מיסים ביהדות

מערכת המיסים ביהדות עברה שינויים במשך הדורות, מ"מיסים" הניתנים מבחירה חופשית (וולונטריים) ועד למיסי חובה. הערך מתאר את המיסים השונים הנזכרים במקורות היהדות - בתורה, בנביאים, במשנה ובתלמוד, וכן את הדיונים העקרוניים על הסמכות לגבות מיסים.

מיסים בתורה

המס הראשון שנזכר בתורה הוא המַעֲשֵׂר - 10% מההכנסה שניתן לכהן או למקדש.^{(פרק ב)}

המעשר מיוחס לאבות האומה:

• אברהם ניצח במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ונתן מעשר מהשלל למלכי-צדק מלך שלם, שהיה כהן לאל עליון: ”וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל” (בראשית יד כ). המעשר ניתן כנראה בהתנדבות, מרצונו החופשי של אברהם, ובאופן חד-פעמי.
• יעקב ברח מפני אחיו, ונדר שאם ה' יחזיר אותו בשלום לבית אביו - הוא ייתן מעשר מכל מה שה' ייתן לו: ”וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח כב). נראה שהנדר הוא לתת את המעשר לצורכי בית האלהים (המקדש) שנזכר בפסוק. יעקב אמנם נדר את הנדר מרצונו החופשי, אך נדר זה הפך את המעשר לחובה על יעקב עצמו, ולפי חלק מהדעות גם על צאצאיו אחריו (ראו מעשר כספים).
• בתורה ישנן כמה מצוות הקשורות למעשר: לתת מעשר ראשון מהתבואה ללוי (במדבר, י"ח, כ"א), להפריש מעשר שני מהתבואה לצורך אכילה בירושלים (דברים, י"ד, כ"ב), ולהפריש מעשר בהמה לאכילה בירושלים כמו מעשר שני. בנוסף יש מצוות לתת לכהן תרומה גדולה, תרומת מעשר (מעשר מן המעשר), ביכורים, ראשית הגז, חלקים מסוימים מבשר שחוט, ועוד. כל אלה הם מיסים - שכן כל אדם בעל הכנסה רלוונטית (יבול, בהמות וכדומה) חייב להפריש אותם. אולם יש בהם גם צד של בחירה חופשית - הנותן יכול להחליט לאיזה לוי או כהן לתת. מיסים אלה אינם נגבים על ידי רשות מרכזית, אלא נמסרים ישירות מיד הנותן ליעד הסופי - משכורת לעובדים במקדש.

בנוסף למיסים אלה, היו גם מיסים לצורכי המקדש אשר נגבו באופן ריכוזי:

• מחצית השקל היא מס שנגבה לראשונה לפני מפקד בני ישראל במדבר סיני (שמות, ל', י"ג), ושימש לבניית המשכן לה'. משה והנשיאים גבו את מחצית השקל באופן ריכוזי מכל גבר בן 20 ומעלה, והשתמשו בו ליציקת האדנים למשכן. בימי בית שני המס הופחת לשליש שקל: ”וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ” (נחמיה י לג).
• המכס נגבה משלל-המלחמה לאחר מלחמת מדין: ”וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא: אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן” (במדבר לא כח). אנשי המלחמה קיבלו חצי מהשלל ונתנו מתוכו 1 מ-500 לכהנים; החיילים העורפיים קיבלו חצי מהשלל ונתנו מתוכו 1 מ-50 ללויים (במדבר, ל"א, מ"ז).
• ערי הלויים הן מס קולקטיבי הניתן מהקרקע - כל שבט נדרש להקצות כמה ערים מנחלתו למגורי-הלויים (שלא קיבלו נחלה בעצמם). בנוסף, חלק מהשבטים נדרשו להקצות גם ערי מקלט (במדבר, ל"ה). מס-קרקע נזכר גם בנבואה לאחרית הימים בספר יחזקאל: ”וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לה' קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשָׂרָה אָלֶף קֹדֶשׁ הוּא בְכָל גְּבוּלָהּ סָבִיב” (יחזקאל מה א).

מיסוי חברתי ביהדות:

ויקרא פרק יטט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם

לא תְכַלֶּה פְּאַת שָדְךָ לִקְצר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט: י וְכַרְמְךָ לא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם: דברים פרק כדיט כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה לא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵה יָדֶיךָ: כ כִּי תַחְבּט זֵיתְךָ לא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כא כִּי תִבְצר כַּרְמְךָ לא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כב וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

עַל כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׁוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

1. לקט:

כשקוצר ומאלם אלומות, לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר, אלא יניחם לעניים. שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט". עבר ולקטן, אפילו טחן ואפה - נותן לעניים. איזהו לקט? הנופל מתוך המגל בשעת קצירה, או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים וקוצר. והוא שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתים. אם נפלו שלש כאחד - שלשתן לבעל השדה.

2. שיכחה:

המעמר ושכח אלומה אחת בשדה, הרי זה לא יקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו". כשם שהשכחה בעומרים, כך היא בקמה. אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים. וכשם שהשכחה בתבואה ובגידולי השדה, כך יש שכחה לאילנות, שנאמר "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", והוא הדין לשאר אילנות.

3. פאה:

קוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה, אלא יניח בסוף השדה מעט קמה לעניים. שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך". החלק הנשאר לעניים נקרא פיאה. כשם שמניח בשדה כך באילנות, כשאוסף פירותיהם מניח מעט לעניים. מן התורה אין לפיאה שיעור. מדרבנן אין פחות מ-1/60, בין בארץ בין בחו"ל. ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. וכל המוסיף על הפיאה מוסיפין לו שכר. בשלושה זמנים ביום מחלקים את הפאה לעניים בשדה או מניחים אותם לאסוף:

בשחר

ובחצי היום ובמנחה,

ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחים אותו ליטול, כדי שיהיה זמן קבוע לעניים שיבואו בו כולם ליטול. ולמה לא קבעו להם זמן אחד ביום?

מפני שיש ביניהם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחילת היום,

ויש עניים קטנים שאין נעורים בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום,

ויש זקנים שאינם מגיעים עד המנחה (רמב"ם מתנות עניים פ"ב י"ז).

4. פרט ועוללות:

איזהו פרט? זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מאשכול ענבים בשעת הבצירה. איזו היא עוללת? אשכול קטן שאינו מעובה כאשכולות, שאין לו כתף, דהיינו: שהענבים שבחלק העליון של האשכול אינן צפופות. ואין לו נטף, דהיינו: שאין ענביו שבחלקו התחתון מונחים זה על זה, אלא מפוזרים הם.

5. מתנות עניים :

מתנות שאין העניים לוקחים אותם, שייכים לבעל השדה. היום לא נהגו לתת מתנות עניים אלה, מפני שאין העניים באים לשדות לאסוף פירות ושבלים, כיוון שטורח האסיף עולה על מחיר הפירות.

בנוסף למיסים שנועדו למקדש ולעובדים במקדש, ישנם מיסים שנועדו לעזרה לנזקקים:^{(פרק ב)}

• מצווה לתת לעני, לגר, ליתום ולאלמנה מעשר עני מהיבול, במקום מעשר שני, בכל שנה שלישית ושישית למחזור השמיטה (דברים, י"ד, כ"ח);
• מצווה להשאיר להם חלק מהיבול הנקצר בשדה - לקט, פרט, שכחה, פאת השדה ועוללות. כאן לנותן אין בחירה - הוא צריך להשאיר את היבול בשדה ולאפשר לכל עני לבוא ולקחת. אולם אין גביה מרכזית - המיסים מגיעים ישירות מהנותן אל היעד הסופי - העני הנזקק.

מס נוסף נזכר בדיני המלחמה:

• כשעיר נכרית מעוניינת להשלים עם עם ישראל, תושבי העיר צריכים לקבל על עצמם "מס עובד" (מעין שירות אזרחי-לאומי): ”וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ, וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ” (דברים כ יא).
• בימי יהושע והשופטים היו ערים כנעניות רבות שבחרו באפשרות זו והיו למס (גזר באפרים - יהושע, ט"ז, י', ערי מנשה - יהושע, י"ז, י"ג, קטרון ונהלול בזבולון - שופטים, א', ל', בית שמש ובית ענת בנפתלי - שופטים, א', ל"ג, ועוד).

מיסים בתקופת המלכים

בימי שמואל הנביא, ביקשו בני ישראל משמואל שימנה להם מלך. שמואל הציג בפניהם את "משפט המלך", הכולל מיסים רבים חדשים (שמואל א ח יא-יח):

• וַיֹּאמֶר: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:"
• "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ." - מס-עובד מהגברים.
• "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. " - מס-עובד מהנשים.
• "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו" - מס מהקרקעות.
• וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר, וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו" - מס (מעשר) מהיבול.
• "וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים." - מס מהעבדים והבהמות.
• "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא".

למרות התנגדותו ואזהרותיו של שמואל, העם החזיק בדרישתו למלך. מהסכמת העם ניתן להסיק, שהם קיבלו על עצמם לשלם את המיסים הנזכרים. המלך הראשון - שאול - אכן הטיל מס על כל בית-אב בישראל, כמו שנרמז בכתוב: ”וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל” (שמואל א יז כה).^{(פרק ג)}

בימי שלמה המלך כבר היה שר מיוחד הממונה על גביית המיסים (מלכים א', ד', ו'), ולידו היו שנים-עשר נציבים שהיו אחראים על גביית מיסים מהמחוזות השונים בממלכה. המיסים הללו ”כִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ” (מלכים א ד ז) - הם שימשו להחזקת ארמון המלך, הנשים, הסעודות, המשרתים וכו'. שלמה הטיל גם מס-עובד - עבודות שירות. מס-עובד שהוטל על בני-ישראל שימש לבניית בית המקדש ובית המלך (מלכים א', ה', כ"ז). מס-עובד שהוטל על כנענים שימש לבניית ערים בצורות (מלכים א', ט', כ"ב).^{(פרק ג)}

מיסים נזכרו גם בממלכות אחרות, כגון במצרים: ”וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס” (שמות א יא) ובפרס: ”וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש[אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם” (אסתר י א), וכן נזכרו מיסים הנקראים "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ" (עזרא, ד', י"ג, עזרא, ז', כ"ד).

התורה מגבילה את זכותו של המלך לקחת מיסים לצרכיו הפרטיים, ”וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד” (דברים יז יז).^{(עמ' 152)}

מיסים במשנה ובתלמוד

במשנה נזכרים מיסים קהילתיים ועירוניים לצורכי ביטחון (משנה, מסכת בבא בתרא, פרק א', משנה ה'):

• "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" - אם חלק מהדיירים בחצר מסוימת רוצים לבנות בית-שער (לשומר) ודלת לחצר שלהם, מותר להם לכפות על כל דיירי החצר להשתתף בהוצאות.
• "כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח" - אם חלק מתושבי העיר רוצים לבנות חומה ודלת להגנה על העיר, מותר להם לכפות על כל תשובי העיר להשתתף בהוצאות.
• "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חודש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד" - אדם נחשב לתושב-העיר לענייני מס לאחר שגר בעיר בשכירות במשך 12 חודשים, או לאחר שקנה בה בית.^{(עמ' 148-149)}

וכן נזכרים מיסים קהילתיים ועירוניים לצורך עזרה לנזקקים (משנה, מסכת פאה, פרק ח', משנה ז'):

• "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי" - התמחוי היה סיר גדול ובו היו אוספים תבשילים לנזקקים במצב הגרוע ביותר; רק אדם שהמזון שברשותו פחות משתי סעודות היה רשאי לקבל משם אוכל.
• "מזון ארבע עשרה סעודות, לא יטול מן הקופה" - הקופה היא קופת-הצדקה הקהילתית שבה היו אוספים כסף לנזקקים; רק אדם שהמזון שברשותו פחות מ-14 סעודות היה רשאי לקבל משם כסף.
• "והקופה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלושה" - הגבאים היו רשאים לגבות כסף מאנשי הקהילה לצורך הקופה אפילו בכפייה; אולם כדי לגבות בכפייה דרושים שני גבאים המייצגים את הקופה. ההחלטה איך בדיוק לחלק את הכספים שנאספו בקופה נעשתה על ידי שלושה דיינים.

מיסים עירוניים מסוגים מגוונים יותר נזכרים בתוספתא (תוספתא בבא מציעא יא יב):

• "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים.
• ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות, ועל שכר הפועלים, רשאין לעשות קיצתן.
• רשאין בני העיר לומר 'כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, כל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך, וכל מי שתרעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך. רשאין לעשות קיצתן.
• ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין הנחתומין לעשות רגועה ביניהן.
• רשאין החמרין לומר 'כל מי שימות לו חמור לעמוד לו חמור אחר'. מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור, דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו חמור. ואם אמר 'תנו לי ואני לוקח לעצמי' אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו.
• רשאין הספנין לומר 'כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת'. אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו, דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו."

לגבי מיסים בקנה-מידה רחב יותר - מדינה או ממלכה - מצאנו דעות שונות:

• מצד אחד (משנה, מסכת בבא קמא, פרק י', משנה א'): "אין פורטין לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה": אסור לקחת כסף מגובי-מכס או גובי-מס, כי הם נחשבים לגזלנים.
• ומצד שני (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'): "ומוכסין - והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא": דינו של המלך, בענייני מיסים, הוא דין תקף ומחייב.

חכמי התלמוד יישבו בין הדעות על ידי הבחנה בין "מוכס שיש לו קצבה" - מוכס הגובה מס בשיעור קבוע וקצוב, הנחשב חוקי, לבין "מוכס שאין לו קצבה" - מוכס הגובה מכל אחד כמה שהוא רוצה באופן שרירותי, הנחשב לגזלן. וכן "מוכס העומד מאליו" ולא מונה על ידי המלך נחשב לגזלן.^{(עמ' 153-155)}

באותו אופן, נחלקו חכמי המשנה אם מותר או אסור להבריח את המכס, והסבירו בתלמוד (שם) שהמחלוקת קשורה לשאלה אם המוכס פועל לפי חוק או פועל בשרירות ליבו.

מיסים בקהילות הגולה

הקהילות היהודיות בגלות גבו מחבריהן מיסים משני סוגים: מס חיצוני - לתשלום לשלטון הנכרי על-פי דרישתו, ומס פנימי - למימון הוצאות הקהילה, כגון בית-כנסת, רב, חזן, קופת-צדקה ועוד. ישנם דיונים רבים בספרות האחרונים ובפנקסי הקהילות בפרטי גביית המיסים, סוגי המיסים, החייבים במס וכדומה.^{(פרק ד)}

המיסים החיצוניים היו, במקרים רבים, לא הוגנים - הם הוטלו באופן מפלה רק על הקהילות היהודיות. למרות זאת, פוסקים רבים טענו שיש לשלם אותם ואסור להתחמק מהם, שכן יהודי המתחמק מתשלום המס מטיל באופן עקיף מס גבוה יותר על חברי קהילתו, ועלול גם לגרום לפגיעה פיזית בקהילה היהודית.^{(עמ' 153-154)}

המיסים הפנימיים אפשרו לקהילה היהודית להתקיים כישות אוטונומית, מעין מדינת-ננס. הזכות להטלת מיסים פנימיים, יחד עם הזכות לקיים בתי-דין יהודיים עצמאיים, הייתה דרישה עיקרית של הקהילות במשא-ומתן מול השלטונות המארחים.^{(עמ' 150)}

הסמכות לגביית מיסים בכפייה

הראשונים עסקו בשאלה מדוע בכלל מותר לשלטון לגבות מיסים בכפייה, ובמה זה שונה מגזל? הם ציינו מספר סיבות:^{(פרקים ה-ח)}

1. בעלות על הקרקע. לדעת התוספות והר"ן (על נדרים כח א), הקרקעות בארצות הגויים נחשבות כרכוש המלך, ולכן מותר לו לגבות מיסים מהתושבים הגרים בהן (שהרי מותר לו לגרש ממנה את התושבים, ולכן מותר לו גם לדרוש מהם שישלמו מס תמורת הזכות להישאר בארץ). הקרקעות בארץ ישראל אינן שייכות למלך אלא שייכות לכל עם ישראל בשותפות, ולכן מותר לעם ישראל (על ידי נציגיו) לגבות מיסים.
2. קבלה על ידי הציבור. לדעת הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה א'), וכן הטור והשולחן-ערוך, כאשר הציבור מינה את המלך, הוא הסכים לתנאים של "משפט המלך" (הנזכרים למעלה בדברי שמואל), ותנאים אלה מתירים למלך לגבות מיסים, ובלבד שהם קצובים והוגנים.
3. סמכות בית הדין. לבית-הדין הגדול של כלל ישראל יש סמכות לגזור גזירות ולתקן תקנות בכל נושא, ובפרט בענייני ממון, ובפרט מותר להם גם לתקן תקנות המחייבות לשלם מיסים. כוח זה נקרא במקורות "הפקר בית-דין הפקר". גם לבתי-הדין הקהילתיים ישנה סמכות דומה ביחס לקהילה שלהם.
4. שותפות. דיירי-החצר הם שותפים בשטחים הציבוריים של החצר, וכן דיירי-העיר בעיר ודיירי-המדינה במדינה. לכן מותר להם לקבל החלטות משותפות בעניינים הנוגעים לחצר, לעיר ולמדינה. אם מדובר בצרכים הכרחיים, כגון חומה או בית-כנסת, מותר אפילו למיעוט לכפות על הרוב להשתתף בהוצאות; גם אם מדובר בצרכים שאינם הכרחיים, עדיין מותר לרוב לכפות על המיעוט להשתתף בהוצאות.

הסיבות השונות קשורות גם לשתי התפיסות השונות שרווחו בעולם לגבי מהות המס: ^{(עמ' 149–151, 153-155)}

• במדינות מלוכניות רבות, רווחה התפיסה שלפיה האוצר הוא רכושו הפרטי של השליט: השליט גובה מיסים לכיסו הפרטי, ומשתמש בהם לפי רצונו. לפי תפיסה זו, גביית מיסים יכולה להיות מוצדקת רק אם הקרקעות הן רכושו הפרטי של השליט (ואז המיסים הם כמו דמי-שכירות שגובה בעל-קרקע מהדיירים), או אם הציבור הסכים בפירוש למשפט המלך (ואז המיסים הם כמו משכורת שגובה בעל-מקצוע).
• במדינות דמוקרטיות מודרניות, התפיסה הרווחת היא שהאוצר הוא קרן ציבורית מורחבת, והוא שייך לכל האזרחים בשותפות. תפיסה זו מתאימה יותר לגישה המופיעה במשנה, לפיה גביית המיסים נובעת מדיני שכנים ושותפים. הזכות לגביית מיסים נובעת מאופיה הציבורי של היהדות: במקביל להכרה שמעניקה ההלכה לרכוש הפרט, היא גם מעניקה לחברה זכויות על חלק מהרכוש הזה. החברה נחשבת לשותפה ברכושו של היחיד לצורך מילוי ההתחייבויות המוטלות עליה.

הפוסקים בדורנו התייחסו לסמכות של מדינת ישראל לגבות מיסים: לפי החזון אי"ש, כיוון שנציגי הציבור בכנסת אינם פועלים לפי תורת ישראל, אין להם דין של "שבעת טובי העיר" ולכן סמכותם להטיל מיסים מוגבלת (חזון אי"ש סנהדרין טו). אולם לפי הרב עובדיה יוסף, הכלל "דינא דמלכותא דינא" חל גם על מדינת ישראל, לפיכך יש לה סמכות לגבות מיסים, ויש חובה לשלם מיסים (שו"ת יחוה דעת ה סג). ^{(עמ' 155, 164-165)}

ערך מורחב – דינא דמלכותא דינא

חלוקת נטל המס

נטל המס חייב להתחלק בין האזרחים על-פי כללים קבועים והוגנים, ולא לפי שרירות-ליבו של השלטון.^{(פרק ט)} ישנם שני גורמים עיקריים הקובעים את חלוקת הנטל במיסים שונים:

1. "לפי נפשות" - כל אדם משלם סכום קבוע, כמו מס מחצית השקל;
2. "לפי ממון" - העשיר משלם יותר והעני משלם פחות, כמו המעשרות.

ישנם גם מיסים שבהם שני הגורמים הללו משתלבים. לדוגמה, כשאנשי-העיר גובים מס לבניית חומה סביב העיר:

• אם עיקר מטרתה של החומה הוא למנוע פלישה של אויבים ורוצחים, חלוקת הנטל צריכה להיות "לפי נפשות", שהרי נפשו של כל אדם חשובה באותה מידה בלי תלות בעושרו.
• אם עיקר מטרתה של החומה הוא למנוע פלישה של שודדים וגנבים, חלוקת הנטל צריכה להיות "לפי ממון", שהרי שודדים יפגעו בעשירים יותר מבעניים.
• אם החומה נועדה להגן גם מרוצחים וגם מגנבים, חלוקת הנטל צריכה להיות משולבת, כגון: חצי מהמס לפי נפשות וחצי לפי ממון.

גורם נוסף הנזכר בחלוקת הנטל, בהקשר של בניית חומה, הוא מידת הקרבה לחומה - הדיירים הקרובים לחומה צריכים לשלם יותר מהדיירים הרחוקים מהחומה (משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות שכנים, פרק ו', הלכה ד'), כיוון שהחומה חשובה להם יותר - אם לא תהיה חומה, הם יהיו הראשונים שייפגעו. וכן, הבתים שלהם גורמים להגדלת היקף החומה (הרמ"ה).^{(פרק י)}

בספרות השאלות והתשובות ישנם דיונים על סוגים שונים של מיסים, כגון לשמירה, לאספקת מים, לצדקה, להחזקת בתי-דין, לבניית בית-כנסת ומקווה, למשכורת הרב והחזן, ולהוצאות מערכת החינוך - האם הם צריכים להתחלק לפי ממון או לפי נפשות.^{(פרקים יא, יב, יד, טו)}

בהלכה נזכרו הנחות והקלות בחיוב המס. ההנחות הן משני סוגים: הנחה רכוש, והנחה לאדם. נזכר פטור ממס על ממון המיועד לצדקה, וכן על רכוש המיועד למצוה כגון תלמוד תורה, ישיבה, בית-כנסת, בית-מדרש או מקוה, וכן על ספרים תורניים. נזכרו הנחות למעוטי-יכולת, מובטלים ומשפחות מרובות ילדים. ישנם דיונים רבים במקורות על פטורים והקלות לתלמידי-חכמים - מאיזה מיסים בדיוק פוטרים אותם, ומי בדיוק נחשב "תלמיד חכם" לעניין זה.^{(פרקים כ, כא)}

סוגי רכוש החייבים במס

במקורות נזכרו מיסים על סוגים שונים של רכוש:^{(פרק טז)}

• מס על הכנסה - בדברי מרדכי (על בבא בתרא פרק א סימן תפא) נזכר מס על "כל מה שאדם מרויח בו, בין שלו בין של אחרים".
• מס על מותרות - בדברי מהריק"ש (על חושן משפט סימן קסג) ועוד, נזכר מס על שְׁפָחוֹת - על כל שפחה שאדם הביא לביתו, היה צריך לתת מס מיוחד, כי זה היה נחשב למותרות.
• מס על קרקעות - נחלקו הפוסקים אם יש להטיל מס על קרקעות חקלאיות (כגון כרמים) באותו שיעור של המס על הסחורה. מהר"ם מרוטנבורג (סימן תתקמא) התנגד וטען שלא צריך להטיל מס על קרקע כלל: "שלא להטיל מס על הקרקעות, כי כל המס אינו אלא מן המשא ומתן". וכן הובא בשולחן ערוך (חושן משפט קסג ג): "אבל ממון דלא מטלטל אין גובין עליו כלל". אולם מתשובת הרב יוסף טוב-עלם נובע שיש להטיל מס על קרקע, אך בשיעור פחות מהמס על הסחורה: "שהכרם צריך הוצאה מרובה וטורח כבד, בין בעבודות מרובות שלו בין באספתו, ולא עוד אלא שבכל שנה באים שרי הארץ ונוטלים שם מנותיהם, נמצא המטפל בו מוציא הרבה בזיעת אפו ואוכל קמעא, ופעמים נשרף ונמוק והולך לו, ומאומה לא ישא בעמלו, אבל ממון העומד לרבית או סחורה נוח הימנו, שהרי משכונו בידו וממונו הולך וגדל ואוכל בלא עמל ובלא יגיעה ובלא עין ובלא שום הוצאה, ואם יצטרך למעותיו יכול לעשות בו צרכיו... וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות... יושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן, לקיים מה דאמרו (שבת לא,ע"א) 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד', ומה שמטילין על ליטרא של פרקמטיא אינו דין שיקבלו על ליטרא של קרקע, שפחותה זו מזו... ולא מצינו בכל התורה, ששיעבד הקב"ה כלום את ישראל בקרקע, אלא היוצא השדה לשנה, וכן בלקט שכחה ופאה ובעוללות ובהענקה... ". גם חכמים אחרים טענו שיש להטיל מס על קרקע בשיעור פחות משיעור המס המוטל על המסחר (כגון חצי או רביע).
• מס על בתים - בדברי פוסקים רבים נזכר שאין להטיל מס על דירה אחת המשמשת למגורים, אבל יש להטיל מס על דירה שנייה ומעלה, ובפרט כאשר הדירות הנוספות משמשות לרווח (כגון דמי-שכירות או מסחר), שכן אין הבדל בין סחורה בבתים לבין כל סחורה אחרת.
• מס על רכוש מטלטל - בדברי הרא"ש (תשובות כלל ו) נזכר מס על רכוש מטלטל בשווי מאה זהובים ומעלה. ונחלקו הפוסקים אם נכללים בכך גם תכשיטים, או ממון שביד בני-המשפחה והמשרתים.

בספרות השו"ת נדונה רבות שאלת מקום החיוב: אם אדם גר בעיר אחת, אבל רוב רכושו ורווחיו נמצא בעיר אחרת, לאיזו עיר הוא צריך לשלם מס? (במושגים של ימינו: אדם שבבעלותו מפעל הנמצא באזור-התעשייה של עיר גדולה, והוא עצמו גר ביישוב פרברי - למי הוא צריך לשלם מס?). הדעה הרווחת היא, שמס התלוי ברכוש יש לשלם למקום שבו נמצא הרכוש.^{(עמ' 156)} אולם ישנן דעות שונות.^{(פרק טז.6)}

הקשר בין תשלום המס והזכות להשתתף בהחלטות ציבוריות

מערכת המיסים היהודית מבוססת על עיקרון השותפות, לפיו המיסים שייכים לכל התושבים בשותפות והם באים לידי הסכמה על גביית הכספים וייעודם. זאת בניגוד לגישה של "אוצר המלכות" שרווחה במדינות מלוכניות, לפיה המיסים נכנסים לכיסו הפרטי של המלך והוא משתמש בו כרצונו.^{(עמ' 151)} לכן, הדעה המקובלת בין הפוסקים היא, שהזכות להשתתף בהכרעות בעניינים ציבוריים, ובפרט עניינים הדורשים שימוש בכספי המיסים, תלויה בתשלום מיסים - רק משלמי המיסים רשאים להשתתף בהכרעה. אולם, כיוון שחלק גדול מהמיסים מתחלקים לפי ממון, נשאלת השאלה, האם תשלום מס גבוה יותר מקנה למשלם זכות גדולה יותר להשפיע על השימוש בכספי המיסים, או שלכל משלמי-המיסים ישנה זכות שווה?^{(פרק יג)}

הרא"ש כתב ”קהל שמטילים חרם, אם הוא על עסקי ממון הולכים אחר רוב הממון... ולא ייתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס, יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם” (הרא"ש, כלל ז, תשובה ג. וכן רמ"א על חושן-משפט קסג ג). הוא מתייחס להחלטה של הציבור להטיל "חרם" בעניין כלשהו הנוגע לממונות, וכותב שזכות-ההצבעה היא יחסית לגובה תשלום המיסים - אין זה הוגן שאנשים המשלמים מעט מיסים יטילו חרם על אנשים המשלמים הרבה מיסים.

אולם, הרב יוסף מטראני כתב ש”אין כוונת הרא"ש שיש ללכת אחרי רוב ממון ממש, שאם היו שניים בקהל שפורעים יותר מכל הקהל הולכין אחריהם חלילה, דלעולם בתר רובא אזלינן, ובא רק למעט אותם שאינם פורעים, או שהם פורעים כסף גולגלתא, ואינם פורעים המס לפי הממון, אלה אינם מקהל הרוב, משום דלא שייכי בה. אבל אותם שפורעים מס, כולן שווין, העשיר בעושרו והעני בעוניו” (שו"ת מהרי"ט חלק א סימן סט). זכות ההצבעה היא "בינארית": לכל הלא-משלמים אין זכות בכלל, אבל לכל המשלמים יש זכות שווה.

גם מהר"ם מרוטנבורג תמך בזכות-הצבעה שווה לכל משלמי המיסים: ”יש להושיב כל הקהל שנותנים מס לחוות דעה לצורך העיר ותקנות הקהל, וכל צרכי הקהל יעשו על פיהם” (הובא במרדכי, בבא בתרא פרק א סימן תפב; וכן הגהות מיימוניות על רמב"ם הלכות תפילה יא ב)

הסמ"ע כתב, שאמנם לעניים (המשלמים מעט מס) אין זכות לכפות את דעתם ולגזור גזירות על העשירים (המשלמים את רוב המיסים), אבל גם ההפך לא נכון - גם העשירים המעטים אינם רשאים לכפות את דעתם ולגזור גזירות על העניים הרבים, והעלה השערה שהעניים והעשירים ”חשובין כמחצה על מחצה, וצריכים להתפשר יחד בעניינים כאלה... וצריך עיון” (סמ"ע חושן משפט קסג יג)

ואכן בקהילות יהודיות רבות היו תקנות מסוג זה. בשו"ת צמח צדק מתוארת תקנת-הקהל בעניין מינוי בעלי-תפקידים המקבלים את משכורתם מכספי המיסים: ”התקנה לקבלת רב וחזן ושמש: יתאספו כל פורעי המס, וצריכים להיות בהסכמה אחת, רוב בניין (היינו רוב ממון) ורוב מניין (רוב בעלי-הבתים)” (שו"ת צמח צדק תשובה א). באחת הקהילות התעוררה בעיה: היו חמישה (מתוך 50) בעלי-בתים עשירים, שהיו בני-משפחה, והיו אחראים ביחד לרוב תשלומי המיסים ("רוב בניין"). וכיוון שהם התנגדו למינוי שַמָּש מסוים, שאר 45 חברי-הקהילה לא יכלו למנות אותו. הם פנו אל ה"צמח צדק", והוא פסק, שהתקנה אכן טובה וראויה, אבל במקרה זה, כיוון שהמשכורת לשמש ממומנת חציה "לפי ממון" וחציה "לפי נפשות", הרי במקרה זה ה-45 שהסכימו למנות את השמש הם גם "רוב מניין" וגם "רוב בניין" ודעתם התקבלה.

מצד שני, בקהילה אחרת רצו העשירים לשנות את התקנה ולקבוע, ”שכל ענייני צרכי ציבור לא יהיו מהיום והלאה על-ידי כל פורעי-המס קטן וגדול שם הוא, כאשר היה עד עתה, אלא על-ידי אותם שיש להם מעלה, שנותנים מס הרבה, או שיש להם מעלה בתורה” (שו"ת צמח צדק תשובה ב). ה"צמח צדק" התנגד לבקשה זו וכתב ש”צריכים להיות בהסכמה אחת, רוב הנפשות ורוב הממון... אחד המרבה ואחד הממעיט... דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר” (שם).

יישוב מחלוקות בענייני מס

כשיש מחלוקת בין שני אנשים מן השורה בענייני ממון, הכלל הוא "המוציא מחברו - עליו הראיה": הרוצה לחייב את זולתו לתת לו כסף - עליו מוטלת החובה להוכיח את טענתו, ואם לא הצליח להוכיח את טענתו - המצב נשאר כפי שהוא. אולם כשיש מחלוקת בין היחיד לבין הציבור (ונציגיו) בענייני מיסים, הכלל שונה - היחיד הוא שחייב להוכיח את טענתו. אם אין לו הוכחה מיידית - הוא חייב קודם-כל לשלם את המיסים שתובעים ממנו, ואחר-כך לתבוע את הציבור לדין, ואם יביא ראיה לדבריו - הציבור יחזיר לו את המס. המקור לדין זה הוא בתשובת מהר"ם מרוטנברג (סימן קו), והוא מציין כמה סיבות: א. המיסים נחשבים ב"חזקת" הציבור עוד לפני שנגבו (ע"פ הגמרא בבא מציעא עג:); ב. מצאנו בגמרא כמה סוגיות הנותנות עדיפות לציבור על-פני היחיד; ג. אילו חובת ההוכחה הייתה על הציבור, אף אחד לא היה טורח לתבוע, כי החלק של כל אחד מבני-הציבור במיסים הוא קטן יותר מעלות התביעה. פוסקים רבים נוספים מציינים דין דומה ומנמקים אותו בדרכים שונות.^{(פרק יז)}

כיוון שהציבור נחשב ל"מוחזק" בכספי המס, חוב המס קודם לחובות אחרים. למשל, אם אדם נפטר לפני שהספיק לשלם מיסים, ובצוואתו נתן מתנה או ציווה לתת את רכושו להקדש - קודם-כל גובים את החוב מהעיזבון, ורק אחר-כך נותנים את מה שנשאר למתנה או להקדש. חוב המס קודם לזכויות היורשים ואפילו לכתובת האלמנה.^{(פרק יח)}

הנוהג בקהילות רבות היה, שכל אזרח מצהיר על שווי רכושו ורווחיו (בדומה להצהרת הון בימינו), ואף נשבע על כך. בנוסף לשבועה, נהגו להטיל חרם על מי שמעלים הכנסות או משתמט מתשלום המס.

הדבר מעיד על החשיבות הרבה שייחסו חכמי ישראל לתשלום מס-אמת, והחומרה הרבה של הברחה והשתמטות מתשלום מס.^{(פרק יט)}

ראו גם

• נטל המס בהלכה
• דינא דמלכותא דינא

קישורים חיצוניים

• הרב דוד שלמה שור ספר "דינא דמלכותא"

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.