משה ברמן
משה ברמן (נולד בחצי האי קרים ברוסיה בסוף המאה ה-19 - נפטר בחו"ל (לא ידוע מתי)), היה אגרונום ביישוב. המנהל הראשון של חוות כנרת.
.jpg) | |
| משה ברמן (שורה שנייה רביעי מימין) יחד עם הפועלים בחוות כנרת | |
| לידה |
סוף המאה ה-19 חצי האי קרים, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה | לא ידוע |
| השכלה | אגרונומיה, אוניברסיטת הומבולדט, ברלין |
| תפקיד | מנהל העבודה של חוות כנרת |
| תקופת כהונה | 1908-1911 |
היסטוריה מוקדמת עריכה
משה ברמן נולד בחצי האי קרים שבאימפריה הרוסית למשפחה ציונית שעסקה בחקלאות, והאמינה שאקלימה של ארץ ישראל דומה לאקלימה של קרים וכי הם מכשירים עצמם לעלייה ולעבודת האדמה בארץ הקודש. הוא למד אגרונומיה בברלין ושם הכיר בשנת 1900 את אוטו ורבורג, שבדק באותה העת אפשרויות של התיישבות יהודית ברחבי האימפריה העות'ומנית, ובין היתר גידול כותנה באסיה הקטנה והקמת מושבה יהודית, בשם "מסילה חדשה" ליד קושטא, שתהווה תחנת מעבר והכשרה של עולים לארץ ישראל. עם סיום לימודיו עבד ברמן במושבה זו כשנתיים, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל בהשפעת גיסו, האגרונום ד"ר זליג סוסקין, שעלה לארץ ב-1896.[1][2]
ברמן עלה לארץ בשנת 1905 ומונה כמומחה לחקלאות ב"וועדה לחקר פלשתינה-ארץ ישראל", שהקימה ההסתדרות הציונית. ברמן היה גבה קומה, אמיץ לב, בעל הופעה אישית מרשימה ובעל כישרון לכבוש נפשות, בעל כושר שכנוע רב וידע להטות אנשים לצידו, ולו לזמן קצר.[3]
בשנת תרס"ח (1908) מינה רופין את ברמן כאחראי על הקמת משתלה בלוד לנטיעת יער הרצל על אדמות קק"ל בבן שמן והוא הזמין פועלים ערבים לנטוע שתילי זיתים. נטיעת יער על שמו של הרצל על ידי פועלים ערבים עוררה התמרמרות בקרב פועלים יהודים. ברמן טען שלא השיג פועלים יהודים. לאחר משא ומתן בין ברמן לפועלים סוכם על שילוב פועלים יהודים במשתלה, לצד פועלים ערבים. עם זאת, קבוצת פועלים מהמושבות באזור, שהגיעה לביקור במשתלה, התכנסה לאספה ובלהט ההתלהבות מספר פועלים עקרו כמחאה את השתילים שנטעו הערבים, וכדי לא לגרום נזק למשתלה נטעו אותם מחדש. אירוע זה של העסקת פועלים ערבים פגע בתדמיתו של ברמן בקרב הפועלים בארץ.[4]
הרעיון של הקמת חוות כנרת עריכה
אדמות דלייקה ואום ג'וני נקנו בשנת 1905 על ידי הקרן הקיימת, בשיתוף עם יק"א בתיווכו של חיים מרגליות קלווריסקי ובנוכחות ברמן, שייצג בעסקה את בנק אנגלו-פלשתינה. ההסתדרות הציונית חיפשה במשך שנתיים חוכרים יהודים לאדמות שרכשה אך לא מצאה. כדי למנוע את העברת האדמות לשלטון הטורקי שקבע שאדמות שלא מעובדות במשך שלוש שנים עוברות לשלטון, היא החכירה את השטח לערבים - מהלך שעורר תרעומת בציבור היהודי.
המוסדות הציוניים עסקו במהלך 1906–1908 בבדיקת האפשרויות ליישובן של אדמות דלייקה אום ג'וני והעניין נדון ב"וועדה לחקר פלשתינה-ארץ ישראל". ברמן שהתמנה כחבר בוועדה העלה לראשונה ביולי 1906 הצעה לשפץ את הח'אן שבמקום למגורים, להחכיר את המקום ולהעסיק בו פועלים יהודים מטבריה ומיפו, או להקים קבוצת רועים. ממכתביו ניכר שהוא חקר היטב את המקום ונעשו בו תצפיות מטאורולוגיות. הצעה ראשונה לייסד במקום חווה לניסיונות, ללימוד ולנטיעת עצי זיתים, העלה רופין ביוני 1907. הוא קיווה שתימצא חברה יהודית בארץ שתיאות לחכור את המקום, אך הוא עמד על הקשיים לבצע זאת, בהיעדר יהודים שהסכימו לחכור את השטח ולעבדו. ההצעות השונות ליישוב המקום מוכיחות, כי מלכתחילה לא חשבה ההסתדרות הציונית לממש את תוכניתה הראשונה לייסד במקום חוות לימוד לפועלים, אלא העדיפה להחכיר את האדמות ליהודים בעלי אמצעים, אבל אלה לא נמצאו.
ב-1908 הוקמה בהסתדרות הציונית חברת הכשרת הישוב, שתפקידה היה לקנות קרקעות ולבצע פעילות התיישבות. הגורם להקמתה הייתה רצון של ההסתדרות הציונית ליצור לראשונה את היכולת למכור את הקרקע שרכשה בארץ לאנשים פרטיים ולחכור את אדמות הקרן הקיימת ולעבדן, כדי שלא יעברו לידי השלטונות בשל שממונן. רופין הציע שחברת הכשרת היישוב תחכור את אדמות דלייקה אום ג'וני מהקרן הקיימת ותחכירן לפועלים.
בקונגרס הציוני השמיני (1907) שבו הוחלט על תחילת פעולה התיישבותית שיטתית בארץ ישראל ועל ייסוד המשרד הארץ ישראלי ביפו, דיבר דוד וולפסון לראשונה על ההצעה להקים חוות לימוד חקלאית באדמות דלייקה אום ג'וני. דוד ורבורג ניסח תוכנית מפורטת ראשונה לגבי מטרותיה המעשיות והחינוכיות של חוות הלימוד בדלייקה והיא הובאה לפני הוועד הפועל הציוני ולפני הקרן הקיימת בינואר 1908.
באותו הזמן הציע ברמן תוכנית כלכלית מפורטת לעיבוד חקלאי של קרקעות דלייקה בידי פועלים. על פי תוכניתו, יקבלו הפועלים שכר יומי קבוע בתוספת חלק כלשהו מרווחי החווה ויורשו גם לחכור דונמים אחדים ולשלם עבורם משכרם היומי. בראש החווה יעמוד אגרונום שיקבל שכר שנתי קבוע. לאחר שיוכיחו את עצמם בעבודה במשך כמה שנים, יתנו לפועלים הלוואה ויאפשרו להם לבנות את בתיהם. כך תהיה לחוכר הזדמנות ללמוד את העבודה ולהוכיח את עצמו לפני שהחלקה והבית יועברו לרשותו. באמצעות העבודה בחווה ילמדו הפועלים כיצד לנהל משק רציונלי, ירוויחו כסף ובעזרת הלוואות שיקבלו בעתיד יוכלו להתיישב כאיכרים. מטרת ההצעה של ברמן הייתה להוכיח, שהעבודה החקלאית בארץ היא רווחית וכי אף חברות אחרות תלכנה בעקבותיה. על פי חישובי ברמן, הרווח המובטח יהיה 11% מההשקעה. התוכנית שהציע ברמן עוררה ביקורת מצד גורמים רבים, שבהמשך התבררה כביקורת מוצדקת. זו התייחסה בעיקר לתכנון הכלכלי הלקוי וחוסר יכולת של החווה להיות רווחית, שיטת הניהול שצפויה לעורר ויכוחים בין המנהל לפועלים, וחוסר יכולתה של חברת הכשרת היישוב לעמוד בנטל ההפסדים של החווה.
בפועל, הקרן הקיימת החכירה בינואר 1908 את אדמות דלייקה אום ג'וני לחברת הכשרת הישוב שהוקמה באותה העת. לאור המלצותיו של ברמן החליטו חברת הכשרת היישוב וארתור רופין להקים במקום חוות לימוד לפועלים. הקמת החווה הייתה עבודתו היישובית הראשונה של המשרד הארץ ישראלי שנוסד באביב תרס"ח. אם כן, מטרתה של החווה הייתה להדריך את הפועלים בשנים הראשונות לעבודתם: להרגיל אותם לאקלים ולאדמה וללמד אותם שיטות עבודה מודרניות, לשלם להם שכר כדי שירגישו שותפים ויוכלו בהמשך לרכוש בהמות וזרעים, לחכור או לקנות בתשלומים אדמה וכך יהפכו לאיכרים עצמאים. אחד השיקולים לקביעת מיקום החווה היה הימצאותו של ח'אן הרוס חלקית במקום, שמנע את הטורח להשיג רישיון בנייה מהשלטונות. השגת רישיון זה גרמה בדרך כלל לקשיים רבים להתיישבות היהודית ולא תמיד הוכתרה בהצלחה.[5][6][7][8]
ברמן כמנהל העבודה בחווה בשנת 1908 עריכה
בינואר 1908 ברמן מונה על ידי ארתור רופין, כנציג של חברת הכשרת הישוב, לתפקיד מנהל העבודה בחווה. ברמן החל לגייס עובדים לחווה ופנה לפועלים שעבדו במשתלה בלוד בנטיעות של יער הרצל, כי לדבריו עבודתם הוכיחה לו שיש פועלים יהודים שאפשר לסמוך עליהם. הפועלים קיבלו את הצעתו בהתלהבות. ברמן גייס שמונה פועלים לעבודה בדלייקה, שכונו ה"קומונה מרומני", על שם עיר מוצאם באוקראינה. כלומר, ברמן בחר את המובחרים שבפועלים שהוכיחו את ידיעותיהם וניסיונם בעבודה חקלאית ביהודה.
עם הגעת הפועלים למלחמיה, המושבה הקרובה ביותר לדלייקה, כינס ועד 'החורש' - ארגון של פועלי הגליל - אספה ביבנאל שבה השתתפו כ-40 פועלים. לאחר דיון סוער, החליטו הפועלים, כפשרה בין ההצעות שנדונו, על "בויקוט [חרם] פסיבי" נגד העלייה לאדמות דלייקה. הנימוקים שלהם, שהובאו במכתב ששלחו לרופין, היו אישיותו של האגרונום ברמן - על פי עבודתו בארץ במשך שלוש שנות ישיבתו בה, הם הסיקו שהוא התייחס לכסף ציבורי מתוך קלות דעת. יתר על כן, העובדה שהעסיק פועלים ערבים ביער הרצל, הצביעה, לדעתם, על היעדר הבנתו את השאיפות הלאומיות היהודיות בארץ. אופן עריכתו את תקציב החווה הצביע על אי ידיעתו את תנאי המקום. לדעתם, התנהגות ברמן כ'פקיד' תגרום לכך שאף הפועלים הטובים לא יתמידו בדרכיהם הטובות ואין לצפות שיעשו את מלאכתם נאמנה. הם טענו שהימצאות מנהל טוב ופועלים טובים - כרוכים זה בזה, ובלי האחד אין לצפות לשני. כמו כן הם העלו חשש שהתקציב של חברת הכשרת הישוב, שברמן הכין, שהבטיח רווחים נאים לבעלי המניות כבר בשנה הראשונה, מוגזם - מה שעלול להכשיל את המשרד הארץ ישראלי כבר בצעדיו הראשונים בארץ. בפועל, נראה ששיקול מרכזי בהחלטת אנשי 'החורש' על הטלת ה'בויקוט', היה התחרות בין פועלי הגליל לפועלי יהודה על מקומות עבודה מוגבלים ואולי גם הבעת מורת רוח על כך שהם לא נבחרו לעבוד בחווה. מנגד, הפועלים שברמן קיבל לעבודה טענו שבארץ יש תקופת שפל, כי לאחר הקונגרס הציוני השמיני ב-1907 נפסקה לחלוטין רכישת הקרקעות. כדי לצאת מאווירת היאוש, טענו, צריך לבצע עבודה מעשית ללא דיחוי, בעידודם של ד"ר רופין וד"ר טהון. לדבריהם, אין חשיבות לתקציב ומותר לברמן לתקן את טעותו ואין אגרונומים אחרים בארץ. בנוסף, התחלת העבודה בדלייקה עשויה להביא אחרים לפעול ומתוך העבודה יצמחו אנשים מנוסים יותר. נראה שהפועלים שנבחרו לעבוד בחווה ייחסו חשיבות רבה לעצם הפעולה הלאומית של הקמת התיישבות חדשה והם קיוו שהקמתה של החווה הראשונה תביא בעקבותיה עבודה נוספת.[1]
ב-6 ביוני 1908 החל ברמן עם שמונה פועלים בעיבוד הקרקע של דלייקה. הם מצאו במקום חאן ערבי הרוס למחצה, מלא זבל, נחשים ועקרבים. הפועלים שיפצו את החאן והקימו במבנה מטבח, חדר אוכל ובית חולים. תנאי החיים במקום היו קשים ביותר: חדר השינה היה על הגג, בחום הלוהט ללא צל ומחסה. התזונה והתנאים הסניטריים הקשים גרמו לקדחת. ערבי דליקה קיבלו את הפועלים בפנים זועפות, שכן הפועלים פגעו בשלטונם הבלתי מוגבל באזור. ברמן שידע ערבית וטורקית ידע כיצד לנהוג בערבים ולשמור על קשרים טובים עם השלטונות וכך הפועלים יכלו להתבסס מעט ולהתקדם בעבודתם. ימים ספורים לאחר עלייתם לקרקע, בחרה הקבוצה לכנות את החווה בשם כנרת.[9]
בתקופה הראשונה היחסים בין ברמן לפועלים בחווה היו תקינים. ברמן הביע את תקוותו בפני הפועלים, שהוא יצליח להכשיר בדלייקה פועלים טובים שיוכלו לאחר מכן לנהל משקים למופת. הפועלים עבדו מתוך תחושת סיפוק והרמוניה; הם הזדהו עם עבודתם וחשו שהם שותפים לעבודת היצירה הראשונה של ההסתדרות הציונית בארץ ולחידוש בתחום ההתיישבות בארץ. הם ראו עצמם שותפים למפעל העם והיו מוכנים ללא היסוס להקריב לכך מכוחם וממרצם. העבודה על קרקע הלאום נראתה בעיני רבים מהם כעבודת קודש. הפועלים נודעו בכל הארץ בשל מסירותם המיוחדת לעבודה. לאחר מספר שבועות חתם ברמן על חוזה עם כל פועל לגבי תנאי העסקתו. אף על פי שבתחילת עבודתו נטה לשתף את הפועלים בקבלת החלטות, ברמן שלל את הרעיון להקים ועד פועלים.[10]
רופין סיכם את רשמיו החיוביים מביקורו בחווה במכתב מ-22 בדצמבר 1908 ששיגר להנהלת חברת הכשרת היישוב בברלין: "חלה התקדמות רבה בעבודה... עבודת הבנייה כמעט נגמרה. הבית מכיל 6 חדרים וחצר גדולה 50X50 מ'. כמו כן נבנה מטבח.. בערך 20 פועלים יהודים עובדים במשק, מהם 12 קבועים והיתר זמניים. היחסים בין מר ברמן והפועלים הם טובים מאוד ויחס הפועלים לעבודה הוא טוב מאוד. הלוואי הלאה!"[11]
החוקרת מרגלית שילה סיכמה כך את התקופה הראשונה של פעילות החווה: "מעז יצא מתוק. דווקא הסבל הרב שליווה את תחילת העבודה בחווה, תנאי המגורים הקשים שהן הפועלים והן הפקיד היו שותפים להם, העבודה הקשה מבוקר עד לילה והרצון העז של ברמן להוכיח את יכולתו בעבודה זו ולסתור את דברי אנשי 'החורש', הביאו לשיתוף פעולה ולרגשי אחווה חד-פעמיים בין הפקיד לבין הפועלים. בתקופה קצרה זו היו הפועלים והפקיד בחזית אחת והם רצו לדחות במשותף את טענות מתקיפיהם. התקופה בין שבועות לסוכות כונתה "ירח הדבש" של חוות כנרת. במקום בו היו תנאי העבודה קשים ביותר שררה אחווה מיוחדת".[12]
החרפת היחסים בין ברמן לפועלים בשנת 1909, השביתה הראשונה והקמת דגניה עריכה
ככל שהעבודה בחווה התרחבה ומספר הפועלים הלך וגדל עד לכ-40 פועלים, התגלה חוסר כישרונו הארגוני של ברמן בניהול החווה והחלו האשמות הדדית וחיכוכים שקילקלו את היחסים בינו לפועלים. בנוסף, גנבות של חלק מהיבול על ידי השכנים הערבים, גירעונות כספיים שנבעו מחוסר הכנסות, מחלות בהן חלו חלק מהפועלים ובעיקר הכבדת הוראותיו של ברמן המנהל, הגבירו את המתחים בין חברי הקבוצה וגרמו להתמרמרות בין עובדי החווה. בנוסף, ברמן כמנהל העבודה לא הצליח לבצע את תוכניות הפיתוח של החווה, ולקראת הזריעה של חורף 1909 לא הצליח להכשיר את כל השטח הנדרש לזריעה.
המתח בין ברמן לפועלים הגיע לשיא בסוף קיץ תרס"ט, כאשר ערימות התבואה היו על הגורן והתעורר חשש שהגשם הצפוי ירטיב את התבואה. ברמן שיגר שליח לכפר הקרוב והביא קבוצת ערבים לעבודה. זו הייתה הסיבה המיידית להחלטת הפועלים בחווה להכריז בסוף אוקטובר 1909 על שביתה . על פי גרסה נוספת, השביתה פרצה על רקע רצונו של ברמן להחתים את הפועלים על חוזה חדש, שנועד לאפשר לברמן להעסיק ערבים בחווה, כאשר הפועלים מסכימים לכך מראש. בכל מקרה, רופין הוזמן על ידי ברמן לחווה, כדי לפתור את הסכסוך, אך הוא הגיע לחווה לאחר כשבועיים. בינתיים, השביתה הסתיימה לאחר ארבעה ימים בפיוס בין הצדדים, אבל שמונת הפועלים, אנשי קומונת רומני, שהיו ממייסדי החווה, עזבו ועברו לחדרה, כדי להמשיך את עבודתם השיתופית.[13][9] ההיסטוריון יעקב גולדשטיין כתב ששביתה זו פרצה בגלל הסתירה בין תפיסתם של העולים בעלייה השנייה לבין תפיסתו של ברמן. הפועלים האידאולוגיים גיבשו תפיסה של "כיבוש העבודה" ויצירת מעמד פועלים יהודי בעל תחושת שליחות חברתית ולאומית. מנגד, ברמן גיבש תפיסה פרגמטית, שעיקרה הצלחת החווה מבחינה משקית ולכן העסיק פועלים ערבים בחווה - מהלך שהפועלים התנגדו לו בתוקף.[6]
בישיבה שקיים רופין עם ברמן והפועלים בנובמבר 1909 הוא הציע להשאיר את ברמן בחווה לשנה נוספת, אך לחלק את החווה בין ברמן לפועלים שנשארו: לתת לקבוצת פועלים שטח מאדמת אום-ג'וני כדי שיעבדו אותו על אחריותם ללא פיקוח חיצוני. ההצעה התקבלה על ידי 'החורש', שהרכיב קבוצה של שישה פועלים שהצליחו בעבודתם. כך הם יצרו את הבסיס להקמתה של הקבוצה הראשונה - דגניה - בדצמבר 1909. הקמתה של דגניה, כצורת ההתיישבות שיתופית, נחשבת כתרומה החשובה ביותר של החווה להתיישבות החקלאית ולפועלים בארץ.[14]
הסוגיות במחלוקת בין ברמן לפועלים עריכה
"תחילת התבססות החווה, גידול במספר הפועלים, הסרת החרם מצד אנשי 'החורש', המציאות של עבודה קשה שאינה מכניסה רווחים מיידיים, פגעי אדם וטבע, מחלות ומעל הכל - יחסו הקשה של ברמן לפועלים, כל אלה שינו במהרה את מצב הדברים בחווה וגרמו למשברים קשים".[15]
תנאי המגורים בחווה היו גרועים וגם המצב התזונתי היה ירוד. לתנאי המגורים הייתה השפעה מיידית על מצב בריאותם ועל עבודתם של הפועלים ובסופו של דבר אף על האווירה במקום ועל ריבוי המריבות והסכסוכים. בתחום הרפואי, החל מסתיו 1908 היה מצב החולים בחווה בכי רע. מתוך כ-20 הפועלים חלו מחציתם. המחלה הרווחת הייתה מלריה שתקפה בעיקר את העולים החדשים. בחווה לא היה כל טיפול בחולים ובשל צפיפת המקום חיו ביחד החולים והבריאים. נוסף למחלתם סבלו הפועלים מחיסרון כיס, שכן פועל יומי לא קיבל כסף בתקופת מחלתו. פועל חודשי שחלה נחשב כאוכל לחם חסד ומקבל שכר שלא מגיע לו. הפועלים חשו עצמם כעזובים ומופקרים - אין דואג ואין מבין. מנגד, ברמן ראה בחולים קבוצת 'פרזיטים' הנהנים מבטלה והגורמים הוצאות מיותרות לחווה ומחבלים בהתקדמותה המשקית. "ככל שהתנאים הפיזיים נעשו קשים יותר, כן גדל מספר החולים, התמעטה העבודה החקלאית בחווה וגדל קיצפו של הפקיד. הדבר היה חסר מוצא והיה לגורם חשוב בהתערערות היחסים בין הפועלים לפקיד", כפי שאירע בהמשך.[16][17]
בנוסף, הייתה מחלוקת בסיסית לגבי ניהול החווה - ברמן רצה בשלטון ריכוזי בחווה ודרש מהפועלים ציות מלא להוראותיו, ואילו הפועלים, אנשי העלייה השנייה, רצו בעבודה עצמאית ובקבלת אחריות לגבי העבודה, ללא תלות בהוראות הפקידות.[18]
הנושא העיקרי שהעסיק את פועלי העלייה השנייה בכלל ואת פועלי החווה בפרט היה העבודה הערבית ביישובים יהודיים. חברת הכשרת היישוב שהקימה את החווה קבעה עם הקמתה את הכלל של "העסקת יהודים ככל האפשר", אך עיקרון זה היה נתון לפרשנות. המסקנה שהשתמעה הייתה שלא ניתן לבסס את העבודה בחווה על פועלים יהודים בלבד. ברמן תמך בהעסקת ערבים בחווה, שכן זו הייתה עבודה זולה ויעילה, והשיקול העיקרי שלו היה להציג את החווה כרווחית. לכן באוקטובר 1909 הודיעו הפועלים על שביתה. רופין תמך בעמדת הפועלים של עבודה עברית בלבד משיקולים לאומיים.[19]
"השביתה הגדולה" בפברואר 1911 ופיטורי ברמן עריכה
כשנה ורבע לאחר השביתה הראשונה, בחורף 1910–1911, החל עימות נוסף בין ברמן לפועלים, שבעקבותיו פרצה בחווה שביתה נוספת, שנודעה בשם "השביתה הגדולה". בפרק הזמן שחלף מהשביתה ראשונה לא חל שינוי ביחסים בין ברמן לפועלים, מה שהוביל להצטברות מרירות. הגורמים שהעלו את המתח בחווה לשיא בראשית 1911 היו השלמת הבנייה של ביתו המפואר של ברמן בחווה, בעוד שחלק מההפועלים נאלצו ללון תחת כיפת השמים, עקב העדר תקציב לבניית חדרים. בנוסף, עצירת גשמים איימה על תבואות החורף, מה שעלול היה להחמיר את מצבה הכספי של החווה ובפברואר היה מזג אוויר קשה במיוחד והפועלים סבלו סבל פיזי רב. ב-29 בנובמבר פרצה שביתה למחצית יום, בהנהגתו של ברל כצנלסון, שמטרתה הייתה לשפר את תנאי המגורים של הפועלים. הם דרשו מברמן לתת להם שני חדרים, אחד לחולים ואחד לבריאים: להעמיד לרשותם 10 מיטות, 15 מזרנים, 10 כיסאות ו-5 שולחנות: לתקן את השמשות השבורות והגג הדולף בבניין שבו התגוררו: ולהשתתף בהוצאות התרופות והחובש עבור הפועלים החולים. למרות שדרישות הפועלים נראות קטנות עד כדי גיחוך, כצנלסון העריך אותן כמהפכה במחשבת הפועלים - בעצם העלאת דרישות לפקיד לשיפור בתנאי החיים שלהם. ברמן קיבל את דרישות הפועלים, אולם לא הוציאן לפועל. בתגובה, הכריזו הפועלים על שביתת אזהרה למשך חצי יום, שאחריה הכריז ברמן שיפעל לקיום דרישת הדיור ואילו את שאר הדרישות הפנה לרופין.[20]
האירוע שהביא את המתח בין ברמן לפועלים לשיא כשבוע לאחר מכן (7 בפברואר) היה מותו של אחד הפועלים בחווה – מאיר אינגברמן – בבית חולים בטבריה, לאחר שחלה בקדחת. עמיתיו הפועלים בחווה ביקשו מברמן עגלה כדי לנסוע לטבריה להלווייתו. ברמן אישר את הבקשה, מה גם שבאותו יום בשל גשמים עזים, לא יצאו הפועלים והבהמות לעבודה. עקב מספרם הרב של המעוניינים להגיע להלוויה, רתמו הפועלים סוסים לעגלה נוספת. ברמן שזעם על כך שלא ביקשו את אישורו, צעק על הפועלים שנעלבו מהתנהגותו ביום קשה זה, בעוד חברם מוטל מת בטבריה ולכן התירו את הסוסים משתי העגלות ויצאו לטבריה ברגל ולכן הם החמיצו את ההלוויה. כאשר שבו לחווה מאוחר בלילה, החליטו הפועלים פה אחד לראשונה לתבוע את פיטוריו של ברמן (בשביתה הראשונה ב-1909 הם לא העלו דרישה כזו), שכן להבנתם העלבון שהעליבם ברמן היה כה צורב ועמוק, עד שחשו שאין כל אפשרות להמשיך ולעבוד במחיצתו. הם הודיעו שהחלו בשביתה כללית, ודרשו מרופין להגיע בדחיפות לחווה. העובדה שבראשם עמד כצנלסון, אדם בעל שיעור קומה, השפיעה על תקיפותם ועקביותם. בהודעתם הוסיפו הפועלים שהם מוכנים לעבד את השדות ולטפל בבעלי החיים בחווה אך ללא פיקוחו של ברמן. אופי השביתה היה חידוש גמור - הפועלים הביעו את מורת רוחם הגמורה מהמנהל אבל הודיעו במקביל על דבקותם בחווה. עם הגיעו לחווה, החל רופין במשא ומתן מייגע עם ברמן והפועלים שנמשך מספר ימים ובסופו החליט רופין שברמן והפועלים השובתים חייבים לעזוב ולכן הוא פיטר את ברמן כמנהל החווה. הפועלים ראו בהחלטתו זו הישג, שכן הם הצליחו לסלק פקיד גרוע, משפיל ומנצל.[21][22][17][23]
מנחם שמואלי (ממשי) כתב מאמר ארוך על השביתה ב"הפועל הצעיר" ב-31 במרץ 1911. לדבריו, ברמן הוא האחראי לשביתה עקב יחסיו עם הפועלים במשך שלוש השנים של פעילות החווה. ברמן לא שינה את יחסו השלילי לגבי עבודה עברית, למרות שהפועלים בחווה עבדו במסירות יוצאת דופן, מאור הבוקר עד חשכת הלילה. ברמן השפיל את ערך העבודה של פועליו היהודים וגילה את נטייתו לקבל פועלים זרים. לאחר ש"קבוצת רומני" עזבה ועברה לחדרה, החמיר יחסו של ברמן לפועלים. ברמן השתדל תמיד להפיץ את הדעה, שיחסים בין פועל לפקיד צריכים להיות נורמליים, כלומר יחס של מנצל למנוצליו. ממשי טען שהיחס הנכון בן הפקיד לפועלים הוא מסירות של הפועלים לעבודתם בכל לבם וקבלת מרותו של הפקיד, אבל הפקיד צריך תמיד לזכור שפועל חרוץ ומסור דורש לקבל יחס של כבוד, ו"אם עולה ביד הפקיד להמית את רגש הכבוד בפועל, ממית הוא בהכרח גם את הפועל שבו. ברמן וכל פקיד ממין זה יכול בהנהגתו להשחית לאט לאט את הפועלים אם הם חלשים ולהביא על ידי כך את המוסר שתחת ידו לידי הריסה, או אם הפועלים חזקים במוסריותם, לרדת בעצמו מעל הבמה".[23]
דוד בן-גוריון סיכם את השביתה במאמר בעיתון אחדות במרץ 1911, כך:
…ירח הדבש של חיי האחווה פסק מהר וכל הבטחותיו של הפקיד נדפו כעשן. הסכסוכים והחיכוכים בין הפועלים העברים והמנהל לא פסקו. כמעט בכל חודש נתחלפו בכנרת הפועלים, כי אי אפשר היה להתמיד לעבוד תחת הנהגתו של הפקיד "הלאומי", ובשעה שהחווה הבלתי-לאומית של יק"א בסג'רה היתה מושכת אליה אל טובי הפועלים בגליל, היתה החווה הלאומית של הקה"ק [הקרן הקיימת] בכנרת כמעט לזוועה בין הפועלים, ושום פועל הגון לא רצה ללכת שמה לעבוד. וסופו מוכיח על תחילתו. שלוש שנים התחכם הפקיד ל"נהל" את כנרת בכל מיני תחבולות, פעם ע"י הסברת פנים לאחדים מן הפועלים ופיטורם של ה"מורדים", פעם ע"י הבטחות-שוא וכל מיני ערמומיות אחרות. הפועלים מחו, ערכו שביתות פעמים אחדות, ולא פעם נצטרכו ראשי ה"פלשתינא-אמט" [המשרד הארץ ישראלי] בעצמם לבוא לכנרת לפשר בין הפועלים ובין הפקיד, עד שסוף סוף פקעה סבלנותם של הפועלים והשתמשו באמצעי האחרון הנמצא בידם והכריחו את המשרד הארצישראלי לפטר את "האגרונום" ממקומו. שלוש שנים של שגיאות, סכסוכים וכל מיני הרפתקאות היו נחוצות בכדי שהפקידות שלנו תתחשב סוף סוף את דעת הפועלים ותמלא את דרישתם.
— דוד בן גוריון, "אחדות", ביטאון מפלגת "פועלי ציון", כ"ד אדר תרע"א, 24.3.1911. התפרסם באתר "פרוייקט מאה שנים לשביתה הגדולה בכנרת" של חצר כנרת
רופין מינה למנהל החווה את האגרונום יואל גולדה, שאיתו הפועלים היו ביחסים טובים. גולדה היה מנהל החווה ממרס 1911 עד ספטמבר 1912, שהחווה נמסרה לידי קבוצת "האיכר הצעיר".
יעקב האפט, שהיה אז האמרכל (המנהל האדמיניסטרטיבי) בחווה כתב: בשביל ברמן החלטת רופין לפטר אותו מתפקידו בחווה הייתה פסק דין גורלי. הוא התקשר למקום בכל נימי נפשו, השקיע בו כמיטב כוחו הרב ומלהט נפשו, והיה זה רק זמן קצר לאחר שהגיעה לו השעה הנכספת והעביר לכאן את משפחתו מחיפה. והנה נחתה עליו מהלומה זו, והוא נשבר. האגרונום אהרון אהרונסון הגיע אז גם הוא לכנרת, לסעוד ברעו וידידו ברמן, ישב שם בכל משך השביתה ולאחר הסיום העצוב לקח את ברמן אליו, לעבוד יחד איתו בתחנת הניסיונות שלו בעתלית. ושוב, שניהם היו בעלי אופי תקיף ועומדים על דעתם, לא יכלו השניים להמשיך הרבה בעבודתם המשותפת, הם נפרדו וברמן עזב את הארץ. פגשתיו בירושלים לאחר גמר המלחמה הראשונה. הפצע לא הגליד והוא התהלך כצל, שב לחו"ל ולאחר זמן לא רב נפטר בגולה.[24]
הערכת ברמן כמנהל חוות כנרת עריכה
מרגלית שילה כתבה במחקרה, שהקשיים העיקריים של ברמן בניהול החווה היו יחסו לפועלים ולעבודה עברית, מעמדו הרם כמנהל, אי הצלחתה של החווה מבחינה חקלאית ומשקית וכן היעדרויותיו הרבות מהחווה, כך:
יחסו לפועלים ולעבודה עברית - ברמן ייחס חשיבות עליונה לעבודה החקלאית ולהצלחתה הכלכלית של החווה, אבל הוא לא ראה את הקשר המתחייב בין הפיתוח החקלאי של הארץ לבין קידום הפועלים. תנאי החיים של הפועלים בחווה העידו על כך שברמן לא התעניין בקידומם ובטיפוחם וראה בהם אמצעי למימוש מטרתו של הצלחת החווה. כאשר העבודה עלתה יפה, היה ברמן שבע רצון אבל כאשר התגלו קשיים, הפועלים חלו והתפוקה ירדה, ברמן חיפש מכשיר יעיל יותר. תפיסתו הייתה שמטרתה הראשונית של החווה היא לא לחנך חקלאים יהודים, אלא להוכיח שיש אפשרות להקים בגליל התחתון משק חקלאי רווחי. לכן ברמן לא היסס להעסיק בחווה פועלים ערבים, כפי שאירע קודם לכן במשתלה בלוד, כי הם נחשבו בעיניו כיעילים וזולים יותר, והוא ניסה להערים על הפועלים בחווה כדי שלא יתנגדו להעסקתם. ככל שמצב החווה הידרדר, הירבה ברמן להעסיק פועלים ערבים ובמקביל הוא המעיט להתחשב בפועלים היהודים.[25]
מעמדו הרם כמנהל - גם בתקופה שבה שררה רוח טובה בחווה, כתב ברמן לרופין שהוא חושש שהפועלים עלולים להתגאות יתר על המידה ולבוא בתביעות אל מעסיקיהם. ברמן לא הירבה לכתוב למשרד הארץ ישראלי על פועליו, אולם במקרים שכן עשה זאת, הוא בדרך כלל העביר עליהם ביקורת. ברמן ציפה שיתקיים פער מעמדי בינו לבין הפועלים והוא טען שהיחסים בין הפועל ובין נותן העבודה צריכים להיות נורמליים, כלומר יחס בין מנהל לכפופים לו. כך, בעוד שהפועלים קיבלו שכר יומי בהתאם לעבודתם, ברמן קיבל שכר שנתי קבוע שהיה גבוה פי 10 משכרם של הפועלים בחווה. אפילו רופין תהה, אם ראוי שיהיה פער כה גדול בין מעמד הפועלים למעמדו של ברמן. האחרון רצה לעצב את הפועלים כראות עיניו, ואילו הפועלים האידאולוגים בעלייה השנייה סירבו לממש את עקרונותיו של ברמן לגבי ניהול החווה שכללו חובת ציות וקבלת מרותו ללא עוררין. לברמן הייתה נטייה לרכז בידיו את האחריות על העבודה ולא להעבירה לפועלים וכך להבטיח את שליטתו על כל הנעשה בחווה. לכן הוא התנגד להקמת ועד פועלים והתערב בחייהם של הפועלים. המתח ביחסיו עם הפועלים, מצא את ביטויו בהתבטאויות גסות של ברמן כלפי הפועלים. "ברמן היה חסר טקט ולא הבין לנפש הנתונים למרותו".[26]
"הגורם המעכיר ביותר את חיי החווה היה חוסר כל שיתוף והבנה בין ברמן המנהל לבין הפועלים. ברמן לא דאג להקלת הסבל הפיזי ולשיפור תנאי חייהם של הפועלים והתגלה במשך הזמן כפקיד מתנשא וגאה... למעשה לא היה שיתוף פעולה אידיאי בין הפקיד לפועליו. חוסר הבנה זה היה בעוכרי כל היחסים ומנע מלכתחילה את תיקונם... חוסר הערכתו של ברמן את הפועלים ואת העבודה העברית והעלבונות שהטיח בהם, הביאו לדמורליזציה של הפועלים, להכנעתם ולבסוף למרידתם".[27]
אי הצלחתה של החווה מבחינה חקלאית ומשקית - הרעיון להקמתה של חוות כנרת הייתה שהיא תהפוך לרווחית אבל בפועל היא סבלה הפסדים. זאת בגלל גורמים אובייקטיביים וצפויים מראש - אדמות לא פוריות וקשות לעיבוד, בצורת, נזקים בגלל הגנבות והשריפות של הערבים והוצאות לשמירה, תברואה לקויה, פועלים ללא ניסיון ותחלופה רבה של פועלים בחווה. מעבר לכך היו גורמים לא צפויים - ליקויים בתכנון המשק ודרך ניהולו על ידי ברמן, העבודות לא בוצעו תמיד בזמן וניהול ספרי החשבונות היה מרושל. ארגון החורש ועיתון "אחדות" מתחו ביקורת נוקבת על יכולתו המקצועית של ברמן ועל ניהול רשלני ובזבזני של המשק החקלאי. גם ברמן עצמו היווה מעמסה כספית על החווה בגלל משכורתו הגבוהה.[28]
היעדרויות מהחווה - ברמן הירבה להיעדר מהחווה, כדי לבצע רכישת רבות עבור החווה וגם כדי לבקר את משפחתו שנשארה בחיפה. נסיעותיו המרובות מנעו ממנו לסייע במקרים קשים שאירעו בחווה, כמו שרפה והתנפלות בדווים. עקב נסיעותיו שכר ברמן פקיד נוסף במעמד של משגיח על העבודה - תפקיד שהיה שייך לתחום עבודתו של ברמן - מה שהגדיל את הוצאות החווה. למרות הידע הרב של ברמן בחקלאות, חוסר התמסרותו של ברמן לעבודה, פגע בהתפתחותה.[29]
"בסיכומו של דבר נחל ברמן כישלון חרוץ מכל הבחינות. ניתן לומר כי לדמות פקידותית כמוהו לא היה כל סיכוי להצליח עם פועלי העלייה השנייה. התקופה הקצרה בה נחל הצלחה הייתה התקופה בה הוא ויתר במידה רבה על זכויות מעמדו ולא הפגין את הפער בינו לבין פועליו. אולם ככל שהוא נתן ביטוי לאישיותו וככל שהירבה להטיל את מרותו ולהדגיש את מעמדו - כך גדל הפער בינו לבין פועליו. במקום לפעול יחד עבור מטרה אחת, ניגחו זה את זה וטובת החווה התקפחה".[30]
עם זאת, מרגלית שילה מציגה במחקרה גם דעה הפוכה, לפיה אם היה בחווה פקיד אחר, שונה מברמן באופיו ובהתנהלותו עם הפועלים, הבעיה לא הייתה נפתרת, שכן הקושי לא היה זהות הפקיד אלא שיטת הפקידות עצמה. דעה זו התחזקה לאחר שנת פעילותו של יואל גולדה, שהחליף את ברמן בתפקידו ויחסיו עם הפועלים היו טובים. עיתון האחדות של מפלגת פועלי ציון ניהל מאבק לביטול שיטת הפקידות ולמתן עצמאות לפועלים - "... כל הניסיון הרב והמעציב של היישוב עד עתה מלמד אותנו כי חיכוכים וסכסוכים בין הפועלים והפקיד העומד על גבם - הם דברים מן ההכרח, לו גם יהיה הפקיד בבחינת צדיק גמור, ולו גם יהיו הפועלים אידיאליים או תמימים. חיכוכים מוכרחים לפרוץ וסופם שיד הפועלים על התחתונה. דבר זה הכרחי ונובע מכל שיטת הפקידות". אחד הפועלים העלה הרהור אחר - האגרונום צריך להיות מורה ומדריך, אבל צריך לבטל את שיטת ההנהלה שגורמת ליחסים גרועים בין המנהל-אגרונום לבין הפועלים. דברים אלה היוו סנגוריה על ברמן והצגת חולשותיו כחולשות שנובעות ממעמדו ולאו דווקא מאופיו הגרוע. הכותב טען שצריך להיאבק בשיטת הפקידות ולהביא לביטולה.[31]
גם ברל כצנלסון, ראש ועד הפועלים בחווה, הדגיש בדברי הסיכום שלו על השביתה הגדולה את העימות הבלתי נמנע בין הפועלים לפקיד כך: "...התחילה מלחמה ישירה בין הפועלים ובין האדמיניסטרציה על עצם הפרנציפ של הנהלת העבודה.... וכאן נתגלה, שקשה לעבוד עם הפועל העברי וקשה לפועל העברי לעבוד עם אדמיניסטרטור. לא הייתה אף חווה אחת בארץ, שהייתה לה תקופת עבודה שקטה, אם כי רבים מבין הפקידים התחילו את עבודתם מתוך רצון להרמוניה ביניהם ובין הפועלים...."[32]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי 1908–1914, עבודת הסמכה בהדרכת פרופ' שמואל אטינגר, האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של ארץ ישראל, תשרי תשל"ז.
- מרדכי נאור, כנרת החווה והחצר, מערש התיישבות לאתר שימור, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2011, עמ 53–54.
- י. בלוך, "מראשית כנרת ודגניה", עמ' 403–410, בתוך ברכה חבס, עורכת בהשתתפות אליעזר שוחט, ספר העלייה השנייה, תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ז.
- יעקב גולדשטיין, "חצר כנרת", עמ' 105–110, בתוך הכנרת וסביבתה, ערכו מוקי צור, גבריאל ברקאי ואלי שילר, הוצאת אריאל, ירושלים, 136-135, מרס 1999.
- בן-ציון ישראלי, "תיאור חצר כנרת- עדות אישית", עמ' 111–112, בתוך הכנרת וסביבתה, ערכו מוקי צור, גבריאל ברקאי ואלי שילר, הוצאת אריאל, ירושלים, 136-135, מרס 1999.
- גרשון גרא ליקט וערך, חצר כנרת ואנשיה: סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם, תל אביב, הוצאת גג, תשנ"ו.
- אליהו אורבך, מארץ האב אל ארץ האבות, ירושלים, הוצאת יד בן צבי ומכון ליאו בק, 1997.
קישורים חיצוניים עריכה
- סיפור החיים בחוות (חצר) כנרת ומנהל העבודה ברמן(הקישור אינו פעיל), באתר "מלון בכל מקום"- malon.co.il.
- מרגלית שילה, התוכניות להקמת חוות-הלימוד החקלאית הציונית הראשונה והביקורת עליהן, קתדרה 19, אפריל 1981.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 גרשון גרא, ליקט וערך, חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם, תל אביב, הוצאת גג, תשנ"ו, עמ' 47-46
- ^ יעקב גולדשטיין, "חצר כנרת" בתוך, הכנרת וסביבתה (ערכו מוקי צור, גבריאל ברקאי ואלי שילר), ירושלים: הוצאת אריאל, מרס 1999, עמ' 106
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 91
- ^ י' בלוך, "מראשית כנרת ודגניה" בתוך, ספר העלייה השנייה (ערכה ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז, עמ' 405-403
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 37-35
- ^ 1 2 יעקב גולדשטיין "חצר כנרת", בתוך, הכנרת וסביבתה, בעריכת מוקי בצר, גבריאל ברקאי ואלי שילר, אריאל, ירושלים, 1999, עמ' 106
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, עבודת הסמכה, האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, ירושלים, תשרי תשל"ז, עמ' 60-28
- ^ מרגלית שילה, התכניות להקמת חוות-הלימוד החקלאית הציונית הראשונה והביקורת עליהן, באתר www.ybz.org.il, קתדרה 19, אפריל 1981
- ^ 1 2 י. בלוך "מראשית כנרת ודגניה", בתוך, ספר העלייה השנייה, ערוך בידי ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט, תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ז, עמ' 406-403
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 67-61
- ^ גרשון גרא, ליקט וערך, חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם, תל אביב, הוצאת גג, תשנ"ו, עמ' 51
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי 1908–1914, האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 67
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 143-132
- ^ הרקע לשביתה הגדולה, באתר חצר כנרת שלנו, 2011-01-02
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 68
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 76-74
- ^ 1 2 סיפור החיים בחוות (חצר) כנרת ומנהל העבודה ברמן, באתר malon.co.il(הקישור אינו פעיל)
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 82-81
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 112-105
- ^ מרדכי נאור, כנרת החווה והחצר, ספריית יהודה דקל, עמ' 37-36
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 153-144
- ^ עודד ישראלי, הפועל הצעיר - מצבות מדברות 1950, באתר israelitombstones.blogspot.com, 15 בנובמבר 2015
- ^ 1 2 גרשון גרא, ליקט וערך, חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם, תל אביב, הוצאת גג, תשנ"ו, עמ' 91-87
- ^ גרשון גרא, ליקט וערך, חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם, תל אביב, הוצאת גג, תשנ"ו, עמ' 98
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 90-88
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 93-90
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 129-128
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 127-112
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 93-92
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 94-93
- ^ מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשל"ז, עמ' 131-129
- ^ ברל כצנלסון, מסיכומי השביתה, באתר kineretyard.wordpress.com