משתמש:שמעיה/ארגז חול 3

מוצא קהילת ביתא ישראל עמום, וקיימות מספר מסורות לצד השערות שונות בדבר מוצאם. אולם עובדה היא שבני הקהילה רואים את עצמם כיהודים לכל דבר, ומקיימים את מצוות היהדות בקנאות ובמסירות נפש.

משפט על מסירות נפש והתמודדות עם המרות דת

לא נשתמרו בידם ספרים בעברית, אולם מסורת בקהילה מספרת, שבבואם לחבש הביאו עמם ספרי תורה וספרים אחרים בעברית, אך חלקם הושמדו במלחמות, והיתר הוחבאו במערה בהרי סמן שמקומה לא ידוע.

אין להם מסורות או אגדות על הימים לפני שהגיעו לאתיופיה, מירושלים או גלות מצרים.

רקעעריכה

קשרים בין ישראל לאתיופיה בימי קדםעריכה

נעלה על כל ספק שהיו קשרים בין ארץ ישראל וחבש, בעיקר בימי שלמה המלך. שלמה סחר עם הארצות היושבות על ים סוף ושלח את עבדיו לקחת זהב מאופיר (מלכים א' ט' 26). רבים סבורים שאופיר היא בחבש ואמנם יש מכרות זהב בחבש.

בשנת 722 לפנה"ס כבש סרגון השני (סנחריב) מלך אשור את העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. רוב תושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית.

השפעת התרבות העברית על התרבות האתיופיתעריכה

ברור שהתרבות החבשית הושפעה רבות מן התרבות העברית וסימני השפעתה ניכרים עד היום.

  • החבשים מספרים שעד שקיבלו את הדת הנוצרית (במאה השלישית) החזיקו כולם בדת משה ואף גורסים שהם צאצאי אותם העבדים והשפחות ששלח שלמה עם מנליק.

עד היום לא ימלוך בחבש מלך אלא אם כן הוכיח שהינו מצאצאי מנליק, היינו מבית דוד. תארו של קיסר חבש עד היום "גור אריה יהודה".

מסורותעריכה

  • האגדה האתיופית המתוארת בספר "כברה נגסט" ((אנ') בשפת געז, מתאר את מוצא השושלת הסולומונית, נכתב לפני לפחות לפני 700 שנה, ונחשב על ידי נוצרים למקור אמין) טוענת שהאתיופים הינם צאצאים של שבטי ישראל שבאו לאתיופיה עם מנליק, שלפי האגדה היה בנם של המלך שלמה ומלכת שבא. האגדה מספרת שמנליק כבוגר חזר לאביו בירושלים, ולאחר מכן התיישב שוב באתיופיה ולקח עמו את ארון הברית. במקרא לא מוזכר שמלכת שבא התחתנה עם שלמה או שכבה איתו, ורק מוזכר שהיא התפעלה מחכמתו ועושרו, שהם החליפו ביניהם מתנות מלכותיות, ושלאחר מכן היא שבה להנהיג את עמה בכוש. אולם, ה"מתנות המלכותיות" מתפרשות בעיני אחדים כקשר מיני. גם אובדן ארון הברית לא מוזכר במקרא.

יש לציין שלפי ההלכה שדת האדם נקבעת לפי דת אמו ולא דת אביו, לפי מסורת זו, בני הקהילה אינם יהודיים. (אם לא שמלכת שבא התגיירה)

  • אלדד הדני בן המאה התשיעית שטען שמוצאו משבט דן, מספר:

ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו, בני דן, היינו בתחילה בארץ ישראל יושבי אהלים, ולא היה בכל שבטי ישראל בעלי מלחמה גיבורי חיל כמונו...

וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט... ונחלקה מלכות בית דוד, ונקבצו השבטים ואמרו קומו והלחמו עם רחבעם ועם ירושלים, אמרו לו: למה אנחנו נלחמים עם אחינו ועם בן אדוננו דוד מלך ישראל ויהודה, חלילה וחלילה!...

לסוף נתנו עצה לילך למצרים... כדי לילך לעבור לנהר פישון (נילוס) לארץ כוש...

  • בקהילת ביתא ישראל מקובל, ?בהתבסס על סיפור אלדד הדני מהמאה התשיעית (או אולי בדומה למה שתיאר), ששבט דן חזר למצרים כדי למנוע מלחמת אחים בממלכת ישראל בין רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט. משם הם נעו דרומה בצד הנילוס לתוך אתיופיה, והיהודים האתיופים הינם צאצאי אותם בני שבט דן. מסורת זו נודעה לרבי עובדיה מברטנורא שכתב מכתב מירושלים בשנת 1488:
"ואני ראיתי שנים מהם במצרים והם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים, כי בקצת דברים היו נראים כשומרים תורת הקראים... ובשאר דברים נראים כשומרים תורת הרבנים, והם אומרים שמתיחסים לשבט דן... זהו מה שראיתי בעיני ואזני שמעו". [1]
  • מקורות אחרים מספרים על יהודים רבים שהובלו כשבויי מלחמה מארץ ישראל על ידי תלמי הראשון, והתיישבו בנוביה שבסודן. מסורת שעברה בקהילה מאב לבן טוענת שהם הגיעו דרך המחוז העתיק קווארה בצפון מערב אתיופיה, או דרך נהר העטברה במקום בו הוא מתאחד עם הנילוס וזורם לתוך סודן. מקורות מסויימים יודעים לספר על הנתיב המדוייק בו דרכו אבותיהם בדרכם ממצרים.

משה בר יודא ששהה בקירבם באתיופיה במשך קרוב לשנה, מתאר מסורת דומה מפי זקני הקהילה:

זקניהם מספרים שאבותיהם ישבו בארץ ישראל עד אחרי החורבן הראשון ולא הגלו עם הגולה אשר הגלתה.

אחרי הריגת גדליה בן אחיקם ברחו עם שאר הבורחים למצרים וישבו במצרים העילית. באחת המלחמות שלחם המלך בתלימוס (אולי פתולומיאס) הצטרפו לאויבי המצרים, ואחרי שנחלו תבוסה ברחו כל אנשי המלחמה היהודים לאורך הנילוס. על יד מסעף הנילוס (חרטום) הותקפו והמשיכו לברוח לאורך אחת מזרועות הנילוס, עד שהגיעו לקורעה שבחבש, מערבית לאגם טאנה (הנילוס הכחול ואגם טאנה מוצאו).

הפלשים, מחניים ס"ו תשנ"ב

הוא מעיר, שלפי סיפור זה הגיעו אנשי מלחמה, היינו גברים, אשר נשאו להם נשים מקומיות, ואם כן צאצאיהם אינם יהודים לפי ההלכה.

דעות חכמי ישראלעריכה

חכמי ישראל שמעו על קהילה זו מפי אלדד הדני, אך נחלקו עד כמה הוא מקור אמין.

שאלת מהימנות סיפורי אלדד דניעריכה

"סיפרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בר מר, ורבנא שמחה, שראו את ר' אלדד הדני זה והיו תמהים מדבריו, שהיו מקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתן היו מופלגין".
  • ר' חסדאי בן שפרוט, במכתבו למלך חכוזרים הזכיר את אלדד הדני על אודות עשרת השבטים שגלו מעבר לנהר סמבטיון.
  • רבי אברהם אבן עזרא סבור שאין לסמוך על סיפורי הדני, והוא מביא את "ספר אלדד הדני" כדוגמא לספר ש"אין לסמוך עליו" וש"יש בו דברים המכחישים את הדעה הנכונה".[2].

בהלכהעריכה

  • הפוסק הראשון שעסק בשאלת יהדותם של "ביתא ישראל" היה הרדב"ז, מגדולי רבני מצרים במאה ה-16. הוא כותב את הדברים הבאים בתשובה לשאלה שנשאל:
"אלו הפלשים בלי ספק משבט דן, ורק מפני שלא היו ביניהם חכמים מבעלי הקבלה תפסו להם פשטי המקראות, ודינם כתינוק הנשבה לבין הגוים, ודינם כישראל שאנו מצווים לפדותם ולהחיותם, ורק לענין יוחסין יש לחוש מפני שאינם בקיאים בטיב גיטין וקדושין" [3]
  • בהסתמך על דבריו אלו של הרדב"ז, פסקו במשך הדורות פוסקים שונית, כמו הרב עזריאל הילדסהיימר והרב [[]] שביתא ישראל הינם יהודים.
  • בשנת 1973 הרב עובדיה יוסף שהיה אז הראשון לציון (הרב הראשי הספרדי), בהסתמך על פסיקת הרדב"ז ואחרים, פסק שביתא ישראל הינם יהודים ושיש להביאם לארץ. בהמשך, הצטרפו לפסיקתו פוסקים נוספים, כולל הרב הראשי האשכנזי.

גיור לחומראעריכה

ישנם רבנים מצריכים את בני קהילת ביתא ישראל לעבור תהליך גיור מקוצר לחומרא (ליתר ביטחון).

ממזרותעריכה

בניגוד למספר רבנים אשכנזים, הרב יוסף פסק שאין לחשוש לממזרות בקרב בני הקהילה ומותר ליהודי כשר להתחתן איתם. הבסיס לחשש הוא שהם לא הקפידו על גירושים לפי ההלכה הרבנית, ונישואין עם גרושה משמעותם הבאת ילדים מאשה נשואה על פי ההלכה, שנחשבים לממזרים, ואסור ליהודי רגיל להתחתן איתן על פי ההלכה.

דעות החוקריםעריכה

  • יש אומרים שהפלשים הם צאצאי יהודי תימן וערב אשר התישבו בחבש באחת התקופות בה היתה תימן ארץ כיבוש חבשית או להיפך,

ואחרים סבורים שאינם יהודים לפי מוצאם אלא גרים שקיבלו את הדת היהודית.

אך אם גם ראשוני המתישבים היו בני אברהם יצחק ויעקב הם נתערבו ביושבי הארץ החבשים והדבר בולט בדמיון האתנולוגי המוחלט שבין הפלשים והחבשים, בעיקר בני האמהרה.

  • קיימת דעה שעבדים מעבדי שלמה וסוחרים עבריים שבאו לסחור את חבש התיישבו בה, המשיכו לקיים מצוות דתם ואף השפיעו על שכניהם לקבל דתם והם אבות הפלשים.

במקרה כזה ברור שאנשים אלו, אשר באו לחבש דרך ים סוף וסחרו עם ארץ ישראל, התישבו בקירבת הים, ורק אחרי כן, מסיבות שונות, נדדו לפנים הארץ והתישבו בסביבות אגם טאנה. היום אין שום זכר לישוב יהודים בקירבת ים סוף, לא במנהגי הטיגרי (אחד משבטי האמהארה היושב שם) ולא במסורות ואגדות.


בעבר, חוקרים היו חלוקים בדבר מוצא ביתא ישראל, האם הם ממצא ישראלי, או שגוירו על ידי יהודים מתימן, או מיב שבדרום מצרים.[4] חוקרים מסויימים ניחשו בהתבסס על איזכורים מהמקרא שביתא ישראל היא שריד של הקהילה היהודית שהייתה ביב.

הנביא ישעיהו בן אמוץ, בן התקופה. בנבואת נחמה המופיעה בפרקים יא'-יב' בספר ישעיהו מפורטים שני כיווני הגליה: האחד צפונה ומזרחה לעבר אשור, עילם, שנער וחמת והאחר מערבה ודרומה לעבר מצרים, פתרוס, כוש ואיי הים.[5]

פתרוס זוהתה עם דרום מצרים במעלה נהר הנילוס וארץ כוש עם אזורים דרומיים לאבו סימבל, בארצות סודאן ואתיופיה של ימינו.[6]

על פי נבואת ישעיהו, עתיד השם לקבץ מגלויות אלה את "נדחי ישראל" ואת "נפוצות יהודה".

נבואה נוספת של ישעיהו עוסקת בעלייה לרגל לירושלים של העמים המצויים "מעבר לנהרי-כוש".[7]

נבואה זו מתוארכת לתום המצור של סנחריב על ירושלים בימי חזקיהו המלך.

במדרש סדר עולם רבה מסופר כי סנחריב פנה מעל ירושלים לדכא מרידה של תרהקה מלך כוש. בעוד חזקיהו נצור בירושלים, נעתרה סיעה בראשות שבנא להצעות הכניעה של רבשקה. [8] סיפור בגידתו של שבנא נזכר גם במסכת סנהדרין, [9] במדרש ויקרא רבה[10] ובילקוט שמעוני [11] ומשתמע גם מנבואת הזעם על שבנא מפי ישעיהו.[12] במדרש עשר גלויות מסופר עוד על סנחריב:

... ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך.

מדרש עשר גלויות, מהדורת גרינהוט, אלעזר הלוי גרינהוט, ספר הליקוטים, ג, ירושלים, תרנ"ט, עמ' א-ז.

מתיאור זה עולה כי סיעתו של שבנא, שמנתה כ-130 אלף איש מ-150 יישובים בנחלת שבטי שמעון ויהודה, הצטרפה למסע המלחמה של סנחריב במלך כוש ומעולם לא שבה. לצדו של חזקיהו נותרו כ-110 אלף איש - ראייה לפילוג בעם בימי המצור הכבד המסביר את המילים הקשות בהם השתמשו ישעיהו ודרשני חז"ל לתיאור בגידתו של שבנא.[6]

היעלמות רבבות אנשי שבנא ביבשת אפריקה מתיישבת עם הופעת מושבת שכירי החרב היהודיים באי יב, שבאזור אסואן בדרום מצרים.

הסבר זה מתיישב עם המתיחות ששררה בין יהודי יב ליהודי ארץ ישראל, אך נכון לשנת 2007 אין מספיק מידע .

גם "הרי החושך" הנזכרים, לא זוהו באופן חד משמעי, וניתן רק לשער כי מדובר ברכס הרי סאמיאן בצפון אתיופיה, בהם התבצרה מרבית הקהילה היהודית לאורך דורות.

הנביא צפניה, שפעל כמאה שנים לאחר ישעיהו, משתמש באותו ביטוי ממש - "מעבר לנהרי-כוש" - לתיאור המקום ממנו יובא קורבן מנחה להר הבית.[13]

פסוק זה מופיע לאחר נבואות על הפיכת העמים למאמינים בשם, לכן לא ברור אם הוא מתייחס לחזרה בתשובה של יהודים אבודים או להתייהדות של גויים אחרים.[6]

מכאן מצטייר דפוס של מספר גלי הגירה מארץ ישראל דרומה, הראשונים שבהם מימי חורבן ממלכת ישראל והמצור האשורי על ירושלים בימי סנחריב, בסוף המאה ה-8 לפנה"ס.

In the biblical book of Isaiah, for example, the author writes a prophecy that "the Lord will bring back a remnant of his people...returning them to the land of Israel from Assyria, Lower Egypt, Upper Egypt, Ethiopia, Elam, Babylonia, Hamath, and all the distant coastlands" (Isaiah 11:11). The book of Zephaniah also contains a prophecy that "from beyond the rivers of Ethiopia, my worshipers, even the daughter of my dispersed people, will bring my offering" (Zephaniah 3:10). Both biblical books are believed to have been written during the 8th and 7th century BCE.

חוקרים @מודרניים של ההיסטוריה של אתיופיה ויהדות אתיופיה דוגמת ג'יימס קירין, סטיב קפלן, קי שלמי והרולד מרכוס משערים שמוצא הקהילה מנוצרים אתיופיים מקומיים, שנהגו על פי המקרא והפכו להאמין שהם יהודים. כפי שפאול ב. הנץ מסביר:

Modern scholars of Ethiopian history and Ethiopian Jews, such as James Quirin, Steve Kaplan, Kay Shelemay, and Harold Marcus, consider the Bete Israel to be a native group of Ethiopian Christians, who took on Biblical practices, and came to see themselves as Jews. As Paul B. Henze explains:

These groups came into conflict with the military colonies and Christian missions which were the main instruments of the extension southward of the Ethiopian state. They may have been joined by dissidents or rebelling northern Christians who felt their interpretation of ritual, sacred texts and traditions of art represented a more ancient Israelite connection than Orthodox Miaphysite Christianity itself. The Bete Israel can thus be understood as a manifestation of the kind of rebellious archaism that has often come to the surface in Christianity -- e.g. Russian Old Believers and German Old Lutherans. Assertion of Jewish derivation, they felt, provided them with a stronger claim to legitimacy than their Christian enemies.[14]


  • יהודי מצרים בימי בית שני, ובפרט יהודי יב, שנדדו דרומה. [דרוש מקור]
  • צאצאי שבט האגאו שהתגייר בעקבות חדירת מיסיונרים נוצרים במאה ה-15 - סברה קיצונית שהציעו כמה חוקרים. (פרופסור קפלן בספרו "ביתא ישראל (הפאלשה) באתיופיה מהעת העתיקה ועד המאה העשרים"). עמדה זו אינה מקובלת על בני העדה.

כיום רוב החוקרים נוטים שלא לקבל את שתי הגישות הקיצוניות, ובדרך כלל סבורים שעיקר ההתיישבות במקום הייתה בימי בית שני. יש הסוברים כי נוכחות מסוימת של יהודים הייתה שם כבר בסוף ימי בית ראשון, בין היתר תוך הסתמכות על הפסוק (ישעיה י"א יא): "והיה… לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש...". עם זאת, יש הסבורים ש"כוש" מציין אזור צפוני יותר.

  • (לא ברור מי) במכתב של הרב עזריאל הילדסהיימר הוא מזכיר מיעוט הסבור שהמוצא אינו יהודי.

הוכחות ממנהגי העדהעריכה

כבר בתקופה מוקדמת זו נותקו הקשרים עם שאר הקהילות היהודיות:

  • מנהגי התפילה שהקייסים מזמרים וכל הקהל עומד מאחריהם, בדומה לזמירות הלווים בבית המקדש.
  • לא ידעו על חורבן בית שני ואפילו לא ציינו את חג החנוכה.
  • מגילת אסתר נמנית על כתבי הקודש של העדה, אך לא נהוג לקיים ימי שמחה ומשתה ככתוב במגילה. ( זקני העדה וכוהניה צמים במשך שלושה ימי צום אסתר לזכר תענית אסתר. היו כוהנים שהסבירו כי המצוקה והלחץ בהם היתה נתונה העדה לא אפשרו לה לקיים ימי שמחה.[15])


לאחר חורבן בית ראשון צמחה הקהילה היהודית במצרים והתפתחה, וסביר להניח שהיו מספר גלי הגירה יהודיים לאתיופיה במעלה הנילוס.

ישנן עדויות שתרבות ממלכת אקסום באתיופיה של היום, בערך מתחילתה של המאה הראשונה לספירה הנוצרית, הושפעה מהתרבות היהודית, ושהשפה האתיופית (געז) קיבלה מספר אלמנטים מהשפה העברית.


אותם מפרט

קיימים תיאורים נוספים בנבואה ובמדרש בדבר חזרה בתשובה בתגובה לכישלון המצור על ירושלים, אך אלה עשויים לעסוק ביהודים או בגרים.

ממצאים גנטייםעריכה

גרארד @לוקוט ופייר @סמטס חקרו את הדנא של 38 גברים לא-קשורים במיתא ישראל הגרים בישראל, ו-104 אתיופים המתגוררים מצפון לאדיס אבבה, והסיקו ש...

Gerard Lucotte and Pierre Smets in Human Biology (vol 71, December 1999, pp. 989 – 993) [2] studied the DNA of 38 unrelated Bete Israel males living in Israel and 104 Ethiopians living in regions located north of Addis Ababa and concluded that

"the distinctiveness of the Y-chromosome haplotype distribution of Bete Israel Jews from conventional Jewish populations and their relatively greater similarity in haplotype profile to non-Jewish Ethiopians are consistent with the view that the Bete Israel people descended from ancient inhabitants of Ethiopia who converted to Judaism."

[3] This study confirms the findings of an earlier study by Avshalom Zoossmann-Disken, A. Ticher, I. Hakim, Z. Goldwitch, A. Rubinstein, and Batsheva Bonné-Tamir titled "Genetic affinities of Ethiopian Jews," published in Israel Journal of Medical Sciences 27:245 (1991).[4].

A study of Y-chromosome biallelic haplotypes of Jewish and non-Jewish groups titled Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations share a common pool of Y-chromosome biallelic haplotypes and published in Proceedings of the National Academy of Sciences in June, 2000 suggested that

"paternal gene pools of Jewish communities from Europe, North Africa, and the Middle East descended from a common Middle Eastern ancestral population," with the exception of the Bete Israel, who were "affiliated more closely with non-Jewish Ethiopians and other North Africans."

[5].

These Y-chromosome studies refer to only a partial section of the paternal lineage. Some ethnic groups are a product of one maternal lineage and a different paternal lineage, see Métis people (Canada).

A study of Mitochondrial DNA

[6]

(which is passed through only maternal lineage to both men and women) showed that the most common mtDNA type found among the Ethiopian Jewish sample was present only in Somalia. This furthered some researchers' idea that most Ethiopian Jews were of local or Ethiopian origin.

Both the MtDNA and Y-chromosome analyses, although reliable in tracing two lines of ancestry, could reflect only two partial sections of total genetic inheritance. Studies did not include DNA analysis on Autosomal or X-chromosome variation.

A study by the Department of Biological Sciences at Stanford University found a possible genetic similarity between 11 Ethiopian Jews and 4 Yemenite Jews who took part in the testing. The differentiation statistic and genetic distances for the 11 Ethiopian Jews and 4 Yemenite Jews tested were quite low, among the smallest of comparisons involving either of these populations. Ethiopian Jewish Y-Chromosomal haplotype are often present in Yemenite and other Jewish populations. Analysis of Y-Chromosomal haplotype frequencies does not indicate a close relationship between Ethiopian Jewish groups.

The 4 Yemenite Jews from this study may be descendants of reverse migrants of African origin who crossed Ethiopia to Yemen. The study result suggests gene flow between Ethiopia and Yemen as a possible explanation for the closeness. The study also suggests that the gene flow between Ethiopian and Yemenite Jewish populations may not have been direct, but instead could have been between Jewish and non-Jewish populations of both regions.[16]

en:Beta Israel#Originsעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אגרות א"י, אברהם יערי עמוד 133
  2. ^ פירושו לשמות ב, כב
  3. ^ שאלות ותשובות דברי דוד הלכות אישות, ח
  4. ^ For a discussion of this theory, see Edward Ullendorff, Ethiopia and the Bible (Oxford: University Press for the British Academy, 1968), pp. 16f, 117. According to Ullendorff, individuals who believed in this origin included President Yitzhak Ben-Zvi of Israel.
  5. ^ ישעיהו יא יא באתר מכון ממרא
  6. ^ 1 2 3 מנחם ולדמן, גולים ויורדים מארץ יהודה אל פתרוס וכוש – לאור המקרא ומדרשי חז'ל, מכללת יעקב הרצוג
  7. ^ ישעיהו יח א באתר מכון ממרא
  8. ^ סדר עולם רבה, מהדורת בער ראטנער, וילנא, תריג, פרק כג, דף נ, עא - נא, עא.
  9. ^ מסכת סנהדרין, כו, עא-עב במאגר ספרות הקודש של אתר סנונית
  10. ^ ויקרא רבה, פרשה ה, ה באתר דעת
  11. ^ ילקוט שמעוני ישעיהו - פרק ח - רמז תיב באתר צל הרים
  12. ^ ישעיהו כב טו-כה באתר מכון ממרא
  13. ^ צפניה ג י באתר מכון ממרא
  14. ^ Paul B. Henze. Layers of Time. Palgrave, 2000. p. 55.
  15. ^   יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002
  16. ^ Distinctive genetic signatures in the Libyan Jews, Proc Natl Acad Sci U S A. 2001 January 30; 98(3): 858–863, 2001, The National Academy of Sciences [1]