שאול מיזאן
שאול ירוחם מיזאן (בבולגרית: Шаул Мезан; בכתב לטיני: Saül Mézan; 17 באוגוסט 1893, פאזארג'יק, נסיכות בולגריה – דצמבר 1943, אלבסאן[1] או קורצ'ה,[2] אלבניה) היה פעיל ציוני, ממנהיגי הקהילה היהודית בבולגריה וממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית במדינה. מיזאן, שהיה גם רופא, סופר, משורר, חוקר תולדות יהודי ספרד בבלקן ופובליציסט, נמנה עם בולטי מתנגדי המשטר הפרו-פאשיסטי בבולגריה בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 ונאבק נגד האנטישמיות הממוסדת במדינה. הוא גורש מבולגריה ליוון וממנה נמלט לאלבניה, שם נהרג בקרב בשורות הפרטיזנים ומקום קבורתו לא נודע.
 | |
| לידה |
17 באוגוסט 1893 פאזארדז'יק, נסיכות בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
דצמבר 1943 (בגיל 50) אלבסאן או קורצ'ה אלבניה תחת השלטון הנאצי |
| לאום | ממלכת בולגריה |
| לימודי רפואה |
אוניברסיטת ז'נבה  |
| תפקידים |
היותו ממנהיגי התנועה הציונית בבולגריה ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית בבולגריה סופר ומשורר |
| פרסים והוקרה |
מסדר הגבורה (1918) |
  | |
ראשית חייו
עריכהשאול מיזאן נולד בפאזארדז'יק למשפחה שנמנתה עם ראשוני התנועה הציונית במדינה. אמו שרה לבית סֶמוֹ הייתה פעילה מרכזית בקק"ל בולגריה. מיזאן למד בבית הספר היהודי היסודי שבעיר ובמקביל היה חבר בתנועת "מכבי". הוא למד רפואה באוניברסיטת ז'נבה והוסמך באורולוגיה ובכירורגיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין רפואה בגדוד הרגלִים ה-3 "וידין", שעמו לחם בחזית הרומנית במערכה בבלקן ועוטר בצלב הצבא הבולגרי על הצטיינותו בשדה הקרב. לאחר תום המלחמה הועסק כרופא בדופניצה, פוטר בשל פעילותו הציונית ועבר לסופיה, שם הועסק כעוזר מחקר באוניברסיטת סופיה. ב-1925 עלה לארץ ישראל, ובה עבד תקופה מסוימת כעוזרו של פרופ' יעקב דולז'נסקי,[3] אך משלא הצליח להשיג משרה קבועה במרכז הרפואי הדסה ובקופת חולים, שב לבולגריה.[4]
פעילותו הפוליטית
עריכהב-1919 הקים מיזאן בפאזארדז'יק את "הוועד לחקר הפולקלור של יהודי בולגריה". הוא היה פעיל בתנועה הציונית וכן כיהן כנציג הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה בכנסי הפדרציה הספרדית העולמית. מיזאן השתתף ביחד עם אברהם תג'ר בקונגרס המיעוטים הלאומיים באירופה שנערך לאחר מלחמת העולם הראשונה ובהמשך עמד בראש האגודות היהודיות של חבר הלאומים.[5]
באוגוסט 1923 נבחרו בנימין ארדיטי, מיזאן, ברוך קונפינו ושמואל שטיינברג כנציגי יהדות בולגריה לקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד, אך בפועל רק ארדיטי ושמואל שטיינברג נשאו בו דברים.[6] בהמשך נבחר מיזאן לסגן יושב ראש תנועת מכבי בולגריה. ב-1922 היה מיזאן בין הפעילים הבולטים שסייעו להקמת האגודה הקואופרטיבית "עבריה" שפעלה לשיקום כלכלי של יהודי בולגריה והענקת סיוע כלכלי ותרבותי לחבריה ובכלל זה סיוע לניהול עסקיהם ורכישת דיור.[7]
ב-1924 הוציא בנימין ארדיטי לאור את השבועון "אברייסקי גלאס" שביטא לראשונה אופוזיציה לזרם המרכזי בתנועה הציונית. מיזאן, שהושפע ממשנתו של יוסף מרקו ברוך, כיהן כעוזרו של ארדיטי ובהמשך נמנו השניים עם גרעין המייסדים של התנועה הרוויזיוניסטית בבולגריה, תוך ששם השבועון מוחלף ל"ראזסוויט". בהמשך עמד מיזאן בראש הוועד המרכזי של התנועה בבולגריה.[8] מיזאן היה חבר בצה"ר, תרגם את כתביו של זאב ז'בוטינסקי לבולגרית וניהל עמו חליפת מכתבים.[9]
ב-1 בדצמבר 1929 הוקם ביוזמת מיזאן, אברהם תג'ר וחבר הפרלמנט הבולגרי גריגורי וסילב "ועד בולגריה-ארץ ישראל" ועם חבריו נמנו פוליטיקאים כגון פטקו סטאינוב, אנשי צבא ואנשי רוח בולגרים וראשי הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה. מיזאן נבחר למזכיר הארגון שבין מטרותיו העיקריות היו מאבק באנטישמיות מתוך הצגת חזית מאוחדת יהודית בולגרית ומיסוד קשרי מסחר ותרבות בין בולגריה לארץ ישראל.[10]
מיזאן הצטרף למפלגה הדמוקרטית הבולגרית, נבחר למועצת עיריית סופיה ופעל למען מתן תקציבים לחינוך היהודי בעיר. במקביל כיהן כמזכיר המדיני של קונסיסטוריון יהודי בולגריה. עם פרסום החוק להגנת האומה החזיר מיזאן לבוריס השלישי, מלך בולגריה את אות ההצטיינות שקיבל במהלך מלחמת העולם הראשונה ופרסם מאמרים נגד ממשלתו של בוגדאן פילוב. הוא נעצר מספר פעמים בידי המשטרה הבולגרית ולבסוף במהלך 1942 נשלח לגבול יוון במטרה לגרשו משטחי בולגריה. לפי אחד המקורות ניתנה הוראה למשטרה הבולגרית להרוג את מיזאן "תוך כדי הימלטות ממעצר", אך הוא הצליח לחמוק ולהגיע לסלוניקי.[4]
יצירתו
עריכהשירה
עריכהמיזאן כתב שני ספרי שירה ופרוזה תחת שם העט "אורם בן נר". כתיבתו אופיינה בכמיהתו לגאולה של העם היהודי בארצו מתוך אקטיביזם ובהשפעת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד ומשורריה על תוכנה וסגנונה. ב-1920 כתב את שיריו הראשונים "ליל אופל" ו"הדקל", שעסקו בקשר בין עם ישראל למולדתו. מיזאן כתב גם על שלמה מולכו, על בנימין זאב הרצל, שאותו כינה "הנביא האחרון", ועל יוסף מרקו ברוך, שאותו כינה "פצצה נודדת", ושדרכו הפוליטית השפיעה רבות על מיזאן. ב-1924 כתב מיזאן על מרקו ברוך:
”הצדק חיפש לו אביר וכביר, לא חס על חייו. אביתי אזיקי עבדים לשבר ולנתץ. אך את פני קיבל ההמון בצחוק, באבנים, דברי גנאי וקללות”.[4]
ספרות
עריכהמיזאן חקר את תולדות יהודי ספרד תוך התמקדות בקורותיהם בבולגריה. ב-1925 כתב את החוברת "האם משתמשים היהודים בדם הנוצרים?" ובה נסקרו עלילות הדם שהתחוללו באירופה לאורך השנים תוך הזמת הטענה בדבר שימוש בדם הנוצרים. באותה שנה יצא לאור בצרפתית ספרו על קורות יהודי ספרד בבולגריה שכלל מידע היסטורי וסטטיסטי על יהודי הבלקן וכן מחקר מקיף על אופי חייהם של יהודי בולגריה. ספר זה מתייחד בכך שהביא מכלול של מנהגים ומסורות שיהודי הבלקן שימרו לאורך השנים ואבדו ברבות הימים. ב-1931 הוציא מיזאן לאור חוברת בצרפתית שנקראה היהדות והמיעוטים לפני מלחמת 1914–1918 ולאחריה ובמסגרתה דחה את הקשר בין הלאום לגזע ואת הזיקה המלאה בין הלאום למדינה.
ב-1936 יצא לאור ספרו "מאבן גבירול ועד אברבנאל – יהודי ספרד כחלוצי תקופת הרנסאנס" ובו הדגיש את חשיבותם של יהודי ספרד לתחייה התרבותית באירופה בתקופה זו. ב-1939 יצא לאור ספרו "מסר לדיקטטורים" ובמסגרתו ביצע מיזאן מחקר השוואתי על דיקטטורים לאורך ההיסטוריה העתיקה והמודרנית תוך הצגת השלכות המשטרים השונים לעמים ולמדינות שבהן הונהגו. הספר מתח ביקורת מרומזת על השלטון הבולגרי, עניין שמיצב את מיזאן כמתנגד משטר. מיזאן כתב גם באנציקלופדיה יודאיקה על קורותיהם ותרבותם של יהודי ספרד בבלקן.[4]
פובליציסטיקה
עריכהב-1938 פרסם מיזאן בעיתונים "פראבדה" בבלגרד ו"לה מומנט" בבוקרשט מאמר בשם "ארץ ערב" ובו טען שהעולם הערבי מחולק לעמים ושבטים, בעלי ניגודי דת ותרבות והסיכוי שיתאחד לכלל אימפריה אחת אינו קיים. לאחר מינויו של בוגדאן פילוב לראש ממשלת בולגריה, כתב מיזאן שורת מאמרים בעיתונות הבולגרית והיהודית ומתח ביקורת נוקבת על הממשלה ועל המלך הבולגרים בשל מדיניותם הפרו-גרמנית ובכך מיצב עצמו כאחד ממתנגדי המשטר הבולטים במדינה, עניין שהוביל למאסרו ולגירושו מבולגריה.[11]
אחריתו והנצחתו
עריכהבשבי הגרמנים
עריכהבאפריל 1943, בעת גירוש יהודי סלוניקי על ידי הגרמנים, נעצר מיזאן בסלוניקי ומאחר שהיה נתין בולגרי, פנו נציגי השלטון הנאצי לממשלת בולגריה בשאלה לעניין החזרתו לבולגריה. ב-11 ביוני 1943 הודיע הקומיסריון לשאלות יהודיות באמצעות משרד החוץ הבולגרי למשרד החוץ הגרמני, כי הממשלה הבולגרית "איננה מתעניינת לחלוטין" במצב היהודים המחזיקים באזרחות בולגרית, המתגוררים בגרמניה או בשטחים המצויים תחת שליטתה. משרד החוץ הגרמני העביר מכתב למפקדת הגסטאפו ובו נכתב שבהתאם לתשובת ממשלת בולגריה בעניין מיזאן ניתן לגרש את כל היהודים נתיני בולגריה המצויים בחזקת הגרמנים באזור זה.[1]
נסיבות מותו
עריכהמיזאן נמלט ממעצרו והוסתר על ידי רופאים איטלקים בבית החולים האיטלקי שבסלוניקי, אשר ניסו להבריחו את הגבול לאלבניה. קיימות מספר גרסאות לנסיבות מותו של מיזאן. לפי גרסה אחת, נלכד מיזאן ונכלא בכלא המרכזי בטירנה. בספטמבר 1943 שוחרר בידי פרטיזנים אלבנים, הצטרף לכוחות "צבא העם האלבני" ושירת כרופא בבית החולים בעיר קורצ'ה. בדצמבר 1943 התחולל קרב בסמוך לעיר, מיזאן נהרג ומקום קבורתו לא נודע.[2] לפי גרסה נוספת בדרכו לאלבניה נלכד מיזאן ליד העיר יואנינה ונכלא. במהלך מתקפה של פרטיזנים אלבנים על בית הכלא שוחרר מיזאן והצטרף לכוחות הפרטיזנים. בדצמבר 1943, באחד ההרים הסמוכים לעיר אלבאסאן נקלע כוח הפרטיזנים למארב של הצבא הגרמני, מיזאן נהרג בקרב ומקום קבורתו לא נודע.[1] גרסה שלישית טוענת שמיזאן נהרג כשהיה בדרכו מאלבניה ליוגוסלביה.[2]
הנצחתו וחקירת נסיבות מותו
עריכהבשכונת תל ברוך שבעיר תל אביב-יפו נקרא רחוב על שמו של מיזאן. בראשית המאה ה-21 פנה אחיינו ירוחם מיזאן לממשלת אלבניה בבקשה לחקור את נסיבות מותו ולאתר את מקום קבורתו. חוקר תולדות יהדות אלבניה ד"ר אפוסטול קוטני בסיועו של פרופסור פטרית זורבה חקרו את נסיבות מותו ומן המחקר עולה, כי ב-29 במאי 1943, נחקר שאול מיזאן במשטרת קורצ'ה ומסר עדות. בעדותו ציין, כי החל כי מאוגוסט 1941 פנה לקונסול האיטלקי בסלוניקי כדי לקבל אישור מעבר לאלבניה, אך לא נתקבלה תשובה. ב-9 במאי 1943, עם תחילת שילוח יהדות סלוניקי למחנות ההשמדה, נמלט מיזאן מסלוניקי לפלורינה וב-10 במאי הגיע לעיירת גבול במקדוניה. הוא חצה את הגבול לאלבניה ובאמצע מאי הגיע לקורצ'ה ובה שכר חדר בביתה של משפחת אלקס ליובוניאס. בהמשך, התקבל לעבודה בבית החולים המקומי. בספטמבר 1943, הצטרף לצבא העם האלבני ובדצמבר 1943 יצא לפעולה ממנה לא שב. החוקרים מניחים כי נהרג ומקום קבורתו לא נודע. צוות החוקרים המליץ בפני ממשלת אלבניה להכריז על שאול מיזאן כקרבן המלחמה האנטי-פאשיסטית לשחרור אלבניה. בנוסף, המליצו בפני ממשלת אלבניה להקים אנדרטה לזכרו של מיזאן ועוד תשעה מבני הקהילה היהודית, אשר לחמו לשחרור אלבניה.[12]
כתביו
עריכה- Saül Mézan, Les juifs espagnols en Bulgarie, Impr. Amischpat, Sofia, 1925
- Saül Mézan, De Gabirol à Abravanel, juifs espagnols, promoteurs de la Renaissance, Librairie Lipschutz, Paris, 1936
- Saül Mézan, Messages au Dictateur Inconnu de Demain, Ulpia, Sofia, 1939
- קובץ שירי ירושלים, סופיה 1924
- ספר הזעקות, סופיה 1928 (פרוזה)
- שירי ציון, תרגם מבולגרית והוסיף מבוא ירוחם מזן, ירושלים 2015
קישורים חיצוניים
עריכה- משה דוד גאון, "שאול מיזאן", יהודי המזרח בארץ ישראל (חלק שני), ירושלים: תרצ"ח, באתר היברובוקס
- קריאה לממשלת ספרד לביטול צו גירוש יהודי ספרד, 23 במרץ 1929, באתר archive.jta.org (באנגלית)
- על שאול מיזאן, באתר יד ושם
אורם בן נר (1893–1943), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 72–74.
- ^ 1 2 3 ד"ר שאול מזן, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ אינהורן, משה, הרופא העברי, עמ' 124, באתר גוגל ספרים.
- ^ 1 2 3 4 אלברט רומנו, משוררים וסופרים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 513–523.
- ^ אילן זבי, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871–1947, עמ' 367, באתר גוגל ספרים.
- ^ אלברט רומנו, "החיים הציוניים", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967 (להלן: "רומנו, החיים הציוניים"), עמ' 373.
- ^ אלי ברוך, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 743–744.
- ^ אלברט רומנו, מפעלי תרבות, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 489.
- ^ ילקוט מורשת: כתב־עת לתיעוד ועיון, מהדורה 32, עמוד 112, באתר גוגל ספרים.
- ^ רומנו, החיים הציוניים, עמ' 381–382, 452.
- ^ חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 812.
- ^ פרוטוקול B6 טירנה 18 אוקטובר 2011 מועצת מחוז קורצ'ה.