פתיחת התפריט הראשי

ניקולס רודני דרייקאנגלית: Nicholas Rodney Drake;‏ 19 ביוני 1948 - 25 בנובמבר 1974) היה זמר, משורר, פסנתרן וגיטריסט בריטי. דרייק נודע בסגנונו המוזיקלי הרך והמלנכולי ובטכניקת פריטת האצבעות הייחודית שלו על הגיטרה.

ניק דרייק
Nick Drake (1971).png
לידה 19 ביוני 1948
יאנגון, Yangon Region, מיאנמר עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 25 נובמבר 1974 (בגיל 26)
ווריקשייר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה ניקולס רודני דרייק
מקום לימודים פיצוויליאם קולג', מרלבורו קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה עממית, בארוק פופ, פולק עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק זמר-יוצר, פזמונאי, גיטריסט, מלחין, זמר עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר, גיטרה, צ׳לו
חברת תקליטים איילנד רקורדס, אלקטרה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
www.brytermusic.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

במהלך הקריירה הקצרה שנמשכה שש שנים (1968–1974) הוציא דרייק שלושה אלבומים בלבד, שלא זכו בזמנו לפופולריות רבה. חוסר הצלחה זו הייתה בין הגורמים שהובילו לדיכאון קליני בו לקה. עם זאת, מאז מותו בשנת 1974, בגיל 26 בלבד, זוכה יצירתו המוזיקלית למעמד נכבד ולעניין מחודש בקרב מאזינים ומוזיקאים רבים הרואים בה מקור השראה.[1]

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

ראשית חייועריכה

דרייק נולד בשנת 1948 ברנגון שבבורמה.[2] אביו רודני שהיה מהנדס, נסע בשנות ה-30 לעבוד בבורמה במסגרת חברה בריטית שעסקה בתעשיית העץ, שם הכיר את הזמרת מרי לויד ("מולי" לפי כינויה). להם נולדו שני ילדים - ניק ובת בכורה בשם גבריאל, שחקנית ואשת טלוויזיה, שתרמה רבות לקידום ושיווק עבודתו המוזיקלית של ניק, לאחר מותו בשנת 1974.

בשנת 1950, עברה המשפחה להודו, אך כעבור שנה, עברה להתגורר באנגליה, כשבשנת 1952 החליטו להשתקע בכפר קטן בשם טאנוורת'-אין-ארדן שבמחוז וורויקשייר.[3]

ניק וגבריאל ספגו מגיל צעיר את האהבה למוזיקה מהוריהם, בעיקר ממולי שהייתה זמרת וניגנה בפסנתר.[4]

בשנת 1957, בגיל 9, נשלח דרייק ללמוד בית ספר פרטי במחוז ברקשייר, שם הצטיין בספורט. במהלך לימודיו, השתלב דרייק במקהלת בית הספר. בשנת 1961, לאחר חמש שנים בבית הספר, החל דרייק ללמוד ב"מרלבורו קולג'", בית ספר ציבורי יוקרתי, בו למדו לפניו סבו ואביו.[5]

בהיותו בן 18, החל דרייק לנגן בגיטרה באופן קבוע.

תקופת לימודיו באוניברסיטה ופריצת הדרךעריכה

במהלך לימודיו לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת "קיימברידג",[6] החל דרייק להופיע במועדונים מקומיים ובבתי קפה עם שירים מקוריים שכתב בהשראת המשוררים האהובים עליו, ויליאם בלייק וויסטן יו אודן ואמני פולק-רוק מובילים דוגמת בוב דילן. עם הזמן, החל דרייק לשכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. עם זאת וככלל, הופעותיו הקטנות, בפני קהל מצומצם, לא עוררו לרוב התלהבות רבה.

בדצמבר 1967, הופיע דרייק באולם "Roundhouse" שבלונדון. בהופעה נכח אשלי האצ'ינגס, נגן הבס של "פיירפורט קונבנשן" (Fairport Convention) אשר התרשם מכישוריו של דרייק והכיר לו את ג'ו בויד, מפיק מוזיקלי נחשב, שעבד במהלך השנים עם "פיירפורט קונבנשן" ועם להקות נוספות דוגמת פינק פלויד ואר.אי.אם. בשנת 1968, חתם דרייק על חוזה להקלטת שלושה אלבומים בחברת התקליטים "איילנד". לאחר החתימה, החל דרייק לעבוד על אלבום הבכורה שלו.

האלבום הראשון - Five Leaves Leftעריכה

ב-1 בספטמבר 1969, בגיל 20, הוציא דרייק את אלבומו הראשון "Five Leaves Left", שהתאפיין בסגנון פולק-רוק רך. בחלק משירי האלבום ניגן דרייק עם להקת פיירפורט קונבנשן. מקור שמו של האלבום אינו ברור. לפי סברה אחת, לקוח השם מספרו של או. הנרי "העלה האחרון", אשר עוסק בבחורה בשם ג'ונסי, שחולה בדלקת ריאות קטלנית, ומאמינה שכאשר כל העלים ינשרו מהעץ שמול חלונה בבית החולים, היא תמות. לאחר שנותרו חמישה עלים על העץ היא אומרת כי "בעוד חמישה ימים לא אהיה כאן". לפי סברה אחרת, שמו של האלבום נלקח מכתובת שמופיעה על נייר לגלגול סיגריות, המציינת כי נשארו רק עוד חמישה ניירות לגלגול.[7] האלבום לא זכה להצלחה רבה. לאחר יציאתו, עבר דרייק להתגורר בלונדון והחל בעבודה על אלבומו הבא. הוא מיעט בביצוע הופעות חיות שכן טען כי הוא סובל מהן.

האלבום השני - Bryter Layterעריכה

ב-1 בנובמבר 1970, לאחר תשעה חודשי הקלטות, יצא אלבומו השני של דרייק, "Bryter Layter", שאופיין בסגנון קצבי וג'אזי יותר והיה עשיר יותר מוזיקלית מקודמו כאשר בחלק מן השירים נעשה שימוש בקלידים ופסנתר וכלי נשיפה. בדומה לאלבומו הראשון, גם אלבום זה הופק על ידי בויד ובסיוע חברי להקת "פאירפורט קונבנשן" ומוזיקאים נוספים שנטלו בו חלק, דוגמת ג'ון קייל, מייסדה של להקת "הוולווט אנדרגראונד" שהפיק את אחד מהשירים הבולטים באלבום - "Northern Sky".

לאחר שגם אלבום זה נחל כישלון מסחרי (נמכר בכ-4,000 עותקים בלבד),[8] שקע דרייק במרה שחורה. בויד עבר להתגורר בלוס אנג'לס והחל לעסוק בתחום הקולנוע ואילו דרייק, שעזב את לימודיו באוניברסיטה, נסע לתקופה קצרה לצרפת, כשאחריה חזר לאנגליה ועבר לגור בבית הוריו. בתקופה זו הוא החל בטיפול פסיכולוגי ובנטילת כדורים נוגדי דיכאון ושהה שעות ארוכות בבית.

האלבום האחרון - Pink Moonעריכה

ב-25 בפברואר 1972, הוציא דרייק את אלבום האולפן השלישי והאחרון שלו "Pink Moon". האלבום הוקלט תוך מספר ימים ספורים וכלל 11 שירים קצרים (באורך כולל של כ-28 דקות).[6] בניגוד לאלבומו השני, אופיין אלבום זה באווירה מלנכולית, כאשר את מרבית השירים הקליט דרייק כשהוא מנגן על גיטרה אקוסטית ללא כל ליווי מוזיקלי ובנוכחתו של טכנאי ההקלטות ג'ון ווד, שעבד עמו גם על שני אלבומי הקודמים (מאוחר יותר הוספה רצועת פסנתר לשיר הנושא של האלבום). על אף שהאלבום זכה לאהדת המבקרים ונחשב לימים ליצירתו המוצלחת ביותר, הוא נכשל מסחרית.

 
מצבתו של ניק דרייק

השנים האחרונות ומותועריכה

לאחר צאת אלבומו השלישי ועקב כישלונו המסחרי (בדומה לאלבומיו הקודמים), החליט דרייק להפסיק להקליט שירים חדשים. הוא עזב את לונדון ושב לבית הוריו, שם התבודד ומיעט בתקשורת עם העולם החיצון. בשנת 1974, בעקבות התדרדרות במצבו, אשפז את עצמו דרייק בבית חולים פסיכיאטרי למשך כחמישה שבועות.

ב-25 בנובמבר 1974, נכנסה אמו של דרייק אל חדרו ומצאה אותו ללא רוח חיים. הוא נפטר ממנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון. באופן רשמי, נקבע כי דרייק התאבד אך קיימת סברה כי מדובר היה בתאונה ובמוות לא מתוכנן. הוא נקבר בכפר קטן בקרבת העיר ברמינגהאם שבאנגליה.[9] על מצבת קברו נחרטו המילים מתוך השיר "From The Morning" החותם את אלבומו האחרון - "Now we rise/ And we are everywhere".

לאחר מותו, קיבל שם אלבומו השני של דרייק משמעות חדשה, שכן הוא נפטר חמש שנים לאחר יציאתו.[2]

פופולריות לאחר מותועריכה

במהלך חייו ולאורך הקריירה הכושלת מבחינה מסחרית, מכר דרייק כ-20 אלף עותקים בסך הכל משלושת אלבומיו יחדיו.[10] אולם מאז מותו, זוכה המוזיקה שלו כמו גם דמותו המסתורית לפופולריות גוברת ולעניין מחודש.

ב-9 במרץ 1979 יצא המארז "Fruit Tree" שאיגד את שיריו של דרייק וכלל גם שירים נוספים שלא נכללו באלבומים. במהלך השנים יצאו מספר מארזים נוספים, דוגמת "Heaven in a Wild Flower" בשנת 1985, "Way to Blue" בשנת 1994 וכו'.

בשנת 1997, יצאה לראשונה ביוגרפיה על דרייק, שאותה כתב פטריק האמפריז.[10]

בשנת 1999, הגיע אלבומו השני של דרייק "Bryter Layter", למקום הראשון ברשימת "100 האלבומים האלטרנטיביים הטובים ביותר בכל הזמנים" של עיתון הגרדיאן.[11]

בשנת 2000 יצא סרט תיעודי על חייו של דרייק.

בשנת 2003, נכללו שלושת אלבומיו של דרייק ברשימת "500 האלבומים הטובים ביות בכל הזמנים" של מגזין ה"רולינג סטון"."Five Leaves Left" הגיע למקום ה-280, "Bryter Layter" הגיע למקום ה-245 ו-"Pink Moon" למקום ה-320.[12]

בשנת 2009, הגיע דרייק למקום השלישי בסקר שערך מגזין המוזיקה 'קיו' בקרב מוזיקאים רבים בנוגע לשאלה מהו "מהו מקור ההשפעה וההשראה העיקרי שלך".[1] בין מוזיקאים אלו ניתן למנות את מייקל סטייפ - סולן להקת "אר.אי.אם",[8] ריצ'רד אשקרופט - סולן להקת "The Verve", אלטון ג'ון, ג'קסון בראון ואחרים. באותה שנה, יצא אוסף קאברים משיריו של דרייק.

אישיות וסגנון מוזיקליעריכה

דרייק היה אישיות מופנמת מאוד וככזה התמעט להתראיין ולהופיע. בהתאם לכך, אין כל תיעוד מצולם מהופעותיו ורק ראיון אחד עמו פורסם במהלך חייו.[7][8] בשל אופיו הביישני, נמנע דרייק מקשר עין עם הקהל במהלך הופעותיו. בנוגע לאישיותו ונסיבות חייו הטראגיים כתב עליו העיתונאי ושדרן הרדיו בועז כהן:

דרייק, אמן העצב, האיש שזיקק לשירים קצרים את מהות המלנכוליה האנגלית וכתב יצירות גאוניות בפשטותן המורכבת, שייך ליוצרים המקוללים, שבחייהם לא זכו להערכה שהגיעה להם. פרנץ קפקא רצה לשרוף את כתביו מייאוש. ואן גוך לא מכר תמונה בחייו. אפילו באך היה במשך שנים מתוייג כנגן מוכשר בלבד. וגם דרייק, בחייו, לא זכה בתהילה, בכסף הגדול והערצת ההמונים, כאחרים שמתו בגילו המוקדם (ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, מייק ברנט, ג'ניס ג'ופלין, טים באקלי, קורט קוביין). לפעמים קשה לי להחליט מה עצוב יותר, סיפור חייו או השירים שלו.

בועז כהן, נסיך הבדידות והעצב, 15 בנובמבר 2011, באתר ynet

רבים משיריו של דרייק עוסקים בדמויות החיות בשולי החברה, נטולות כוח או השפעה.[9] חלק משיריו כתובים בגוף ראשון ובהם ניכר הפער שבין דרייק לבין סביבתו החברתית.

דיסקוגרפיהעריכה

אלבומי אולפן

לקריאה נוספתעריכה

  • Patrick Humphries, Nick Drake: The Biography, Bloomsbury USA (1997)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 בועז כהן, נסיך הבדידות והקסם, באתר ynet, 15 בנובמבר 2001
  2. ^ 2.0 2.1 דנית צמית, לשיר אחרי המוות: סיפורו של ניק דרייק, 22 ביוני 2018, באתר yney
  3. ^ Humphries, בעמ' 15
  4. ^ Huumphries, בעמ' 18
  5. ^ Humphries, בעמ' 22
  6. ^ 6.0 6.1 נדב מנוחין‏, "Pink Moon" של ניק דרייק בן 40: מה סוד הקסם?, באתר וואלה! NEWS‏, 01 במרץ 2012
  7. ^ 7.0 7.1 גידי אהרונוביץ', הדרך אל העצב, באתר "האייל הקורא", 15 ביולי 2004
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 עדי מלכה, 40 שנה למותו של ניק דרייק: מה עמד מאחורי הזמר המדוכא?, באתר של "רשת 13", 25 בנובמבר 2014 (במקור, מאתר "nana10")
  9. ^ 9.0 9.1 חן גרשוני, ניק דרייק, הגורו הראשון שלי, באתר nrg‏, 11 בנובמבר 2009
  10. ^ 10.0 10.1 Patrick Humphries, Nick Drake: The Biography, Bloomsbury USA (Kindle Edition) (1997)
  11. ^ Alternative Top 100 Albums Ever, rocklistmusic.co.uk (This list appeared in the Guardian Friday Review on 29th January 1999)
  12. ^ Greatest Albums of All Time, rollingstone.com, May 31, 2012