פתיחת התפריט הראשי

פרשת השוטרים הנוקמים (ידועה גם בשם עבריינים במדים) היא פרשה פלילית שהתרחשה בישראל בשנת 2006. בפרשה מעורבים מספר שוטרים מהמחוז הצפוני של משטרת ישראל. על פי הרשעתם בדין, השוטרים הניחו מטעני נפץ בביתו ורכבו של מיכאל מור, ראש ארגון פשע שבסיסו בעיר נהריה, זאת בתגובה למספר אירועים של זריקת רימונים לבתי שוטרים ואיומים עליהם ועל בני משפחותיהם. אירועים אלו מיוחסים, לדעת השוטרים הנוקמים, לארגונו של מור. זאת למרות שלא הוגשו כל כתבי אישום בנידון. השוטרים הנוקמים הם:

  • רב פקד יניב אשור, קצין בילוש בימ"ר גליל ולפני כן ראש יחידת בילוש במשטרת נהריה
  • רב-סמל מתקדם יוסי לוי, רכז מודיעין במשטרת נהריה
  • רב-סמל מתקדם רמי מוסא, רכז מודיעין במשטרת עכו
  • רב-סמל ראשון אלדד חדד, בלש בימ"ר גליל
  • מ', שוטר, שהסכים להפוך לעד מדינה והפליל את חבריו. במסגרת עסקת הטיעון, נגזרו על מ' ששה חודשי עבודות שירות.

משתתף נוסף הוא רן קרוטר, אזרח, שזוכה מאוחר יותר מכל אשמה. ב-13 ביולי 2009 נמצאו אשור, לוי, מוסא וחדד אשמים בפרשה וב-25 באוקטובר נגזר דינם לשנת מאסר בפועל ושנה נוספת על תנאי.

תוכן עניינים

רקעעריכה

מיכאל מור, עבריין יליד נהריה, הקים ועומד בראש ארגון פשע גדול בעיר. עסקיו כוללים בין היתר גביית דמי חסות ותפעול בתי הימורים.[1] אנשיו של מור נחקרו מספר פעמים בחשד לתקיפת מתקנים של משטרת נהריה וזריקת רימונים על בתים של שוטרים ואנשי ציבור. ב-16 במאי 2000 הושלך רימון אל ביתו של יוגב אלימלך, ראש צוות בילוש במשטרת נהריה. שבוע לאחר מכן נזרקו שני רימונים על תחנת המשטרה שבכניסה לעיר. לאחר חודש נורתה רקטת לאו אל התחנה וגרמה לפציעתו של שוטר.

החקירות שנערכו בעקבות האירועים הצביעו על ארגונו של מור כיוזם התקיפות, אולם אף מעצר לא בוצע. לאחר כישלון החקירות פורק צוות הבילוש: יוגב הועבר לעכו, בלש אחר עבר לשפרעם. בשנת 2004 נקרא רפ"ק יניב אשור לשקם את יחידת הבילוש. אשור חתר למגע וחיכוך תמידי עם ארגונו של מור. עבודה מאומצת של צוותו של אשור נשאה פרי כאשר באותה שנה נשפט מור לשבעה חודשי מאסר בעקבות איומים על איש כח אדם של המשטרה וגרמה לרגיעה זמנית. יחידתו של אשור זכתה בתואר מצטיינת מחוזית.

סיום הרגיעה נסתמן כאשר רימון נזרק על ביתו של ראש צוות בילוש, מיקי אלקובי. באותו יום נזרק רימון נוסף ליד ביתו של סייר התנועה אייל דניאל. בשנת 2005 נזרקו רימונים על דירותיהם של רמי מוסא, ורכז המודיעין מאיר נחום. בנוסף, נעשה ניסיון התנקשות בסגן ראש העיר, דני הירש, בבית קפה הומה אדם. כמו כן, נעשה ניסיון להניח מטען נפץ בביתו של רון פרומר, ראש העיר הקודם. החקירות שוב הוליכו לארגונו של מור ושוב לא הבשילו לכתבי אישום. ב-10 באוקטובר 2006, הושלכו רימונים לביתו של אלדד חדד ולביתו של ראש העיר, ז'קי סבג. באותה עת נראו שניים מאנשיו של מור מתצפתים על ביתו של אביו של אשור, ככל הנראה כהכנה לתקיפה נוספת.

האירוע וחקירתועריכה

חוסר היכולת לעצור את מור הביאו את ששת השוטרים לשקול פעולת תקיפה נגד מור. לטענתם, המטרה בתקיפה הייתה לזעזע את ביטחונו העצמי של מור ולגרום לו לבצע טעות שתוביל בסופו של דבר למעצרו, וכן לזעזע את המשטרה ולדחוף אותה לפעולה החלטית יותר נגד מור.

על פי כתב האישום נגדם,[2] השוטרים שקלו זריקת רימונים כפעולת הנקם. מאוחר יותר הסכימו על הנחת מטעני חבלה. השוטרים פנו לקרוטר, אזרח שהיה בעל ידע בהפעלת זיקוקים ובפירוטכניקה וכונה "המהנדס". קרוטר הדריך את השוטרים כיצד להרכיב ולהניח מטען צינור. כתב האישום מתאר כיצד השוטרים הרכיבו את המטענים ואף ערכו מספר ניסויים לוודא את פעולתם.

בליל 22 באוקטובר 2006 סמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר, נפגשו חמשת החשודים השוטרים ביער יחיעם שם שינו את מספרי כלי רכבם, והתחלקו לשתי חוליות לשם הטמנת המטענים. חוליה אחת, שמנתה שני שוטרים, הרכיבה מטען צינור מתחת לרכב שטח ששייך למור וחנה ברחוב דוד אלעזר במערב נהריה. החוליה השנייה, שמנתה שלושה שוטרים, ביניהם אשור, הניחה מטען חבלה על אדן חלון בית בבעלותו של מור הנמצא ברחוב קיבוץ גלויות בקצה השני של העיר. באותה עת התגורר בבית אחיינו של מור. סמוך לשעה שבע וחצי בבוקר התפוצץ מטען החבלה בדירה וגרם נזק קל. בעקבות הפיצוץ בדק מור את רכבו וגילה את המטען השני. למקום הוזעקו צוותי מד"א וכיבוי אש, וחבלני משטרה שעמלו על פירוק המטען.

בתחילה סברו במשטרה כי מטעני הנפץ הונחו על ידי מתחריו של מור מהעולם התחתון. פריצת הדרך בחקירה הגיעה במהלך חקירתו של חיים משה, רכז מודיעין במשטרת עכו. משה נחקר במח"ש בחשד למספר עבירות פליליות, בהן ניסיון לפגוע ברכוש של אדם אשר פתח נגדו תיק הוצאה לפועל, קשירת קשר לפריצה לביתה של אשה מבוגרת לצורך גניבת כספה, אחזקה וסחר בכלי נשק ותקיפת שוטר. במהלך חקירתו, מסר משה לחוקרי מח"ש מידע בדבר מניחי מטעני הנפץ שכוונו אל מור. בעקבות המידע, עצרו חוקרי מח"ש את מ', שיחד עם חדד הניח את מטעני הנפץ. מ' הסכים להפליל את חבריו במסגרת הסכם עד מדינה. בעקבות עדותו נעצרו כל השוטרים המעורבים והושמו במעצר.

תגובת המשטרהעריכה

התגובה הרשמית של המשטרה הייתה זעזוע וגינוי גורף של פעולת השוטרים הנוקמים. מפכ"ל המשטרה, דודי כהן אמר במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר הגשת כתבי האישום: "אני רואה בחומרה רבה אירוע מסוג זה. השוטרים פעלו בניגוד מוחלט לתפקידם, לנורמות ההתנהגות ולכל מה ששוטר חונך עליו. מדובר בהתארגנות עצמית של שוטרים ולא מעבר לכך ואני בטוח שימוצה עמם הדין והם לא ישרתו במשטרה. אני משרת 30 שנה במשטרה. מעולם לא נתקלתי בשוטרים שבכזו בוטות נטלו את החוק לידיהם." עם זאת, התייחס המפכ"ל לאיומים שכוונו אל השוטרים ואל בני משפחותיהם: "לא יעלה על הדעת ששוטר במשטרת ישראל יחשוש לשלוח את ילדו לגן. אני כמפכ"ל חייב לעצור ולחשוב איך מגבירים את הביטחון האישי של האזרחים והשוטרים. צריך לראות את האירוע בראייה ארגונית כוללת. מחובתי להעלות את סוגיית כושר ההרתעה של מערכת אכיפת החוק ברמה לאומית. יש כוונה לטפל בכוח ההרתעה של המשטרה." המפכ"ל ציין כי המשטרה לא תסייע משפטית לחמשת השוטרים החשודים, אך סיפר כי כבר אתמול קיבלו אותם שוטרים סיוע הגנתי סביבם וסביב בתיהם. סגן מנהל מח"ש, שלמה (מומי) למברגר אמר: "אנשי משטרה אימצו שיטות של ארגוני פשיעה. קבוצת שוטרים חברה יחד כתא מחתרתי." לדבריו, "זוהי אחת התופעות החמורות ביותר שמח"ש נתקלה בה מאז הקמתה לפני 15 שנה."[3]

חבריהם של השוטרים במרחב גליל ותחנת נהריה, גינו את פעולת השוטרים, אולם במקביל הצביעו על חוסר התמיכה מצד הפיקוד העליון של המשטרה שהייתה מנת חלקם של השוטרים בתקופה שקדמה לפעולתם.

ועדת הבדיקהעריכה

ב-24 בפברואר 2011 פורסם דו"ח ועדת בדיקה של המשטרה לפרשת השוטרים הנוקמים. הוועדה, בראשותו של סגן המפכ"ל ניצב אילן פרנקו, בדקה במשך כשנה את התנהלות המשטרה והמחוז הצפוני בתקופה של שבע שנים, מ-2000-2007. בדו"ח קובעת הוועדה כי השוטרים לא הופקרו על ידי הממסד המשטרתי, אך נמצאו כשלים בהתנהלות המשטרה בשני היבטים מרכזיים:

הראשון - המאבק מול ארגון הפשיעה של מיכאל מור. למשטרה הייתה אפקטיביות נמוכה מאוד במאבק מול ארגון הפשיעה של מור, למרות שהמידע המודיעיני היה קיים. המשטרה נכשלה גם במבחן הראיות והוגשו רק שני כתבי אישום.

הכשל השני הוא בנוגע לטיפול בשוטרים המאוימים מנהריה בין 2000-2003. מתברר כי ננקטו פעולות אבטחה, אך הן לא היו מספיקות ומספקות בגלל מחסור בתקציב ובשל עודף משימות של הכוחות בשטח.[4]

ההליך המשפטיעריכה

חשיפת שמות השוטריםעריכה

 
מודעת האבל הפיקטיבית שחשפה את שמות המעורבים בפרשה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בנובמבר 2007, בעת הגשת הבקשות להארכת מעצר השוטרים הנוקמים, נחשפה הפרשה לתקשורת. באותה עת, הטיל בית המשפט צו איסור פרסום על שמותיהם של השוטרים המעורבים בפרשה. זאת על פי בקשת פרקליטיהם, שטענו כי נשקפת לשוטרים סכנה לפעולת נקמה מצד ארגונו של מור. ב-27 באותו חודש פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת אבל פיקטיבית לאברהם אזולאי (גיבור הסרט "השוטר אזולאי"), ועליה היו חתומים, בשמם המלא, כל השוטרים שנחשדו במעורבות בתקיפת מור. מור או מקורביו נחשדו בפרסום המודעה אולם מור הכחיש זאת.

בינואר 2008 הגישו פרקליטיו של מור, עו"ד מיכאל רמל ועו"ד זיו גלעד, עתירה לבית המשפט העליון בבקשה לחשיפת השמות בטענה כי לא יעלה על הדעת כי שם קורבן התקיפה נחשף ומוקע בציבור כראש ארגון פשע, בעוד החשודים במעשה הפשע יהנו מחסינות ושמירה על שמם הטוב. שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין קיבל את טענת השוטרים הנוקמים וקבע כי "החשש לחיי הנאשמים גובר על זכות הציבור לדעת". עם זאת הוא הוסיף וציין כי צו איסור הפרסום לא יישאר כנראה "עד קץ הימים".[5] ביולי 2008 שוב הגיש מור בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לחשיפת השמות. הפעם טען כי "אי חשיפת שמם של השוטרים מסייעת למשטרה לעזור להם להפר תנאי שחרור בערבות, לנהל משפט לא הוגן ולשמור על שמם הציבורי הטוב". לטענתו, מדובר ב"סיוע שאינו מגיע לאותם אלה שהטמינו מטענים בלב עיר בישראל". מור גם טען כי שמות החשודים כבר ידועים בציבור. הפעם קיבל בית המשפט את טענת מור. השופט רון שפירא כתב בהחלטתו כי שוכנע שאין עוד צידוק ועילה לאיסור פרסום השמות. השופט התייחס לרצונו של מור בחשיפה וכתב: "טעמי המבקשים להסרת איסור הפרסום מפוקפקים, זאת בלשון המעטה, ובכל מקרה לא ניתן לומר כי מדובר בבקשה המוגשת בתום לב."

משפטם של השוטרים הנוקמיםעריכה

ב-25 במאי 2008 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה על מ', עד המדינה, 18 חודשי מאסר על תנאי, מהם 6 חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות. ב-22 בספטמבר 2008 הגישה מח"ש כתבי אישום נגד חמשת השוטרים הנוקמים והאזרח המעורב לבית המשפט המחוזי בחיפה. הרכב השופטים כלל את אב בית הדין, השופט יוסף אלרון, והשופטים כמאל סעב ורבקה למלשטריך-לטר. ב-13 ביולי 2009 הורשעו אשור, לוי, מוסא וחדד בעבירות של היזק בחומר נפיץ, עבירות נשק, מרמה ובהפרת אמונים. השופטים דחו את טענות ההגנה שהשוטרים פעלו מתוך הגנה עצמית, וקבעו כי "מניע הנאשמים היה לנקום במור ובאחיינו על חמיקתם החוזרת ונשנית מזרועות החוק". בנוסף, השופטים דחו את טענת השוטרים כי מטען החבלה היה "התקן פירוטכני שבכוחו לעשות רעש בלבד", וציינו כי במטענים היו כדורי מתכת ומדובר היה במטענים שיכולים היו להיות קטלנים. במקביל, הפנו השופטים אצבע מאשימה אל צמרת הפיקוד של המשטרה בכל הנוגע להתמודדותה מול משפחות הפשע ועם האיומים כלפי השוטרים ובני משפחותיהם: "אין זה מתפקידו של בית משפט זה לבחון את תפקודו המקצועי של הסגל הפיקודי הבכיר של משטרת ישראל... יחד עם זאת נראה כי התמונה המצטיירת לאחר שמיעת הנאשמים ועדים אחרים הינה תמונה בעייתית של תפקוד המשטרה בנהריה, כאשר לא ניתן מענה הולם לפעילות עבריינית חריגה כלפי אנשי משטרה ואנשי ציבור... במבחן התוצאה מדובר בכישלון מערכתי."

ב-25 באוקטובר נגזר דינם של השוטרים הנוקמים לשנת מאסר בפועל ושנה נוספת על תנאי.[6] ב-20 בספטמבר 2010 דחה בית המשפט העליון את ערעורם של הנאשמים וקבע כי יחלו את שנת מאסרם בתוך חודש, ואילו על קרוטר, האזרח שהיה מעורב בפרשה, זוכה בדעת רוב.

דיונים משפטיים נוספיםעריכה

במאי 2008 הגישה אשתו של מור, ליטל, בקשה להכיר בה ובמשפחתה כנפגעי עבירה. כחלק מהפנייה מבקשת מור לקבל עדכונים לגבי תנאי השחרור של הנאשמים בפרשה, מחשש שינסו לפגוע בה. לטענתה, בטיול שעשתה ברחובות נהריה היא פגשה את אחד השוטרים הנאשמים. הנאשם היה מלווה בשוטר נוסף (שוטר השומר עליו מכיוון שהנאשם מאוים). השניים, לטענתה, הציקו לה בכך שנעצו בה מבטים מאיימים במשך דקות ארוכות. מור ביקשה מבית המשפט לברר מדוע אושר לאותו בלש להסתובב בקרבת מי שהיא מגדירה כ"נפגעי עבירה". בצעד יוצא דופן ביקשה מור לקבל זכות טיעון בפני בית המשפט, ולהיות צד בפרשה כנפגעת עבירה.

המשטרה השיבה לבית המשפט כי טענתה של מור אינה נכונה. בנוסף, הצהירה מח"ש כי היא אינה מעוניינת לעדכן את משפחת מור אודות ההליך המשפטי, מחשש שמור ואנשיו ינצלו את המידע על מנת לפגוע בשוטרים הנאשמים.

תוצאותעריכה

מאז חשיפת הפרשה, החליטו במשטרה להשקיע מאמצים חדשים בלחימה בפשיעה הגוברת בנהריה. כוח יס"מ החל מסתובב באופן תדיר ברחובות העיר. תקן הבלשים בתחנה העירונית הועלה מחמישה לשנים עשר. המאמצים נשאו פרי ב-2007: שיחת טלפון שעשה מור הובילה לחשיפת סליק של נשק ואמצעי לחימה. מור נשפט ל-22 חודשי מאסר, אותם הוא ריצה בכלא שאטה.

ב-12 בינואר 2009, בעודו מרצה עונש מאסר, נעצר מור על ידי חוקרי התשאול בימ"ר מרחב הגליל בתום חקירה סמויה שנמשכה חודשיים. למחרת הובא מור לבית משפט השלום בעכו להארכת מעצר. החשדות נגד מור כוללים סחיטה באיומים, העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט. במהלך הדיון סיפר פקד שי פלג, מראשי צוות החקירה נגד מור, כי המשטרה צותתה לשיחות הטלפון שעשה החשוד ובהן מור נשמע מדבר בגנות השוטרים, בדברים שלא משאירים ספק כי מדובר באיום ממשי עליהם.[7] השופט זיאד סאלח החליט להאריך את מעצרו של מור ודחה את בקשת עורכי דינו לרצות את המעצר באותו תא בכלא בו ריצה את עונשו עד כה. ב-21 באותו חודש הוגש כתב אישום נגד מור בבית משפט השלום בנצרת. כתב האישום, הנפרס על פני כ-100 עמודים, כולל עבירות חמורות של איומים כלפי קציני משטרה בכירים ושופטים ממחוז הצפון, אותן ביצע מהכלא בו הוא מרצה עונש מאסר. עבירות נוספות שמצוינות בכתב האישום הן סחיטה באיומים, זילות בית המשפט והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. ב-6 ביולי 2009, פורסם כי מור הגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות, במסגרתו בוטלו 35 מתוך 37 סעיפי האישום ונקבע כי מור יודה בשני סעיפים של איומים וסחיטה באיומים. במסגרת הסדר הטיעון – שהושג בהליך גישור נדיר – תדרוש הפרקליטות לגזור על מור שנתיים מאסר, בעוד פרקליטי מור, עורכי הדין מיכאל כרמל, דורון נוי ויהלי שפרלינג, הסכימו ל-4 חודשים בלבד.[8] ב-21 בספטמבר 2009, גזר בית המשפט על מור 11 חודשי מאסר בפועל, שיחושבו מהיום שבו נעצר עד תום ההליכים – בחודש פברואר של אותה שנה. משמעות הדברים היא כי נותרו למור לרצות חודשיים בלבד מזמן גזירת הדין. השופטת יפעת שטרית קבעה כי מור – שהורשע בהליך גישור מיוחד בעבירות אלימות – יורחק למשך 13 חודשים מנהריה ולא יוכל גם לנוע בה. בנוסף, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים על עבירות של סחיטה באיומים וכל עבירה מסוג פשע, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים על כל עבירת איום ו-12 חודשי מאסר על תנאי שיושתו עד לשחרורו על העבירות בהן הורשע.[9]

השוטרים הנוקמים פוטרו מהמשטרה יום לפני תחילת מאסרם ב-20 באוקטובר 2010. בתוך כך, נרשמו כמה פניות מגורמים שונים ללשכת נשיא המדינה, שמעון פרס, בבקשה להעניק להם חנינה. השוטרים שוחררו באפריל 2011 לאחר שנוכה שליש מתקופת מעצרם. עם זאת, סירב פרס לחון את השוטרים אלא רק קיצר את מאסרם בכמה ימים על מנת שיוכלו לחגוג את ליל הסדר בביתם ונעתר להמלצת שר המשפטים וקיצר לחלוטין את תקופת ההתיישנות של העבירות שעליהן הורשעו בבית המשפט. נשיא המדינה לא מחק את הרישום הפלילי של השוטרים.

המשך האלימותעריכה

ב-3 במרץ 2011 נורה אחיו של אלדד חדד ברגלו במתנ"ס ברחוב נחלת אשר בנהריה בו הוא עובד. היה זה באותו שבוע בו חזר מור למעצר אחרי ארבעה חודשי חופשה. המשטרה חשדה כי מדובר בפעולת נקם של מור נגד השוטרים הנוקמים. האבטחה סביב משפחות השוטרים תוגברה.

בשבת, בערב השני ביולי 2011, נפצע אחד מהשוטרים הנוקמים, אלדד חדד, לאחר שאלמונים ניסו להתנקש בו, כחודשיים לאחר ששוחרר מהכלא.

העסקת השוטרים הנוקמיםעריכה

יניב אשור, בכיר השוטרים הנוקמים, מונה לראש מנהל תפעול וביטחון, התחזוקה והפיקוח העירוני ושירותי החירום בעיריית עכו. הוא נבחר פה אחד על ידי ועדת המכרזים בראשות ראש העירייה וגבר על 10 מועמדים נוספים. מספר ימים לאחר מכן נחשף[10] כי בעת שניגש למכרז הציג בפני העירייה מסמך המעיד לכאורה על כך שאין לו רישום פלילי. זאת, למרות שהרישום הפלילי שלו אינו נמחק על ידי הנשיא.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נסלי ברדה ושלי טפיירו, מיהו העבריין מיכאל מור, שמטיל אימה על שוטרים בצפון?, באתר של "רשת 13", 29 בדצמבר 2007 (במקור, מאתר "nana10")
  2. ^ משפט מחוזי חיפה, ת"פ /07, תיק מח"ש 5921/07, 22 בנובמבר 2007
  3. ^ אפרת וייס, המפכ"ל על כנופיית השוטרים: לא אקים ועדת חקירה, באתר ynet, 22 בנובמבר 2007
  4. ^ עומרי אפרים, המשטרה על העבריינים במדים: כשל בחקירת מור, באתר ynet, 24 בפברואר 2011
  5. ^ אלי לוי, מיכאל מור שוב דורש: לפרסם שמות השוטרים, באתר nrg‏, 8 ביולי 2008
  6. ^ אחיה ראב"ד, ארבעת "השוטרים הנוקמים" נשלחו לשנת מאסר, באתר ynet, 25 באוקטובר 2009
  7. ^ אלי לוי, מעצר העבריין מיכאל מור הוארך ב-6 ימים, באתר nrg‏, 13 בינואר 2009
  8. ^ שרון רופא-אופיר, הסדר טיעון למיכאל מור: 37 אישומים הפכו ל-2, באתר ynet, 6 ביולי 2009
  9. ^ שרון רופא-אופיר, איים על "עבריינים במדים", וייצא בקרוב מהכלא, באתר ynet, 21 בספטמבר 2009
  10. ^ מדור פרסומי