מרדכי מיכאלי

מחנך ישראלי

מרדכי מיכאלי (נולד בשם: מרדכי פריזנט; י"ז בתמוז ה'תרנ"ד, 21 בספטמבר 1894י"ט באדר ב' ה'תשי"ז, 22 במרץ 1957) היה איש רוח, מחנך, פדגוג וסופר עברי.

מרדכי מיכאלי
לידה 21 בספטמבר 1894
פטירה 22 במרץ 1957 (בגיל 62)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיכאלי עלה לארץ ישראל ב-1914 והתיישב בירושלים. למד בבית המדרש למורים העברי והיה ממסיימי המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית. היה מורה בבית ספר תחכמוני וערך שם את עיתון התלמידים "חברנו" עד מותו. לאורך השנים כתב 65 אגדות ומעשיות בלשון מקראית. שלמה שפאן כתב על יצירתו: ”באגדה נתגלה כוחו היוצר המקורי. עולם זה של הפלא, של הנסים. הפך ביצירתו למציאות בעלת הגיון משלה, בעלת חוקיות מוסרית”.[1] נוסף על כך פרסם מיכאלי מספר מונוגרפיות של הוגים יהודיים וציוניים ומסה פדגוגית אחת.[2]

ביוגרפיה

עריכה

האימפריה הרוסית: 1914 - 1894

עריכה

מרדכי פריזנט נולד בעיירה דונייבצי במחוז פודוליה באימפריה הרוסית. הוא היה הבן השישי מתוך שמונת ילדיהם של ישעיהו ופייגה. דודו היה המשורר והמתרגם אברהם רוזן (רוזנצוויג) (1889-1974). המשפחה חיה בכפר, הסמוך לעיר. אביו היה סוחר ממשפחה מקורבת לצאר, שירד מנכסיו. אמו הייתה עקרת בית, ונפטרה כשהיה ילד קטן. בעקבות המצב הקשה בביתו, הוא עבר להתגורר בבית סבתו בעיר.

גדל במשפחה יהודית מסורתית, ובילדותו קיבל חינוך תורני בחדר. כאשר לא היה לו הכסף לשלם את דמי-הנסיעה, דבר שהיה קורה לעיתים קרובות, הוא היה נאלץ ללכת ברגל, מרחק של 7–8 קילומטרים, זאת רק על מנת לקבל חינוך יהודי דתי. כשהיה בן 15, המצב של אביו התדרדר, והוא נאלץ להפסיק את לימודיו בחדר. אף על פי שלא קיבל תמורה, אחד ממוריו המשיך ללמד אותו את התורה שבעל-פה. בתקופה זו, פריזנט הקדיש את עצמו לקריאת הספרות העברית החדשה, בנוסף להתעמקותו בתנ"ך ובאגדות עין יעקב. בתקופת נעוריו, כתב מספר אגדות ומעשיות אותן פרסם לעיתים בעיתוני ילדים. בנוסף הוציא ביחד עם חבריו בגיל 17 קובץ ספרותי לנער בשם "בגינה".

בשנות התבגרותו חי ופעל בסביבה ציונית, דבר שתרם לשאיפתו לחיות בארץ ישראל. ב-1914, בגיל 20, עלה לארץ ישראל, שהייתה בתקופה זו תחת השלטון העות'מאני.

ארץ ישראל: 1957 - 1914

עריכה
 
טקס הסיום של המדרשה לחינוך, מרדכי מיכאלי השמיני מימין.

כשעלה לארץ, פריזנט השתקע בירושלים ושאף לחנך את הנוער לצד עבודתו הספרותית. לכן, הוא למד בבית המדרש למורים. בתקופה זו, של מלחמת השפות התחשלה אהבתו לעברית, ואף עברת את שמו ל"מיכאלי". בהדרכת מורים כמו אליעזר מאיר ליפשיץ ודוד ילין התעמקה אהבתו לתורה ולתרבות ישראל. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא העות'מאני והגיע אף לקצונה. מיכאלי הזדעזע מזוועות המלחמה ולכן הסתיר תקופה זו ממשפחתו ומחבריו. לאחר סיום המלחמה הוא גמר את חוק לימודיו ועבר לשמש כמורה בבית הספר תחכמוני בירושלים.

בבית הספר הוא אמנם קידש את ערכי היהדות, אך הקפיד על גישה פתוחה ופלורליסטית. הוא ניהל את עיתון התלמידים "חברנו" שהכיל את חיבורי התלמידים לצד חיבורי המורים. עמיתיו להוראה היו גם חבריו ושותפיו לחברה האינטלקטואלית בירושלים. בספרו סיפור על אהבה וחושך, מתאר עמוס עוז שהיה אחד מתלמידו של מיכאלי, את שיעוריו כך: ”ואילו אדון מיכאלי, מרדכי מיכאלי, האהוב עלי מכולם, מר מיכאלי שידו הרכות היו מבושמות תמיד כידי רקדנית ופניו רהויים, כמתביישים, הוא היה מתיישב [...] ובמקום להרביץ בנו תורה היה נסחף שעות שלמות בסיפורי אגדות ומעשיות...”.[3] במקביל להוראה, הוא למד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הוא היה אחד ממסיימי המחזור הראשון וקיבל תואר מוסמך.

 
מיכאלי במשרדו

ב-1953 הוא נשא לאישה את פאניה בת שלמה חיים בר סלע, אך לפני שהספיק להקים משפחה הוא נפטר במפתיע ב-1957 ונקבר בהר המנוחות.[4][5] בבית הספר תחכמוני הוקמה ספרייה לזכרו. הוקמה לזכרו הקרן החינוכית "קרן מרדכי". עיתון "חברנו" הוציא מהדורה מיוחדת בתאריך מותו. ב-1963 יצא לזכרו הספר "האיש ופעלו", הספר כלל הספדים בין מאת חבריו: יוסף קלוזנר, צבי שארפשטיין, ישורון קשת, שלמה שפאן ויצחק ספיבק.

פרסומים

עריכה
  • עפר - ספרי מקרא לילדים, דביר, תל אביב, תרפ"ו - תרז"ץ
  • אגדות, איורים מאת א.ש. שור, הוצאת דביר, תל אביב, תר"ץ[6]
  • ספריה לילדים (סדרה ב'), שטיבל, תל אביב, תרצ"ג
  • עין הנעורים: אגדות, א' לוסטיגמן, ירושלים, ה'תש"ג
  • ספורים לילדים, אור לעם (א' לוסטיגמן), ירושלים, תש"ד
  • טוס הזהב: אגדות ומעשיות, איורים מאת בינה גבירץ, ש. זק, ירושלים, 1957
  • אגדות ותולדות, איורים מאת בינה גבירץ, קריית ספר, ירושלים, 1963
  • מקרא עונג: ספרי מקרא לילדים (סיפור י"ז - החרובים), צבי שרפשטיין (עורך), חמו"ל, ניו יורק, תר"ץ
  • בנימין זאב הרצל, מולדתנו (כרך כ"ב), הקרן הקיימת לישראל ואמנות, ירושלים - תל אביב, 1937
  • לורד בלפור, קופת הספר (חוברת קי"ז), קופת הספר, תל אביב, תר"ץ
  • עתון התלמידים וערכו החינוכי, בית ספר תחכמוני, ירושלים, תרצ"ד (במלאת שלוש עשרה שנים לעיתון "חברנו"[7])

ספרים בעריכתו

עריכה

גלריית תמונות

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מרדכי מיכאלי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שלמה שפאן, "מרדכי מיכאלי", בתוך: מסות ומחקרים, הוצאת קרני, תל אביב, 1964, עמ' 165–168
  2. ^ עתון התלמידים וערכו החינוכי, הוצאת בית ספר תחכמוני, ירושלים, תרצ"ד
  3. ^ עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר, ירושלים, 2002, עמ' 442
  4. ^ מרדכי מיכאלי באתר GRAVEZ
  5. ^ על פטירתו, עיתון דבר, 24 במרץ 1957; מודעה על אזכרתו שהתקיימה בבית הספר תחכמוני, עיתון דבר, 10 במרץ 1958.
  6. ^ א. פישקין, '"אגדות" מאת מרדכי מיכאלי', מאזנים, טו(סה), אב תר"צ, עמ' 14 (ביקורת ספרים)
  7. ^ בספרות ובאמנות, דבר, 16 במרץ 1934