פתיחת התפריט הראשי

מבצע מקרה כחולגרמנית: Fall Blau) היה מבצע צבאי גדול שיזם הורמאכט בשנת 1942 במהלך מלחמת העולם השנייה. המבצע היווה המשך למבצע ברברוסה ונועד לסיים את כיבוש ברית המועצות. הוא התחלק לשני מבצעים קטנים יותר: מבצע אדלווייס לכיבוש שדות הנפט של באקו ומבצע אנפה לכיוון סטלינגרד לאורך הוולגה. לצורך כך, פוצלה קבוצת ארמיות דרום לשתי קבוצות ארמיות: ה-A וה-B. קבוצת ארמיות A הייתה אמורה לכבוש את הקווקז ושדות הנפט, בעוד קבוצת ארמיות B נעה לאורך הוולגה. המבצע זכה להצלחות ניכרות בתחילה, אולם התנגדות עיקשת מצד הצבא האדום גרמה לכך שהגרמנים לא הצליחו לכבוש את שדות הנפט ונתקעו בקרב ארוך וקשה בסטלינגרד.

מבצע מקרה כחול
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
חיילים גרמנים מתגוננים מאחורי טנק סובייטי
חיילים גרמנים ליד Sd.Kfz. 250 מסתתרים מאחורי טנק T-70
תאריך התחלה: 28 ביוני 1942
תאריך סיום: 24 בנובמבר 1942
משך הסכסוך: 21 שבועות ו-3 ימים
קרב לפני: קרב חרקוב השני
קרב אחרי: הקרב על קווקז
מקום: וורונז', רוסטוב, סטלינגרד, קובאן, קווקז, דרום רוסיה
תוצאה: המבצע נכשל
הצדדים הלוחמים

ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית  גרמניה הנאצית
ממלכת איטליהממלכת איטליה  ממלכת איטליה
הונגריה (1940-1945)הונגריה (1940-1945) ממלכת הונגריה
רומניהרומניה  רומניה
קרואטיהקרואטיה  קרואטיה
סלובקיהסלובקיה  סלובקיה

ראשי מדינה
ברית המועצותברית המועצות יוסיף סטלין  גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית אדולף היטלר 
מפקדים

ברית המועצותברית המועצות אלכסנדר ואסילבסקי
ברית המועצותברית המועצות גאורגי ז'וקוב
ברית המועצותברית המועצות דמיטרי קוזלוב
ברית המועצותברית המועצות איוואן טיולנב
ברית המועצותברית המועצות סמיון בודיוני
ברית המועצותברית המועצות פיליפ גוליקוב
ברית המועצותברית המועצות רודיון מלינובסקי
ברית המועצותברית המועצות אנדריי יריומנקו
ברית המועצותברית המועצות קונסטנטין רוקוסובסקי
ברית המועצותברית המועצות סמיון טימושנקו

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית פדור פון בוק
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית מקסימיליאן פון וייכס
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית וילהלם ליסט
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית אריך פון מאנשטיין
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית אוואלד פון קלייסט
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית אלכסנדר להר
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית וולפרם פון ריכטהופן
ממלכת איטליהממלכת איטליה איטלו גריבולדי
רומניהרומניה פטרה דומיטרסקו
הונגריה (1940-1945)הונגריה (1940-1945) פרנץ סומבטהיי

כוחות

בסוף המבצע: 2,715,000 איש
בתחילה: 1,715,000 חיילים ועוד
1,000,000 עתודה
2,959-3,720 טנקים 1,671 מטוסים
16,500 תותחים ומרגמות

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית 1,210,861 חיילים
רומניהרומניה 159,426 חיילים
1,934 טנקים ותותחים
1,593-2,035 מטוסים

אבידות

ברית המועצותברית המועצות 1,200,000 נפגעים
4,862 טנקים נהרסו

200,000 נפגעים 700 טנקים

תוכן עניינים

רקעעריכה

ב-28 ביוני 1941 פתחו גרמניה הנאצית ובנות בריתה במבצע ברברוסה לכיבוש ברית המועצות. הגרמנים כבשו שטחים נרחבים ומרכזי תעשייה רבים והגיעו עד שערי מוסקבה. בקרב על מוסקבה הובסו הגרמנים ובמהלך חורף 1941–1942 נאלצו לבלום את המתקפה הגדולה שלהם. לקראת אביב 1942 התאושש הצבא הגרמני בחזית המזרחית מהאבדות שנגרמו לו במהלך החורף, קיבל תגבורות ניכרות והיה מוכן לחדש את המתקפה. רוב המפקדים הבכירים של הוורמאכט בחזית המזרחית תמכו בניסיונות חדשים לכיבוש מוסקבה. אולם היטלר שאף לערוך מבצע צבאי בהיקף גדול בהרבה, בעל יעדים אסטרטגיים, בדרום ברית המועצות. הוא האמין שכיבוש דרום רוסיה, כולל אזור הקווקז, בו נמצאו מאגרי הנפט העיקריים של ברית המועצות, יפגע בצורה אנושה במאמץ המלחמה הסובייטי, ויקשה על ברית המועצות להמשיך לנהל את המלחמה. התוכנית הגרמנית כללה גם את חסימת התנועה בנהר הוולגה, ששימש עורק התחבורה הראשי בין אזור עבר הקווקז והרפובליקות של מרכז אסיה לשאר חלקי ברית המועצות. ב-5 באפריל 1942 הוגדו מטרותיה של מתקפת הקיץ הגרמנית ב"הוראת הפיהרר מס' 41". העדר ההסכמה בין היטלר לגנרלים השתקף בתוכנית המבצע, שנוסחה באופן מעורפל ויעדיה הסופיים לא הוגדרו.

התוכנית הגרמניתעריכה

התוכנית הגרמנית קיבלה את שם הקוד "מקרה כחול". במבוא להוראת הפיהרר מס' 41 נכתב, אמנם, שאחד היעדים של המערכה בחזית המזרחית בשנת 1942 הוא: "לכבוש את אזורי הנפט בקווקז ולחצות את רכס הרי הקווקז", אך תוכנית המבצע הגרמנית לא כללה התייחסות לדרך שבה תושג מטרה זו. לפי התוכנית, שנועדה להתבצע בשלושה שלבים, היו הכוחות הגרמניים אמורים לכבוש תחילה את העיר וורונז', לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר הדון, ולאחר מכן להתקדם אל העיר סטלינגרד על נהר הוולגה בשתי זרועות, כאשר הזרוע הצפונית תנוע במורד נהר הדון ואילו הזרוע הדרומית תתקדם לאורך נהר הדונייץ ונהר הדון התחתון. בתוכנית לא נכתב במפורש שיש לכבוש את סטלינגרד, והוזכרה האפשרות להסתפק בהפגזה או בהפצצה של העיר "על מנת ליטול ממנה את חשיבותה כמרכז של תעשייה צבאית וכצומת תחבורה".

לאחר ההשתלטות על אזור סטלינגרד נועדו הכוחות הגרמניים, בסיוע מספר ארמיות מצבאות גרורותיה של גרמניה, להקים מערך הגנה, שישתרע ברובו לאורך נהר הדון, מאזור אוריול בצפון עד לנהר הוולגה במזרח, על מנת לאבטח את אגפם השמאלי. נשקלה גם אפשרות להציב כוח עתודה נייד מדרום לרוסטוב, כדי להגן על האגף הגרמני הימני מפני מתקפת נגד סובייטית מכיוון הקווקז. יעדי השלב הבא של המתקפה הגרמנית נותרו מעורפלים. אפשרות אחת הייתה להתקדם צפונה, לאורך נהר הוולגה, כדי לנתק את הכוחות הסובייטיים המגנים על מוסקבה מעורפם, או לנוע בכיוון צפון-מזרח במטרה לכבוש את מרכזי התעשייה הסובייטית בהרי אוראל. אפשרות שלישית הייתה להפנות את הכוח הגרמני העיקרי דרומה, כדי לכבוש את אזור הקווקז, לנתק את אספקת הנפט הסובייטית, ואולי אף לשלוח כוחות דרומה דרך איראן וטורקיה, כדי לחבור לארמיית השריון אפריקה בפיקודו של ארווין רומל, ולהשתלט על מקורות הנפט של האימפריה הבריטית במזרח התיכון.[1]

סדר כוחותעריכה

מדינות הצירעריכה

בתחילת המבצע, פעלו כל הכוחות הגרמניים ושאר מדינות הציר במסגרת קבוצת ארמיות דרום בפיקוד פדור פון בוק. בהמשך המבצע, פוצלה הקבוצה לשתי קבוצות ארמיות נפרדות אשר כל אחת מהן קיבלה תחת אחריותה חלק אחר של המבצע. בתחילת המבצע, היה סדר הכוחות של קבוצת ארמיות דרום כדלהלן:

כוחות הלופטוואפה בחזית המזרחית כללו 2,644 מטוסים ב-20 ביוני 1942, מעל 20% יותר מחודש קודם לכן. בעוד שב-1941 רוב היחידות שנלחמו בחזית המרכזית תמכו בקבוצת ארמיות מרכז, ב-1942 הופנו 1,610 מטוסים (61%), לתמיכה בקבוצת ארמיות דרום. מטוסים אלו רוכזו במסגרת צי האוויר הרביעי אשר היה תחת פיקוד אלכסנדר להר, והוחלף בהמשך בידי וולפרם פון ריכטהופן.

הצבא האדוםעריכה

עוד בזמן תכנון המבצע, יירטה התשדורת הבריטית פרטים על המתקפה הצפויה והעבירה אותם לסטלין, אולם זה האחרון התייחס למידע בביטול.[2] ב-19 ביוני 1942 הפילו הסובייטים מטוס גרמני מדגם פיזלר שטורך ליד חרקוב. במטוס טס מיור יואכים רייכל, ראש אגף המבצעים של דיוויזיית הפאנצר ה-23. הסובייטים לכדו את גופתו של רייכל ומצאו בתיקו את תוכנית מבצע מקרה כחול. היטלר זעם על המחדל והדיח מתפקידם את מפקד הדיוויזיה של רייכל וגם את מפקד הקורפוס.[3] התוכניות הועברו לידי הסטאבקה, אולם שם לא התייחסו אליהם ברצינות רבה. בסטאבקה המשיכו להאמין שהגרמנים עתידים לחדש את המתקפה בכיוון מוסקבה דווקא. סטלין אף סבר כי מבצע מקרה כחול הוא תחבולה גרמנית שנועדה להסיט את תשומת הלב הסובייטית ממוסקבה. הגרמנים חיזקו את דעתו באמצעות מבצע קרמלין - מבצע הונאה מוצלח שנועד כביכול לכיבוש מוסקבה. תודות לכך, מרבית הכוחות הסובייטים היו פרוסים סביב מוסקבה. באזור שעליו תכננו הגרמנים להסתער הוצבו למעלה ממיליון חיילי סובייטים שרוכזו בארבע חזיתות: חזית בריאנסק בפיקוד פיליפ גוליקוב, החזית הדרום-מערבית בפיקוד סמיון טימושנקו, החזית הדרומית בפיקוד רודיון מלינובסקי וחזית צפון הקווקז בפיקוד סמיון בודיוני. לאחר הניצחונות הגרמניים הראשונים בתחילת המבצע, העבירו הסובייטים לאזור עוד 1.7 מיליון חיילים (בסה"כ כמעט רבע מכלל הצבא האדום) מרוכזים בחמש חזיתות חזית וורונז', חזית הדון, חזית עבר הקווקז, חזית הקווקז וחזית סטלינגרד.

המבצעעריכה

תחילת המתקפהעריכה

מבצע מקרה כחול נועד להתחיל בסוף מאי 1942, אך הסתבכות הארמייה ה-11 בקרבות קשים בחצי האי קרים גרמה לדחיות חוזרות ונשנות. ההמתנה לסיום מסע המלחמה בקרים התארכה בשל עמידת הגבורה של מגני סבסטופול שעמדו במצור קשה והחזיקו מעמד עד ראשית יולי 1942.

בה בעת, ערך הצבא האדום מתקפה גדולה באזור חרקוב באמצע מאי, בניסיון לשחרר את העיר מידי הגרמנים. הכוחות הניידים הגרמניים ערכו התקפת נגד והצליחו לכתר ולהשמיד חלק גדול מהכוחות התוקפים במסגרת קרב חרקוב השני. המתקפה הסובייטית נכשלה מבלי שהייתה לה השפעה של ממש על תוכנית המתקפה הגרמנית, אך האבדות הכבדות בכוח אדם ובשריון שספג הצבא האדום במהלכה החלישו מאוד את כוחותיו בחזית הדרומית. כאשר פתחו הגרמנים במתקפת הקיץ שלהם, הם נהנו מעדיפות ניכרת על הכוח הסובייטי שעמד מולם, הן בכוח אדם ובמיוחד בטנקים ובמטוסים.

המתקפה הגרמנית נפתחה ב-28 ביוני כאשר הארמייה השנייה בפיקוד הנס פון זלמות וארמיית הפאנצר הרביעית של הרמן הות נעו מזרחה לכיוון וורונז' שעל הדון העילי. הלופטוואפה הפגין ביצועים מרשימים, ובתוך 26 ימים איבדו הסובייטים 783 מטוסים בהשוואה ל-175 גרמניים. הסטאבקה עדיין היה שבוי בתאוריה כי המתקפה הגרמנית העיקרית תבוא לכיוון מוסקבה, אולם האמין כי אחרי וורונז' יפנו הגרמנים צפונה אל עבר הבירה הסובייטית. לפיכך, הטיל סטלין למערכה את ארמיית הטנקים החמישית בפיקוד אלכסנדר ליזיוקוב. הארמייה כללה את קורפוסי השריון ה-2 וה-11, והתקפת הנגד שלה זכתה להצלחה מסוימת בתחילה. עם זאת, תקשורת גרועה ומתקפות אוויריות כבדות, אילצו את ליזיוקוב להסיג את אנשיו חזרה לעמדותיהם ב-15 ביולי. הארמייה שלו איבדה מחצית מהטנקים שלה.

פיצול קבוצת ארמיות דרוםעריכה

בשלביו המוקדמים של המבצע, הסתכסך היטלר עם מפקד קבוצת ארמיות דרום פדור פון בוק. היטלר קצר הרוח דרש שארמיית הפאנצר הרביעית תתקדם קדימה ורק קורפוס פאנצר אחד ישאר כדי לסיים את הקרב על וורונז'. פון בוק לעומת זאת, דרש לדבוק בתוכנית המקורית על פיה הארמייה כולה צריכה לכבוש את וורונז' ורק אז להתקדם קדימה.[4] היטלר התערב בתוכניות המבצע של "מקרה כחול" והורה לפלג אותו לשני מבצעים נפרדים: מבצע אדלווייס לכיבוש שדות הנפט של באקו ומבצע אנפה לכיוון סטלינגרד לאורך הוולגה. לצורך כך, ב-9 ביולי פיטר היטלר את פון בוק ופיצל את קבוצת ארמיות דרום לשתי קבוצות ארמיות נפרדות: קבוצת ארמיות A עברה תחת פיקוד וילהלם ליסט וכללה את: ארמיית הפאנצר הראשונה, הארמייה ה-17, הארמייה הרומנית השלישית והארמייה ה-11. היא קיבלה תחת אחריותה את מבצע אדלווייס.

קבוצת ארמיות B עברה תחת פיקוד מקסימיליאן פון וייכס וכללה את הארמייה השנייה, ארמיית הפאנצר הרביעית, הארמייה השישית, הארמייה ההונגרית השנייה, הארמייה הרומנית הרביעית והארמייה האיטלקית השמינית. היטלר דרש משתי הקבוצות לסיים את שתי המשימות בו זמנית. עם זאת, הפיצול יצר מהומה בצבא הגרמני, שבלאו הכי סבל ממחסור באספקה ובדלק ומבעיות לוגיסטיות אחרות. בתחילה פעלו שתי קבוצות הארמיות בצמוד בניסיון לכתר כוחות סובייטיים גדולים ליד הדון, אולם הסובייטים למדו את לקח הקרבות הקודמים הסיגו את הארמיות שלהם בכל פעם שנראה היה שהן בסכנת כיתור.[5]

הקרב על קווקזעריכה

  ערך מורחב – הקרב על קווקז

ב-23 ביולי נפלה העיר רוסטוב על הדון - "השער לקווקז". מרבית יחידות הצבא נסוגו מהעיר בלי לנסות להגן עליה, אם כי חלק מיחידות הנ.ק.ו.ד. לחמו עד האיש האחרון.[6] היטלר הורה לארמייה ה-17 לכבוש את באטום, ובמקביל הורה לארמיית הפאנצר הראשונה בפיקוד אוואלד פון קלייסט לתקוף את מייקופ וגרוזני. כמו כן הוא הפקיע את ארמיית הפאנצר הרביעית מידי קבוצת ארמיות B ושלח אותה לסייע לקלייסט בכיבוש מייקופ, אף על פי שקלייסט התלונן שאנשיה אינם נחוצים ורק פוקקים את הכבישים.[7] ארמיות הפאנצר הגרמניות נתקלו בכוחות החזית הדרומית בפיקוד רודיון מלינובסקי. החזית כללה 3 ארמיות סובייטיות: ה-18 ה-37 וה-51. תוך מספר ימים הוכו הסובייטים, והחזית הדרומית פורקה. מרבית יחידותיה הועברו צפונה. היטלר סבר שארמיית הפאנצר הרביעית אינה נזקקת יותר בחזית הקווקז, ושלח אותה חזרה לכיוון סטלינגרד.

הניצחונות הגרמניים יצרו יאוש כללי בסטאבקה. הגנת הערים האמיצה שהפגינו הסובייטים במהלך מבצע ברברוסה, לא חזרה על עצמה, ובכוחות הצבא האדום בקווקז השתררה דמורליזציה כללית. כדי למנוע עריקות, נאלץ סטלין להוציא ב-28 ביולי את פקודה מס' 227 הנודעת לשמצה ("אף שעל לאחור"). ב-29 ביולי חתכו הגרמנים את קו הרכבת האחרון שחיבר את הקווקז עם מרכז רוסיה, וגרמו לפאניקה ניכרת בסטאבקה. ב-31 ביולי נכבשה סלסק, וב-5 באוגוסט נפלה סטברופול. יום לאחר מכן הגיעו הגרמנים לפרברי קרסנודר. ב-9 באוגוסט כבשו הגרמנים את מייקופ, לאחר שהתקדמו יותר מ-480 ק"מ בתוך פחות משבועיים. בשלב זה כבר החלו להרגיש בצבא הגרמני במחסור בדלק ובאספקה, אף על פי שהלופטוואפה התאמץ ככל יכולתו לתספק את הכוחות דרך האוויר וביצע גיחות מסביב לשעון. שדות הנפט שממערב למייקופ נתפסו בפעולת קומנדו בלילה שבין 8-9 באוגוסט, אף על פי שהסובייטים הנסוגים הצליחו לחבל בהם ולקח לגרמנים שנה לתקן את הנזקים. פיאטיגורסק נלכדה זמן קצר לאחר מכן, וב-12 באוגוסט הונף דגל המלחמה של הרייך על ההר הגבוה ביותר בקווקז - הר אלברוס. עם זאת, מספר השבויים שלכדו הגרמנים (83,000) היה קטן מהמצופה, והרוסים התנגדו בנחישות שהפתיעה את הגרמנים. הם ניצלו את תנאי השטח ההרריים והפעילו יחידות פרטיזנים מקומיות ללוחמת גרילה נגד הגרמנים. מאחר שמרבית יחידות הנ"מ והלופטוואפה הועברו דרומה לסיוע קבוצת ארמיות A, העבירו הסובייטים לקווקז 800 מטוסים אשר כשליש מהם היו מבצעיים, והחלו להטריד את הגרמנים דרך האוויר. בעיה חמורה יותר הייתה המחסור בדלק שהאט ללא הרף את הפאנצרים הגרמניים. ב-28 באוגוסט נאלצו הגרמנים להתחיל להאט את קצב ההתקדמות. ב-31 באוגוסט הגרמנים הצליחו לנתק את חצי האי טאמאן מיתר כוחות הצבא האדום. הגרמנים הצליחו להגיע לפרברי נובורוסייסק אך לא יכלו להתקדם יותר. המתקפה נערכה בשני כיוונים כשהגרמנים מתקדמים בו זמנית בהרים בכיוון גרוזני ובדרך החוף בכיוון טואפסה. בהמשך נעצרה ההתקדמות לגרוזני וקבוצת ארמיות A התמקדה בכיבוש החוף בלבד.

הסובייטים הטילו למערכה את חזית צפון הקווקז אשר כללה את הארמיות ה-9 וה-44 שהתבצרו מצפון לנהר הטרק. ב-2 בספטמבר חצו הגרמנים את הנהר, אולם התקדמותם הייתה אטית. היטלר רגז על האטיות, הדיח את ליסט מהפיקוד על קבוצת ארמיות A ומינה את עצמו למפקד שלה. הוא לא טרח לבקר מעולם בחזית ולא הרחיק מזרחה מוולפשאנצה בפרוסיה המזרחית.[8] בין 1-2 בספטמבר הובילו ספינות הקריגסמרינה 30,605 חיילים, 13,254 סוסים ו-6,265 כלי רכב מנועיים מרומניה דרך הים השחור. עם תגבורת זו, כבשו הגרמנים את מרבית ערי החוף בקווקז, פרט לנובורוסייסק אשר בה התכוננה הארמייה הסובייטית ה-47 למצור ארוך. ב-10 בספטמבר נפל הנמל של העיר, וכעבור ארבעה ימי התגוננות נכבשה שאר העיר. הארמייה ה-47 המשיכה לשלוט בכמה גבעות מדרום לנמל וכמה כבישי חוף הסמוכים לעיר. במהלך כיבוש העיר ספגו הגרמנים ובעלי בריתם אבדות כבדות. במיוחד היו כבדות האבידות של צבא רומניה, והדיוויזיה ההררית ה-3 של הרומנים כמעט נמחקה כליל. הגרמנים התאמצו להמשיך את המתקפה הלאה בכיוון טואפסה, אולם הסובייטים הצליחו לייצב את קו החזית. ב-24 בספטמבר תקפו הגרמנים את טואפסה אשר הייתה מוגנת בידי הארמיות הסובייטיות ה-18 ה-47 וה-56. המתקפה הסתיימה ב-23 באוקטובר בכישלון גרמני. ב-2 בנובמבר לכדו כוחות רומניים בפיקודו של לוטננט גנרל יואן דומיטראצ'י את נלצ'יק. בימים הבאים לכדו הגרמנים את ולדיקווקז ואלאגיר וייצבו קו חזית שהתמשך בין אלאגיר-בסלאן-מלגובק. הייתה זו שיא ההתקדמות הגרמנית בקווקז. ב-22 בנובמבר התפטר היטלר מתפקידו כמפקד קבוצת ארמיות A ומינה את קלייסט למפקד הקבוצה. בהמשך נובמבר ניסו הסובייטים לארגן מתקפות נגד, אולם נאלצו להפסיק אותן בתחילת דצמבר. לסיכום המתקפה ניתן לומר כי אף על פי שהגרמנים כבשו מספר ערים חשובות, הרי שהמטרה הסופית של המתקפה, הפקעת כל הקווקז מידי הסובייטים, לא הושגה.

ההתקדמות אל סטלינגרדעריכה

  ערך מורחב – קרב סטלינגרד

היטלר הורה לפרידריך פאולוס מפקד הארמייה השישית להתקדם לכיוון סטלינגרד. הארמייה הרומנית הרביעית הגנה על אגפו השמאלי לאורך הדון.[9] כאשר התבהר כי יעדה של קבוצת ארמיות B אינו מוסקבה אלא סטלינגרד, מיהר הסטאבקה להקים את חזית סטלינגרד בפיקוד סמיון טימושנקו.[10] החזית כללה עם הקמתה שלוש ארמיות, שהועברו אליה מעתודת הסטאבקה (הארמיות ה-62, ה-63, וה-64). שלוש הארמיות הוצבו באזור טולה, מדרום למוסקבה, והעברתן לאזור סטלינגרד הייתה משימה מורכבת, שדרשה זמן ניכר. חלק מיחידותיהן הגיעו לקו החזית רק לקראת סוף החודש. השליטה הכמעט מוחלטת של חיל האוויר הגרמני בשמיים מעל שדה הקרב העניקה לצבא הגרמני יתרון גדול על הצד הסובייטי, משום שהכוחות הסוביטיים היו חשופים לחלוטין לתקיפות מהאוויר בערבה השטוחה והחשופה ממערב לסטלינגרד. בסטלינגרד עצמה, החלו התושבים להתכונן למלחמה.

ב-26 ביולי הגיע קורפוס הפאנצר ה-14 אל הדון והותקף בידי ארמיית הטנקים הראשונה וארמיית הטנקים הרביעית. ההתקפות נכשלו אמנם וסבלו אבדות כבדות (בעיקר מהאוויר), אולם ההתנגדות הסובייטית העזה שכנעה את פאולוס כי הארמייה השישית אינה מסוגלת לחצות את הדון לבדה, והוא המתין עד שארמיית הפאנצר הרביעית תחזור מהקווקז לעזרתו. ב-10 באוגוסט חצו הגרמנים את הדון והדפו את הסובייטים מגדתו המערבית של הנהר. עם זאת, ההתגוננות הסובייטית נמשכה במספר כיסים לאורך הנהר. ב-20 באוגוסט פתחו הסובייטים במתקפת נגד. הארמיות הסובייטיות ה-63 וה-21 תקפו את עמדות הארמייה האיטלקית השמינית בסמוך לסראפימוביץ'. האיטלקים נאלצו לסגת מעט מגדתו המזרחית של הדון והסובייטים הצליחו לבסס ראש גשר. במקביל, תקפה ארמיית המשמר הראשונה את עמדות הארמייה האיטלקית השמינית והארמייה ההונגרית השנייה ליד ליד נובו-גריגורייבסקאג'ה והצליחה לבסס עוד מספר ראשי גשר.

חרף ראשי הגשר בעורפם, שהמשיכו להוות סכנה מתמדת על האיטלקים וההונגרים, המשיכו הגרמנים להתקדם מערבה בכיוון סטלינגרד, אולם באיטיות נוראה. במשך שלושה שבועות הצליחה הארמייה השישית להתקדם 60–80 ק"מ בלבד (לעומת מאות ק"מ בשבועיים הראשונים של מתקפת הקיץ הגרמנית). ב-23 באוגוסט הצליח קורפוס הפאנצר ה-14 לפרוץ מראש הגשר הגרמני, להבקיע את החזית הסובייטית ולהגיע עד לנהר הוולגה מצפון לרינוק, הפרבר הצפוני של סטלינגרד.[11] בעקבות הפריצה, הצליחו הגרמנים להאיץ את הקצב, ובתוך יום אחד הגיעו מהדון אל הוולגה.[12] צי האוויר הרביעי בפיקודו הנמרץ של וולפרם פון ריכטהופן ביצע בין 23 ל-25 באוגוסט סדרה של תקיפות מסיביות מהאוויר על סטלינגרד בכוח של כ-600 מפציצים. ההפצצות הגרמניות גרמו להרס רב. על פי השערות מאוחרות, ביומיים הראשונים של המתקפה נהרגו בעיר קרוב ל-40,000 אנשים, רובם אזרחים.[13] במקביל, הסתערה דיוויזיית הפאנצר ה-16 על רבעיה הצפוניים של העיר, אולם מתקפתה נהדפה על ידי יחידות מיליציה, שגויסו בחופזה מקרב פועלי התעשייה של העיר, בסיוע טנקים שהוסעו לקו החזית היישר מקווי הייצור של מפעל הטרקטורים (שהוסב לייצור טנקים) בצפון העיר.

סטלין, שייחס חשיבות רבה מאוד, הן צבאית והן פוליטית, להמשך ההחזקה בסטלינגרד, שלח בסוף אוגוסט את גאורגי ז'וקוב, אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא האדום ואיש אמונו, לאזור סטלינגרד כדי למנוע את נפילת העיר לידי הגרמנים. בפיקוחו של ז'וקוב, ביצעה חזית סטלינגרד בפיקוד וסילי גורדוב מספר מתקפות נגד נואשות אשר נהדפו באבידות כבדות. הארמייה השישית התקדמה אל סטלינגרד מצפון דרך קלצ'ה בעוד ארמיית הפאנצר הרביעית עולה עליה מדרום דרך קוטליניקובו. חרף התנגדות סובייטית נואשת, ב-3 בספטמבר חברו שתי הארמיות, וב-12 בספטמבר נכנסו הגרמנים לסטלינגרד. הסובייטים המשיכו להתגונן היטב בתוך העיר, ורק ב-12 בנובמבר שלטו הגרמנים בעיר כולה.

תוצאות המבצעעריכה

בעקבות ההצלחה הגרמנית בכיבוש סטלינגרד, פתחו הסובייטים במבצע אורנוס, אשר במסגרתו כותרו בסטלינגרד הארמייה השישית הארמיות הרומניות השלישית והרביעית וחלק מארמיית הפאנצר הרביעית. המבצע היווה חלק מהקרב המתמשך בסטלינגרד, והיה מכוון להרוס את הכוחות הגרמניים הנמצאים באזור סטלינגרד. הסובייטים ניצלו את העובדה כי הכוחות הגרמניים באזור היו מותשים, והשתמשו באיטלקים והרומנים כדי להגן על אגפיהם. נקודות המוצא של המתקפה הייתה ישירות מול הכוחות הרומניים. הארמיות הרומניות היו חסרות ציוד נ"ט שיאפשר להן להתמודד עם השריון הסובייטי. הסטאבקה החל בהכנות לביצוע מבצע סטורן, שנועד לנצל את הצלחת מבצע אורנוס לצורך התקדמות לכיוון רוסטוב, במטרה לנתק ולהשמיד גם את קבוצת ארמיות A שכזכור לחמה בקווקז. במקביל פתח הלופטוואפה במאמץ לתספק את הכוחות הגרמניים הנצורים בסטלינגרד בדרך האוויר באמצעות רכבת אווירית. כאשר התברר לאריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דון החדשה, כי הלופטוופה אינו מסוגל לעמוד במשימה שנטל על עצמו, הוא הבין, שהדרך היחידה להציל את הארמייה השישית מהשמדה, היא באמצעות מתקפה קרקעית, שתפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ותחבור לכוחות הגרמנים בסטלינגרד. לשם כך, ב-12 בדצמבר הוא פתח במבצע סערת חורף באמצעות אלמנטים מארמיית הפאנצר הרביעית. המתקפה הפתיעה את הפיקוד הסובייטי, והגיעה להישגים משמעותיים ביומה הראשון. אולם לאחר שהעתודות הסובייטיות הגיעו לשדה הקרב, הם הצליחו להאט באופן משמעותי את התקדמות כוח החילוץ הגרמני. ב-16 בדצמבר פתח הצבא האדום במבצע סטורן קטן, הביס את הארמייה השמינית האיטלקית באגף המערבי של קבוצת ארמיות דון, ויצר איום חמור על עורפה של קבוצת הארמיות. ב-19 בדצמבר הגיעו הגרמנים לקו נהר מישקובה, מרחק קצר מכיס סטלינגרד, אך המשך התקדמותם נבלם על ידי כוחות העתודה הסובייטיים. מאנשטיין ניסה לשכנע את פאולוס לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית ולחבור לכוח החילוץ, אולם פאולוס סירב לפעול ללא אישור מהיטלר, אישור שהאחרון סירב לתת. ב-23 בדצמבר נאלץ מאנשטיין להורות על ביטול המבצע ועל נסיגה לקו נהר אקסאי. בהמשך פתחו הסובייטים במבצע טבעת והשמידו את כל הכוחות בסטלינגרד.

לקריאה נוספתעריכה

  • Antill, Peter (2007). Stalingrad 1942. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 1-84603-028-5. 
  • Axworthy, Mark; Scafes, Cornel; Craciunoiu, Cristian (1995). Third Axis Fourth Ally: Romanian Armed Forces in the European War, 1941–1945. London: Arms & Armour Press. ISBN 1-85409-267-7. 
  • Beevor, Antony (1999). Stalingrad: The Fateful Siege: 1942–1943. London: Penguin Books. ISBN 0-14-028458-3. 
  • Bellamy, Chris (2007). Absolute War: Soviet Russia in the Second World War. London: Pan Books. ISBN 978-0-330-48808-2. 
  • Bergström, Christer (2007). Stalingrad – The Air Battle: November 1942 – February 1943. London: Chervron/Ian Allen. ISBN 978-1-85780-276-4. 
  • Glantz, David M.; Jonathan M. House (2009). To the Gates of Stalingrad: Soviet-German Combat Operations, April–August 1942. The Stalingrad Trilogy I. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-1630-5. 
  • Glantz, David M. (1995). When Titans Clashed: How the Red Army Stopped Hitler. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 0-7006-0899-0. 
  • Hayward, Joel (1995). Too Little Too Late: An Analysis of Hitler's Failure in 1942 to Damage Soviet Oil Production. Lawrence, KS: The Journal of Strategic Studies, Vol. 18, No. 4, pp. 94–135. 
  • Hayward, Joel (2001). Stopped at Stalingrad: The Luftwaffe and Hitler's Defeat in the East, 1942–1943. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 0-7006-1146-0. 
  • Holt, David (יוני 2009). "The Slovak Army: 1939 – 1945 Part 2: The Russian Campaign 1940 – 43". Journal of The Czechoslovak Philatelic Society of Great Britain 27 (2). ISSN 0142-3525. בדיקה אחרונה ב-18 בפברואר 2014. 
  • Javrishvili K., Battle of Caucasus: Case for Georgian Alpinists, Translated by Michael P. Willis, 2017.
  • Liddell Hart, Basil Henry (1948). The German Generals Talk. New York: Morrow. ISBN 0688060129. 
  • Liedtke, Gregory (2016). Enduring the Whirlwind: The German Army and the Russo-German War 1941-1943. Helion and Company. ISBN 978-0-313-39592-5. 
  • Mercatante, Steven (2012). Why Germany Nearly Won: A New History of the Second World War in Europe. Praeger. ISBN 978-1910777756. 
  • Nipe, George M. Jr. (2000). Last Victory in Russia: The SS-Panzerkorps and Manstein's Kharkiv Counteroffensive—February–March 1943. Atglen, PA: Schiffer Publishing. ISBN 0-7643-1186-7. 
  • Schramm, Percy Ernst (1963). Kriegstagebuch des Oberkommandos der Wehrmacht, 1940–1945 Teilband II. Bonn: Bernard & Graefe Verlag für Wehrwesen. 
  • Wegner, Bernd (1990). "Der Krieg gegen die Sowjetunion 1942/1943 [The war against the Soviet Union 1942/43]". in Boog, Horst; Rahn, Werner; Stumpf, Reinhard; Wegner, Bernd. Der globale Krieg: Die Ausweitung zum Weltkrieg und der Wechsel zur Initiative 1941 bis 1943 [The Global War: The expansion of the war into a world war and the change of initiative]. Germany and the Second World War (בגרמנית) VI. Militärgeschichtliches Forschungsamt. Deutsche Verlags-Anstalt. עמ' 761–1094. ISBN 3-421-06233-1. 

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מבצע מקרה כחול בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אלן קלרק, מבצע ברברוסה, מערכות, 1979. עמ' 141-144; וסילי צ'ויקוב, המלחמה על סטלינגרד, מערכות, 1970. עמ' 18-22.
  2. ^ ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001. עמ' 176.
  3. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 359.
  4. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 360.
  5. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 361.
  6. ^ ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001. עמ' 177.
  7. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011. עמ' 300.
  8. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011. עמ' 301.
  9. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 362.
  10. ^ החזית הוקמה ב-12 ביולי, וכבר ב-21 ביולי הוחלף טימושנקו בווסילי גורדוב
  11. ^ תיאור מפורט של המערכה על דרכי הגישה לסטלינגרד בחודשים יולי-ספטמבר 1942, ראו: וסילי צ'ויקוב, המלחמה על סטלינגרד, מערכות, 1970. 12-75. אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה, 2000. עמ' 75-99.
  12. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 364. מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015. עמ' 343.
  13. ^ ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001. עמ' 184. אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 364. מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015. עמ' 345.