ניחוש (יהדות)

אחד מאיסורי התורה, להימנע ממעשים בעקבות סימנים שונים

בהלכה היהודית, ניחוש הוא איסור תורה מתוך תרי"ג המצוות, והוא חלק מאיסורי כישוף ביהדות. ניחוש הוא כשאדם מחליט - באמצעות דברים שקורים לו או בסביבתו - האם כדאי לו לעשות או להימנע מפעולה מסוימת, וזאת כאשר אין קשר רציונלי בין הסימן למעשה.

למשל, אדם שמחליט שמפני שהוא ראה חתול שחור בעת שיצא מהבית, זה סימן שיציאה זו אינה טובה, והוא שב על עקבותיו מחמת כך.

מקור עריכה

מקור איסור ניחוש מופיע בתורה בחומש דברים:

”כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוקים ט'י"א)

פרטי האיסור עריכה

במשנה תורה לרמב"ם מבאר את עניין הניחוש, שנאסר בתורה, כך:

אין מנחשין כעכו"ם שנאמר "לא תנחשו". כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.

על אף שניחוש נאסר, סבור הרמב"ם שבמקרה והניחוש הוא על דברים שעברו, אין בכך איסור:

מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי [...] מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.

ניחוש בתנ"ך עריכה

בתנ"ך ישנם סיפורים על שתי דמויות שעשו מעשה ניחוש: אליעזר עבדו של אברהם אבינו, ויהונתן בנו של שאול המלך.

במעשה מציאת השידוך של יצחק אליה נשלח אליעזר עבד אברהם מסופר בתורה כך:

וַיֹּאמַר--ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי

מעשה נוסף המוזכר בתנ"ך שנזכר בו ניחוש, הוא במלחמת מכמש, כאשר יהונתן רצה לבדוק האם אלוהים יתן את הפלשתים בידו או לא:

וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם", וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ "עֲלוּ עָלֵינוּ", וְעָלִינוּ – כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים – הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר"; וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל".

הן אליעזר והן יונתן קבעו סימן שעל פיו הם יחליטו את מעשיהם בעתיד, ולכאורה אין קשר רציונלי בין הסיבה למעשה המוחלט על פיו.

ואכן בחז"ל נאמר בהקשר לכך כי:

כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

הרמב"ם במשנה תורה הבין את דברי הגמרא כמגדירים את האיסור ההלכתי, וכך קבע שאסור לאדם לקבוע סימנים לא-רציונליים לעצמו, וכפי שאכן עשה אליעזר:

וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.

משנה תורה, שם

מדברי הרמב"ם אכן עולה, שאליעזר עבד אברהם אכן עבר על איסור ניחוש. חלק מהמפרשים מסבירים שהסיבה שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן – כי הוא מעניק פרשנות רציונלית לסימנו – למידת המצב המוראלי של האויב, בדומה לסימן שה' נתן לגדעון (ספר שופטים, פרק ז', פסוקים ט'ט"ז).

אולם הראב"ד בהשגותיו על הלכה זו, תוקף את הרמב"ם בצורה חריפה, ומפרש את דברי הגמרא בצורה אחרת:

זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה: "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן - אינו נחש", והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו - הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה!

השגת הראב"ד – משנה תורה, שם

שיטתו של הראב"ד מתאימה לשיטת חכמי פרובנס אחרים (הרב מנחם המאירי והרד"ק למשל), שאוסרים רק קביעות ידועות ומוכרות שיש חשש שהן הגיעו מאמונות של עבודה זרה. על פי שיטה זו, אדם הממציא סימן לעצמו כדי לקבוע באמצעותו מה לעשות, נוהג בדרך טובה, והוא מנצל סוג של הדרכה אלוהית שמנחה את האדם מה לעשות.

אכן, כבר בעלי התוספות התקשו, האיך עברו אליעזר ויהונתן על איסור ניחוש. ונאמרו בכך מספר תירוצים:

רש"י ותוספות כתבו ליישב, שדווקא כאשר סומכים על הסימן באופן מוחלט הדבר אסור, אך במקרה שלא, אין הדבר נאסר. ולדעתם, אליעזר לא סמך באופן מוחלט על הסימן, שהרי שאל את רבקה - קודם שקידשה - בת מי היא. וכן הדבר לגבי יונתן שבכל מקרה היה נלחם עם פלשתים, ועשה את הסימן על מנת לזרז את נערו.

בכסף משנה כתב ליישב בשם הר"ן, שרק ניחוש שאין בו הגיון וסברא נאסר מהתורה, אך כאשר הסימן הגינוי ומסתבר הדבר מותר. ולכך סמך אליעזר על הסימן שעשה, שהרי אם אכן הנערה תשקה אותו מים וודאי שהיא בעלת מידות טובות ומתאימה להיות אישה ליצחק. וכן פירש גם רבי אליעזר ממיץ בספר היראים. וכן פירש המהר"ל, וסיכם את דבריו שהניחוש אסור ”רק כאשר בלא ניחוש אין טעם לדבר ההוא”[1].

מהלך נוסף כתב ברד"ק לפיו לא כל סימן יש לאסור מהתורה אלא רק:

מה שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חוק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים"

וכעין דברים אלו כתב גם בספר החינוך בטעם שאסרה התורה 'ניחוש':

לפי שעניינים אלה הם דברי שיגעון וסכלות גמורה. ועוד, שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה' ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת

מצוות תמים תהיה עריכה

מצוות עשה מהתורה ללכת בתמימות כמו שכתוב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (ספר דברים, פרק י"ח, פסוק י"ג).

לדעת הרמב"ם אין במצווה זו תוספת על איסור ניחוש ולכן לא מנה מצווה זו במניין המצוות שלו.

לעומת זאת דעת הרמב"ן שיש כאן מצוות עשה נוספת על איסור הניחוש, שגם במקרים שאין בהם איסור ניחוש, כגון בדברים שיש בהם חכמה ושכל כחוזים בכוכבים, ימנע האדם מלדרוש בהם משום מצוות תמים תהיה. והרמב"ן מונה מצווה זו במנין התרי"ג שלו[2].

וכדברי הגמ':

מניין שאין שואלין בכלדיים - שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך.

סימני ראש השנה עריכה

המרדכי מביא את בשם תשובות הגאונים שהעירו על מנהג אכילת הסימנים בראש השנה, שיש לאסור מנהג זה מטעם איסור ניחוש, המרדכי מיישב את המנהג בכך שהוא מיוסד על 'מקרא ואגדות'[3]:

כתוב בתשובת הגאונים: וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו.

נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו... ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצווה.... ואני אבי"ה מוסיף לאמץ הניהוגים גרסי' בפרק קמא דכריתות [דף ה ב] ופ"ג דהוריות [דף יב א]...

המרדכי, יומא, פרק א, רמז תשכג.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ גור אריה על בראשית כ"ד:י"ד, באתר ספריא, בדיקה אחרונה ב־13 במאי 2021
  2. ^ הרמב"ן (שכחת מצוות עשה, מצווה ח). ושו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפג.
  3. ^ להרחבה בתשובתו של המרדכי, ראו מאמרו של הרב אורי בצלאל פישר, באתר ישיבת כרם ביבנה