ויקיפדיה

פילוסופיה של הקולנוע

ענף באסתטיקה הפילוסופית, המבקש להבין את השאלות הבסיסיות ביותר בקשר לקולנוע

פילוסופיה של הקולנוע או פילוסופיה קולנועית היא תת־ענף בפילוסופיה של האמנות, הבוחן שאלות שונות בנוגע למהות הקולנוע, ועומד על הזיקות השונות שבין פילוסופיה (על שלל תחומיה) לבין קולנוע. בפילוסופיה של הקולנוע, "הקולנוע" יכול לשמש הן כמושא המחקר הן כאמצעי לבחינת סוגיות פילוסופיות[1]. על אף שמבחינה היסטורית היו הפילוסופים מבין הראשונים שכתבו על קולנוע (בעיקר במסורת הפילוסופיה הקונטיננטלית), רק בשנות ה־80 התפתחה הפילוסופיה של הקולנוע כתחום אקדמי עצמאי (גם בפילוסופיה האנליטית)[2]. הפילוסופיה של הקולנוע מקבילה במידה רבה לתחום התאוריה הקולנועית, אולם אלו נבדלים לעיתים בהנחות היסוד והמתודות המנחות אותם[3].

קריקטורי קוביסטית של צ'ארלי צ'אפלין, מתוך המגז'ין Cinéa ‏ ב-1922.

היסטוריה

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסרים פילוסופים נוספים מתקופות מאוחרות יותר..

הפילוסופיה ועולם האמנות

עריכה

עיסוק פילוסופי ביצירת האמנות

עריכה

לפילוסופיה ולאמנויות בכלל יש היסטוריה אמביוולנטית של אחים–אויבים. מצד אחד, לכאורה קיים ניגוד מתודי בין העשייה הפילוסופית העיונית וחתירתה לאמת, לבין היצירה האמנותית הרגשית והבדיונית. אפלטון, תפס את האמנות כ"חיקוי" נחות של עולם התופעות, כחיקוי של חיקוי. לדידו, האובייקטים והתופעות הנתונים בזמן ובחלל ונתפסים על ידי החושים, רק נוטלים חלק בדרגת הממשות הגבוהה ביותר – עולם האידאות. בהתאם, הוא גרס כי הצייר, הפסל, המוזיקאי, המשורר ואיש התיאטרון מציגים ביצירותיהם חיקויים של הממשות הנמוכה (עולם התופעות), כאילו הם המציאות, וכך עלולים להוליך אותנו שולל ולהסטות אותנו מן האמת. בספר האחרון של הפוליטאה אפלטון אף קרא לגרש את המשוררים מ"קליפוליס", עיר־המדינה האידיאלית.

עם זאת, אפלטון עצמו השתמש באמנות כדי לבטא את תכניו הפילוסופיים, בכך שכתב בסוגה של דיאלוגים, ושרבים מהם כוללים אלגוריות, משלים ותיאורים מיתולוגיים־בדיוניים (המפורסם שבהם הוא משל המערה).[4] כמו כן, בדיאלוג המשתה האסתטיקה מתוארת כהכרחית לעלייה בסולם של דיוטימה, ולהאחדה בין האמת, הטוב והיופי. תלמידו אריסטו, כתב את החיבור הידוע הפואטיקה על אמנות הטרגדיה. ובעת המודרנית, בעיקר בעקבות ביקורת כוח השיפוט של קאנט, האסתטיקה צמחה כענף משמעותי בפילוסופיה. לאחר אפלטון, פילוסופים רבים השתמשו בטכניקות ספרותיות־אמנותיות וכתיבת דיאלוגים או כתיבה אוטוביוגרפית כדי לבטא את רעיונותיהם הפילוסופים, ופילוסופים שונים גם עסקו באמנות. בהם ניתן למנות את: קיקרו, ניקולא מלבראנש, ג'ורג' ברקלי, ז'אן־ז'אק רוסו, דייוויד יום, וולטר, פרידריך שילר, הלדרלין, פרידריך ניטשה, אלבר קאמי, ז'אן־פול סארטר, סימון דה בובואר, ג'ורג' סנטיאנה, אייריס מרדוק ואומברטו אקו.

הפילסופיה ועולם הקולנוע

עריכה

במאמרו On the Possibility of Cinematic Philosophy תומאס ורטנברג (גר') בחן את תנאי האפשרות של "תזת הפילוסופיה הקולנועית", דהיינו האפשרות שפילוסופיה תיעשה במדיום הקולנוע. כלומר, באופן משמעותי יותר מאשר הצגת תוכן פילוסופי במדיה אודיו־ויזואליות בהקלטה של הרצאה בפילוסופיה או כשטקסט פילוסופי מצוטט באופן ישיר בתסריט.[5] ורטנברג זיהה שלוש דרכים בהן קולנוע יכול לעשות ועושה פילוסופיה:

  1. אילוסטרציה קולנועית של רעיון או טקסט פילוסופי. הוא נותן לדוגמה את הסרט שמש נצחית בראש צלול כמי שמציג את רעיונות ה"החזרה הנצחית" ו"אהבת הגורל".
  2. ניסוי מחשבתי קולנועי. כלומר, הצגה ופרשנות של תרחיש דמיוני באמצעות מדיום קולנועי. למשל: המטריקס המפתח את "השד המתעתע" של דקארט ואת השערת הסימולציה בכלל, ופשעים ועבירות קלות השולל את התזה הסוקראטית (העולה בפוליטאה) שאין רשע וטוב לו.
  3. קולנוע ניסיוני, עריכת ניסויים קולנועיים מועדי כישלון אודות מהות הקולנוע הבוחנים את גבולות המדיום. למשל: סרטיו האוונגרדים של אנדי וורהול.

ורטנברג לא טוען שאלו הדרכים היחידות, אלא מתווה דרך לפיתוח עתידי ההתפלספות הקולנועית.

התיאוריה הקולנועית הקלאסית

עריכה

התפתחות התיאוריה

עריכה
 
הפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון, מראשוני הפילוסופים שדנו בקולנוע.

הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון צפה את התפתחות התאוריה הקולנועית בספרו "חומר וזיכרון" (אנ') משנת 1896, סמוך לפריצה ההמונית של הקולנוע. ברגסון העיר על הצורך בדרכי חשיבה חדשות על תנועה, וטבע את המונחים "דימוי התנועה" ו"דימוי הזמן". עם זאת, מאוחר יותר הוא דחה את "האשליה הסינימטוגרפית" כבסיס לחשיבה זו:

אנו קולטים מראות כמעט רגעיים [snapshots] מן הממשות העוברת לנגד עינינו, ומאחר שהם אופייניים לממשות זו, דיינו לחרוז אותם לאורך התהוות מופשטת, חדאנפית, סמויה מן העין, משוקעת בתוך תוכו של מכשיר ההכרה, כדי לחקות את מה שאופייני בהתהוות זו גופה. כך נוהגות בדרך כלל התפיסה, החשיבה המשכלת, הלשון. כל אימת שאנו מנסים לחשוב את ההתהוות, או לבטאה, או אף לתפוס אותה, אין אנו אלא מפעילים כעין ראינוע פנימי.

— אנרי ברגסון, ההתפתחות היוצרת (אנ'), תרגם מצרפתית: יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשל"ה 1974, עמ' 211.

אף על פי כן, עשרות שנים מאוחר יותר, הפילוסוף ז'יל דלז עשה שימוש מחודש במושגיו של ברגסון, שהיוו בסיס לספריו המשפיעים: "סינמה 1: דימוי התנועה" (אנ') ו"סינמה 2: דימוי הזמן" (אנ').

אונטולוגיה של הקולנוע

עריכה

התאוריה הקולנועית הקלאסית הציגה שלוש שאלות עיקריות בדבר הקולנוע[דרוש מקור]:

  1. מהות הקולנוע – מהו קולנוע?
  2. הקולנוע כאומנות – האם הוא אומנות?
  3. ייחודיות הקולנוע – במה המדיום הקולנועי נבדל ממדיה אחרות?

כיום, עשרות שנים לאחר המצאתו, היותו של הקולנוע כמדיום אמנותי נפרד נדמית לנו כעובדה מובנת מאליה. אולם, לא כך היה הדבר בתחילה. לרוב, היה הקולנוע נחשב לצורת בידור בלבד, או לכל היותר אמצעי לשעתוק צורות אמנות אחרות (סרטים מוקדמים של אדיסון כללו הקלטות של מופעים קיימים) ורבים מיוצרי הקולנוע הגדולים המוקדמים, כמו: מלייס, צ'אפלין, וקיטון הגיעו מעולם הקוסמות, הקרקס ומופעי הבידור השונים, שנחשבו בזמנו לצורת תרבות "נמוכה" (היררכיה ששובשה בתקופה הפוסטמודרנית)[דרוש מקור].

מרבית ההוגים בתקופת התאוריה הקלאסית לא היו פילוסופים בהכשרתם.[6] הפסיכולוג היהודי הוגו מינסטרברג (אנ') היה מבין הראשונים שהחלו לחקור שאלות פילוסופיות בנוגע לקולנוע. בעידן הראינוע, הוא ביקש להבין מה מהותי בסרט, ולהבחין אותו מבחינה קונספטואלית ממחזה, והוא הגיע למסקנה כי השימוש בתקריב, פלשבק ועריכה היו ייחודיים לקולנוע והיוו את טבעו. מינסטרברג, שניסה להבין כיצד הצופים מבינים את השימוש באמצעים הטכנולוגים הקולנועיים, היה גם מבין הראשונים שעמדו על הקשר שבין הקולנוע לבין הקישורים הקוגניטיביים של האדם[7]. תחום שפותח מאוחר יותר גם בגישה הקוגניטיבית בקולנוע.

חוקר האמנות והפסיכולוג היהודי רודולף ארנהיים (אנ'), טען עם תחילת המעבר לקולנוע המדבר – כי דווקא סרטים אילמים היו עדיפים מבחינה אסתטית. לדידו, על ידי הוספת צליל מסונכרן למדיום שהיה ויזואלי בעיקרו הוסר מעמדו הייחודי של הסרט. במקום להיות צורת אמנות ייחודית שיכולה ללמוד בזהירות גופים בתנועה, הסרט הפך לשילוב של שתי צורות אמנות אחרות שכבר קיימות. מבחינתו, ה"ראינוע" זכה לסטטוס אמנותי בזכות יכולת ההפשטה שבו, ויכולת זו אבדה לחלוטין עם הופעת הפסקולים הסינכרוניים[8].

אנדרה באזאן, בניגוד לארנהיים, טען כי עובדת היות הסרט קולי או אילם איננה מהותית. הקולנוע ייחודי בכך שהוא מסוגל לתפוס את העולם האמיתי כשלעצמו, טוב יותר מכל מדיום אחר. ובכך הוא מגשים תשוקה שהייתה קיימת באמנות עוד מימי המצרים הקדמונים[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק].

תחומי עיסוק

עריכה

פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה

עריכה
  ערך מורחב – פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פילוסופים על קולנוע

עריכה
 
ז'יז'ק בשנת 2010, מנתח את הסרט "1900" של ברטולוצ'י, בהרצאה על ספר איוב כביקורת האידאולוגיה (God Without the Sacred: The Book of Job, The First Critique of Ideology)[10]

להלן מספר דוגמאות לחיבורים של פילוסופים העוסקים בקולנוע באופנים שונים:

  • סטנלי קאבל
    • The World Viewed: Reflections on the Ontology of Film ("העולם הנצפה: הרהורים על האונטולוגיה של הקולנוע")
    • Pursuits of Happiness: The Hollywood Comedy of Remarriage ("מרדף האושר: הקומדיה ההוליוודית של הנישאים מחדש")
    • Contesting Tears: The Melodrama of the Unknown Woman ("להתנגד לדמעות: המלודרמה של האישה האלמונית")
  • ז'אק רנסייר
    • From One Manhunt to Another: Fritz Lang Between Two Ages ("ממצוד אחד לאחר: פריץ לאנג בין שני עידנים")
  • אלן באדיו
    • Cinema as Philosophical Experimentation ("קולנוע כניסוי פילוסופי")
  • רוברט פיפין
    • Hollywood Westerns and American Myth: The Importance of Howard Hawks and John Ford for Political Philosophy
    • Fatalism in American Film Noir: Some Cinematic Philosophy
    • The Philosophical Hitchcock: "Vertigo" and the Anxieties of Unknowingness
    • Filmed Thought: Cinema as Reflective Form
    • Douglas Sirk: Filmmaker and Philosopher
  • רופרט ריד
    • A Film-Philosophy of Ecology and Enlightenment ("פילוסופית־קולנוע של אקולוגיה ונאורות")
    • Film as Philosophy: Essays on Cinema after Wittgenstein and Cavell ("קולנוע כפילוסופיה: מאמרים על קולנוע אחרי ויטגנשטיין וקאוול")

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Carel, Havi, and Greg Tuck (2011). New Takes in Film-Philosophy, Basingstoke, UK: Palgrave Macmillan.
  • Thomas Wartenberg and Angela Curran (eds.), The Philosophy of Film: Introductory Text and Readings, Wiley-Blackwell, 2005.
  • Thomas Wartenberg. Thinking on Screen: Film as Philosophy. New York/London, Routledge. 2007
  • Noël Carroll (2008), The Philosophy of Motion Pictures, Blackwell.
  • Paisley Livingston (ed.)., The Routledge Companion to Philosophy and Film (Routledge 2008, 1st edition).
  • Christina Rawls, Diana Neiva, & Steven S. Gouveia (eds.), Philosophy and Film: Bridging Divides (Routledge 2019; 1st edition).
  • Robert Sinnerbrink, New Philosophies of Film: Thinking Images, Continuum, 2011.
  • Joseph Westfall (ed.), The Continental Philosophy of Film Reader, Bloomsbury, 2018.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ the phrase “philosophy of film,” which can mean (1) that film is undergoing a philosophical examination and (2) that film itself helps to develop a certain type of philosophical thinking that will subsequently be imposed upon various subjects of research. Strictly speaking, any outline of the philosophy of film should be divided into two parts: (1) a philosophy about film and (2) film as an philosophy. פילוסופיה באמצעות קולנוע, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
  2. ^ The philosophy of film is now a firmly established subfield of contemporary philosophy of art. Although philosophers were among the first academics to publish studies of the new artform in the early decades of the twentieth century, the field did not experience significant growth until the 1980's when a renaissance occurred.
  3. ^ The problem is that the sub-field of film theory within film studies has been dominated by a range of theoretical commitments that many Anglo-American philosophers do not share. Many such philosophers have therefore felt a need not just to make minor revisions in the field and its understanding of film but rather to make a new beginning in the study of film that does not share the problematic assumptions of film theory itself. For this reason, as well as the earlier-cited view of film as a legitimate topic within aesthetics, they have felt it important to develop a philosophically informed mode of thinking about film.
  4. ^ https://iep.utm.edu/phi-film/#H2
  5. ^ Wartenberg, Thomas. “On the Possibility of Cinematic Philosophy.” New Takes in Film-Philosophy, edited by Havi Carel and Greg Tuck, Palgrave Macmillan, 2011, pp. 9–24.
  6. ^ https://plato.stanford.edu/entries/film/#IdeFil
  7. ^ Hugo Münsterberg The Photoplay. A psychological study (1916)
  8. ^ Arnheim, Rudolf, 1957. Film as Art, Berkeley: University of California Press.
  9. ^ Bordwell, David., Narration in the Fiction Film, London: Methuen, 1985
  10. ^   God Without the Sacred: The Book of Job, The First Critique of Ideology - Slavoj Zizek - Remastered, הרצאה באתר יוטיוב (אורך: 1:46:16), 9 בנובמבר 2010
  11. ^ ההתפתחות היוצרת (אנ'), תרגם מצרפתית יוסף אור, מאגנס, תשל"ה 1974.
  12. ^ הצחוק: מסה על משמעות הממד הקומי, תרגמה: תרזה טיר־אפלרויט, כרמל, 2019.
  13. ^ יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני, בתוך: מבחר כתבים – כרך ב': הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד.
  14. ^ "צ'אפלין במבט לאחור", ביקורת ומראית-עין [מבחר כתבים על ספרות ותיאטרון כרך ב'], תרגום: טלי קונס, רסלינג, 2015.
  15. ^ תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים (1947), בתוך: אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית פועלים, 1993.
  16. ^ "The Film and the New Psychology" (הקולנוע והפסיכולוגיה החדשה) בתוך Sense and Non-Sense (תרגם לאנגלית: יוברט דרייפוס).
  17. ^ התבוננות מן הצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, תרגום מאנגלית: רונה כהן (הוצאת רסלינג).
  18. ^ מטריקס: האחר הגדול והמציאות הווירטואלי, תרגום מאנגלית: יאיר אור (הוצאת רסלינג)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פילוסופיה_של_הקולנוע&oldid=39206903"