבסיס לנאו-קונפוציוניזם. בתקופת שושלת סונג הדרומית לימד ג'ו שי בנקרת האייל הלבן. הוא קידם את הפילוסופיה של ג'וֹאוּ דוּן-יִי. התאוריות שפיתח ג'וּ היוו בסיס לדוקטרינה של השלטון הפאודלי ושושלות הקיסרים הסינים, והיו להן השפעה נרחבת על הפוליטיקה והחברה הסיניים. ג'וּ גם בנה אקדמיה במקום. בכך הוא קיבע את מעמדה של האסכולה שלו למשך 700 שנים. האקדמיה של נקרת האייל הלבן הפכה לאחת מארבע האקדמיות הקלאסיות החשובות ביותר בסין.

ארכיטקטורה

הארכיטקטורה של המבנים בלושאן שונה לגמרי מהארכיטקטורה של המבנים למרגלות ההר בעיר ג'וג'יאנג. נשמרו כיום בלושאן כמה מאות חווילות עתיקות. הן נבנו על ידי יזמים מ-18 מדינות, כמעט כולן בסגנון מערבי, התואם לסגנון הבנייה המקובל בארץ שממנה הגיע היזם שהזמין את בניית החווילה. מרבית הבניינים עושים שימוש בנוף הטבעי ומתואמים לטופוגרפיה של ההר. על המורדות ובשטחים ריקים נוצרו משטחי דשא או גנים. מרבית המבנים הם בני קומה אחת או שתיים, ושטחם הפנימי נע בין 100 ל-300 מ"ר. הקירות עשוים אבן טבעית והגגות מקורים ברעפים אדומים.

הסרט "אהבה בלושאן" והשפעתו

בית הקולנוע המציג ברציפות את הסרט "אהבה בלושאן"

ב-1980 הפיקו אולפני הקולנוע בשאנגחאי את הסרט "אהבה בהר לושאן" (庐山恋). גיבורת הסרט היא בתו של פעיל במפלגת הקוומינטנג, שהיגר לארצות הברית שבאה לביקור כתיירת בלושאן ופוגשת במקום צעיר שהוא בנו של פעיל במפלגה הקומוניסטית. הם מתאהבים ומתחתנים בסוף הסרט. הסרט עבר ביקורת מחמירה של המפלגה וזכה להצלחה גדולה לאחר שאושר. הסרט מאפיין את השינוי בגישה של המפלגה הקומוניסטית לגבי הקוומינטנג מעוינות לידידות, כך שבפועל יש בסרט מסרים פוליטיים. הן צילומי החוץ והן צילומי הפנים נעשו בלושאן. מאז הקרנת הבכורה הוצג הסרט בלושאן ארבע פעמים ביום ברציפות (עד 2002 היו 6,300 הקרנות), והוא מופיע בספר השיאים של גינס, כסרט שהוקרן מספר הרב ביותר של פעמים בבית הקולנוע הראשון שהציג אותו (Longest First-Run of a Film in One Cinema).

לפני 1980 הייתה השהות בהר מוגבלת רק לצורכי החלמה של בכירים במפלגה הקומוניסטית. למבקרים מן השורה לא הותרה כניסה. משום כך הציבור הרחב כמעט שלא ידע על ההר, אבל ההר התפרסם לאחר שיצא הסרט אהבה בלושאן לאקרנים. כמות התיירים שהגיעה הייתה כה רבה שתשתית התיירות קרסה. רבים מהם חיפשו את האתרים שהופיעו בסרט, כולל אתרים שהופיעו בסרט, אבל לא היו קיימים בפועל, כיוון שצולמו באולפן. הממשל המקומי החליט לנצל את הצלחת הסרט וב-1982 הקים בהר בית קולנוע המקרין את הסרט ברצף כאחת מהאטרקציות התיירותיות בהר.

מורשת עולמית

ב-1982 הכריזה מועצת המדינה של סין שלושאן הוא אחד מאתרי הנוף וההיסטוריה החשובים ביותר בסין על פי סעיף 9 לחוקה שבו נאמר ש"משאבי מינרלים, מים, יערות, הרים, ערבות דשא, אדמה בלא בעלים, חופים ומשאבי טבע אחרים שייכים למדינה", והוכנה "תוכנית אב לאזור הנופי לושאן". ב-1991 נבחר לושאן כאחד מ-40 אתרי הנופש הטובים ביותר בסין. סין הגישה את מועמדות לושאן לתואר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו על בסיס קריטריונים II‏, III‏, IV ו-VI. בכינוס במקסיקו בדצמבר 1996 החליט אונסק"ו להכיר באתר. השם הרשמי של אתר המורשת הוא הפארק הלאומי לושאן (Lushan National Park), תחת הסיווג מורשת תרבותית. בהחלטתו קבע ארגון אונסק"ו כי:

הר לושאן, בג'יאנגשי, הוא אחד המרכזים הרוחניים של הציוויליזציה הסינית.

מקדשים בודהיסטים וטאואיסטים, יחד עם נקודות הציון של הקונפוציוניזם,
שבהם לימדו המורים הבולטים ביותר,
מתמזגים בקלות לתוך הנוף היפה באופן מרשים שעורר השראה באמנים רבים שפיתחו גישה אסתטית לטבע המצויה בתרבות הסינית.

— אתר אונסקו

פוליטיקה

צ'יאנג קאי שק מכריז מלחמה על יפן, 1937

לושאן הפך למרכז פוליטי בסין החל מתקופת הרפובליקה הסינית. בירת הרפובליקה הייתה נאנג'ינג, אך העיר הייתה ידועה לשמצה בשל החום ששרר בה בקיץ. מנאנג'ינג ניתן היה להגיע ללושאן תוך לילה אחד בהפלגה על ספינת קיטור. זו הסיבה שהממשלה הלאומית בחרה בלושאן כמשכן הקיץ שלה. במהלך הקיץ, עקרו ראש המפלגה, הממשלה וראשי הצבא ללושאן. כל הפעילות השוטפת של הממשלה נערכה שם. כמה מההחלטות הרות הגורל בתולדות סין המודרנית התקבלו בלושאן. כך למשל, בקיץ 1932 הייתה סדרה של מפגשים פוליטיים וצבאיים. בקיץ 1933 תכננה הממשלה הלאומית בלושאן את המלחמה נגד הקומוניסטים. בקיץ 1937 הכריז צ'יאנג קאי שק מלחמה על יפן בתגובה לתקרית גשר מרקו פולו. הייתה זו תחילתה של מלחמת סין–יפן השנייה. באפריל 1939 כבשו היפנים את לושאן ומאז איבד לושאן את מעמדו כבירת סין בקיץ.

מאז שהוקמה הרפובליקה העממית של סין ב-1949 נערכו בלושאן כנסים חשובים בשנים 1959, 1961 ו-1970. הכנס הראשון נערך בין ה-2 ביולי ל-16 באוגוסט 1959, ובו ערך הוועד המרכזי השמיני של המפלגה הקומוניסטית את ישיבת המליאה השמינית שלו. בישיבה זו פרץ העימות הגלוי בין מאו דזה-דונג לפֶּנְג דֶחְווָאי (彭德懷, פין יין Péng Déhuái‏ 1974-1898), מהמפקדים הבולטים של הצבא הסיני, ומפקד צבא הפלישה הסיני במלחמת קוריאה. פנג הודח מכל תפקידיו. באוגוסט 1961 נערך שוב כינוס האספה הכללית של המפלגה הקומוניסטית בלושאן. תוכן כינוס זה לא פורסם עד עצם היום הזה. דיווחים בתקשורת משערים כי הכינוס עסק בייצור מזון, חילופי משמרות במפלגה וניהול מיזמים תעשייתיים. באוגוסט 1970 שוב ערכה המפלגה בלושאן כינוס מליאה - הכינוס השני של הוועד המרכזי התשיעי. לִין בְּיָאוֹ, היורש המיועד של מאו דזה-דונג, נשא את נאומו האחרון בכינוס זה, ובעקבות דברים שאמר בכינוס זה פרץ עימות בינו ובין מאו דזה-דונג, שהסתיים בניסיון בריחה של לין לברית המועצות, ובמותו בתאונת מטוס מסתורית במונגוליה. שלושת הכנסים הקרויים באופן קיבוצי "כנס לושאן" היוו אירועים חשובים בהיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ומבליטים את מעמדו של לושאן כמרכז פוליטי.

תחבורה

תחבורה ארצית

ללושאן ניתן להגיע דרך האוויר, היבשה והנהר ונתיבי התחבורה מקושרים ביניהם. נמל התעופה ג'יוג'אנג-לושאן שוכן למרגלות המורדות המערביים של ההר. שדה התעופה הבינלאומי "נאנצ'אנג צ'אנגבֵּיי" (南昌昌北国际机场), שוכן סמוך לעיר נאנצ'אנג, כ-60 קילומטרים דרומית ללושאן. משני שדות התעופה ניתן להגיע לערים המרכזיות בסין. מסילות הברזל בייג'ינג-קאולון, ווהאן-ג'יוג'אנג, ג'יוג'יאנג-חֶפֵיי (Hefei) וג'יוג'אנג-טונְגְלִינְג (Tongling) צמודות להר או עוברות קרוב אליו, וניתן להגיע ברכבת ישירות ללושאן מבייג'ינג, ווהאן וגואנגג'ואו. אמצעי התחבורה הציבורית הקדום ביותר ללושאן הוא שיט בנהר היאנגצה. ניתן להפליג בספינות נהר מלושאן ואליה לערים המרכזיות שלאורך הנהר: ווהאן, צ'ונגצ'ינג, נאנג'ינג ושאנגחאי. שלושה כבישים ארציים מהירים עוברים בסמוך ללושאן: האנגג'ואו-זְ'ווֵיְלִי (Ruili), גואנגג'ואו-דָאצִ'ינְג (Daqing) ופֿוּג'וֹאוּ (Fuzhou)-יִינְצְ'ווָאן (Yinchuan).

המרחק בין העיר גולינג בלושאן לבין צומתי התחבורה הקרובים הוא: 38 קילומטרים לנמל הנוסעים בג'יוג'אנג, 40 קילומטרים לשדה התעופה ג'יוג'אנג-לושאן, 34 קילומטרים לתחנת הרכבת ג'יוג'אנג ו-38 קילומטרים לתחנת הרכבת לושאן.

דרך ההר

לפני שנבנה הכביש להר היו רק שבילי הרים פשוטים בשימוש חוטבי עצים. הטיפוס היה קשה מאוד. כשחכר האנגלי אדוארד סלבי ליטל שטח בהר ב-1895 הוא שיפר את שביל ההרים של חוטבי ההרים והתקין מדרגות אבן. זו הייתה הדרך האמיתית הראשונה להר. הדרך הובילה ממרגלות ההר דרך מערת הלוטוס והסתיימה בקולינג. למרות השיפור הנתיב היה קשה ודרש כושר גופני טוב. בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשההר שימש כמקום משכן הקיץ של ממשלת סין, היה צורך לשנע בדרך זו את כל הציוד הנדרש. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, גבר השימוש בנתיב זה, והתיירים נזקקו לשירותי סבלות ונושאי אפריון. בשיא התקופה עסקו יותר בכך מ-2,000 איש.

כבישים

הכניסה הדרומית ללושאן

כשהיה ברור ב-1945 שדרך ההר לא עומדת בעומס החליטה ממשלת הרפובליקה הסינית לבנות כביש. נערכו מספר סקרים טופוגרפיים ומהנדס גרמני נשכר לתכנן את הכביש. אבל הפרויקט לא התבצע בשל מלחמת האזרחים וחוסר המשאבים הכספיים. ב-1949, לאחר שהוקמה הרפובליקה העממית, החליט הממשל המקומי לסלול כביש להר. באוקטובר 1951, הוקמה הוועדה לתכנון ופיקוח על הקמת הכביש, שסלילתו החלה באוקטובר 1952 ונסתיימה באוגוסט 1953. תשתית הכביש הייתה ברוחב 7.5 מטרים ועליה נסלל כביש חצץ ברוחב 4 מטרים. הכביש היה באורך 24 קילומטרים והוא הוביל מג'יוג'יאנג ללושאן. מכיוון שהכביש הוביל אל ההר מצפון הוא כונה כביש ההר הצפוני (北山). באוקטובר 1970 נסלל כביש נוסף ללושאן, כביש ההר הדרומי (南山) שאפשר למגיעים מדרום להר, מכוון נאנצ'אנג, להגיע אל ההר מבלי לעשות עיקוף גדול דרך ג'יוג'אנג. בין 1980 ל-2000 שופצו הכבישים כמה פעמים, הם הורחבו והחצץ הוחלף באספלט. בינואר 2005 נפתח לתנועה כביש טבעת סביב ההר באורך 64 קילומטרים המאפשר גישה נוחה לכל אתרי התיירות בהר.

סבלים ונושאי אפריון

לפני בניית הכביש הדרך היחידה שבה הגיעו אנשים וציוד להר הייתה באמצעות כוח השרירים. בעוד שמרבית האנשים טיפסו על ההר ברגל, המכובדים: עשירים, פקידים חשובים, אנשי הממשל ומפקדי הצבא השתמשו באפריון. את האפריון הרגיל נשאו ארבעת אנשים. עבור נשיאת אנשים כבדים במיוחד הוכן אפריון אותו נשאו שישה אנשים. עבור מי שאצה לו דרכו הופעלו שתי קבוצות של ארבעה סבלים שהתחלפו במהלך הדרך. מ-1937 החל הממשל לחייב את העובדים במקצוע הסבלות לעבור בחינה ולקבל רישיון. כל הסבלים היו מחויבים ללבוש מדים מיוחדים שסופררו ולשאת את הרישיון עימם. בשיא פעלו 39 ראשי קבוצות, 2,041 נושאי אפריון ו-443 סבלים שהעלו משא. לפקידים בכירים, לזרים ולחברות היו נושאי אפריון משלהם.

גם כיום, לאחר שנסלל הכביש אל ההר, עדיין יש בו מקומות אליהם ניתן לגשת ברגל בלבד, ושם עדיין פועלים נושאי אפריון. תנאי החיים של עובדים אלו הם לעיתים קשים מאוד. התקשורת הסינית דיווחה שנושא האפריון עולה בממוצע פעמים ביום לאתר. 60% מהתשלום שהוא מקבל מהנוסעים עובר לחברת הניהול ו-40% הנותרים מספיקים בקושי לכלכל אותו ואת משפחתו, בייחוד כאשר התיירים לא מגיעים בימים של מזג אוויר סוער.

תיירות

חווילת מֵיילוּ

צוק ראש הדרקון

לושאן הוא אחד מ-66 אתרים המוגדרים על ידי מִנְהל התיירות הלאומי של סין "אזור נוף בדרגה AAAAA" (הדרגה הגבוהה ביותר), והוא אחד מאתרי התיירות החשובים בסין. ב-2005 ביקרו באתר 1.54 מיליון תיירים, גידול של 10% מול השנה הקודמת. הרשויות המקומיות החליטו להגביל את המספר המקסימלי של תיירים ל-1.8 מיליון תיירים באמצעות הגבלת מספר התיירים ביום ל-5,000.

אתרי התיירות העיקריים בהר

• גולינג - עיירת נופש שנוסדה על ידי המיסיונר האנגלי אדוארד סלבי ליטל. העיירה שוכנת בעמק בגובה 1,167 מטרים ואתרי התיירות העיקריים בה הם החווילות והכנסיות שהקימו האירופאים בסוף המאה ה-19.
• חווילת מֵיילוּ (美庐别墅) - חווילה בת כ-1,000 מ"ר הכוללת כמה אגפים השוכנת סמוך לתחנת האוטובוסים של גולינג. חווילה זו נבנתה על ידי לורד ריינולדס האנגלי ב-1903 וניתנה במתנה לסונג מיילינג, אשתו של צ'יאנג קאי שק. את השם מֵיילוּ, שפירושו "חווילה יפהפייה", העניק צ'יאנג למקום הן משום שאהב את המבנה ואת סביבתו והן כרמז לשם מיי בשמה של אשתו. הזוג התגורר בחווילה בכל פעם שהממשל הסיני עבר ללושאן בעת ששימשה בירת הקיץ של סין. הפעם האחרונה בה שהה הזוג במקום היה באוגוסט 1948, כאשר היה ברור כי הצבא הקומוניסטי מנצח במלחמת האזרחים. לאחר שהוקמה הרפובליקה העממית היה המקום סגור לביקורים. מאו דזה-דונג התארח בחווילה בעת שנערכה הכנסים של המפלגה הקומוניסטית בלושאן ב-1959 וב-1961. החווילה נפתח לביקורי תיירים בשנות ה-80 של המאה ה-20.
• פסגת גווּלָאוֹ (五老峰 פין-יין: Wulaofeng) ומפל סָאנְדְיֵה-צְ'וֵ'אן (三叠泉 瀑布) - הפסגה בגובה 1,436 מטרים שוכנת בצד הצפון-מזרחי של ההר. שמה של הפסגה בא מצורתה המזכירה חמישה זקנים עומדים או יושבים. המפל שפירוש שמו "שלושת המפלים", הוא קבוצה של שלושה מפלים רצופים שגובהם הכללי 155 מטרים. בחורפים קרים במיוחד המפלים קופאים תוך יצירת נוף יוצא דופן. שני האתרים התפרסמו כשתוארו בשיריו של לי באי.
• הגן הבוטני של לושאן (庐山植物园) - נוסד ב-1934 הגן הבוטני הראשון בסין, פרי רוחו של הבוטנאי חוּ שְׂייֵנְסוּ (胡先驌, פין-יין Hú Xiānsù‏ 1968-1894) וכיום בחסות האקדמיה למדעים של סין כולל כשלושת אלפים מינים של צמחים מסין ומהעולם עם דגש על צמחייה תת-אלפינית.
• מערת האלמותיים (仙人洞) ומקדש דונגלין (東林寺, "מקדש היער המזרחי")- שני מקדשים. מערת האלמותיים היא מקדש טאואיסטי. על פי האגדה הגיע לכאן לוּ דונְגְבִּין (呂洞賓, פין-יין Lǚ Dòngbīn) אחד משמונת האלמותיים (八仙) והעביר את תורתו לחסידיו. מקדש דונְגְלִין הבודהיסטי הוקם בשנת 391 למרגלת לושאן. בראשו עמד חְווֵיְיְוֵּ'אן (慧遠‏; 416-334), מייסד בודהיזם הארץ הטהורה. המקדש נחרב ונבזז כמה פעמים, כשהפעם האחרונה הייתה במהפכת התרבות בשנות ה-60 של המאה ה-20. ב-1978 נבנה בו המקדש המזרחי וכיום פועלת בו קהילת נזירים קטנה שנתמכת על ידי כפר חקלאי קטן סמוך.
• אקדמיית נקרת האייל הלבן (白鹿洞书院) - האקדמיה, השוכנת למרגלות פסגת גווּלָאוֹ, נבנתה בתקופת שושלת טאנג, והייתה אחד ממוסדות הלימוד העתיקים ביותר בסין. המורה הידוע ביותר היה הפילוסוף הנאו-קונפוציאני ג'ו שי.

קישורים חיצוניים

• הר לו באתר בעברית של China Radio International.
• וילות הרריות למפלט מן החום בהר לו באתר בעברית של China Radio International
• China, Mount Lushan אתר המציג את האתרים העיקריים על ההר.