קלי הבישול
בהלכות שבת המושג קלי הבישול הוא כינוי לקבוצת מאכלים שמתבשלים בקלות, ואסורים לבשל בשבת גם בכלי שני, בניגוד לשאר המאכלים שלגביהם נאמר "כלי שני אינו מבשל".
| תלמוד בבלי | מסכת שבת, דף קמ"ה, עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ט', הלכה ב' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן שי"ח, סעיף י"ד |
  | |
במשנה במסכת שבת מובא שישנם מאכלים שונים כדוגמת "קולייס האיספנין" שמתבשלים אפילו על ידי עירוי מים חמים מכלי שני. אמנם, לפי ההבנה המקובלת בהלכה מאכלים אלו מיוחדים ונדירים.
מעבר לדינו המיוחד של קולייס האיספנין, בקהילות אשכנז התפתח מנהג להחמיר ולהימנע מבישול בכלי שני, בשל החשש מפני מאכלים שעלולים להתבשל בקלות וכן בשל חשש שהכנסת מאכל לכלי שני נראית כבישול.
המונח "קלי הבישול" הוא מושג כללי שהתפתח בתקופת האחרונים ואינו נזכר בתלמוד ובראשונים. משמעות המונח אינה אחידה, כאשר לפעמים הוא משמש כתיאור למאכלים המיוחדים שמתבשלים אפילו בעירוי מכלי שני, ולעיתים הוא מתייחס למאכלים כלליים יותר שלפי מנהג אשכנז יש להימנע מהכנסתם לכלי שני.
רקע הלכתי עריכה
מלאכת מבשל עריכה
ערך מורחב – מלאכת מבשל
מְלֶאכֶת הַמְּבַשֵּל (במקורה במשנה נקראת מְלֶאכֶת הָאוֹפֶה) היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת וביום הכיפורים על פי ההלכה. מלאכה זו כוללת הכשרת מזון חי לאכילה באמצעות חימום, כדוגמת בישול, אפייה, צלייה וטיגון. במלאכת המשכן, מלאכת מבשל נעשתה בבישול הסממנים לצביעת הבדים.
תולדת מלאכת מבשל הן ריכוך או הקשיית חומרים באמצעות חום ללא קשר למזון, כגון המסת שעווה או ריכוך והקשיית מתכת[1].
הכלל הבסיסי בהלכה הוא שמלאכת בישול נעשית רק כשמכניסים את המאכל לכלי ראשון, היינו הכלי שבו הורתחו המים על האש, אך כאשר הועבר תוכן הכלי לכלי אחר, - היינו כלי שני - מותר להניח בתוכו גם מאכלים שאינם מבושלים, מאחר ש'כלי שני אינו מבשל'.
כלי ראשון וכלי שני עריכה
במשנה מבואר שאין להכניס בשבת תבלין חי למאכל שנמצא עדיין בכלי ראשון (הכלי שהיה על האש) אך מותר להכניסו לכלי שני, והתבלין לא מתבשל מכך:
בתלמוד מובא מעשה ממנו למדו חז"ל שאין איסור בישול בכלי שני:
אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: 'טול בכלי שני ותן (רש"י:קח מים מהאמבטי בכלי שני, ושים בהם את הפך בכלי השני)'... שמע מינה כלי שני אינו מבשל"...
בעלי התוספות מבארים שכלי שני אינו מבשל על אף שהיד סולדת בו, כיוון שדפנותיו קרות.
קולייס האיספנין עריכה
המקור לכך שישנם דברים שמתבשלים גם מעבר להיתר לבשל מאכל מבושל בשבת, המשנה מתירה לערות מים חמים על מאכל שאינו מבושל, למעט מקרים חריגים:
"כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן (ודגים מלוחין קטנים) וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן".
לפי רשב"ם המשנה מתירה לערות מים חמים אפילו מכלי ראשון. אמנם, לפי רבנו תם עירוי מכלי ראשון מבשל את הקליפה החיצונית של המאכל שעירו עליו, וההיתר של המשנה הוא דווקא לערות מכלי שני. לפי פירוש זה, האיסור בקולייס האיספנין כולל עירוי אפילו מכלי שני. המגן אברהם, ובעקבותיו המשנה ברורה ופוסקים נוספים פסקו כדעת רבנו תם.
הכנת קולייס האיספנין בכלי שלישי עריכה
נחלקו האחרונים האם מותר לבשל את המינים המוזכרים בכלי שלישי: לדעת ערוך השולחן[2] וחזון איש[3] אסור לבשל קולייס האיספנין גם בכלי שלישי שהיד סולדת בו. ויש שפסקו שכלי שלישי לא מבשל כלל, גם לא את קולייס האיספנין[4].
זיהויו של קולייס האספנין עריכה
רבי מנחם די לונזנו מזהה את קולייס האספנין כדג שנקרא קיליוס שבא מאזור ספרד (איספניול).
בערוך הביא שתי הגדרות לקולייס האספנין: "(1) דג שבמקומות האספניא, ושמו בלשון ערבי אל-שבוט ובלשון הקדש שיבוטא, (2) ויש אומרים שהוא טונינא". טונינא הוא דג שמזוהה עם משפחת הקוליסיים (Scombridae). כיוון שהזיהוי המקובל לשיבוטא הוא דג של מים מתוקים ממשפחת הקרפיוניים החי בנהרות הפרת והחידקל האפשרות הראשונה פחות התקבלה.
יש שזיהו אותו עם המקרל הספרדי על פי מה שכתב בספר תפארת ישראל - "וקוליס האיספנין - מאקרעל, והוא דג שעורו דק, דבהדחה מועטת מתבשל". היו שזיהו את הדג עם המין טונה אטלנטית.
ד"ר משה רענן כתב שכיוון שהמינים השונים במשפחת הקולייסים דומים מאוד זה לזה וההבחנה ביניהם דורשת מומחיות רבה, ניתן לשער שקוליאס האיספנין איננו שמו של מין ספציפי אלא שמם של כמה ממיני המקרל או מינים דומים[5].
מנהג אשכנז להחמיר בכלי שני עריכה
בדברי התלמוד נזכרו רק דג מליח וקולייס האספנין כ'קלי בישול' שמתבשלים בכלי שני, התפתח באשכנז[דרוש מקור] מנהג להימנע מהכנסת מאכלים למים רותחים או לתבשיל רותח שנמצא בכלי שני. למנהג זה 2 טעמים:
- חשש שהמאכל מתבשל בקלות.
- חשש שהכנסת המאכל למים חמים תיראה כפעולת בישול, על אף מדובר בכלי שני.
החשש למאכלים שמתבשלים בקלות עריכה
בתלמוד מובאת מחלוקת אמוראים לגבי דינו של מלח: רב יוסף סבר שדין המלח כדין תבלין לעיל, שמותר לתת אותו בכלי שני ולא בכלי ראשון. רבי חייא סבר לעומת זאת שדין המלח שונה מדין תבלין, ונחלקו הגרסאות אם לחומרא או לקולא: לפי הגרסה הראשונה רבי חייא סובר שדין מלח חמור יותר ואסור לתת אותו אפילו בכלי שני, כיוון שהמלח מתבשל בקלות, ואילו לפי הגרסה השנייה רבי חייא סובר שדין המלח קל יותר ומותר לתת מלח אפילו בכלי ראשון שירד מהאש, כיוון שהמלח הוא מוצר קשה במיוחד לבישול.
הרי"ף, הרמב"ם ורוב הראשונים פסקו כרבי חייא לפי הגרסה השנייה, שמותר לבזוק מלח אפילו בכלי ראשון שירד מהאש, וכך נפסק גם בשולחן ערוך. אמנם, בעלי התוספות והרמ"א כתבו שהמחמיר כגרסה הראשונה של רבי חייא - להימנע מבזיקת מלח אפילו בכלי שני - תבוא עליו ברכה[6].
למרות שלגבי מלח הגרסה הראשונה לא נפסקה להלכה, רבי אליעזר ממיץ סובר שההגיון שבבסיסה יכול להיות רלוונטי למאכלים אחרים. לפי הגיון זה קיימת רשימה בלתי סגורה של מאכלים שעלולים להיות קלים במיוחד לבישול כך שהכלל "כלי שני אינו מבשל" לא חל עליהם. מגישה זו התפתח מנהג באשכנז להימנע מטבילת לחם[7] בקערת המרק, מחשש שלחם הוא מהמאכלים שמתבשלים בקלות.
מאכלים המותרים בבישול בכלי שני עריכה
גם לפי מנהג אשכנז, קיימים מאכלים שמוסכם לגביהם שהם לא יכולים להתבשל בכלי שני. כך לדוגמה מוסכם שמותר לתת תבלין בכלי שני, כדברי המשנה, כיוון שפעולת התיבול לא נראית כבישול והתבלין אינו מתבשל בקלות. דוגמה נוספת היא בשר שור, שבתלמוד מפורש שבישולו קשה ואפילו בכלי ראשון שירד מהאש מותר להניחו.
מנהג אשכנז בכלי שלישי עריכה
היראים[8] כתב להחמיר שלא לבשל מאכלים שממהרים להתבשל אף בכלי שלישי שעדיין חם כך שהיד סולדת בו והוא מסוגל לבשל. כמוהו פסקו אחרונים כמו חתם סופר[9] וחזון איש[10]. לדעתם, הקריטריון היחיד הוא חום המים ולכן כל מה שנחשוש לבשלו בכלי שני שמא מתבשל, נחשוש לו גם בכלי שלישי.
אמנם, הרבה אחרונים כגון פרי מגדים[11], באגרות משה[12] ובשבט הלוי[13], פסקו להקל גם בכלי שלישי שהיד סולדת בו, ואף החזון איש כתב שמעיקר הדין אין איסור מכיוון שדין זה לא הוזכר בראשונים.
שריית דבר קשה עריכה
בהגהות מרדכי נכתב שאסור להשרות מאכל קשה שאי אפשר לאוכלו כפי שהוא במים חמים[14], מכיוון שזה מתקן אותו לאכילה. וכן פסקו הרמ"א והמגן אברהם[15]. והוסיף המגן אברהם שגם דבר מלוח שאי אפשר לאכול מחמת מלחו - אסור מהתורה להדיחו במים כדי להפיג את המליחות. בפרי מגדים כתב שאיסור זה הוא משום מלאכת מכה בפטיש, ואילו בבאור הלכה כתב שהאיסור הוא משום מלאכת מבשל, ואין מכה בפטיש באוכל.
הכנת תה וקפה עריכה
לפי פוסקים רבים מיהדות ספרד כגון הרב עובדיה יוסף והרב משה לוי[16], מותר להניח עלי תה[17] בכלי שני בשבת, כיוון שכלי שני אינו מבשל. ואין לחשוש מפני שעלי התה מוציאים צבע וטעם גם בכלי שני שמא דינם כדין קולייס האיספנין, שכן גם על ידי שריה במים פושרים (שאין היד סולדת בהם) יוצאים טעם וצבע.
אמנם, ביהדות אשכנז נהגו להימנע מנתינת תה וקפה בכלי שני, בהתאם למנהג לצמצם את היתר "כלי שני אינו מבשל", כמבואר לעיל. במסגרת זו התפתחו 3 פרקטיקות לשתיית תה וקפה בשבת:
- עירוי מים רותחים על עלי התה או על גרגירי הקפה לפני שבת, כך שהעלים יהיו כבר מבושלים ויחול עליהם הכלל "אין בישול אחר בישול". יש נמנעים מלהשתמש בפרקטיקה זו מפני שהעירוי מבשל רק את הקליפה החיצונית של עלי התה וגרגרי הקפה, בעוד חלק מהם טרם התבשל והחימום הנוסף בשבת יבשל את אותו חלק.[18]
- הכנת תמצית תה בערב שבת, כך שבשבת נותר רק למזוג ממנה למים חמים שבכלי שני. המשתמשים בפרקטיקה זו מסתמכים על כך שהמים (בשונה מעלי התה וגרגרי הקפה) בוודאי אינם מתבשלים בקלות והכנסתם לכלי שני אינה נראית כבישול.[18]
- הכנת תה וקפה בשבת בכלי שלישי - הנוהגים כך סוברים שמנהג אשכנז הוא להימנע מהכנסת מאכלים לכלי שני דווקא, אך בכלי שלישי אין חשש של בישול בקלות וגם אין חשש של פעולה הדומה לבישול[19]. יש נמנעים מלהשתמש בפרקטיקה זו מפני שהם סוברים שהאיסור לגבי כלי שני רלוונטי באותה מידה גם לגבי כלי שלישי[20].
בקפה נמס, מותר גם לדעת מנהג אשכנז לתת בכלי שני כיוון שהוא עבר תהליך בישול וההלכה קובעת שאין בישול אחרי בישול.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ד, עמוד ב'
- ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שי"ח, סעיף כ"ח
- ^ אורח חיים נב יט
- ^ מנהל האתר, ז - כלי ראשון, שני ושלישי, באתר פניני הלכה, 2000-03-10
- ^ ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי: קוליאס כל-ימי - "קולייס..." (שבת לט ע"א), באתר פורטל הדף היומי
- ^ אמנם כבר בתקופת הראשונים היו שכתבו שאת המלח שבימיהם מותר לתת בכלי שני ואף בכלי ראשון מכיוון שהוא עובר בישול בתהליך הכשרתו. וכך פסק מגן אברהם.
- ^ למרות שהלחם כבר נאפה - באשכנז נהגו להחמיר בבישול אחר אפיה
- ^ סימן רעד
- ^ שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן צה
- ^ נב,יט
- ^ אשל אברהם, שיח, לה
- ^ ד,עד, בישול ד
- ^ ז,מב
- ^ משנה ברורה, סימן שי"ח, סעיף קטן ל"ז
- ^ סימן שיח, טז
- ^ חלק ב, פרק י, הלכות יט ולט
- ^ בקפה, פוסקים ספרדים מתירים כיוון שנוהגים להקל בבישול אחר אפיה, והקפה עובר קליה לפני הגעתו לצרכן, לכן לדעתם מותר אפילו לערות עליו מכלי ראשון.
- ^ 1 2 משנה ברורה, סימן שי"ח, סעיף קטן ל"ט
- ^ פניני הלכה, שבת, פרק י, הלכה ח - הכנת תה בשבת
- ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שי"ח, סעיף ל"א