מוזס וילהלם שפירא

סוחר ירושלמי, שהציג את "מגילת שפירא"- מגילה עם כתב דעץ, שטען שהיא מהמאה ה-7 לפנה"ס

מוזס וילהלם שפירא (18309 במרץ 1884) היה אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19. שפירא, יהודי שהמיר את דתו לנצרות, התפרסם כזייפן עתיקות בינלאומי[1] שעמד במרכזן של שתי פרשות זיוף עתיקות אשר הסעירו את עולם הארכאולוגיה וחקר המקרא בבריטניה, בצרפת ובגרמניה.

מוזס וילהלם שפירא
Moses Wilhelm Shapira
Moses Shapira portrait circa 1880.jpg
לידה 1830
קמניץ-פודולסקי, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 9 במרץ 1884 (בגיל 54 בערך)
רוטרדם, הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Moses Wilhelm Shapira עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פרוסיה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סוחר, אנטיקוואר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בשערורייה הראשונה שהסתבך בה, ב-1873, התברר כי אוסף חרסים מואבי בן אלפי פריטים שמכר למוזיאון בברלין אינו אלא עבודת זיוף זולה של קדרים בני התקופה. עשור לאחר מכן, לאחר ששיקם את המוניטין שלו כסוחר עתיקות מומחה, הסתבך בשנית כשניסה ב-1883 להציע למכירה למוזיאונים אחדים באירופה אוסף מגילות שנתגלו, לכאורה, במערות באזור ים המלח. כאשר שפירא עמד על סף סגירת עסקה עם המוזיאון הבריטי בלונדון, נקבעו המגילות בידי מומחים כמזויפות בחוות דעת שהביאה לכישלון העסקה, להתאבדותו של שפירא ולאובדן המגילות.

64 שנים מאוחר יותר נתגלו מגילות ים המלח במערות בקומראן, ועלתה התהייה שמא הקביעה בשעתה כי מגילותיו של שפירא מזויפות הייתה נמהרת מדי, ואולי אף הייתה אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. תהייה זו נותרה בלתי פתורה עד היום.

חייועריכה

מיהודי ברוסיה לנוצרי בירושליםעריכה

משה שפירא נולד כיהודי בקמניץ פודולסק שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) למשפחה אדוקה, מתלמידי הגאון מווילנה. בבגרותו החל נודד ברחבי אירופה, התנצר, ושינה את שמו למוזס וילהלם שפירא. ב-1856 הגיע לירושלים, שם נחשף להשפעתו של המיסיון האנגליקני של "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" שפעל בעיר. הוא הצטרף לכנסיית המשיח שברובע הנוצרי, ולמד ועבד בבית המלאכה של המיסיון תחת הדרכתו של קונרד שיק, לימים האדריכל הנודע ובונה ירושלים.

ב-1861 נשא שפירא לאישה את רוזטה יקל, אחות גרמניה ממסדר הדיאקוניסות, אותה הכיר כשסעדה אותו במחלתו עת אושפז בבית החולים הפרוטסטנטי. ב-1865 נולדה בתם הבכורה אוגוסטה-לואיזה-וילהלמינה, וכעבור 4 שנים, ב-1869, נולדה הבת הצעירה מריה-רוזטה (לימים הסופרת מרים הרי).[2] המשפחה התגוררה בבית בתוך מתחם כנסיית המשיח.

ירושלים של אותה תקופה מלאה אנשי דת, צליינים נוצרים, חוקרי מקרא למיניהם, דיפלומטים ממעצמות העולם, וכולם שלחו ידיהם בארכאולוגיה ובאיסוף עתיקות ומזכרות שהביקוש להם באירופה היה רב. שפירא נתוודע לעולם זה, גילה חוש עסקי ממולח, שאפתנות ושליטה בשפות רבות, והחליט לבנות את עתידו כסוחר. בהיותו מומר, נידתה אותו הקהילה היהודית בעיר וכינתה אותו "המשומד" ו"עבד המיסיון".

בשנת 1869 פתח שפירא חנות ברחוב הנוצרים, רחוב המסחר הראשי של הרובע הנוצרי בעיר העתיקה. בחנותו מכר מזכרות תיירים ועתיקות שרכש מאיכרים ערבים, כשלצידו עוזרו-שותפו סלים אל-ח'ורי[3], דרגומן ומדריך תיירים ערבי-נוצרי שכבר רכש לעצמו שם של נוכל ערמומי. בעזרתו של אל-ח'ורי השכיל שפירא ליהנות מפירות גל הצליינות ששטף את העיר ולעשות חיל בעסקיו. שפירא, ששנים אחדות קודם לכן הגיע לעיר בחוסר כל, היה לסוחר אמיד ששמו הלך לפניו כמומחה לעתיקות. הוא שכר את "טירת אגא רשיד" בעיר החדשה, וילה מפוארת עם גן רחב ידיים (לימים בית טיכו), ועבר לגור בו עם אשתו רוזטה ושתי בנותיו, אוגוסטה ומריה. הוא בנה לעצמו מערך קשרים בינלאומי שכלל מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות מחקר במדינות אירופה, אנשי דת ותאולוגים נוצריים ששהו או ביקרו בירושלים, שייח'ים בדואים ברחבי מדבריות המזרח התיכון, קהילות יהודיות נידחות, אספנים שונים, ארכאולוגים מקצועיים וחובבים, ובין אלה רכש, מכר, תיווך, ייעץ והתייעץ. השלט בחזית חנותו ברחוב הנוצרים ציין שהוא "סוכן מורשה של המוזיאון הבריטי".[4]

פרשת חרסי מואבעריכה

בשנת 1868 התגלה בדיבון שבמואב, בעבר הירדן, לוח אבן בזלת שחורה עם כתובת, שנודע עד מהרה בשם "מצבת מישע" ועורר עניין אדיר בעולם הארכאולוגיה. גם שפירא גילה עניין רב בתגלית, ואף שלא היה שותף לגילויה, היה עד לחילוצה ושחזורה בידי הארכאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון-גנו, יחד עם עוזרו סלים. בחושיו העסקיים הבחין בפוטנציאל המסחרי הטמון בעתיקות מואביות, קשר קשרים עם שייחים בדואים בעבר הירדן, ותוך זמן קצר הופיעו בחנותו מאות חרסים נושאי כתובות מואביות. ב-1872 הצליח למכור 1,700 חרסים מואביים למוזיאון הישן בברלין תמורת סכום נאה, וחרסים נוספים לאספנים פרטיים.

שמחתו של שפירא לא האריכה ימים. הארכאולוג קלרמון-גנו, שמלכתחילה פקפק בשפירא ובאל-ח'ורי, ראה בחנותו של שפירא קבוצת חרסים זהה לחלוטין לזו שנמכרה למוזיאון בברלין והצליח להוכיח כי החרסים המואביים של שפירא מזויפים. לטענתו של קלרמון-גנו, הוא הגיע בחקירתו אל בתי מלאכה של קדרים מקומיים, שהעידו בפניו על ייצור החרסים.[4] ב-1876 פרסמו בלשני השפות השמיות אלברט סוצין ואמיל קאוטש (גר') את תוצאות המחקר שערכו בכתובות שעל "חרסי מואב" וקבעו שהן מעשה זיוף.[5] שפירא הנבוך גלגל את כל האחריות לזיוף לפתחו של סלים אל-ח'ורי וטען שהיה קורבן תמים, אך המוניטין שלו כסוחר הגון נפגמו.

שפירא התאושש מהחשיפה המביכה והמשיך בעסקיו. פתיחת תעלת סואץ הגבירה את זרם הצליינים לירושלים, וחנותו של שפירא פרחה. הוא התמקד עתה ברכישה ומכירה של כתבי יד עתיקים. חלק ניכר מזמנו הקדיש למסעות לקהילות המזרח לרכישת גווילי קלף, ולארצות אירופה, למכירתם. בין היתר רכש את כתב היד של פירוש הרמב"ם למשנה, ומכר אותו בברלין. במסעותיו הגיע גם אל קהילות יהודיות בתימן וקיבל מהם ספרי תורה ישנים שיועדו לגניזה בארץ הקודש, ובהם סחר מאוחר יותר. עדויות של תימנים שהגיעו לארץ ישראל, טענו ששפירא הציג עצמו אצלם כרב, והשתתף בתפילותיהם. לפי אחת הטענות, כשנתקל בסירוב למסור או למכור כתבי יד, לא היסס לשחד את אנשי השלטונות העותמאניים כדי שיוציאו בכוח את כתבי היד מידי בני הקהילה.[4]

פרשת המגילותעריכה

 
העתק אחד מקטעי מגילת ספר דברים, לונדון 1883
 
שרטוט קטע מן המגילה

ב-1883 יצא שפירא בגילוי מרעיש: הוא טען כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאום במערה בנחל ארנון בעברו המזרחי של ים המלח, ולטענתו תוארכו למאה השביעית לפנה"ס. ככאלה, היוו לטענתו את כתב היד המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד אז. במגילות הופיעה גרסה שונה במקצת של ספר דברים מזו שבנוסח המסורה המוכר לנו, שכללה את עשרת הדיברות בשינויים קלים, בין היתר דיבר אחד נוסף. המגילות היו בידיו של שפירא מאז 1878, והוא ניסה כבר אז לעניין בהן את המלומד הגרמני קונסטנטין שלוטמן (גר') מאוניברסיטת האלה, אך שלוטמן, שהיה אחד המומחים הגרמנים שניכוו והובכו בפרשת חרסי מואב, דחה בבוז את פנייתו וטען שמדובר בזיוף. את הפקפוקים שעלו באשר לאותנטיות של המגילות אמנם דחה שפירא בטענה כי רכש אותן בפרוטות, ולא יעלה על הדעת כי ישקיע אדם מאמץ כה רב בזיוף כזה תמורת רווח כה זעום, אולם הוא המתין חמש שנים נוספות טרם החליט לנסות לצאת איתן שוב להערכת מומחים.

שפירא הגיע עם המגילות לגרמניה ביוני 1883 וניסה מחדש לעניין את הגרמנים בקנייתן. בעודו ממתין להחלטתם ותוצאות בדיקתם, הגיע ב-24 ביולי גם למשרדי הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) שמושבה בלונדון, שם בחנו את המגילות מזכיר הקרן וולטר בזנט (אנ'), קלוד קונדר ומלומדים נוספים. בזנט הפנה את שפירא אל המוזיאון הבריטי שגילה עניין רב במגילות, ואף הציג שתיים מהן לציבור הרחב, בעוד מומחי המוזיאון בודקים את המגילות האחרות. הידיעה על התעניינות המוזיאון הבריטי והצגת המגילות בו הכתה גלים בבריטניה וברחבי אירופה, ואלפים הגיעו לבקר בתערוכה, ובהם ראש הממשלה ויליאם גלאדסטון. הסכום שנדרש עבור רכישת המגילות היה גבוה מאוד: מיליון ליש"ט, למרות הספקות ההולכים ומתרבים אצל מומחים ביחס למקוריותן.

 
קריקטורה שפורסמה ב"פאנץ'" ולועגת לשפירא, המוצג כנוכל עם מאפיינים יהודיים סטריאוטיפיים

ב-18 באוגוסט התפרסם בטיימס מכתבו של קלוד קונדר, מראשי הקרן וחוקר ארץ ישראל. במכתב הביע קונדר ספקות, על סמך היכרותו את ארץ ישראל, באשר לסיכויי ההשתמרות של יריעות עור בתנאי האקלים בארץ. ב-21 באוגוסט פרסם ה"טיימס" הלונדוני את חוות דעתו של שארל קלרמון-גנו, שטען כי המגילות הן זיוף נוסף מבית היוצר של שפירא, וכי אינן אלא רצועות שנגזרו משולי ספרי תורה ישנים והושרו בכימיקלים כדי לשוות להן חזות עתיקה. מספר ימים אחר כך התפרסמה חוות דעתו של מומחה המוזיאון הבריטי כריסטיאן דוד גינסבורג(אנ'), המחזקת את חוות דעתו של קלרמון-גנו. מאוחר יותר התברר כי גם המומחים הגרמנים הגיעו למסקנות דומות.

עסקת מיליון השטרלינג קרסה, שפירא הוקע כזייפן ונוכל, והסערה הרעישה את עולם הארכאולוגיה וחקר התנ"ך בעולם. עיתוני לונדון נתנו תפוצה נרחבת לגילויים החדשים, מלווים בלגלוג על שפירא ועל המוזיאון הבריטי שנפל בפח, וקריקטורות שלא נעדרה מהן נימה אנטישמית. עלתה גם הסברה כי הגרמנים עיכבו במתכוון את פרסום מסקנותיהם, כדי לצחוק לאידם של הבריטים במפלתם.

שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במכתב לכריסטיאן דוד גינסבורג, כתב: "אינני חושב שאצליח לשרוד את הבושה הזאת. עדיין אינני משוכנע שמדובר בזיוף, אלא אם כן מסייה גנו עשה זאת".[6] במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה ידועה בערי אירופה, כשעל פי המשוער הוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. עם זאת, מסמכים מהמוזיאון הבריטי מעידים כי במהלך חודשים אלה עדיין רכש המוזיאון משפירא מספר פריטי עתיקות. ב-9 במרץ 1884, במלון קטן ברוטרדם, הסתגר שפירא בחדרו ושם קץ לחייו ביריית אקדח.

אחרית דברעריכה

 
בית שפירא ברחוב הנביאים (היום - בית טיכו)

משפחת שפירא וביתהעריכה

אשתו של שפירא ושתי בנותיו, מריה ואוגוסטה, שנותרו בירושלים, לא שמעו דבר ממנו משך חודשים והתבשרו על מותו באיחור. בהיעדר אמצעים לכלכל את עצמן, ובהצטברות חובותיו של שפירא הנעדר, נטשו את הבית הגדול בירושלים ועקרו לגרמניה. לפני עזיבת העיר עוד הספיקה רוזטה שפירא למכור את אוסף העתיקות שהשאיר שפירא בירושלים, וכלל בעיקר מטבעות עתיקים וכתבי יד, לאיל ההון היהודי-אמריקני אדולף סוטרו (לימים ראש עיריית סן פרנסיסקו), ששהה באותה עת בביקור בירושלים.[4]

הבת מריה השתקעה לבסוף בצרפת, שם הייתה לסופרת ידועה: מרים הרי, כלת פרס פמינה היוקרתי. בשנת 1914 פרסמה את ספרה "בת ירושלים הקטנה", שבו סיפרה את סיפור ילדותה בירושלים בצל שערוריית זיוף העתיקות.

הבית בו התגוררו בירושלים הפך, לימים, לביתו ומרפאתו של רופא העיניים המפורסם ד"ר אברהם טיכו ובו התגורר עם אשתו הציירת אנה טיכו. כיום זהו מוזיאון בית טיכו, המסונף למוזיאון ישראל.

גורל המגילותעריכה

שפירא עזב את לונדון ללא המגילות, כשהוא מותירן בידי המוזיאון הבריטי. ייתכן שקיווה לבדיקות נוספות של המוזיאון, שעוד יכשירו אותן. ביולי 1885 רכש סוחר ספרים בשם ברנרד קוואריץ' את "מגילות שפירא" מהמוזיאון הבריטי דרך בית המכירות הפומביות סות'ביס, תמורת הסכום הזעום של 10 לירות שטרלינג ו-5 פני. בשנת 1887 הציגם קוואריץ' בתערוכה למכירה במחיר נקוב של 25 ליש"ט, ומאז אפפה תעלומה את גורלן. במשך שנים רווחה ההשערה שהמגילות נקנו על ידי סר צ'ארלס ניקולסון (אנ'), מייסד אוניברסיטת סידני, איל הון ואספן, ומאוחר יותר נכחדו בשריפה בביתו של ניקולסון בפאתי לונדון ב-1899. עם זאת נתפרסמו בשעתן גם ידיעות, שלא ברורה מהימנותן, שהרוכש היה דווקא כריסטיאן דוד גינסבורג, מומחה המוזיאון הבריטי שקבע אותן כמזויפות.[4]

מחקרים מאוחרים יותר מצאו כי צ'ארלס ניקולסון אמנם רכש והחזיק כתבי יד עתיקים שמקורם בשפירא, אך אין מדובר במגילות אלה[4]. גם לגבי כריסטיאן דוד גינסבורג, נמצא כי אמנם חשק לזמן-מה במגילות[7], אך לא רכשן לבסוף. ב-2011 מצא הספרן האוסטרלי מת'יו המילטון עדות לכך שרוכש המגילות מבית המסחר של קוואריץ' היה הרופא האנגלי פיליפ ברוקס מייסון מברטון-און-טרנט, אספן בתחביבו, וקיים תיעוד שמעיד כי ב-8 במרץ 1889 הציג מייסון את המגילות בפני קהל שהוזמן להרצאה בנושא. מייסון הלך לעולמו בשנת 1903, והוא האחרון שהחזיק במגילות - על פי הידוע כיום.[8]

בחינה מחדשעריכה

בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, לאחר גילוי מגילות ים המלח, עלו קולות שקראו לבחון מחדש את פרשת מגילות שפירא. מציאת המגילות ערערה את אחת מההנחות המרכזיות של מלומדי המאה התשע-עשרה ביחס למגילות שפירא – ההנחה שלא ייתכן שמגילות קלף ישתמרו משך אלפי שנים במערה טחובה. לרשות החוקרים אז גם לא עמדו הכלים המדעיים שעמדו לרשות החוקרים המאוחרים יותר בבוחנם את המגילות. על דעתם של חוקרים שונים עלתה ההשערה שאף אם המגילות אינן מתקופה כה קדומה כפי שהציג זאת שפירא, הרי שייתכן כי מה שמצא שפירא היה חלק מן המגילות הגנוזות, מתקופת בית שני - חומר רב ערך בפני עצמו.

פרופ' מנחם מנסור, ראש המחלקה לעברית וללימודים שמיים באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, פרסם ב-1956 מאמר המתעמת עם מסקנות החוקרים של 1883 וקורא לבחון את הנושא מחדש[9]. באותה עת חלק על דעתו נמרצות הבלשן וחוקר המקרא פרופ' משה גושן-גוטשטיין מן האוניברסיטה העברית בירושלים[10]. ב-1965 יצא חוקר "קרן מגילות ים המלח" הבריטית ג'ון מרקו אלגרו מאוניברסיטת מנצ'סטר בקריאה דומה לזו של מנסור.[11]

דעת החוקרים כיום, בסוגיית אמיתות המגילותעריכה

בדומה לכמעט כל החוקרים של המאה ה-19 ושל המחצית הראשונה של המאה העשרים, גם במאה ה-21 יש חוקרים (כגון פרופ' ישראל קנוהל[12]), הסבורים שהמגילות מזויפות: לדעת חוקרים אלה, ניתוח כתב היד שבהעתקים - שבוצעו ידנית במאה ה-19 מתוך המגילות (שלא שרדו כיום) - מראה, כי הצורה - לפחות של האותיות שנמצאות בהעתקים הידניים ההם (ושלמעשה מתיימרות להיות בכתב עברי עתיק) - אינה דומה לזו של האותיות המצויות בכתובות אותנטיות (בכתב עברי עתיק) שהתגלו מאוחר יותר, וכי הטקסט עצמו של המגילות משתמש - הן בכמה מילים וביטויים שלא נמצאו בעברית מקראית אלא רק בלשון חז"ל כגון "עֵדֻת שקר"[13] או "הֶחֱרֵתִךָ"[14] (מהשורש ח.ר.ר במובן של השורש ש.ח.ר.ר) - והן בשיבושים תמוהים כגון "לתתוהת" במקום "לטטפות".

מאידך גיסא: כמה חוקרים אחרים בני המאה ה-21 - כגון פרופ' שלמה גיל (2017)[15] ד"ר דוד שפירא (2021) ופרופ' עידן דרשוביץ (גר') (2021)[16][17] - טוענים, כי גווילי המגילה שהוצגו על ידי שפירא היו אומנם אותנטיים, וכי ייתכן - שלא פרשת זיוף עתיקות הייתה כאן אלא - אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. למשל, עידן דרשוביץ טוען כי הוכיח במחקריו (2021) כי, לא זו בלבד שלפי עדויותיהם של בני המאה ה-19 שצפו במגילות (שכאמור כתובות בכתב עברי עתיק) מתגלה דמיון עקבי וראוי לציון - בין אופיין הפיזי כולל טיב השתמרותן וכולל מקום איתורן - לבין תכונות פיזיות מקבילות של מגילות ים המלח (הכתובות חלקן בכתב אשורי וחלקן בכתב עברי עתיק) שהתגלו רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר ושהאותנטיות שלהן אושרה בבדיקות כימיות, אלא אף זו שמתוך מגילות שפירא מתקבל לראשונה אישור רטרוספקטיבי - שהוא או אותנטי בהנחה שהן אותנטיות או "נבואי" (באופן בלתי סביר) אילו הן היו מזויפות - עבור ממצאים הרבה יותר מאוחרים של הפילולוגים מסוף המאה העשרים (ואף מתחילת המאה ה-21) לגבי אופי הנוסח המקורי הקדום של ספר דברים (כולל התאמות בלתי צפויות מסוימות בין כתובת השילוח לבין מגילות שפירא שהתגלו לפניה כפי שעולה ממכתב שנשלח לשפירא מחוקר בשם קונסטנטין שלוטמן כשנתיים לפני גילויה).

מספר תעלומות נותרו בלתי פתורות:

  • האמנם היו מגילותיו של שפירא מזויפות, או שמא נפסלו בשל מחקר חלקי, קנאת ארכאולוגים, והמוניטין המפוקפקים של המחזיק בהן?
  • אם אכן היו המגילות מזויפות, ההייתה לשפירא יד בתרמית, או שהוא עצמו נפל קרבן למעשה נוכלות? עידן דרשוביץ טוען כי - הוכיח במחקריו (2021) ששפירא עצמו סבר כי - המגילות אותנטיות, זאת על סמך עיון של דרשוביץ בכתבי יד פרטיים של שפירא שלא נועדו לפרסום ושבהם שפירא - מנסה להעתיק לעצמו מתוך המגילות את הטקסט שבהן - תוך שהוא לעיתים מתחבט בפיענוח ואף משאיר לעצמו כמה סימני שאלה לגבי השיחזור הנכון של כמה מאותיות הטקסט ותוך שהוא גם טועה כמה פעמים בהעתקת אי אילו אותיות.
  • לאן נתגלגלו המגילות לאחר הפעם האחרונה שנראו בציבור, במרץ 1889?

היות שהמגילות אינן עוד בנמצא, ככל הנראה לא תיוודע התשובה הוודאית לעולם.

לקריאה נוספתעריכה

  • מרים הרי, בת ירושלים הקטנה, הוצאת בית א. לבינסון, 1975; מהדורה מצולמת בהוצאת אריאל, 1999
  • שולמית לפיד, כחרס הנשבר, הוצאת כתר, 1984
  • יורם סבו, "בין מומר לזייפן: מוזס וילהלם שפירא ופרשת חרסי מואב", זמנים גיליון 123, 2013
  • יורם סבו, סוחר המגילות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מוזס וילהלם שפירא בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Uzi Dahari, [ “Archaeological Forgeries!”], Center for the Study of Antiquity, Cornerstone University
  2. ^ Harry, Myriam (1869–1958) | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  3. ^ במקורות אחדים "אל-קארי" - בערבית "הקורא", שם בו כנראה כינוהו הבדואים על שום ידענותו
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 יורם סבו, סוחר המגילות, הקיבוץ המאוחד, 2018
  5. ^ E. F. Kautzsch and A. Socin, Die Echtheit der moabitischen Altertümer geprüft, Strassburg: Karl J. Trübner, 1876
  6. ^ לפני 140 שנה חשבו שמדובר בזיוף מקראי. חוקר ישראלי גילה עדויות שמשנות את כל התמונה, באתר הארץ
  7. ^ Fred N. Reiner, C. D. GINSBURG AND THE SHAPIRA AFFAIR A NINETEENTH-CENTURY DEAD SEA SCROLL CONTROVERSY, British Library Journal
  8. ^ יורם סבו, סוחר המגילות, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1, 2018, עמ' 179–179
  9. ^ Menahem Mansoor, The Case of Shapira's Dead Sea Scrolls of 1883
  10. ^ Goshen-Gottstein, Moshe H, The Shapira Forgery and the Qumran Scrolls, [1956] Journal of Jewish Studies 7
  11. ^ John M. Allegro, The Shapira Affair, W.H. ALLEN, 1965.
  12. ^ ישראל קנוהלבכל זאת זיוף, באתר הארץ, 14 במאי 2021
  13. ^ אלא אם כן הביטוי "עדות שקר" יתפרש כביטוי מקראי במובן של שבועת שקר; מה שאינו מן הנמנע שהרי, מחד גיסא "עדת/עדות" מתפרשת בתורה גם בתור "ברית" (כפי שמוכח מהביטויים המקראיים המתחלפים "ארון העדֻת/העדות" לעומת "ארון הברית", וכן "לֻחֹת העדֻת" לעומת "לוחֹת/לֻחות הברית"), ומאידך גיסא "ברית" מתפרשת בתורה גם בתור "שבועה" (כפי שמוכח מתקבולות מקראיות נפוצות כגון בפסוקי התורה: "ברית אבתיך אשר נשבע להם", "בריתו אשר נשבע לאבתיך", "תהי נא אָלָה...ונכרתה ברית עמך", "לעברך בברית... ובאלתו", "את הברית הזאת ואת הָאָלָה הזאת", ועוד הרבה בנ"ך).
  14. ^ אם כי יש פעלים בלשון חז"ל - שאמנם לא נמצאו במקרא - אך לבסוף כן נמצאו בכתובות מתקופת המקרא, כגון הפועל "עצד" שנמצא לא רק במשנה (במילה "מעצד") אלא גם בלוח גזר.
  15. ^ Guil Shlomo, "The Shapira Scroll was an Authentic Dead Sea Scroll" Palestine Exploration Quarterly 149 (1): 6-27
  16. ^ Dershowitz, Idan. "The Valediction of Moses: New Evidence on the Shapira Deuteronomy Fragments." Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft 133 (1): 1-22.
  17. ^ Dershowitz, Idan (2021). The Valediction of Moses: A Proto-Biblical Book. Forschungen zum Alten Testament.