צביון צהוב-גב
צביון צהוב-גב (שם מדעי: Cephalophus silvicultor), הוא מין אנטילופה גדולה יחסית בסוג צביון הנפוץ במרכז ומערב יבשת אפריקה, והוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1815 על ידי הבוטנאי השוודי אדם אפזילוס שגילה אותו במהלך ביקורו במערב אפריקה. צביון זה הוא המין השני בגודלו בתת-משפחת הצביונים - גדול במעט מצבי ספיקי, והוא שייך לקבוצה הלא טקסונומית "צביוני הענק" שבה נמצאים מלבדו גם צביון אבוט, צביון ז'נטינק וצביון חום. צביון אבוט הוא בעל דמיון רב לצביון צהוב-גב, ונחשב בתחילה כתת-מין שלו. כמו כן אף על פי שצביון ז'נטינק בעל פרווה ייחודית, הגולגולת שלו זהה ממש לצביון צהוב-גב עד כדי כך שהגולגולת הראשונה שלו שנשלחה לטקסונומים גרמה להם לסווגו מיידית כתת-מין שלו.
 צביון צהוב-גב
| |
|---|---|
צביון צהוב-גב בגן חיות
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | צביונים |
| סוג: | צביון |
| מין: | צביון צהוב-גב |
| שם מדעי | |
 Cephalophus silvicultorאפסליוס, 1815 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
צביון צהוב-גב מוכר כצביון הגדול ביותר מהצביונים למרות שבפועל צביון ז'נטינק גדול ממנו במקצת,[2] - ייתכן בגלל העובדה שהוא הרבה יותר מוכר מהאחרון; המינים צביון חום ואבוט קטנים ממנו באופן ניכר. צביון אבוט וז'נטינק הם בין הצביונים הנדירים ביותר עם תפוצה מוגבלת מאוד בניגוד לצביון צהוב-גב, ואילו הצביון החום חופף עם צביון צהוב-גב בחלקים גדולים מהתפוצה. צביון צהוב-גב הוא גם בעל התפוצה הרחבה ביותר ברחבי אפריקה ממיני הצביונים (אם כי הצפיפות של האוכלוסייה נמוכה למדי על פני השטח העצום הזה), והוא חופף עם כ-18 מיני צביונים ביניהם צביון ז'נטינק, צביון חום, צביון זברה, צביון לבן גחון, צביון אדום, צביון שחור, צביון סבכים, צביון אוגילבי, צביון מקסוול וצביון ווינס.
השם המדעי של צביון זה נגזר מיוונית כדלהלן: kephale = ראש, "lophus" = פסגה; - מתייחס לציצת השיער שבמצח המאפיינת את מרבית מיני הצביונים. "silvicultor" פירושו "תושב יער" ומתייחס לבית גידולו העיקרי - יערות טרופיים.[3]
אנטומיה
עריכהקרניים
עריכהצביון צהוב-גב מתאפיין כשאר "הצביונים הענקיים" בזוג קרניים ארוכות[3] - מהגדולות שבתת-המשפחה, בניגוד בולט למרבית המינים הקטנים יותר. גם לו צורת הצמיחה של הקרניים מפותחת יותר מאצל המינים הקטנים: הקרן צומחת לכיוון מעלה ולצדדים באלכסון המקביל למצח ולחרטום המשולשים, כשלעיתים המבנה שלה ישר לגמרי, ולעיתים היא מתעגלת מעט לאחור (אך בצורה פחות בולטת משל צביון ז'נטינק). המיקום של בסיס הקרן הוא בחלק המרכזי והעליון של המצח, והשילוב של זה יחד עם כיוון הצמיחה האלכסוני גורם לכך שאמצע הקרן צמוד מאוד לאוזניים ולעיתים אף נוגע בהם. הרווח בין הקרניים בבסיס ניכר וברור אם כי לא תמיד באופן משמעותי כל כך, והמרחק בין הקרניים גדול במעט בקצוות בשל הצמיחה לצדדים. הקרניים עבות למדי לכל אורכן, אך כבר מהבסיס ניכרת הצורה החרוטית שלהן, כאשר הקרן הופכת בהדרגה לדקה עד שמסתיימת בשפיץ חד או מעוגל. הקרן עלולה להיות חלקה לגמרי, ולמרות שישנם מקרים רבים שהיא בעלת 4–9 טבעות, הן בעלות מבנה גלילי וחלק יותר,[4] ואינן מחורצות ממש כקרניים של צביון אדרס, צביון אדום ודומיהם.[3] צבען של הקרניים הוא שחור כחלחל, אפרפר כסוף, בהיר, כהה, ולעיתים גם צהבהב; במקרים שבהן יש טבעות, קצוות הקרן יהיו כהות יותר. למרות שגם הזכרים וגם הנקבות בעלי קרניים, לזכרים הקרניים לרוב עבות וארוכות יותר.[2]
מראה חיצוני
עריכה
לצביון צהוב-גב פרווה מבריקה וקצרה,[3] והיא בעלת שערות זיפיות, צפופות, וגסות מעט בצלעות ובגב, ושערות חלקות, דקות ודלילות יחסית בצוואר, ברגליים, בכתף ובזרועות. צבע הפרווה הכללי הוא חום שוקולד עמוק, חום מהגוני כהה, חלודה-ברזל, ולעיתים אפילו שחור.[3] תחת השמש הפרווה מקבלת גוונים של חום סגלגל או חום נחושת. למרות שהפרווה נוטה להיות כהה ושחרחרה יותר בפלג האחורי ואדמדמה במותניים וברגליים, לרוב כל הפרווה בעלת צבע אחיד. המאפיין הבולט והעיקרי של מין זה, הוא שמאמצע הגב ועד לעכוז ישנו מקבץ של שערות גסות וארוכות בצבע צהבהב בהיר עד זהוב המקנות לו את שמו;[4] מקבץ השערות רחב ביותר באזור העכוז והופך לצר בהדרגה בגב עד שנמוג סמוך לכתפיים, ובשל כך הוא נראה ככתם משולש. השערות הצהובות סומרות בשעת סכנה ומשמשות כסימן אזהרה.[4] מאחורי הכתם - סמוך לעוקץ הזנב, פרוותו של הצביון בצבע חום כהה בדומה לשאר הגוף, אך לרוב מרבית השערות נושרות באזור זה והצבע בהתאם לכך יהיה אפרפר, או שחרחר דהוי. לעיתים קרובות הקטע הדליל בשיער מתרחב מעט למעלה על חשבון המשולש הצהוב שבגב. הזנב בצבע שחור או חום שוקולד עמוק בצידו העליון, וצבעו התחתון לבנבן. הפרסות בצבע אפרפר בהיר וכהה ולעיתים שחרחר.
צבע ראשו של צביון צהוב-גב נע בין חום שוקולד עמוק לשחור כסוף או חלודה כהה - בהתאם לצבעו של הצוואר. המצח, החרטום וסביב העיניים עלולים להיות כהים יותר ולהזכיר במקצת מסכה. מעל העיניים יש "גבות" בצבע לבנבן, צהבהב או אפרפר, והן נעדרות לעיתים. סביב כל אזור הלוע והלחיים ישנו כתם בצבע חאקי עד אפרפר, וסביב השפתיים יש כתם לבן בניגוד לכתם השחור שמצוי אצל רוב הצביונים.[3]מסיבה זאת אצלו בולטת דווקא השפה התחתונה שצבעה שחור, לעומת מרבית הצביונים שאצלם בולטת השפה העליונה הלבנה. בחלק העליון של המצח - בין הקרניים, יש לו ציצת שיער בינונית שצבעה נע בין אדמדם\כתום בוהק, לערמוני, חלודה כהה או חום שוקולד בהיר, ולפעמים היא תהיה שחורה בצדדיה ואדמדמה במרכזה.[3] מידות הציצה משתנות בין הפרטים: לעיתים היא תהיה רחבה וקצרה, לעיתים צרה וארוכה, ויש גם מקרים נדירים יותר שבהם היא מזדקרת באופן בולט או לחלופין תהיה קטנה כל כך עד שכמעט ולא תראה. במרכז הלסת - משני צדדי החרטום יש לו זוג בלוטות ריח בולטות בצבע קרמי; בלוטות אלו מורכבות מרקמות בולטות ומחוברות המקיפות 2–3 שכבות של הפרשה צמיגית שנראית מבחוץ כחריץ שחור ודק.[5] הבלוטות המפשעה נעדרות אצל רוב האוכלוסיות.[2] האוזניים מתחלקות בין צבע שחור\חום שוקולד כהה בצד החיצוני לחום בהיר או חלודה בצד הפנימי, והן מוקפות בקצוות בטבעת לבנה-צהבהבה.
מבנה ומידות גוף
עריכהצביון צהוב-גב כאמור הוא הגדול שבצביונים, ועל כן מבנה גופו ארוך, ורחב, והוא גם שרירי ומוצק. יש לו צוואר עבה ורחב באורך בינוני, שתומך בראש גדול ומשולש.[4] מצחו רחב וחרטומו צר יותר, אך עבה בהשוואה לצביונים אחרים. אוזניו בינוניות ועגלגלות עם קצוות חדות, ועיניו קטנות וחומות ובעלות אישונים גדולים.[3] האף שלו גדול מאוד ובעל נחיריים רחבים ובולטים כשל הפרים. רגליו עבות מעט ובעלות אורך בינוני, והאחוריות ארוכות ורחבות יותר מהקדמיות. הגב הקמור יחד עם ההפרש בין הרגליים גורם לכך שהעכוז גבוה מהכתפיים[4] ולכן הוא נראה כבעל גיבנת. הזנב שלו דק וקצר למדי, ובניגוד למינים הקטנים הוא מסתיים בציצת שיער קטנטנה שמשווה לזנב מראה רגיל של צבאיים. ביחס לגופו לצביון צהוב-גב יש את המוח הגדול ביותר מכל האנטילופות. הלוע שלו עגלגל וגדול מאוד, ויש לו מעין שלפוחיות בצדדים. עצמות הלסת שלו רחבות וארוכות, וניתן להבחין בקוי המתאר שלהם בקלות מכיוון שהן בולטות מעט סמוך לסנטר. הפרסות שלו רחבות וקצרות, והן אינן חדות כל כך. דו-צורתיות זוויגית מתבטאת אצל מין זה בעיקר באורך הקרניים כדלעיל, וכן בכך שהנקבות גדולות מעט מהזכרים במידות גוף.
מידות הגוף של צביון צהוב-גב:[4][3]
גובה הכתפיים: 87-65 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 190-125 ס"מ.
אורך הקרניים: 21-8.5 ס"מ.
אורך הזנב: 20-11 ס"מ.
משקל: 80-45 ק"ג.
תפוצה ובית גידול
עריכהצביון צהוב-גב נפוץ לכל אורך מערב ומרכז אפריקה. הטווח של תפוצתו משתרע על פני דרום סנגל, בורקינה פאסו, צ'אד ודרום סודאן, מרבית שטחם של גינאה ביסאו, גינאה, סיירה לאון, ליבריה, חוף השנהב, גאנה, דרום-מרכז בנין, טוגו, ניגריה, קמרון, מרבית גבון, גינאה המשוונית (החלק היבשתי), הרפובליקה המרכז אפריקאית, הרפובליקה של קונגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (כ-96% משטחה), וצפון-מרכז זמביה ואנגולה (כולל מובלעת קבינדה). ישנם אוכלוסיות מבודדות בדרום מערב וצפון מזרח אוגנדה, בדרום מערב קניה, וכנראה גם עדיין בדרום-מערב רואנדה. הצביון נכחד בדרום גמביה אם כי הנוכחות שלו שם בעבר מוטלת בספק.[6]
בית הגידול של צביון צהוב-גב הוא כמעט כל סוגי יערות טרופיים;[4] כולל יערות הרריים, יערות שפלה, יערות עבותים וסבוכים, יערות דלילים, יערות מוצפים, פסיפס של יער-סוואנה, קרחות יער, עמקי נהרות הקונגו, שרי, ניז'ר, זמבזי, גמביה לולבה, לוקוגה, לובה, קסי, קוונגו, אוגובה, אובנגי, קוונזה, וולטה, סנגה ובומו, סוואנות גשומות ולחות, סוואנות-סבך וסוואנות פתוחות; הוא נמצא גם ביערות משניים, שולי יער ומטעים חקלאיים.[5][6] לרוב בית הגידול המועדף יהיה עם סבך צפוף המשמש למסתור. הוא נמצא החל משפלות בגובה 100 מטר מעל פני הים, ועד אזורים הררים של 4,000 מטר ומעלה. הטמפרטורות בתחומי תפוצתו 20–30 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 10,000-250 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
עריכההתנהגות ומבנה חברתי
עריכה
צביון צהוב-גב הוא בעל חיים הפעיל בעיקר בלילה, אך אין זה נדיר לצפות בו גם בשעות היום.[4] במהלך היום הוא נח בעומק היער במעין "מיטות" במקומות קבועים בסבך הצפוף, תחת שורשי עצים גדולים או תחת גזעים שנפלו.[3] מין זה יוצא דופן מצביונים אחרים בכך שהוא נוהג לרבוץ לעיתים קרובות על תלוליות טרמיטים כדי לסרוק את סביבתו.[3] גופו הקמור של הצביון יחד עם הרגליים הקצרות בחלק הקדמי הופכות אותו למותאם ביותר לתנועה בתוך היער הצפוף.
צביון צהוב-גב הוא אמנם בעל חיים סוליטרי הפעיל לרוב בבדידות, אך זוגות מונגומים של זכרים ונקבות חיים במשותף באותו שטח, עד עונת הרבייה.[5] הצביונים מסמנים את שטחם על ידי בלוטות הריח שבלסת ובמפשעה; מאפיין זה יחד עם העובדה שחלק מהנקבות נצפו עם קרניים שבורות, מלמדת על כך שהנקבות טריטוריאליות כלפי בני מינם וככל הנראה גם הזכרים.[3] בניגוד לאנטילופות רבות, הנוזל יוצא ממקבץ של נקבוביות בחריץ שבבלוטה ולא ממקור אחד. זוגות מונגומים ואימהות וצאצאיהם נצפו מלקקים אחד את השני. הבוגרים גם משפשפים את בלוטות הריח הגדולות שבלסת על ראשו וגופו של בן הזוג. המין מתקשר גם עם פרטים אחרים בעזרת נהמות ופעיות צווחניות.[5]
התמודדות עם טורפים
עריכה
כאשר הצביון נבהל הוא קופא על מקומו וזוקף את הרעמה הצהובה שבגב, ובדרך כלל הוא גם נותן שריקת אזהרה צורמנית בטרם יימלט;[5] התנהגות זאת מאותתת לטורף שהוא כבר "שרוף" מה שיגרום לו לוותר על המרדף, או לחלופין יגרום לו פתוח במרדף לא מתוכנן מספיק - כך שסיכוייו לתפוס את הצביון יהיו נמוכים.[5] לרוב בעת מנוסה צביון צהוב-גב "יצלול" לתוך עומק הסבך כדי להקשות על הטורפים לרודפו בדומה למרבית מיני הצביונים. צביון זה רגיש במיוחד ללחץ בשבי.[5]
הטורפים העיקריים של המין הם אריות, נמרים, זאבים טלואים, פיתוני סלעים ותנינים כשהעופורים נטרפים גם על ידי סרוואלים, בבונים, זבדים אפריקנים ותנים.[5][3]
תזונה
עריכהצביון צהוב-גב ניזון בעיקר מפירות, וכן מעלים, אגוזים, זרעים, ניצנים, קליפות, עשבי תיבול, פקעות, שורשים ועשב ירוק וטרי. צביוני יער אלה ידועים גם בכך שהם מדי פעם אוכלים נמלים, נבלות, ציפורים קטנות וחולייתנים אחרים,[5] אם כי זה לא נפוץ כל כך. בשבי תועד מקרה של פרט שהרג ואכל יונה, ואחרים תועדו אוכלים גם לטאות ואפילו צבים.[4] על פי ניתוח הקיבות של צביונים צהובי-גב הפירות מהווים 71.3% מכלל התזונה, שאר המאכלים הצמחוניים 28.6%, ואילו מזון מהחי מהווה רק 0.1% מהתזונה.[5] ממדי גופו הגדולים למדי מאלצים את צביון זה לבלות את מרבית זמנו בחיפוש אחר מזון. צביון זה מתמחה באכילת פירות, ומסוגל לאכול פירות וזרעים גדולים או קשים הננטשים על ידי קופים וציפורים. השיניים הטוחנות של המין מותאמות ללעיסה של קליפות עצים ושורשים קשים, ולשונו הארוכה ושפתיו הגמישות מאפשרות לו לברור את העלים הטובים ביותר בקלות.[5] אופן חיפוש המזון של מין זה ביער מתבצע פעמים רבות על ידי חפירה עם הפרסות או נבירה אם החוטם בדומה לחדפי פיל. לא ידוע האם יש לצביון זזה חלק משמעותי בהפצת זרעי פירות באפריקה. צביונים אלו נצפו כשהם יורקים חלק מהזרעים בעת העלאת הגרה. ככל הנראה מרבית הזרעים הקטנים נשארים שלמים לגמרי עד שהם יוצאים עם צואתו, בעוד שזרעים גדולים יותר נשחתים במערכת העיכול.[5]
רבייה ומחזור חיים
עריכהכאמור צביון צהוב-גב הוא בעל חיים מונוגמי - כלומר הן הזכר והן הנקבה מתרבים עם בן זוג אחד בלבד. אחת לחודש הנקבה נכנסת לייחום הנמשך 2 עד 3 ימים, כך שהרבייה יכולה להתבצע בכל זמן; כתוצאה מכך ומכיוון שאין מרווח בין הלידה לרבייה, הנקבה יכולה להיכנס להריון פעמיים בשנה.[5] תקופת ההריון עשויה להיות נמוכה מאוד - בסביבות 4.5 חודשים בלבד,[4] אך לרוב משך ההריון הממוצע הוא כ-7 חודשים.[5] בתום ההריון נולד עופר אחד (ולעיתים רחוקות שניים) החבוי בצמחייה הסבוכה בשבוע או בשבועיים הראשונים לחייו כדי למנוע מטורפים למוצאו. צבעו בעת הלידה הוא חום כהה ברוב הגוף, אדמוני באזור התחתון, והוא מנומר במקצת בגפיים; צבעים אלו מסייעים לו להיות מוסווה בסבך הצפוף שביער.[5] המשולש הצהוב המאפיין את המין אינו מופיע אצל העופרים עד גיל חודש, והוא הופך לזהה לבוגרים רק לאחר 10 חודשים. בגן החיות של לוס אנג'לס עופר זכר נגמל לאחר 95 ימים, אם כי חלק גדול מהעופרים נגמלים רק לאחר 5 חודשים. הנקבות מגיעות לבגרות לאחר 9–12 חודשים, והזכרים לאחר 12–18 חודשים.[5]
תוחלת החיים של צביון צהוב-גב: 12-10 שנים בטבע, 22-15 שנים בשבי.[5]
איומים ושימור
עריכה_Cephalophus_sylvicultrix_I.png)
צביון צהוב-גב מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל היותו עדיין מין שכיח ונפוץ למדי עם מספרי אוכלוסייה גדולים.[6] בעבר המין סווג כ"קרוב לסיכון" (NT), וכיום בהנחה שהמגמות הנוכחיות ימשכו, מצבו שוב יגיע לקטגוריה זאת בסופו של דבר, כיון שהתפוצה שלו צפויה להפוך למקוטעת יותר ויותר. ההישרדות הארוכת-טווח שלו תלויה בהגנה יעילה על אזורים משמעותיים ביער המשווני המרכזי ואזורי סוואנה מיוערים במערב ומרכז אפריקה, כדוגמת אלו שבפארקים לאומיים ושמורות יער.[6]
בחלק גדול מהתפוצה של צביון זה - במיוחד מחוץ לאזורים מוגנים מספרי המין צומצמו מאוד או אף נעלמו על ידי הרס יערות, פלישה של התיישבות אנושית ליער בשילוב עם ציד בלתי מבוקר לבשר. איומים אלו גרמו להכחדתו כנראה מגמביה, ואולי גם ברואנדה. למרות שהמין עדיין לא נחשב למין מבוקש למדי לפוחלצים, ישנה עלייה מדאיגה בציד-חובבים של מין זה.[6]
צביון זה מופיע בנספח השני של אמנת וושינגטון, שמשמעותו היא שהסחר במין זה צריך להיות תחת פיקוח. כשליש מהאוכלוסייה של צביון צהוב-גב מצויה בתוך אזורים מוגנים. בין האזורים המוגנים הבולטים ניתן למנות את:[6] הפארק הלאומי לובאקה, שמורת החי דג'ה (קמרון), הסנגהה התלת-לאומי (קמרון, קונגו ואפריקה המרכזית), הפארק הלאומי אודזאלה, הפארק הלאומי נדוקי-נואבלה (קונגו), הפארק הלאומי לופה (גבון), הפארק הלאומי קילימי-אוטמבה (סיירה לאון), הפארק הלאומי טאי, הפארק הלאומי קומואה, (חוף השנהב), הפארק הלאומי סאפו (ליבריה), הפארק הלאומי הפארק הלאומי באנגאסו, הפארק הלאומי מנובו-גונדה סנט פלוריס (הרפובליקה המרכז אפריקאית), הפארק הלאומי מונטה-אלן (גינאה המשוונית), שמורת הטבע הר נימבה (גינאה), הפארק הלאומי המלכה אליזבת, הפארק הלאומי הבלתי חדיר ביווינדי (אוגנדה), הפארק הלאומי קאפו, הפארק הלאומי קאסאנקה (זמביה), ושמורת אוקאפי, הפארק הלאומי סלונגה, הפארק הלאומי גרמבה, הפארק הלאומי וירונגה, שמורת היער האיטורי והפארק הלאומי קהוזי-בייגה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו).
אומדן האוכלוסייה העולמי הוערך בשנות 1999 ו-2001 בכ-160,000 פרטים.[6]
קישורים חיצוניים
עריכה
- צביון צהוב-גב, באתר ITIS (באנגלית)
- צביון צהוב-גב, באתר NCBI (באנגלית)
- צביון צהוב-גב, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- צביון צהוב-גב, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- צביון צהוב-גב, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- צביון צהוב-גב, באתר GBIF (באנגלית)
- yellow backed duiker - מידע ותמונות של צביון צהוב-גב באתר Ultimate Ungulate.
- מידע ותמונות של צביון צהוב-גב באתר הציד scirecordbook. *תמונות של צביון צהוב-גב
הערות שוליים
עריכה- ^ צביון צהוב-גב באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 3 צביון צהוב-גב באתר הציד scirecordbook.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 yellow backed duiker - מידע על צביון צהוב-גב
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 [ http://www.arkive.org/yellow-backed-duiker/cephalophus-silvicultor/image-G31348.html/ צביון צהוב-גב] באתר Arkive.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 צביון צהוב-גב באתר ADW.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 מידע על צביון צהוב-גב באתר השימור של IUCN