משתמש:איתי פ./מלחמת האזרחים בסרי לנקה

הסכסוך הסינהאלזי-טאמילי
מפת סרי לנקה. בירוק האזורים אותם דרשו נמרי השחרור של טמיל אילם להקמת מדינה טמילית.
מפת סרי לנקה. בירוק האזורים אותם דרשו נמרי השחרור של טמיל אילם להקמת מדינה טמילית.
תאריכים 23 ביולי 1983 – 18 במאי 2009 (25 שנים)
מקום סרי לנקה
תוצאה

ניצחון ממשלת סרי לנקה

  • המורדים של ארגון טיגריסי השחרור של טאמיל אילם חוסלו
  • ממשלת סרי לנקה השיבה לעצמה את השליטה באי כולו
  • מפלגת הברית הלאומית של טאמיל חדלה לדרוש הקמת מדינה נפרדת
שינויים בטריטוריות המורדים שלטו ברוב צפון חלקה של סרי לנקה ובמחצית מהחוף המזרחי של המדינה בין השנים 2002–2008. בשנת 2009 כל הטריטוריה חזרה לשליטת ממשלת סרי לנקה.
הצדדים הלוחמים

סרי לנקהסרי לנקה סרי לנקה

אבדות

לוחמים: מעל 23,327 נהרגו ומעל ל-60,000 נפצעו

מורדים: מעל 27,000 נהרגו

מלחמת האזרחים בסרי לנקהסינהלזית: ශ්‍රී ලංකාවේ ත්‍රස්තවාදය, בטמילית: ஈழப் போர்) הייתה מלחמת אזרחים שהתנהלה באי סרי לנקה, במהלכה נלחם המיעוט הטמילי כנגד הממשלה, במטרה להקים מדינה טמילית עצמאית בצפון ובמזרח המדינה. המלחמה התאפיינה בהתקוממויות ופיגועי טרור שבוצעו החל מ-23 ביולי 1983 לסירוגין ובמשך יותר משני עשורים על ידי ארגון טיגריסי השחרור של טאמיל אילם (הנמרים הטמילים). היא הסתיימה לאחר 26 שנים, במאי 2009, עם תבוסתם של הנמרים הטמילים בידי הצבא הסרי לנקי[1].

במשך יותר מ-25 שנים פגעה מלחמת האזרחים קשות בחייהם של אזרחי סרי לנקה ובכלכלה הסרי לנקית, כאשר על פי ההערכות הראשוניות במהלך המלחמה נהרגו בין 80,000 - 100,000 בני אדם. ב-2013 העריכה ועדה של האו"ם את מספר ההרוגים בשלב האחרון של המלחמה ב-40,000 בני אדם, ואילו מקורות עצמאיים שונים העריכו מספרים גבוהים אף יותר[2].

הפעולות בהן נקט ארגון הנמרים הטמילים כנגד כוחות הממשלה וכנגד אזרחים הביאו להגדרתו כארגון טרור ב-32 מדינות שונות ביניהן ארצות הברית, הודו, קנדה ומספר מדינות באיחוד האירופי. מנגד גם הצבא הסרי לנקי הואשם בהפרת זכויות אדם[3].

לאחר שני עשורים של לחימה וארבעה ניסיונות כושלים למשא ומתן בין הצדדים, הושגה הפסקת אש בדצמבר 2001 ונחתם הסכם הפסקת אש בתיווך נורווגיה ב-2002[4]. עם זאת, ב-2005 חודשו פעולות האיבה מצד הנמרים הטמילים, אם כי בהיקף מוגבל, מה שגרם לממשלה להגיב ב-2006 ולדחוק את הנמרים הטמילים מכל אזור מזרח המדינה. כתגובה לכך הודיעו הנמרים כי הם מחדשים את מאבקם להשגת הכרה כמדינה עצמאית[5].

ב-2007 עברה הממשלה לתקוף את הנמרים הטאמילים בצפון המדינה וב-2008 היא הודיעה באופן רשמי על נסיגתה מהסכם הפסקת האש בשל הפרתו מצד הנמרים הטמילים ביותר מ-10,000 אירועים[6]. מאז, תוך שהיא מסכלת מספר הברחות נשק גדולות של הנמרים הטמילים[7] ופוגעת במימון החיצוני הבינלאומי שלהם, השתלטה ממשלת סרי לנקה על כל האזור שנשלט בעבר על ידי הנמרים הטמילים, כולל עיר הבירה בפועל של הטמילים קילינוצ'צ'י, הבסיס הצבאי המרכזי מולייטיבו והכביש המהיר A9. פעולות אלו גרמו לאחר יותר משני עשורים של מלחמה, להודעתם של הנמרים הטמילים ב-17 במאי 2009 על כניעה[8]. מספר חודשים לאחר מכן הודיעה "הברית הטמילית הלאומית" (Tamil National Alliance - TNA) - המפלגה הפוליטית שייצגה את המיעוט הטמילי, כי היא זונחת את דרישתה למדינה עצמאית לטובת השגת פתרון פדרלי אחר שיאפשר "ריבונות משותפת"[9]. במאי 2010 מינה נשיא סרי לנקה מהינדה ראג'פקסה ועדת פיוס מיוחדת להפקת לקחים מכישלון הסכמי הפסקת האש ב-2002.

גורמים ורקע עריכה

עד לקבלת עצמאותה ב-1948, נשלטה סרי לנקה במשך השנים על ידי שלוש מעצמות שונות, כאשר המעצמה האחרונה ששלטה באי הייתה בריטניה, שבזמנה נקראה סרי לנקה בשם "ציילון הבריטית". כחלק מהמדיניות הבריטית לפיתוח ציילון היא השקיעה בגידול מטעי קפה, תה וקינמון באי. לצורך העבודה במטעים אלו הביא השלטון הבריטי לציילון במאות ה-19 וה-20 מאות אלפי עובדי כפייה טמילים מטאמיל נאדו שבדרום מזרח הודו, שהצטרפו לאוכלוסייה הטמילית הוותיקה שכבר חיה בציילון. היחס המועדף שנתנו הבריטים למיעוט הטמילי, שכלל בניית מוסדות חינוך מתקדמים, הפך את הטמילים לקבוצה המשכילה והמתקדמת יותר בציילון, מה שיצר מתיחות בין הטמילים לבין הרוב הסינהלזי באי.

ב-1919 התאחדו ארגונים פוליטיים סינהלזים וטמילים והקימו יחדיו את הקונגרס הלאומי הציילוני, במטרה ללחוץ על הממשלה הקולוניאלית הבריטית לביצוע רפורמות חוקתיות שונות. הקונגרס הונהג על ידי פונמבלם ארונצ'לם (Ponnambalam Arunachalam) הטמילי, שחלומו היה לייצר לאומיות סרי לנקית חדשה שתתעלה על ההבדלים האתניים בין הקבוצות. עם זאת המושל הבריטי ויליאם מנינג התנגד לאיחוד בין הקבוצות בסרי לנקה ועודד את הרעיון של ייצוג קהילתי[10].

ב-4 בפברואר 1948 קיבלה סרי לנקה את עצמאותה מהממלכה המאוחדת. מספר חודשים לאחר מכן, ב-15 בנובמבר 1948 חוקק הפרלמנט החדש את "חוק אזרחות ציילון". החוק השנוי במחלוקת מנע למעשה מכ-705,000 הטמילים שמקורם בטאמיל נאדו, לקבל אזרחות במדינה החדשה ובכך הפך אותם למעשה לחסרי מדינה[11]. במהלך שלושת העשורים הבאים גורשו יותר מ-300,000 טמילים הודים בחזרה להודו. רק ב-2003, 55 שנים לאחר קבלת העצמאות, קיבלו הטמילים ההודים שעוד נותרו בסרי לנקה אזרחות, אך עד אז מספרם קטן משמעותית והם היוו רק כ-5 אחוזים מהאוכלוסיית המדינה.

ב-1956 העביר ראש ממשלת סרי לנקה סולומון בנדרנאיקה חוק שקובע את השפה הסינהלית כשפה הרשמית של סרי לנקה במקום האנגלית, במהלך שנתפס כניסיון להדרת הטמילים מהמשרות הציבוריות בסרי לנקה. עובדי ציבור טמילים רבים שלא דיברו את השפה הסינהלית נאלצו להתפטר ממשרותיהם. אירוע זה היה הרקע להתנגשויות אלימות בין טמילים לסינהלזים בעמק גל אויה ב-1956, במהלכן נהרגו כ-150 בני אדם ולמהומות ב-1958 במהלכן נהרגו בין 1,500-300 בני אדם[12].

בסוף שנות ה-60 החלו להישמע קולות בקרב הטמילים שהביעו רצון להקמת מדינה טמילית עצמאית. מהדמויות הבולטות שתמכו בעצמאות טמילית היו אנטון בלסינגהם, עיתונאי שעבד בנציבות הבריטית בקולומבו ועסק בפעילות בדלנית, וולופילאי פרבקרן (Velupillai Prabhakaran), לימים מייסדו ומנהיגו של ארגון הטיגריסים הטמילים, שיחד עם קבוצה של צעירים עושי דברו ביצע מספר פעולות טרור כנגד פוליטיקאים טמיליים פרו ממשלתיים וכנגד המשטרה הסרי לנקית.

במהלך שנות ה-70 החליטה הממשלה על שינוי במדיניות הקבלה לאוניברסיטאות בסרי לנקה. במסגרת המדיניות החדשה, סטודנטים התקבלו לאוניברסיטה תוך התחשבות במספר הנבחנים שניגשו למבחן בשפתם. השינוי נועד באופן רשמי להגדיל את מספר הסטודנטים שמגיעים מהאזורים הכפריים בסרי לנקה, אך בפועל הוא צימצם את מספר הסטודנטים הטמילים. הטמילים, שקודם לכן התקבלו לאוניברסיטאות בשיעורים גבוהים יותר משיעורם באוכלוסייה בשל ציוני הבחינות הגבוהים יחסית שלהם, נאלצו כעת על מנת להתקבל לאוניברסיטאות להשיג ציונים גבוהים יותר מאשר מועמדים טמילים[13]. ציון הסף לצורך קבלה ללימודי רפואה לדוגמה, עמד על 250 נקודות מתוך 400 לסטודנטים טמיליים, אך רק על 229 נקודות לסטודנטים סינהלזיים. רפורמה זו גרמה לירידה משמעותית במספר הסטודנטים הטמילים, עד שבוטלה ב-1977.

פעולות נוספות של ממשלת סרי לנקה כנגד הטמילים כללו תוכנית יזומה של ממשלת סרי לנקה ליישוב איכרים סינהלזים באזורים שנחשבו לאזורים טמילים בצפון ובמזרח המדינה, האיסור על ייבוא של אמצעי תקשורת בשפה הטמילית והעדיפות שניתנה בחוקה הסרי לנקית מ-1978 לדת הבודהיסטית, דתם העיקרית של הסינהלזים[13].

בשנת 1972 הקימו וולופילאי פרבקרן וצ'טי טנבלסינגם (Chetti Thanabalasingam) את ארגון "טיגריסי השחרור של טאמיל אילם"[14]. הארגון נקרא על שם הטיגריס, שהיה סמלה של אמפריית צ'ולה - אימפריה טמילית ששלטה בדרום הודו במאה ה-10 ועד המאה ה-13.

בשנת 1975 הוקמה במנצ'סטר ובלונדון תנועה נוספת שפעלה למען עצמאות טמילית - "ארגון הסטודנטים המהפכני של אילם" (Eelam Revolutionary Organisation of Students - ‏ EROS). תנועה זו שימשה כזרוע חיצונית למאבקם של הטמילים לעצמאות מדינית, תוך שהיא מסייעת לטמילים שנאלצו לגלות מסרי לנקה בענייני הגירה ותעסוקה. עד שנת 1990 חברו רוב חברי התנועה לארגון הנמרים הטמילים.

בשנת 1976 חברו מספר מפלגות פוליטיות טמיליות והקימו יחדיו מפלגה טמילית מאוחדת שנקראה "חזית השחרור הטמילית המאוחדת" (Tamil United Liberation Front‏ - TULF) וקראה להקמת מדינה טמילית עצמאית חילונית וסוציאליסטית[15].

חזית השחרור הטמילית המאוחדת תמכה בחשאי בפעולות האלימות של הארגונים הצבאיים הטמילים שכונו "הנערים שלנו" ומנהיגה של המפלגה א. אמירטלינגהם אף עסק בגיוס כספים לטובת הנמרים הטמילים וקבוצות חמושות אחרות[16]. אמירטלינגהם הכיר בין מנהיג הנמרים הטמיליים וולופילאי פרבקרן לבין שחקן הקולנוע והקומיקאי הטמילי-הודי נ. ס. קרישנן, שבהמשך קישר את פרבקרן לאנטון בלסינגהם, עיתונאי סרי לנקי שהפך בהמשך ליועץ ולמנהל המשא ומתן מטעם הנמרים הטמילים.

לאחר ניצחונה הגורף של המפלגה הלאומית המאוחדת (UNP) בבחירות יולי 1977, הפכה TULF למפלגת האופוזיציה הגדולה בסרי לנקה. באוגוסט 1977, פחות מחודש לאחר כניסתה של הממשלה החדשה לתפקידה, פרצו מהומות אנטי טמיליות במהלכן נהרגו כ-300 טמילים. בעקבות מהומות אלו, ביטלה הממשלה החדשה את מדיניות הקבלה לאוניברסיטאות שנכנסה לתוקפה מספר שנים קודם לכן ושהיוותה גורם משמעותי בהקצנה של רבים מהצעירים הטמילים. מהלך זה לא יצר שינוי משמעותי, והמהומות דחקו צעירים רבים אף יותר אל הקבוצות הטמיליות המיליטנטיות. מפלגת TULF איבדה מכוחה הפוליטי ויותר ויותר טמילים השתכנעו כי הדרך החמושה היא היחידה שביכולתה לספק ביטחון ועצמאות לעם הטמילי בסרי לנקה. בבחירות לרשויות המקומיות ב-1983 הורה ארגון הנמרים הטמילים לאזרחים הטמילים להחרים את הבחירות לרשויות המקומיות ולא להצביע כלל, גם לא ל-TULF. שיעור ההצבעה הנמוך שנגרם בעקבות זאת הקשה עוד יותר על מפלגת TULF לייצג כיאות את האינטרסטים הטמילים.

פרוץ המלחמה עריכה

מלחמת אילם הראשונה (1987-1983) עריכה

צעירים טמילים שזעמו על ההנהגה הפוליטית הטמילית החלו בהקמת קבוצות לחימה קטנות. הקבוצה הבולטת ביותר מבין קבוצות אלו הייתה "הנמרים הטמילים החדשים" (Tamil New Tigers‏ - TNT) שהוקמה על ידי ולופילאי פרבאקראן ב-22 במאי 1972. האירגון ביצע מספר פעולות שכללו בין השאר הפצצה של קרנבל שהתקיים באצטדיון דרופה ב-17 בספטמבר 1972 [17] ומספר פעולות התקפיות שבוצעו בזמן ביקורה של ראש ממשלת סרי לנקה סירימאבו בנדרנאיקה בעיר ג'פנה ב-1974. הפעולה המשמעותית ביותר אותה ביצע האירגון הייתה ההתנקשות בראש העיר ג'פנה ב-27 ביולי 1975[17], אותה ביצע פרבאקראן עצמו. ב-5 במאי 1976 פירק פרבאקאראן את האירגון והקים אותו מחדש בשם "טיגריסי השחרור של טמיל אילם" (Liberation Tigers of Tamil -‏ LTTE).

במאי 1981 שריפת הספרייה של העיר ג'פנה על ידי פוליטיקאים שהשתיייכו למפלגת השלטון בסרי לנקה, תוך שימוש במשטרה ובכוח צבאי פרלמנטרי, הביאה להשמדתם של יותר מ-90,000 ספרים, חלקם בעלי ערך היסטורי רב לתרבות הטמילית. אירוע זה שיכנע טמילים רבים כי הממשלה אינה מעוניינת להגן עליהם או על מורשתם התרבותית והובילם לתמיכה במדינה טמילית עצמאית.

ב-23 ביולי 1983, ביצעו הנמרים הטמילים מארב לסיור של הצבא הסרי לנקי מחוץ לעיירה תירונלוויל והרגו קצין ו-12 חיילים[11]. פעולה זו החלה שרשרת של טבח ופוגרומים בבירה קולומבו, המכונים "יולי השחור", במהלכם נהרגו לפי הערכות שונות בין 3,000-400 טמילים[18] וכ-70,000 טמילים נמלטו מסרי לנקה להודו השכנה[11]. אירוע זה נחשב לתחילתה של מלחמת האזרחים.

בתחילת מלחמת האזרחים היו קבוצות טמיליות נוספות מלבד הנמרים הטמילים שהשתתפו בלחימה. עמדתם של הנמרים הטמילים, שאומצה משיטתו של הארגון לשחרור פלסטין, הייתה כי על הטמילים לפעול במסגרת אירגון אחד. הנמרים הטמילים זכו להתבלטות בשלבים הראשונים של המלחמה כתוצאה ממתקפות מוצלחות שביצעו. מתקפות אלה כוללות את הטבח בחוות קנט ודולר ב-30 בנובמבר 1984, במהלכו פרצו הנמרים הטמילים לשני כפרים חקלאים סינהלים, תקפו מאות אזרחים סינהלים והרגו עשרות, והטבח באנוראדאפורה ב-14 במאי 1985, במהלכו נהרגו 146 בני אדם במתקפה משולבת של הנמרים הטמילים. למחרת הטבח באנוראדאפורה טבחו אנשי הצי הסרי לנקי בלפחות 23 בני אדם שהיו על סיפונה של המעבורת קומודיני.

עם הזמן התמזגו רוב הקבוצות הטמיליות המיליטנטיות אל ארגון הנמרים הטמילים ואילו קבוצות אחרות התמתנו והפכו למפלגות פוליטיות המתנגדות לאלימות.

ב-5 ביולי 1985 החלו ביוזמת ממשלת הודו, שיחות שלום בין ממשלת סרי לנקה לבין הנמרים הטמילים בעיר טהימפהו שבממלכת בהוטן, אך ב-17 באוגוסט כשלו השיחות וזמן קצר לאחר מכן חזרו שני הצדדים לפעולות אלימות[11]. ב-1986 נהרגו אזרחים רבים כתוצאה מהלחימה. ב-1987 דחקו כוחות הממשלה את הנמרים הטמילים לצפון העיר ג'פנה. באפריל 1987 נהרגו מאות בני אדם בסדרה של פעולות אלימות שביצעו שני הצדדים[11].

ב-26 במאי 1987 פתח הצבא הסרי לנקי ב"מבצע ודאמרצ'י", במטרה לכבוש את מחוז ודאמרצ'י - אחד משלושת המחוזות המרכיבים את חצי האי ג'פנה, מידי הנמרים הטמילים. המבצע נמשך לאורך החודשים מאי ויוני ובמהלכו קיבלו הטמילים סיוע הומניטרי ממשלת הודו באמצעות הצנחה של מזון וציוד רפואי מהאוויר[11]. במהלך המבצע רשמה ממשלת סרי לנקה הצלחות משמעותיות בלחימה כנגד המורדים, אך לא הצליחה לשים את ידה על מנהיג הנמרים הטמילים פרבאקרן, שהצליח לחמוק.

ביולי 1987 ביצעו הנמרים הטמילים את פיגוע ההתאבדות הראשון שלהם. קפטן מילר מ"הנמרים השחורים" - זרוע מיוחדת של הנמרים הטמילים, נהג במשאית קטנה שנשאה עליה חומר נפץ והתפרץ דרך קיר של בסיס צבאי מבוצר של צבא סרי לנקה, בפעולה שבה נהרגו על פי הדיווחים כ-40 חיילים. במהלך מלחמת האזרחים כולה ביצעו הנמרים הטמילים למעלה מ-378 פיגועי התאבדות, מה שהפך את שיטת לוחמה זו לסימן ההיכר שלהם ולמאפיין מרכזי של מלחמת האזרחים[19]

ההתערבות ההודית (1987-1990) עריכה

בשל קרבה אתנית בין הטמילים שבסרי לנקה לבין הטמילים בהודו ובייחוד במדינת טמיל נאדו שבדרום הודו, תמכו ההודים בעצמאותם של הטמילים בסרי לנקה. מאוגוסט 1983 ועד מאי 1987 סיפקה ממשלת הודו באמצעות סוכנות הביון שלה - "אגף מחקר וניתוח" (RAW), נשק, אימונים צבאיים ותמיכה כלכלית לשש קבוצות מילטנטיות טמיליות בסרי לנקה ביניהן הנמרים הטמילים, "ארגון השחרור של טמיל אילם" (TELO), "ארגון השחרור העממי של טמיל אילם" (PLOTE), "ארגון הסטודנטים המהפכני של אילם" (EROS), "חזית השחרור המהפכנית של אילם" (EPRLF) ו"צבא השחרור של טמיל אילם" (TELA). הצלחתו והתבלטותו של ארגון הנמרים הטמילים התאפשרה לא מעט בשל התמיכה המשמעותית שקיבל הארגון מסוכנות הביון ההודית בתחילת דרכו. ההערכה היא כי ההודים קיוו שבאמצעות תמיכה בקבוצות טמיליות שונות, הם יוכלו לשמור על הפרדה פנימית בתוך תנועת העצמאות הטמילית ובכך להגביר את שליטתם עליה.

בסוף שנות ה-80 נעשתה הודו פעילה יותר במלחמת האזרחים. ב-5 ביוני 1987, במהלך מבצע ודאמרצ'י, הנחית חיל האוויר ההודי חבילות סיוע של מזון וציוד רפואי אל האזורים שהיו בשליטת הנמרים הטמילים[11].

ב-29 ביולי 1987 נחתם ביוזמת הודו, הסכם שלום בין האירגונים הטמילים החמושים לבין ממשלת סרי לנקה, וב-30 ביולי הגיע לאזור כוח צבאי הודי לשמירת השלום בין הצדדים. במסגרת ההסכם, שנחתם בין ראש ממשלת הודו רג'יב גנדי לבין נשיא סרי לנקה ג'וניוס ג'אייווארדנה, תקבל סרי לנקה את התיקון ה-13 לחוקה הסרי לנקית, במסגרתו תחולק סרי לנקה למחוזות, הסינהלית והטמילית יקבעו כשפות הרשמיות במדינה ואילו השפה האנגלית תשמש כ"שפה מקשרת"[20]. נוסף על כך נחתם בהסכם כי המחוזות יקבלו כוח שלטוני גדול יותר, ובעתיד, בכפוף למשאל עם, יאוחדו המחוזות הצפוני והמזרחי למחוז אחד. הודו הסכימה להשליט סדר בצפון ובמזרח סרי לנקה באמצעות הצבת כוח צבאי לשמירה על השלום (IPKF) ולחדול ממתן סיוע למורדים הטמילים. הארגונים הטמילים החמושים, ובתוכם הנמרים הטמילים, סירבו בתחילה להניח את נשקם, אך לבסוף הסכימו למסור את נשקיהם לכוח ההודי שהיה אחראי על שמירת הפסקת האש.

החתימה על ההסכם עם הודו, זמן קצר לאחר הצהרות לוחמניות של נשיא סרי לנקה ג'וניוס ג'אייווארדנה כנגד הודו, הובילה להפגנות כנגד הממשלה הסרי לנקית בדרום המדינה. הפגנות אלו אורגנו על ידי אירגונים סינהלים קיצוניים כמו "חזית השחרור העממית" ("Janatha Vimukthi Peramuna"), שהתנגדו לפשרות עם הטמילים. הגעתו של כוח שמירת השלום ההודי לצפון המדינה איפשר לממשלת סרי לנקה להסיט את כוחותיה לדרום המדינה על מנת לדכא את ההתקוממויות שפרצו שם בשנתיים הבאות.

בעוד שרוב הארגונים הטמילים הניחו את נשקם והסכימו לקיום משא ומתן שיפתור את הסכסוך, הנמרים הטמילים סירבו לכך. סירוב זה הוביל לעימות בהיקף מלא בין הנמרים הטמילים לבין כוח שמירת השלום ההודי. במסגרת עימות זה, שנמשך כשלוש שנים, הואשם כוח שמירת השלום על ידי ארגוני זכויות אדם ועל ידי חלקים מהתקשורת ההודית, בהפרה של זכויות אדם. בנוסף להתנגדות מצד הנמרים הטמילים, נתקל הכוח ההודי בהתנגדות הולכת וגוברת גם מהצד הסינהלי. קולות הולכים וגוברים של אזרחים סינהלים, ראו בנוכחותו של כוח צבאי הודי על אדמת האי כפגיעה בריבונותה של סרי לנקה. רגשות לאומיים אלו הביאו לבסוף לקריאתה של ממשלת סרי לנקה להודו לסלק את כוחותיה מהאי. ההתנגדות לנוכחותו של כוח שמירת השלום ההודי משני צידי הסכסוך הפכה כה גדולה, עד שבאפריל 1989 הורה ראש ממשלת סרי לנקה רנסינג פרמדסה לצבא הסרי לנקי להעביר בחשאי נשק לנמרים הטמילים, לצורך מלחמתם בכוח שמירת השלום ההודי.

על אף האבדות הגדולות שספגו החיילים ההודים ועל אף ההתנגדות הרחבה בה נתקלו משני צידי המתרס, סירב ראש ממשלת הודו גנדי להחזיר את חייליו מסרי לנקה. לאחר תבוסתו של גנדי בבחירות בהודו בדצמבר 1989, הורה ראש הממשלה החדש ו. פ. סינג על החזרת כל החיילים ההודים מסרי לנקה, תהליך שהסתיים ב-24 במרץ 1990, עם עזיבתה של הספינה ההודית האחרונה את האי. הנוכחות הצבאית ההודית בסרי לנקה נמשכה 32 חודשים ובמהלכה נהרגו כ-1,200 חיילים הודים וכ-5,000 אזרחים סרי לנקים. עלותה של התערבות צבאית זו לממשלת הודו מוערכת ביותר מ-10.3 מיליארד דולר.

ההתנקשות ברג'יב גנדי עריכה

ב-21 במאי 1991, בעת ששהה במדינת טאמיל נאדו במסגרת מסע בחירות, נרצח ראש ממשלת הודו לשעבר רג'יב גנדי על ידי מחבלת מתאבדת בשם תֶנְמוּלי רַגַ'רַטְנאם. בעיתונות ההודית דווח כי ההחלטה להתנקש בגנדי התקבלה על ידי מנהיג הנמרים הטמילים פרבאקרן, שראה בגנדי כמתנגד לתנועת השחרור הטמילית וחשש כי אם גנדי ייבחר לראשות הממשלה הוא עשוי להחזיר לסרי לנקה את כוח שמירת השלום ההודי, שאותו כינה פרבאקראן "הכוח השטני"[21].

ב-1998 קבע בית משפט הודי כי ארגון הנמרים הטמילים ומנהיגו פרבקראן אחראיים להתנקשות[22]. ב-2006 הביע אנטון בלסינגהאם, מהוגי המדיניות של ארגון הנמרים הטמילים, את צערו על ההתנקשות בגנדי[23][24]. לאחר ההתנקשות נמנעה הודו מהתערבות נוספת במלחמת האזרחים בסרי לנקה.

מלחמת אילם השנייה עריכה

על אף קבלתו של התיקון ה-13 לחוקה, הקובע את הסינהלית והטמילית כשפות רשמיות במדינה ואת האנגלית כשפה מקשרת, ועל אף צעדים נוספים שנעשו על ידי ממשלת סרי לנקה במטרה לרצות את הטמילים, העימות האלים לא שכך. בתוך כך, הניח מושל המחוז הצפוני והמזרחי ורטראג'ה פרומאל מסמך דרישות בן 19 נקודות לפתרון הסכסוך הסנהלי טמילי. פרומאל איים כי במידה ולא יענו הדרישות, תכריז מועצת המחוז הצפוני-מזרחי של המדינה על עצמאות, כדוגמת הכרזת העצמאות של רודזיה[25]. בתגובה לכך פיזר נשיא סרי לנקה במרץ 1990 את מועצת המחוז הצפון מזרחי. באותו הזמן השתמשו הנמרים הטמילים בטרור והטילו אימה על חקלאים סינהלים ומוסלמים באזורים החורגים מצפון ומזרח האי, והשתלטו במהירות על שטחים נוספים. עם עזיבתו של כוח שמירת השלום ההודי ב-1989-1990, החלו הנמרים הטמילים לנהל שירותים ממשלתיים עצמאיים חלקיים באזורים שתחת שליטתם.

בשל מלחמתם של הנמרים הטמילים בקבוצות טמיליות יריבות ומאידך התמודדותה של ממשלת סרי לנקה עם התקוממות מצד התנועה הפוליטית הקומוניסטית "חזית השחרור העממית" (JVP), התחוללה ב-1990 הפסקת זמנית בעימות בין הממשלה לבין הנמרים הטמילים. הפסקת אש זו הסתיימה כעבור זמן קצר עם מתקפה של ממשלת סרי לנקה בניסיון לכבוש מחדש את העיר ג'פנה.

שלב זה של המחלמה מכונה "מלחמת אילם השנייה" והתאפיין באלימות חסרת תקדים. ב-11 ביוני 1990 טבחו הנמרים הטמילים במזרח המדינה ב-600 שוטרים סרי לנקים, לאחר שהללו נכנעו בפניהם. הממשלה הסרי לנקית לא איפשרה הכנסת מזון וציוד רפואי לג'פנה וחיל האוויר הסרי לנקי הפציץ יעדים רבים של הנמרים. הנמרים הטמילים הגיבו בתקיפת כפרים סינהלים ומוסלמים וטבח באזרחים. אחד מפעולות הטבח הגדולות הייתה הריגתם של 166 אזרחים מוסלמים בפלייגודלה. הממשלה אימנה וחימשה יחידות מוסלמיות מקומיות שנקמו בתגובה בכפרים טמילים. כמו כן מספר מעשי טבח באזרחים טמילים במזרח המדינה יוחסו לממשלה הסרי לנקית עצמה.

על פי עדותו של המשפטן הטמילי נילאן נילאן תירוצ'לבם, שלב זה של המלחמה התאפיין באלימות חסרת תקדים שהופנתה גם כלפי ילדים ונערים. גופות בוערות בצידי הדרך הפכו למראה שכיח באזור צפון ומזרח סרי לנקה וחוליות ממשלתיות חטפו והרגו צעירים טמילים שנחשדו כפעילים בארגון הטיגריסים הטמילים[26]. באוקטובר 1990 גירשו הטיגריסים הטמילים את כל האוכלוסייה המוסלמית שהתגוררה במחוז הצפון. כ-72,000 בני אדם מצאו עצמם מגורשים מבתיהם, כשהם מנושלים מרכושם.

הקרב הגדול ביותר בשלב זה של המלחמה התרחש ביולי 1991, כשכ-5,000 לוחמי הטיגריסים הטמילים כיתרו את הבסיס הצבאי של צבא סרי לנקה באזור המכונה "מעבר הפילים" - דרך הגישה לחצי האי ג'פנה. המצור נמשך כחודש ובמהלכו נהרגו כ-2,000 לוחמים משני הצדדים. הוא הסתיים כחודש לאחר מכן עם הגעתם של כ-10,000 חיילים סרי לנקים לאזור ושחרורו של הבסיס על ידם.

בפברואר 1992 נכשלה הממשלה במספר ניסיונות נוספים לכיבוש ג'פנה. ב-8 באוגוסט 1992, נהרגו שלושה אנשי צבא סרי לנקים בכירים, שני גנרלים ואדמירל, בפיצוץ של מוקש באזור ג'פנה. מותם השפיע לרעה באופן משמעותי על המורל של חיילי צבא סרי לנקה.

במאי 1993, השיג ארגון הטיגריסים הטמילים הישג חשוב מצידו, כשהצליח לחסל את נשיא סרי לנקה רנסינג פרמדסה בפיגוע התאבדות. בנובמבר 1993 הביסו הטיגריסים הטמילים את הצבא הסרי לנקי בקרב על השליטה בבסיס הצבאי בפונרין, שהתנהל במשך שלושה ימים בין ה-11-14 לנובמבר. במהלך קרב זה ספג הצבא הסרי לנקי אבדות קשות, כשכ-667 מאנשיו נהרגו או הפכו לנעדרים.

מלחמת אילם השלישית עריכה

בבחירות לפרמלנט שהתקיימו ב-1994, הפסידה המפלגה הלאומית המאוחדת (UNP) ותחתיה עלתה לשלטון מפלגת "ברית העם" ("People's Alliance"), בהנהגתה של צ'נדריקה קומרטונגה, שנבחרה על בסיס מצע של פיוס סינהלי-טמילי וזכתה בכ-62 אחוזים מהקולות. במהלך מסע הבחירות נהרגו רבים מהנהגת המפלגה הלאומית המאוחדת, כולל מועמד המפלגה לנשיאות גימיני דיסנייק, בפיצוץ מטען חבלה שביצעו הטיגריסים הטמילים במהלך עצרת בחירות.

בינואר 1995 הושגה הפסקת אש, אולם המשא ומתן שהגיע בעקבותיה לא נשא פירות. ב-19 באפריל 1995, הפרו הטיגריסים הטמילים את הפסקת אש כשפוצצו שתי סירות של הצי הסרי לנקי והחלו בכך את השלב הבא של המלחמה שכונה מלחמת אילם השלישית.[27]

ב-17 באוקטובר 1995 פתחה ממשלת סרי לנקה ב"מבצע ריביירה", שמטרתו הרשמית הייתה כיבוש חצי האי ג'פנה כולו מידי הטיגריסים הטמילים. האי ג'פנה נשלט על ידי כ-2,000 מורדים טמילים והיווה את מעוזם העיקרי של המורדים.

הערות שוליים עריכה