נתן בירנבוים
נתן בירנבוים (לעיתים: בירנבאום; בגרמנית: Nathan Birnbaum; י' באייר ה'תרכ"ד, 16 במאי 1864 – כ"א בניסן ה'תרצ"ז, 2 באפריל 1937), שנודע, בין היתר, בשם העט מתתיהו אחר,[1] היה הוגה דעות יהודי. בירנבאום החל את הקריירה שלו כציוני, לאחר מכן נעשה יידישיסט ובסופו של דבר חזר בתשובה ומונה למזכירה של אגודת ישראל. בין היתר, התפרסם כמי שטבע את המונחים ציונות ואוסטיודן.
 | |
| לידה |
16 במאי 1864 וינה, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
2 באפריל 1937 (בגיל 72) סכוונינגן, הולנד |
| מדינה |
אוסטריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה האוסטרית |
| השכלה |
אוניברסיטת וינה |
  | |
תולדות חייו ופועלו
עריכהבירנבוים נולד בווינה בירת אוסטריה, למנחם-מנדל בירנבאום ומרים זלנפרוינד, אמו הייתה נכדת הרב אלעזר לעוו. בצעירותו למד בבתי ספר גרמניים והתרחק משמירת מצוות. בגיל חמש עשרה הוציא, מתוך תודעה לאומית, חוברת נגד ההתבוללות.
בשנת 1881 הצטרף לתנועת חובבי ציון, ושנה לאחר מכן הקים עם ראובן בירר ומשה שנירר את "אגודת קדימה"[2] – אגודת הסטודנטים היהודית הראשונה באוסטריה. היה פעיל בהפצת רעיונות התחייה הלאומית ועורך העיתון היהודי הלאומי הראשון בגרמניה - "Der Colonist".[3] שמו המשני של עיתון זה היה "Magazine for the advancement of oppressed Jews" (מגזין עבור התקדמותם של יהודים מדוכאים) שעסק באפשרות התיישבות בפלשתינה.[4] בשנת 1885 הוציא לאור עלון שהוקדש לרעיון חיבת ציון ונקרא בעברית השתחררות עצמית. ב-1 באפריל 1890 טבע בעיתונו את המונח "ציונות" ('ציוניזמוס'), לתיאור תנועת "חובבי ציון".[5]
בירנבוים למד באוניברסיטת וינה ובשנת 1897 קיבל תואר דוקטור למשפטים. באותה שנה השתתף בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של הוועד הפועל הציוני המצומצם, שנוהל על ידי הרצל, אשר אימץ את השם שקבע בירנבוים לתנועה. לבירנבוים היו חילוקי דעות עם הרצל בנוגע למטרת הציונות: לפי הרצל המגמה הייתה הגשמה לאומית, ולפי בירנבוים המגמה הייתה הבלטת חשיבותה של התרבות הלאומית בתנועה הציונית. בשנת 1898 עזב את התנועה הציונית ונעשה אחד מדובריה של "הלאומיות הגלותית". הוא העדיף פעילות מדינית בארצות הגולה לשם השגת אוטונומיה לאומית תרבותית של יהודים בארצות בהם ישבו, במקום הגשמת תוכנית הציונית מדינית.
ב-1907 העמיד עצמו לבחירה במחוז בוצ'אץ' לפרלמנט האוסטרי, אולם לא נבחר.
בירנבוים עסק בתעמולה ספרותית ענפה לפרסום דעותיו. בשנת 1908 היה בין יוזמי "ועידת הסופרים היהודים" בצ'רנוביץ, שבה הוכרזה היידיש כשפה הלאומית של העם היהודי.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה חזר בתשובה, הצטרף לאגודת ישראל והיה מזכיר התנועה. הוא דרש "קידוש החיים היהודיים לשם הגשמתו של היעוד הרוחני של עם ישראל", וביקר את היהדות החרדית שלטענתו פעלה כ"מאובנת". הוא הטיף ליסוד חבר "עולים" שדרך חייהם המוסרית תשמש מופת לאחרים ותכשיר את הקרקע לעלייה הרוחנית של העם היהודי.[6] בשנות ה-20 של המאה ה-20 התגבש סביבו חוג של סופרים חרדיים, שכלל את בנימין מינץ.[7] בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזב בירנבוים את גרמניה והתיישב בהולנד, שם המשיך לפרסם כתבי עת ומאמרים.
בירנבוים נפטר בכ"א בניסן ה'תרצ"ז (2 באפריל 1937) בסכוונינגן שבהולנד.
בנו האחד של בירנבוים היה הצייר, הקריקטוריסט, הסופר והמשורר האקספרסיוניסטי אוריאל בירנבוים (אנ') (1894–1956). בן נוסף, שלמה (סאָלאָמאָן) אשר בירנבוים, היה חוקר יידיש חשוב, שעקר מגרמניה ללונדון בשנת 1933. בנו של שלמה אשר (ונכדו של נתן בירנבוים) הוא יעקב בירנבאום (2014-1926), אשר היה לוחם למען יהודי ברית המועצות.[8]
ספריו
עריכה- עם ה', באתר היברובוקס
- כתבים נבחרים, באתר היברובוקס
- דברי העולים, באתר היברובוקס
ספריו ביידיש
עריכה- גאטס פאלק, באתר היברובוקס
- אין גלות ביי יודען, באתר היברובוקס
- פון אנ'אפיקורוס גיווארן א מאמין, באתר היברובוקס
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- מרדכי סליפוי, העולה הגדול: ד"ר נתן בירנבוים, חייו ופעליו, הוצאת פנינים, ירושלים, תשכ"ו 1966.
- יהויקים דורון, הגותו הציונית של נתן בירנבאום, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח 1988.
- אליעזר שביד, מול "שאלות קיום היהדות": לחקר הגותו של נתן בירנבאום על הציונות, בתוך: חיים אבני, גדעון שמעוני (עורכים), הציונות ומתנגדיה, ירושלים: הספרייה הציונית, תש"ן 1990, עמ' 301–319.
- מיכאל קוהנטופף, "נתן בירנבוים. ביוגרפיה", טיבינגן, 1990. (בגרמנית)
- Robert S. Wistrich, The Jews of Vienna in the Age of Franz Joseph, Oxford University Press, 1989, chapter 12. The Metamorphoses of Nathan Birnbaum, pp. 381-420
קישורים חיצוניים
עריכה
נתן בירנבוים, באתר הסוכנות היהודית, בארכיון האינטרנט- נתן בירנבוים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" עם מספר מאמרים מספרו "כתבים נבחרים".
- ד"ר נתן בירנבוים: ליום השנה השישים לפטירתו: כולל לקט מדבריו (מתורגמים לעברית), המעיין, ניסן תשנ"ז-1997
- דוד ישעיהו זילברבוש, מפנקס זכרונותי: נתן בירנבוים – המנהיג הראשון לציוני אוסטריה, תל אביב: ועד יובל השמונים, תרצ"ו-1936, בפרויקט בן-יהודה
- נתן בירנבאום, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על נתן בירנבוים, 1 באפריל 2012
דוד מלמד, מי המציא את המונח "ציונות"?, באתר הארץ, 27 ביוני 2017
נתן בירנבוים (1864-1937), דף שער בספרייה הלאומית- נתן בירנבוים, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
הערות שוליים
עריכה- ^ על שם אלישע בן אבויה. בירנבוים הרבה להשתמש בשם עט זה, אך עשה שימוש בשמות עט נוספים, ובהם: Dr. N. Birner, Mathias Palme, Anton Skart, Theodor Schwarz ו-Pantarhei.
- ^ אגודת קדימה, באתר הסוכנות היהודית.
- ^ יהויקים, דורון, הציונות המרכז-אירופית מול אידיאולוגיות גרמניות בין השנים 1885–1914 : הקבלות והשפעות, תל-אביב : חמו"ל, 1977, עמ' 50
- ^ Julius H. Schoeps, Pioneers of Zionism: Hess, Pinsker, Rülf: Messianism, Settlement Policy and the Israeli-Palestinian Conflict, Berlin : De Gruyter, 2013, עמ' 64
- ^ נתי גבאי, הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש במילה "ציונות", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30.03.2017
- ^ יוסף פונד, "המאמין האובד בין גורדי שחקים בעקבות העולים של ד"ר נתן בירנבוים", מורשת ישראל, 6, מאי 2009, עמ' 126–150.
- ^ שר הדואר בנימין מינץ נפטר אחרי מחלה קשה, דבר, 31 במאי 1961המשך.
- ^ יוסי קליין הלוי, "יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה" (חלק א', ב', ג', ד', ה', ו', ז'), בתוך: "תכלת", ירושלים: מרכז שלם.