ויקיפדיה

חג הבנות

חג בקהילות יהודיות מסוימות, המעלה על נס את הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות
(הופנה מהדף עיד אל-בנת)

חג הבנות או ראש חודש לבנות (בערבית: عيد البنات, בתעתיק: עיד תאע אלבנת או עיד אל-בנת; בצרפתית: Fête des Filles) הוא חג שנחגג על ידי חלק מהקהילות היהודיות בצפון אפריקה בראש חודש טבת, בימי חג החנוכה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות.

חג הבנות באלג'יר

לפי מסורת אחת, מקור החג בגבורתה וחוכמתה של יהודית, שכבשה ביופייה את הולופרנס שר הצבא, ערפה את ראשו והצילה בזכות מעשיה את אנשי יהודה. מסורת אחרת גורסת שהחג נוצר לזכר גבורתה של האישה שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים. דעה אחרת היא שמציינים ביום זה את המסופר בספר עזרא (י', ט"ז), על היום שבו התחייבו שבי ציון לשאת נשים רק מבנות ישראל. לפי השערה נוספת, מקור החג במסופר במגילת אסתר, לפיה זה היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי.

החג נשתמר בחלק קטן מקהילות ישראל בצפון אפריקה: תוניסיה, ג'רבה, לוב[דרוש מקור], אלג'יריה, מרוקו. נשים, נערות וקשישות מתאספות לחגיגה שבה הן לומדות, רוקדות, שרות ושולחות מנות אישה לחברתה. יש שנהגו לבקש סליחה אישה מרעותה, כביום הכיפורים; יש שנהגו לקיים ביום זה חגיגה לכל בנות המצווה, שלאחריה ניגשות הנשים לנשק את ספר התורה. ביהדות האשכנזית היו שהצטרפו לחגיגות, כאשר בין הבולטים בעניין זה הוא הרב יצחק גינזבורג, שערך מספר פעמים התוועדויות לנשים לכבוד חג הבנות.

הקשר בין ראש חודש ונשים

עריכה

ראש חודש נחשב בעיקרו כיום מיוחד לנשים בכל עדות ישראל, ולכן חגיגת "ראש חודש לבנות" בראש חודש טבת היא הרחבה וחגיגה מיוחדת של החגיגות שמקורן קדום יותר. כבר במקרא ישנה עדות לכך שנשים ציינו את ראש החודש כיום מיוחד שבו הן נמנעו ממלאכה. כך ניתן להסיק משאלת בעלה של האישה השונמית: "וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב', ד', כ"ג). עולה מכאן שבראש חודש, כמו בשבת, הייתה האישה השונמית נמנעת מעבודה ונוהגת במנהגי השבת[1]. חגיגת מולד הלבנה על ידי נשים מוכרת היטב גם בתרבויות קדומות שכנות.[2] בתקופת המשנה והתלמוד נהגו נשים להדליק נר מיוחד בראש חודש, לערוך סעודה חגיגית ולהימנע ממלאכות: "נשייא דנהיגין למיעבד עובדא.. יומא דירחא מנהג." [הנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה.... בראש חודש - (זהו) מנהג][3] ולימים קיבל המנהג תוקף מחייב[4][5].

מסורת מקובלת קושרת את חגיגת ראש חודש בידי נשים למאורעות היסטוריים בהם תפסו נשים מקום מיוחד:

  • מסורת ראשונה מספרת שהנשים סירבו להשתתף בחטא העגל וכתמורה זכו לנוח בראש חודש ולחוג אותו, בעוד על הגברים לעבוד ביום זה. הסבר זה מופיע לראשונה בפרקי דרבי אליעזר[6] ושב ומופיע במקומות רבים[7][8][9].
  • הסבר נוסף, קרוב אך שונה, מופיע מאוחר יותר אצל רבי דוד אבודרהם. לדבריו הנשים היו זריזות ומעורבות בעשיית המשכן ותרמו זהב ותכשיטים שהיו יקרים לליבן[10][5].

יש המסבירים את הקשר בין נשים לראש חודש דווקא כנובע מהקשר הבראשיתי שבין מחזוריות הלבנה ומחזוריות האישה[11].

ראש חודש טבת חל תמיד בנר שישי או שביעי של חנוכה והוא ראש החודש היחיד שאומרים בו הלל שלם, מחמת חג חנוכה. נראה שהחגיגה המיוחדת לחודש זה הצטרפה למועד של חגיגה נשית שכבר הייתה קיימת, תוך העשרתה וקישורה לסיפורי הנס והגבורה הנשית. השילוב של מולד הלבנה בראש חודש טבת, שחל תמיד בתוך ימי החנוכה, התקופה החשוכה ביותר בשנה, הביא את החגיגה הנשית לשיא[12].

טעמו של חג "ראש חודש לבנות"

עריכה

חג הבנות צבר במרוצת הדורות מספר טעמים והקשרים חלקם קשורים לגבורה נשית בהקשר של חג החנוכה[13], וחלקם קשורים לאירועים מקראיים אחרים בהם היה לנשים תפקיד מפתח:

יהודית

עריכה

מסורת ראשונה קושרת את החג אל סיפורה של יהודית[14], האלמנה שערפה את ראשו של אולופרנא (או הולופרנס לפי התעתיק היווני). הסיפור מסופר בספר יהודית, שהוא מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, והוא מוזכר לא פעם בדברי הפוסקים והפרשנים כסיבת חיוב הנשים במצוות הדלקת נר של חנוכה[15][16][17]. כך למשל כתבו התוספות: "פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן, בפורים - על ידי אסתר; בחנוכה - על ידי יהודית"[18].

הסיפור הוא על הולפורנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצאר, שיצא למסע לארץ ישראל על מנת לכבוש אותה. הוא הטיל מצור על העיר בתוליה (או בית אלוה), שבה גרה יהודית, אלמנה עשירה ויפה. תושבי העיר חיפשו דרך לגבור על הולפורנס ולמנוע ממנו להגיע לירושלים, אך לא הצליחו. יהודית מצאה פתרון. היא כבשה את שר הצבא ביופייה, השקתה אותו בחלב (או ביין), ערפה את ראשו והצילה את יהודה כולה. על פי גישה זו יהודית הושיעה את ישראל באירוע שאמנם קדם למרד החשמונאי[19], אך היה קשור גם הוא לכיבוש היווני, והוא התחולל בליל ראש חודש טבת[20].

האחות החשמונאית

עריכה

סיפור נוסף הקשור בגבורת נשים ובחג החנוכה הוא מעשה 'חנה בת מתתיהו הכהן הגדול' או לפי גרסה אחרת 'בתו של יוחנן כהן גדול'[21]. לפי מסורת מימי הביניים היא זו שעוררה את מרד החשמונאים. לפי סיפור זה, כשעמדה מלכות יוון וגזרה גזירות על ישראל, נקבע כי כל אישה עברייה תיבעל על ידי ההגמון בליל חתונתה. כשהגיע זמנה של הבת החשמונאית להינשא, היא סירבה לקבל את רוע הגזירה. האישה האמיצה קרעה את בגדיה ודרשה מאחיה שלא יעמדו מנגד. בתחילה רצו האחים לקום עליה להורגה, אך היא הצליחה לשכנע אותם לצאת לפעולה נועזת שתציל אותה ואת כלל הנשים היהודיות מידי ההגמון. בליל חתונתה הגיעה האחות אל המלך בליווי אחיה. הם התגנבו לחדרו של המלך והרגו אותו. כך החלה מלחמת המכבים ביוונים[22] לפי רש"י, סיפור זה הוא המקור לחיוב נשים בהדלקת נר חנוכה: "שגזרו היוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר [=פקיד מלכותי בכיר] תחילה ועל ידי אישה נעשה הנס"[23].

קיימות עדויות רבות לקיום חוק הלילה הראשון[24] שעל פיו כל הנערות הבתולות בליל כלולותיהן נמסרו לאונס בידי נציגי השלטון הכובש.

גירוש הנשים הנוכריות בתקופת עזרא הסופר

עריכה

חוקר הפולקלור יום-טוב לוינסקי העלה השערה בדבר מקורו הראשוני של חג "ראש חודש לבנות" ולדעתו החג קשור לגירוש הנשים הנכריות בימי עזרא הסופר[25], שההחלטה להיבדל מהן התקבלה בראש חודש טבת, וביצועה הגיע לכלל סיום בראש חודש ניסן[26][14]. כך עולה מתוך המסופר בספר עזרא: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה, וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר. וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן"[27]. ברם, אין שום חיזוק להשערה זו, לא בכתב ולא במסורת בעל פה.

הקשר לאסתר המלכה

עריכה

כמה חוקרות הצביעו על הדמיון בין מנהגי 'חג הבנות' למנהגי פורים, וסברו שהחג נוסד לרגל הגעתה של אסתר לארמון המלך, שהתרחשה בחודש טבת לפי המוזכר במגילה[28][29][30], ברם אין על כך עדות כלשהי בכתב או בעל פה.

עדויות על החג

עריכה

נראה כי במקביל למסורת כתובה שנקבעה והונהגה על ידי מנהיגות דתית גברית, התקיימו לאורך דורות רבים טקסים אשר נשמרו על ידי נשים והועברו כמסורת בעל פה. אפשר למצוא עדויות לכך בשירת הקודש של נשים מהאי ג'רבה כפי שנחקרה על ידי מרים גז-אביגל ומתועדת בספרה[31]. השירה נתחברה מתוך נקודת מבט נשית והדמויות הנשיות מוצגות בה באופן חיובי ביותר. שירת הנשים זו הועברה מדור לדור בעל פה, ללא תיעוד על יוצרות השירה ופרטים אחרים.

טקס "ראש חודש הבנות" מיוחד, שעדות מפורטת אודותיו נשתמרה בידינו, התקיים בתוניס בשנת תקט"ז (1755) בהשתתפות הרב אליהו שפירא. הרב שפירא היה חכם ממוצא פולני, שהשתקע במקום בשנת תס"ד (1727), ופתח ישיבה שהוסיפה להתקיים עד המאה העשרים. בשנת תקט"ז נפטרו בקהילה היהודית נערות אחדות. שנת תקט"ז הייתה שנה מעוברת וראש חודש טבת חל באותה השנה ביום השישי. האמהות והסבתות הרבו לבוא לבית הכנסת של הרב, ובשעת קריאת התורה נדחפו להיכל והתפללו לשלום בנותיהן. לאחר קריאת התורה קם הרב ונשא נאום נלהב על זכותן של הנשים הצדקניות שעמדו לישראל. בדבריו העלה את זכרן של דבורה ויעל, את כבודה של אסתר, את קדושתה של סרח בת אשר, את ברוריה אשת מאיר ואת מעשה הגבורה של יהודית. הרב הדגיש, כי מקורו של "ראש חודש הבנות" היא קבלה מזמן החשמונאים, שבו אירע גם מעשה יהודית, ועל כן ראוי שיום זה יהיה יום טוב לבנות. הרב שפירא אף סידר טקס מיוחד לכבוד היום. כל הנשים שנכחו במעמד עברו לפני התיבה ונשקו את ספר התורה. הרב פרש את ידיו מעליהן ונשא נוסח מיוחד של תפילת "מי שברך" שתיקן לשלום הבנות[32][14].

בשנת תרפ"ו (1925) החליטו ראשי הקהילה בתוניס לקיים ביום זה מדי שנה חגיגת בת מצווה שיתופית לבנות בית הספר של "כל ישראל חברים", כדי לקרב בנות אילו למסורת היהודית. יש בידינו תיאור מפורט של טקס זה משנת תרפ"ו[14]. לעדויות הכתובות מצטרפות בדור האחרון עדויות בעל פה שמסרו נשים יוצאות צפון אפריקה לחוקרות שתיעדו את דבריהן[20][31][33].

מנהגי החג

עריכה

המנהגים שנשמרו בקרב נשים בקהילות במזרח התיכון, ובמיוחד נשות תוניסיה והאי ג'רבה, מאפשרים לנו הצצה לטקסים ומנהגים של אחוות נשים שהיו נהוגים ככל הנראה לאורך דורות רבים ואבדו בתהליך "קיבוץ הגלויות" והמעבר לישראל[34]. זהו חג שאין בו חוקים, המהות היא העיקר – יום של גיבוש ושמחה נשית אותנטית ופשוטה. ד"ר מרים גז-אביגל, חוקרת יהדות תוניסיה, מספרת: "...כל אותו היום הנשים בישלו, אפו ושרו שירות של חול ושירות של קודש שאליהם הצטרפו גם ריקודים. לקראת הערב ישבו כל הבנות לסעודה ובלילה התפזרו כל אחת אל ביתה כשידיה מלאות בדברי מאפה ומתיקה שאותם חילקה לקרובים וחברים."

לפי ד"ר יעל לוין עיקרו של החג הוא חגיגת אחוות נשים, התכנסות הבנות ואכילת מאכלי חלב ולפעמים גם שתית יין במקום שבו החנוכיה דולקת[14]. אכילת מאכלי חלב נזכרת גם בהגהות האשכנזיות לשולחן ערוך והיא אכן נקשרת במעשה יהודית: "יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב"[35][34]. כמה מנהגים נוספים מוזכרים במאמרה של לוין: בתוניס היו עורכים סעודה חגיגית ושולחים משלוח מנות לבנות. כמו כן חגגו ביום זה חגיגת בת מצווה שיתופית; בלוב היו הנערות מבקרות זו את זו ועורכות מסיבה; באי ג'רבה חגגו את החג בעיקר הרווקות כסגולה למציאת שידוך מוצלח; בקהילות יוון השלימו הבנות זו עם זו כמנהג יום הכיפורים; בתוניס, בלוב ובמקומות רבים נוספים נהגו שנשים לא תבצענה מלאכה ביום זה. בעדות אחדות, ובכלל זאת בקהילות מרוקו ותוניסיה, היה קיים אף המנהג שבראש חודש טבת הבחורים המאורסים היו מביאים מתנות לארוסותיהם.

בעמותת 'אל-גריבה', מרכז תרבותי עולמי למורשת יהדות תוניסיה בירושלים, חוגגים מאז 2011 מדי שנה את "ראש חודש לבנות". במסגרת החגיגה מוענקת מדי שנה אות "יקירת העדה" לאישה רבת פעלים ומעוררת השראה.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הרב ברוך גיגי, "ראש חודש – בין קדושת היום לאיסור מלאכה", עלון שבות בוגרים כ (תשס"ה).
  2. ^ טובי בראונינג (2003), איך הפכה האישה לגבר. תל אביב, עמודים 173-174;

    L. Novick (1996), "The History of Rosh Chodesh and Its Evolution as a Woman's Holiday" In: S. Berrin, (Ed.) Celebrating the New Moon, Oxford, pp.13-22; Lynn Gottlieb (1995) She Who Dwells Within: Feminist Vision of a Renewed Judaism, New York, pp. 135-136.

  3. ^ ירושלמי, מסכת תענית פרק א, הלכה ו; שם פסחים פרק ד, הלכה א.
  4. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תיז; בית חדש" ב"טור", אורח-חיים, סימן תי"ז, ועוד.
  5. ^ 1 2 מלכה פיוטרקובסקי (2002), "ראש חודש – חגן של נשים", בתוך: ש' פרידלנד בן ארזה (עורכת). בת-מצווה - קובץ מאמרים, ירושלים, עמוד 344-373.
  6. ^ פרקי דרבי אליעזר, פרק מה.
  7. ^ כגון שו"ת התשב"ץ חלק ג סי' רמד; הרב מאיר מזוז, מנהגים בראש חודש, ועוד.
  8. ^ הרב ארי יצחק שבט, "מנהג נשים להימנע ממלאכה בראשי חודשים", בתוך: א' דסברג וש' פישרמן (עורכים), טללי אורות ז' (תשנ"ז), עמ' 101–107.
  9. ^ Arlene Agus (1976), "This month is for you: observing Rosh Hodesh as a woman's holiday", In: E. Koltun (Ed.), The Jewish Woman: New Perspectives, New York, pp. 84-93).
  10. ^ אבודרהם, סדר ראש חודש, ד"ה למנחה מתפללין, סימן יח.
  11. ^ אוהד אזרחי, האישה והירח - סוד העיבור, באתר KabaLove, ‏1993
  12. ^ רחל אליאור, "יום חגן של הנשים", הלו""ז העברי
  13. ^ ענת ישראלי (2009), "הגיבורות שלנו", בתוך: השמיעיני את קולך – עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע, בעריכת רחל קרן, ירושלים, עמ' 107-111.
  14. ^ 1 2 3 4 5 יעל לוין, "ראש חודש הבנות", קולך, גיליון 75, כסלו תשס"ד.
  15. ^ תוספות על בבלי, מסכת מגילה, דף ד עמוד א; בית הבחירה, שם; חידושי הריטב"א, שם; פירוש הרמ"א על שו"ע סימן תרע, א; משנה ברורה סק, י'.
  16. ^ אורי ארליך, 'אף הן היו באותו הנס – לגלגולה של טענה שוויונית בעולם ההלכה', בתוך נ' אילן (עורך), עין טובה - ספר היובל לטובה אילן, 1999, עמ' 142-159.
  17. ^ הדר לפשיץ, 'תמר, יהודית, ובתו של יוחנן כהן גדול', עלון קולך, 40.
  18. ^ תוספות על בבלי, מסכת מגילה, דף ד, עמוד א, דיבור המתחיל: שאף הן היו באותו הנס.
  19. ^ ר' יוסף חיים מבגדאד בחיבורו "בן איש חי" כבר כתב כי מעשה יהודית אירע זמן מה קודם הנס העיקרי של חנוכה, אולם הואיל ואותו אויב היה ממלכי יוון ואף הוא ביקש להעבירם על דתם, על כן עושים זכר לנס זה בימי החנוכה אף הם.
  20. ^ 1 2 דפנה חורב, "עיד תאע אלבנת" – 'ראש חודש של הבנות' באחד בטבת (2015), ראיינה את מיז'יינה כהן בת משפחתה ילידת האי ג'רבה. כהן מספרת על החג: "זה כמו מתנה ליהודית... מעין יום זיכרון ליהודית אשר בגבורתה ... הצילה את ירושלים והושיעה את ישראל."
  21. ^ וכן וריאציות נוספות, כגון "חנה בת יוחנן", "יהודית בתו של יוחנן כהן גדול", "בתו של חשמונאי", "יהודית בת מתתיה". ייתכן שהשם "חנה" נגזר משם החג "חנוכה" והשם "יהודית" נגזר מהשם של יהודה המכבי אחיה המפורסם של בת מתתיהו.
  22. ^ א' ילינק, 'מעשה יהודית', בית המדרש, חדר א', 1938, עמ' 130-131; 'מדרש לחנוכה', שם, עמ' 133-134; 'מדרש לחנוכה (נוסחא ג')', שם, חדר ו, עמ' 2-3; 'מדרש מעשה חנוכה', אוצר טוב, א, 1878, עמ' 39-40; י"ד אייזנשטטין, אוצר מדרשים, תרפ"ח, עמ' 190–193, ועוד. בכמה מקומות מתוארת האחות כמי שנאנסת על גבי המזבח על ידי יווני לעיני ארוסה. גם בגרסה זו מצית המעשה את אש המרד, אך ללא כל פעולה או יוזמה של האחות עצמה. ראו ילינק, 'מדרש אחר לחנוכה', שם, עמ' 137-139; אייזנשטיין, שם, עמ' 193; פירושי סידור התפילה לרוקח, עמ' תשטז, ועוד.
  23. ^ רש"י על בבלי, מסכת שבת, דף כג עמוד א, דיבור המתחיל: 'היו באותו הנס'.
  24. ^ אזכורים של "חוק הלילה הראשון": בעת העתיקה: אפוס גילגמש Mitchell, Stephen (2006). Gilgamesh: A New English Version. New York, USA: Free Press. p. 72; ירושלמי כתובות פ"א, ה"ה; תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב ע"א; בימי הביניים: בקרנבל איווריאה באיטליה מציינים את ויולטה בת הטוחן, לוחמת חירות שבשנת 1194, בליל כלולותיה, סירבה להעניק את "זכות האדון" לדוכס, ערפה את ראשו והציתה בכך את נס המרד. בתקופת העבדות בארצות הברית: "Women and slavery" G Lerner - Slavery and Abolition, 1983 - Taylor & Francis. בכורדיסטן: ישראל יוסף בן יוסף בנימין, מסעי ישראל, 1859, עמ' 39; ד"ר א. בראואר, יהודי כורדיסטן, ירושלים תש"ח, עמ' 100.
  25. ^ לאחר שעזרא עלה מבבל לירושלים, הוא גילה שאנשים רבים נשאו נשים נכריות. עזרא זעק כנגד התופעה וקבע אספה שבה החליטו הוא והעם לשוב לשאת רק נשים מבנות ישראל. ספר עזרא פרק י'.
  26. ^ לוינסקי, ספר המועדים, ה, עמ' 59, 287;
  27. ^ ספר עזרא, פרק י, פסוקים טז-יז.
  28. ^ מגילת אסתר, פרק ב, פסוק טז: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת".
  29. ^ חנה פנחסי, חג הבנות: "עיד אל בנאת", באתר מכון הרטמן, ‏2018-12-06
  30. ^ דליה מרקס, בזמן - מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי, ידיעות אחרונות 2018, עמוד 105.
  31. ^ 1 2 מרים גז-אביגל, ספר שירת הקודש של נשים מהאי ג'רבא שבתוניסיה, לוד 2009.
  32. ^ סלושץ, "העם היהודי היושב בתוניס", ידע-עם ב (תש"ח), עמ' 4–5.
  33. ^ עליזה לביא,, ראש חודש הבנות, באתר הלו""ז העברי
  34. ^ 1 2 דליה מרקס, "אחוות נשים", באתר בית אבי חי, ‏5.12.12
  35. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, תרע, ב.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חג_הבנות&oldid=39917009"