פארה דיבה

שהבאנו פרח דיבה פהלווי
شهبانو فرح دیبا پهلوی
לידה	14 באוקטובר 1938 (בת 86); תבריז, המדינה האימפריאלית של איראן
שם לידה	Fərəh Diba
מדינה	איראן
השכלה	בית הספר המיוחד לאדריכלות; בית הספר ז'אן דארק; תיכון ראזי ;
בן זוג	מוחמד רזא שאה פהלווי
	www.farahpahlavi.org
	תואר: שהבאנו
	26 באוקטובר 1967 – 11 בפברואר 1979; (11 שנים)
	→ תאג' אלמלוכ יסמין פהלווי (רעיה, הממשלה הגולה) ←
	→ סוראיה אספנדיארי בח'תיארי
	→ סוראיה אספנדיארי בח'תיארי
פרסים והוקרה
	הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (22 ביוני 1970); אות הכוכב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (1965); מסדר הפיל (1963); אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1967); אביר הצלב הגדול של מסדר אולב הקדוש (1965); אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (15 בדצמבר 1974); מסדר מלכת שבא; מסדר העצמאות; מסדר ברוניי; מסדר הכתר היקר; המסדר המלכותי של השרפים; מסדר האריה הלבן; המסדר העליון של הרנסאנס; מסדר העיט האצטקי; Order of Merit for National Foundation; מסדר בית המלוכה של צ'אקרי; מסדר הכוכב של יוגוסלביה; מסדר לאופולד; מסדר הצלב הדרומי; פרס שטייגר; מסדר החיוך; מסדר הכתר של מלזיה; הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית; מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין; Order of Aryamehr; Shah Reza Pahlavi Investiture Meda; מדליה לציון 2500 שנה להקמת האימפריה האיראנית; הצלב הגדול של מסדר פולוניה רסטיטוטה; מסדר האריה של הולנד; צלב גדול של לגיון הכבוד ;
חתימה

פארה דיבה היא פארה פהלווי (בפרסית: فرح دیبا, תעתיק מדויק: פרח דיבא; נולדה ב-14 באוקטובר 1938 בתבריז, איראן) היא אלמנתו של מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן, הנושאת בתואר שהבאנו (קיסרית) החל משנת 1967 עד צאתה לגלות עם השאה בשנת 1979) והיא המשיכה להיות לצידו עד למותו ממחלת הסרטן בשנת 1980. דיבה שימשה כמלכה לצד השאה בין השנים 1967–1979.

אף על פי שהמלוכה באיראן הוגלתה, מספר מדינות ממשיכות לכבד ולשמר את תארה של פארה דיבה כ"קיסרית" או "הוד מלכותה", ובהן ארצות הברית, דנמרק, ספרד וגרמניה. גם התקשורת מחוץ לאיראן, מתוך נימוס, ממשיכה להתייחס לפארה דיבה בתואר הנ"ל וכך גם נוהגים תומכי משפחת המלוכה, וזאת למרות שהשלטון האסלאמי באיראן ביטל את כל התארים בהם החזיקה משפחת המלוכה.

ביוגרפיה

ילדותה

פארה דיבה נולדה בעיר תבריז שבצפון-מערב איראן, למשפחה המשתייכת למיעוט האזרי במדינה. היא הייתה בת יחידה להוריה. בזיכרונותיה כותבת כי מוצאו של אביה באזרבייג'ן האיראנית, בעוד מוצאה של אמה ממחוז גילאן שעל חוף הים הכספי.

משפחת אביה הייתה מן המעמד הגבוה. סבה מצד אביה היה דיפלומט במאה ה-19, ושימש כשגריר איראן בחצר בית רומנוב במוסקבה. אביה שירת כקצין בצבא המלכותי האיראני והיה בוגר האקדמיה הצבאית הצרפתית בסן-סיר. לפארה דיבה היו קשרים הדוקים עם אביה ומותו הפתאומי בשנת 1948 השפיע עליה קשות. מותו אף הותיר את משפחתה במצוקה כלכלית ובנסיבות אלה נאלצו לעזוב את הבית הגדול בו התגוררו בצפון טהראן, ולעבור לדירה בבניין משותף. פארה דיבה דוברת פרסית, אנגלית וצרפתית, ואף שולטת באזרית. בעת ביקורה באזרבייג'ן הסובייטית, בשנת 1972, העניקה ראיונות רבים בשפה האזרית, תוך שהיא מפגינה את שליטתה ברזי השפה.

השכלתה ואירוסיה

החלה את לימודיה בבית הספר האיטלקי בטהראן וממנו עברה לבית הספר הצרפתי ע"ש ז'אן ד'ארק. בצעירותה בלטה בתחום האתלטיקה והייתה קפטן נבחרת הנשים בכדורסל בבית ספרה. עם סיום לימודי התיכון בבית הספר הצרפתי ראזי עברה לפריז שם למדה אדריכלות בבית הספר המיוחד לאדריכלות (École Spéciale d'Architecture). תלמידים איראנים רבים שלמדו מחוץ למדינה קיבלו מלגות ללימודים מהמדינה. לכן, כאשר השאה האיראני ביקר במדינות זרות נפגש לעיתים קרובות עם סטודנטים איראנים במדינה המארחת. בעת מפגש כזה, שנערך בשגרירות האיראנית בפריז, נפגשה פארה דיבה לראשונה עם בעלה לעתיד, מוחמד רזא פהלווי. בקיץ 1959, לאחר ששבה לטהראן, החל השאה מחזר בזהירות אחר דיבה, בתיווכה החלקי של בתו, הנסיכה שאנאז. הזוג הכריז על אירוסיו ב-23 בנובמבר 1959.

נישואיה ומשפחתה

משפחת השאה בטקס ההכתרה, 26 באוקטובר 1967

פארה דיבה נישאה למוחמד פהלווי ב-21 בדצמבר 1959, בגיל 21. נישואיה עוררו סקרנות רבה בעיתונות העולמית. הצלחת נישואיה היו תלויים בשאלת יכולתה ללדת בן יורש לשושלת השאה. אף שנישא פעמיים לפני נישואיו לדיבה, לשאה הייתה בת אחת בלבד, אשר על-פי כללי הירושה באיראן לא הייתה יכולה לרשת את אביה. התפרקות נישואיו השניים של השאה היו על רקע עקרותה של סוראיה. בנסיבות אלה תלה השאה וממשלתו תקוות רבות בדיבה. בנו של השאה, רזא כורש עלי פהלווי, נולד ב-30 באוקטובר 1960, אחריו נולדו לזוג שלושה ילדים נוספים: פארנאז (1963), עלי רזה (1966) שהתאבד ב-2011 בביתו בארצות הברית, וליילה (1970).

מלכה וקיסרית

בעת שנישאה, התפקיד אשר נועד לדיבה כמלכה לא היה ברור. הציפייה העיקרית ממנה בבית המלוכה הייתה שתלד יורש לשושלת השאה. אולם לאחר שמילאה ציפייה זו ונסיך הכתר נולד, המלכה הצעירה הייתה חופשייה יותר להקדיש מזמנה אף לפעילויות רשמיות. בתחילה מלאה בעיקר תפקידים טקסיים. נכחה בפתיחת מוסדות חינוך ובריאות, ולא נגעה בנושאים הנתונים במחלוקת. אולם, ככל שהתנסתה יותר בתפקיד, השתנה מעמדה והפכה מעורבת יותר ויותר בעבודת הממשלה, ובנושאים שעוררו את עניינה. היא ניצלה את קרבתה לשאה כדי להפעיל את השפעתה ולגייס תקציבים למטרות שהיו קרובות לליבה, במיוחד בתחום זכויות נשים ופיתוח תרבותי.

במהלך השנים הלך וגדל מספר אנשי הסגל אשר עבדו עימה, ולבסוף עבדו במשרדה 40 אנשי סגל אשר טיפלו בפניות שונות לסיוע אשר הגיעו אליה. היא הפכה לאחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל ונתנה חסותה ל-24 ארגונים בתחומי החינוך, הבריאות והתרבות. תפקידה ההומניטרי הקנה לה אהדה רבה, במיוחד בתחילת שנות ה-70. באותה תקופה הרבתה לנסוע ברחבי איראן, וביקרה בכמה מהאזורים הנידחים ביותר במדינה, כשהיא נפגשת עם תושבים מקומיים.

האהדה לה זכתה לא נעלמה מעיני הממשל באיראן. חשיבותה בעיני השאה באה לידי ביטוי בטקס ההכתרה בשנת 1967, בו הוכתרה לשאהבנו או קיסרית איראן המודרנית. השאה נתן אות נוסף לחשיבותה כאשר הכריז עליה כעוצרת הכתר אם ילך לעולמו בטרם ימלאו לנסיך הכתר 21 שנים. מינוי אישה לתפקיד זה היה יוצא דופן בממלכה מזרח תיכונית.

לצד אהדה ציבורית, יוזמותיה ופעילויותיה של דיבה באיראן ספגו לביקורת מקבוצות וגופים דתיים. חלק ניכר מביקורת זו הייתה על רקע הביקורת הכללית נגד בית פהלווי, ובהתנגדות לבית המלוכה דיבה הפכה למטרה נוחה.

תארים

פארה הייתה האישה הראשונה והיחידה שנקראה בתואר "שהבאנו" (אנ') (הגברת שאה), המקביל לתואר "שאה" ושווה ערך ל"קיסרית", שכן עד לשנת 1968 נשות מלכי איראן זוכו בתואר מלכה בלבד.

המהפכה האיראנית

ערך מורחב – המהפכה האיראנית

מספר גורמים חברו יחדיו להתגברות התנגדות פנימית כנגד ממשל השאה בתחילת שנת 1978. ביטויי הסתייגות מן השלטון המשיכו להתגבר במהלך השנה והובילו להפגנות המוניות כנגד השלטון. בנסיבות אלה בוטלו משיקולי ביטחון רוב האירועים הרשמיים בהם הייתה הקיסרית אמורה ליטול חלק. עם תום השנה החריף המצב עוד יותר. המהומות וביטויי מרי אזרחי הגיעו לשיא בינואר 1979. הממשלה הכריזה על שלטון צבאי ברוב הערים המרכזיות באיראן ומרד גלוי איים לפרוץ בכל רגע. בנסיבות אלה החליטו (או אולצו) השאה ואשתו לעזוב את איראן ב-16 בינואר 1979.

לאחר עזיבת איראן

מטבע זיכרון של פרח פהלווי

יעדם של השאה ואשתו, לאחר עזיבת איראן, היה נתון במחלוקת אף בקרב השאה ועוזריו. בעת תקופת שלטונו קיים השאה יחסים הדוקים עם נשיא מצרים אנואר סאדאת. הנשיא הזמין את הזוג למצוא מקלט במצרים והם הסכימו. על רקע לחץ של השלטון החדש באיראן על ממשלת מצרים, עזבו השאה ואשתו את המדינה ופתחו במסע במדינות רבות, שנמשך 14 חודשים, בחיפוש אחר מדינה שתיתן להם מקלט קבוע. ממצרים הם עברו למרוקו, שם היו אורחיו של המלך חסן השני. ממרוקו המשיכו לאיי בהאמה, שם הוענק להם מקלט זמני. לאחר שתמה אשרת השהיה שלהם בבהאמה, הם פנו בבקשת מקלט למקסיקו, ושכרו בית סמוך למקסיקו סיטי. במהלך מסעם זה התדרדרה במהירות בריאותו של השאה, אשר היה חולה בלימפומה. בחיפוש אחר מרפא הגיע הזוג לארצות הברית, ביקור שגרם להחרפה נוספת של היחסים המתוחים ממילא בין ארצות הברית לאיראן. אשרת השהייה של הזוג בארצות הברית לא הוארכה והם נאלצו לעזבה ולעבור לפנמה. אולם, הם נאלצו לעזוב אף את פנמה לאור שמועה כי ממשלת פנמה מתכוונת לעוצרם ולהסגירם לידי איראן. בקשתם לנשיא מצרים סאדאת לשוב למצרים נענתה והם שבו למצרים במרץ 1980, שם נותרו עד למותו של השאה ב-27 ביולי 1980.

חייה בגלות

לאחר מות בעלה נותרה דיבה במצרים כשנתיים נוספות וגרה בקהיר, בארמון שהנשיא סאדאת העמיד לרשותה ולרשות משפחתה. חודשים ספורים לאחר ההתנקשות בחיי סאדאת, עזבה דיבה את מצרים, לאחר שנשיא ארצות הברית, רונלד ריגן, הודיע לה כי היא אורחת רצויה בארצות הברית. תחילה גרה בוויליאמסטאון, מסצ'וסטס, ואחר כך בקונטיקט. לאחר מות בתה ליילה בשנת 2001, היא קנתה בית במרילנד, סמוך לוושינגטון די. סי., כדי לחיות בקרבת בנה ונכדיה. לדיבה שלושה נכדים מבנה רזא.