שלמה חליווה
שלמה חליווה (נולד בשנת 1949 בחדרה) הוא עבריין ישראלי, אשם במעשי אונס ורצח, וריצה עונש מאסר בין השנים 1976–2024.[1][2] ידוע בכינוי "האנס הבכיין".
 | |
| לידה |
1949 (בן 75 בערך) חדרה, ישראל |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| כינויים נוספים | האנס הבכיין |
| פעילות בולטת | עבריין, רוצח, אנס סדרתי |
| ידוע בשל | רצח אורלי דובי |
  | |
ביוגרפיה עריכה
חליווה נולד בחדרה, ארבעה חודשים לאחר שהוריו עלו ממצרים. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה לעכו. לאחר שסיים 8 שנות לימוד בבית-ספר יסודי, למד בתיכון עירוני במשך שנתיים ואז עבר לתקופת לימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בגיל 17 וחצי התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים.[3]
הטרדות מיניות והרשעות באונס עריכה
ההסתבכות הראשונה של חליווה עם החוק הייתה כאשר היה חייל בשנת 1969, אז הוא תקף מינית תיירת הולנדית שביקרה בעכו.[4] חליווה פגש בה כאשר היה בבית הוריו, והתנדב לעשות לה סיור בעיר העתיקה. כאשר עברו מתחת למנהרה תת-קרקעית, ניסה לבצע בה את זממו אך היא הצליחה להדוף אותו ולהתחמק. במשפט הוא ביקש את סליחתה. הוא נידון לעונש קל של קנס בסך של 100 לירות ושנתיים מאסר על תנאי.
באפריל 1969, כשמשפטו על תקיפת התיירת בעכו מתנהל נגדו, וכשהוא חייל וחמוש בתת-מקלע "עוזי" פגש בתיירת, שהמתינה לטרמפ במסעף הדרכים ליד עתלית. הוא הציג עצמו בפניה כחבר קיבוץ בית אורן והציע שתלך איתו לקיבוץ על מנת שייקח רכב שהשאיר לו אחיו וייסעו יחד לתל אביב. כשהגיעו למבואות הקיבוץ התנפל עליה בשטח עם צמחייה סבוכה, כרך זרועו סביב צווארה ותוך איומים אנס אותה והיא נזקקה לטיפול רפואי פסיכיאטרי בגלל התמוטטות עצבים בה לקתה כתוצאה מהאירוע. לימים דווח בעיתון כי לאחר שביצע את האונס הזה הוא פרץ בבכי, אמר שהוא לא ידע את אשר עשה, הציג בפניה תעודת חייל, ליווה אותה לתחנת האוטובוס והסתלק – כך קיבל את הכינוי "האנס הבוכה".[3]
חודשיים לאחר שנדון לשנתיים מאסר על תנאי על תקיפת התיירת בעכו, באוגוסט 1969, פגש בתיירת בעת שהמתינה לטרמפ במפרץ חיפה ליד הצ'קפוסט. הם נסעו יחד בטרמפ עד לבתי המלאכה במפרץ ושם התנפל עליה ובאיומי הנשק ביצע בה את זממו. כעבור מספר חודשים היא זיהתה אותו באקראי בעת שנסעה איתו במונית – זיהוי שהוביל כפי הנראה למעצרו מאוחר יותר.[3]
עוד עומד ותלוי נגדו המאסר על תנאי, ביצע באוקטובר 1969 מעשה מגונה בנערה שפגש ברחוב חשוך בחיפה בשעת לילה מאוחרת. הוא פנה לנערה בבקשה כי תסייע לו לאתר כתובת ועשה בה מעשה מגונה. לקול צעקותיה התעוררו דיירים ברחוב והוא ברח.[3]
בנובמבר 1970 הוטלו עליו 7 שנות מאסר. שנתיים המאסר על תנאי שהושתו עליו ביוני 1969 (בעקבות ניסיון אונס התיירת) הופעלו בחפיפה לשבע שנות המאסר. ב-26 באוקטובר 1975 השתחרר חליווה באמצעות ניכוי שליש – וחזר לבית הוריו בעכו.[3]
ב-2 בפברואר 1976 נעצר שוב בחשד לחמישה מקרי אונס שביצע לאחר השחרור.[5][3]
בנובמבר אותה שנה, נמלט חליווה ממעצר, כאשר הוא ביקש מהסוהרים להיכנס לשירותים וברח.[6] הוא נתפס בכפר המכביה.[7] חליווה תואר על ידי הסוהרים כבחור "חושב, נעים הליכות ומשכיל".[8]
בשנת 1978 הורשע חליווה בחמישה מקרי אונס[5][9] ונידון ל-22 שנות מאסר.[10] ניתן לו הכינוי "האנס הבכיין", זאת משום שנהג להתנצל אחרי שביצע בקורבנותיו את זממו.
חשד ברציחתן של ליאונור בן לולו ועירית יעקבי עריכה
בשנת 1976, בזמן שחליווה היה עצור בחשדות למעשי אינוס, הוא נחקר בחשד לרצח ואונס של ליאונור בן לולו וגם לגבי אונס ורצח עירית יעקבי.[11]
בן לולו, בת 24, נעלמה ב-23 בינואר 1976 כאשר עלתה על טרמפ בצומת ארלוזורוב (כיום דרך נמיר) בתל אביב בדרכה למשפחתה בטבריה שחגגה יום הולדת לבת אחיה. באותו יום שישי הוכרזה שביתה ב"אגד", ולא יצאו אוטובוסים מתל אביב לטבריה.[12] גופתה של בן לולו נמצאה ב-17 בפברואר בחורשת אקליפטוס ליד נתניה. היא נאנסה הופשטה ולאחר מכן הולבשה בחזרה, למעט נעליה שהיו לצידה. היא נחנקה למוות בצעיף שלבשה ובעזרת מברשת שיער שהייתה בתיקה, אותה הידק הרוצח וליפף את הצעיף לצווארה. השעון שענדה, טבעת שענדה וארנקה היו חסרים.[13]
יעקבי, בת 23, נעלמה ב-26 באוקטובר 1975, היא יצאה מחיפה בדרכה לקיבוץ מעגן מיכאל שם גרה וככל הנראה עלתה על טרמפ. גופתה נמצאה ב-2 בנובמבר במטע אבוקדו ליד צומת מעגן מיכאל, עירומה במצב ריקבון מתקדם עם שברים קשים בגולגולת לאחר שנאנסה.[13]
חליווה הודה ברצח ליאונור בן לולו, ולטענת החוקרים מסר תיאור מדויק של מקום הגופה, אך טען שהוא קבר אותה אף שהגופה נמצאה גלויה על האדמה. הפרקליטות החליטה כי הודאתו של חליווה בעייתית, והוא עצמו חזר בו וטען מאוחר יותר שהיא נמסרה תחת לחץ.[12] אחיה של בן לולו, שהיה שוטר באותה תקופה, סיפר שסבר אז שמדובר בחליווה.
הרשעה ברצח אורלי דובי עריכה
בין התאריכים 13 בנובמבר ל-16 בנובמבר 1983 יצא חליווה לחופשה מהכלא. במהלך שהייתו בחופשה, בליל ה-15 בנובמבר נעלמה החיילת אורלי דובי. גופתה של דובי נמצאה ב-14 בדצמבר 1983, במצב ריקבון מתקדם, כשהיא עירומה ומוטלת על בטנה, ליד צומת נתניה, סמוך לערימות פסולת של חול מסוג כרומיט, המשמש בתהליך של יציקת פלדה במפעל "אורדן תעשיות" הסמוך.[14] מדיה של דובי, יתר בגדיה, ארנקה ומסמכיה האישיים נמצאו מפוזרים, חלקם בסביבה הקרובה וחלקם בתעלת המים, מעברו השני של כביש החוף.[14] חזייתה נמצאה כשרצועותיה קשורות בקשר כפול,[14] ומכך הסיקו הפתולוגים שהיא נחנקה באמצעותה.[15]
לאחר מציאת הגופה, חשדה המשטרה בחליווה ותישאלה אותו בעניין. אף על פי שלא נרמז לו כלל שהוא חשוד ברצח, באופן לא אופייני הוא ביקש לבקר אצל אביו החולה, דבר שהתגלה כשקר ובקשתו נדחתה.[14] לאחר מכן ביקש שוב חליווה לצרפו לטיול אסירים והמשטרה נעתרה לבקשתו. בזמן שהייתו בטיול, ניצל זאת חליווה ונמלט. מאוחר יותר, כעבור מספר ימים הוא נתפס מסתתר בישיבה בירושלים. בחיפוש שנערך על בגדיו של חליווה - מעיל עור שחור וחולצת פלנל כחולה, שאותם שאל מאסירים אחרים, ומכנסי ג'ינס, נמצא מינרל בשם כרומיט.[14] מאחר שמינרל זה, עם מאפיינים כימיים זהים לזה שנמצאו בגרגירים על בגדיו, היה ייחודי לאותו מפעל "אורדן" בארץ ולא נמצא בטבע - הסיקו החוקרים את הקשר של חליווה לזירת הפשע, ובדיעבד זו הייתה הראיה העיקרית להרשעתו.[14] בשיחות שצוטטו מהכלא נשמע חליווה מודאג בקשר לבגדים שלבש ואף ניסה לשבש הליכים, כנראה מחשש שעדי ראייה יזהו אותו לפי בגדיו. בדיקת סוג הדם של הזרע שהכתים את בגדי דובי התאימה לזו של חליווה.[14][16]
ב-31 באוקטובר 1991 הורשע חליווה בבית המשפט המחוזי, בהרכב השופטים שולמית ולנשטיין, יעקב קדמי ועדנה שצקי בעבירת רצח ונדון למאסר עולם באשמת רצח אורלי דובי.[14] לפי פסק הדין, חליווה יצר קשר עם דובי כאשר נסעו באוטובוס, דובי שהייתה עייפה ביקשה מהנהג להעיר אותה בצומת נתניה אך הנהג שכח לעצור. חליווה שעלה בעקבותיה זעק "נתניה, נתניה", הוא ירד עמה ואמר "בואי, אני אראה לך איפה נתניה". צורת הניקוב של כרטיסיית האוטובוס שנמצאה בכליה של דובי זהה לזאת של הנהג שהעיד שראה אותה. הנהגים בקווי האוטובוס שבו נסעה שגו בתיאור של חליווה ודובי, הם תיאורו את חליווה כבן 25 ונמוך, ואותה כ"שמנמונת" בגובה 1.5-1.6 מטר, בעוד שחליווה היה אז גבר גבוה בן 34 ודובי לא הייתה שמנמונת והייתה גבוהה מ-1.7 מטר.[14] חליווה עצמו טען שתפרו לו תיק והציג אליבי בו כביכול שהה בבית הוריו בקריית ים. השופטים קבעו שלאחר שיצא מהקולנוע הבחין בדובי והתיידד איתה, ועלה איתה יחד לאוטובוס לכיוון נתניה, וכשירדה ירד יחד איתה, וביצע את זממו באונס ורצח החיילת.[14]
ב-17 באוקטובר 1995 נדחה ערעורו לבית המשפט העליון פה אחד, בפסק דין של אליהו מצא, אליו הצטרפו יצחק זמיר וצבי טל.[14]
חשד ברציחתן של רחל הלר וז'קלין סמית עריכה
ערך מורחב – רצח רחל הלר
מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80, נמצאו גופותיהן של לפחות עשר צעירות באזור כביש החוף. ביניהן החיילת רחל הלר בת ה-19 בשנת 1974, שגופתה נמצאה בחולות שליד קיבוץ שדות ים והתיירת הבריטית ז'קלין סמית בת ה-24, שגופתה נמצאה ב-26 במאי 1972.[13] בזמן רציחות אלו היה חליווה בבית הסוהר, אך אושר לו לצאת לחופשות. תיק החופשות שלו הושמד, דבר שהקשה לאמת רציחות אלו, למרות שהיו מספר ראיות, ואף באחת מחקירותיו של חליווה בשלב מאוחר יותר שהוא זה שרצח את השתיים, אך לא היה בזה עדות חותכת כדי להרשיע את חליווה, כאשר במקרה של רחל הלר החקירה הופנתה באופן ישיר לעמוס ברנס כמי שביצע את המעשה, ואף ריצה מאסר בפועל.
מעשי הרצח מזכירים באופיים ובאכזריותם את רצח אורלי דובי שבו הורשע חליווה, וכן ואת רצח ליאונור בן לולו ועירית יעקובי שבו נחשד אך לא הועמד לדין. מעשי הרצח כללו חנק בעזרת פרטי לבוש, הזזת הגופה, החדרת חפץ זר לאיבר המין, דקירה של הקורבן באמצעות חפץ חד, השחתת הגופה באמצעות קולפן - כל אלו אירעו ברצח רחל הלר, וכן ברצח התיירת ז׳קלין סמית, מאפיינים אלו מהווים על פי החשד מאפיינים של רצח סדרתי מאורגן המתרחש מתוך דחף מיני-שליטתי. עם זאת בשנים שנרצחו השתיים שהה חליווה בבית הסוהר, אך כיוון שתיק האסיר שלו הושמד לאחר שהותו בבית הסוהר על ידי שב"ס, לא ניתן היה לאמת את זמני החופשות בהם יצא מבית הסוהר.[17] עם זאת, הרצח היחיד שחליווה הורשע בו הוא של אורלי דובי, שביצע בחופשתו מבית הסוהר.
בעונה השנייה של הסדרה "צל של אמת" נטען כי חליווה הוא מי שהוגדר כ"רוצח כביש החוף", שרצח חמש נשים. יוצרי הסדרה התלוננו שחליווה איים לפגוע בהם, לאחר שיוצרי הסדרה דיברו עם חליווה מבית הסוהר.[1]
חליווה מעולם לא הודה, ולא התנצל על מעשיו, ואף מכחיש את רצח אורלי דובי בו הורשע, למרות שהעלה בחקירותיו פרטים מוכמנים שרק מי שהיה במקום הרצח יכול היה לדעת. בנוסף, אסירים שישבו בבית הסוהר עם חליווה טענו שסיפר להם על מספר מעשי אונס ורצח נוספים. בעקבות הנושא שהעלו יוצרי הסדרה "צל של אמת - רוצח כביש החוף", נפתחו תיקי החקירה שוב, האמצעים שעמדו לחוקרי המשטרה היו דלים לאחר שנים רבות שרוב תיקי החקירה נסגרו, ולא היו מספיק חומרי חקירה מעמיקים ומכריעים, ולא ניתן היה להאשים את חליווה ברצח ואונס של הנשים הנוספות המוזכרות בארבעת פרקי הסדרה.
חליווה קיבל הקצבה למאסר העולם, למרות שלא הודה או התנצל על מעשיו. השתחרר מכלא שטה ב-19 באפריל 2024, לאחר 47 שנים.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
- אבי דוידוביץ, שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה, אבי דוידוביץ - על חברה ומדינה – עבריינות ואכיפת החוק
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 נבו זיו, צל של אמת 2: רצח סדרתי והקלטת האסיר המסוכן, באתר ynet, 4 ביולי 2019
- ^ 1 2 ירון דרוקמן ומאיר תורג'מן, אחרי 47 שנה: "האנס הבכיין" שלמה חליווה שוחרר מהכלא, באתר ynet, 19 באפריל 2024
- ^ 1 2 3 4 5 6 אבי דוידוביץ, שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה, אבי דוידוביץ - על חברה ומדינה – עבריינות ואכיפת החוק
- ^ תיירת שהותקפה סלחה והמתקיף יצא בעונש קל, למרחב, 27 ביוני 1969
- ^ 1 2 רע"ב 7785/07 שלמה חליווה נ. שירות בתי הסוהר
- ^ ברוך מאירי, השוטרים ששמרו על חליוואה יועמדו בקרוב: לדיין משמעתי, מעריב, 2 בדצמבר 1976
- ^ אבי רז, חליוואה לחוקריו: רציתי לברוח מהארץ כנוסע סמוי או לעבור לירדן, מעריב, 14 בנובמבר 1976
- ^ אבי רז, חליוואה חשש מלינץ' בעת תפיסתו וביקש מלוכדיו: "תביאו מהר משטרה!", מעריב, 14 בנובמבר 1976
- ^ הורשע בחמישה מקרי אונס אכזריים, דבר, 3 בינואר 1978
- ^ ראובן שפירא ואמיר רוזנבליט, מקום לפענח פשעים נאלצת המשטרה לחפש אסירים, דבר, 30 בדצמבר 1983
- ^ רוני זינגר, במשטרה שללו אפשרות לרוצח סדרתי בכביש החוף בשנות ה-70, באתר הארץ, 14 בפברואר 2008
- ^ 1 2 רוני זינגר, תיק הרצח של ליאונור בן לולו כבר התפורר, הכאב של משפחתה עדיין לא, באתר הארץ, 14 בפברואר 2008
- ^ 1 2 3 רצח סדרתי בישראל, באתר של אבי דוידוביץ'
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ע"פ 5152/91 שלמה חליווה - נגד - מדינת ישראל
- ^ איה אורנשטיין, "האנס הבכיין חנק את אורלי דובי בחזייתה לאחר שהתנגדה לאונס", מעריב, 26 ביולי 1984
- ^ איה אורנשטיין, התביעה: על מכנסי חליווה ועל בגדי אורלי דובי נתגלו סימני הזרע שלו, מעריב, 20 באוגוסט 1984
- ^ ירון דרוקמן, "רוצח מתהלך בינינו ויש לו חולשה לנשים": בחזרה לרציחות בכביש החוף, באתר ynet, 28 ביוני 2019